מזרחי/בראשית/ט

מזרחי בראשית ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

ואגדה לשון חיות בשבת פרק כלל גדול ובב"ר דאל"כ במוראכם סגי:

ג

לכם יהיה לאכלה שלא הרשיתי לאדם הראשון לאכול בשר אלא ירק עשב בסנהדרין פ"ד מיתו' ופי' ירק עשב כל עשב זורע זרע וכל העץ אשר בו פרי העץ שהרי כלם הותרו לאדם הראשון כדכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו' ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה ומה שלא הוזכרו פה מפני שכלם נכללים בירק עשב כמו שפי' לעיל ופירשו שלא הרשתי לאדם הראשון לאכול בשר שלא הרשתי אותו להמית בריה לאכול בשרה כמו שהרשתי לכם שכך כתב רש"י בהדיא בפרשת בראשית גבי ולכל חית הארץ השוה להם בהמות וחיות למאכל ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה לאכול בשרה אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם וכ"כ אחר זה בפרש' נח אע"פ שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה את דמכם אדרוש משמע דעד השתא לא נאסר אלא משום נטילת נשמה וכ"כ בפ"ד מיתות אדם הראשון לא הותר לו בשר באכילה אלא עשבים ואילנות דכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו' לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ העשבים והאילנות תאכלו אתם וחית הארץ ולא חית הארץ לכם והוזהרו על אבר מ"ה מאכל תאכל דאפי' אינך ממית' אלא שנפל ממנה אבר מאליו לא תאכלנו וכ"ש שאין לו להמית הבהמות והחיות לאכול ובאו בני נח והתיר להם להמית ולאכול והתוספו' כתבו בהדיא דהא דאמרינן לא הותר לאדם הראשון לאכול בשר היינו להמית ולאכול אבל מתה מאליה שריא ולפיכך אתא קרא דאכול תאכל לאפוקי אבר מן החי דאפי' נפל מאליו אסור והוצרך לחזור ולומר כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון לאפוקי מדר' לוי שאמר כירק עשב ולא כירק גנה ופרש"י כירק עשב ירק עשב קרי עשב האפר וכל הגדל מאליו שאין בו טורח לחרוש ולזרוע שהן הפקר ולא כירק גנות ופרדסי' שהם ברשות אחרים ויש בו משום גזל אלא כההוא דאמר כירק עשב למשרי בשר הוא דאתא שלפי שירק עשב הותר לאדם הראשון תלה להם לבני נח הכהמות והחיות כירק עשב והיינו דקאמר כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון נתתי את כל:

ד

בנפשו דמו אסר להם אבר מן החי כלו' כל זמן שנפשו בדמו לא תאכלו הבשר כך מצאתיו ברוב הנוסחאות ונ"ל שהוא שבוש נפל בספרי' שהרי בפ"ד מיתות שנינו ת"ר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו זה אבר מן החי ר' חנינא בן גמליאל אומר אף הדם מן החי ומפרש בגמרא מ"ט דרבי חנינא קרי ביה בשר בנפשו לא תאכל דמו בנפשו לא תאכל ורבנן ההוא למישרי שרצים הוא דאתא ופרש"י בשר בעוד נפשו קיימת לא תאכלו וזהו אבר מן החי ודמו לדרשא אחרינ' למשרי אבר מן החי דשרצים ומפרש בגמרא מאי תלמוד' אמר רב הונא דמו מי שדמו חלוק מבשרו יצאו שרצים שאין דמן חלוק מבשרן ופרש"י מאי תלמודא היכי משמע דשרצים מימעטי מיניה אמר רב הונא דמו האי דמו יתירה היא דה"ל למכתב בשר בנפשו לא תאכלו דהיינו בעוד שהנפש בו אל תאכלו את בשרו דמו למה לי וכי לא ידעו שנפשו הוא הדם אלא לומר לך מי שדמו חלוק מבשרו שהדם קרוי נפשו והבשר בשרו יצאו שרצים שאין דמם חלוק מבשרם שאינו קרוי דם שכשהוזהרו ישראל על הדם לא הוזהרו על דם שרצים משום דם אלא משום שרצים כבשר והכי אמר בכריתות פרק דם שחיטה דם שרצי' התרו בו משו' שרץ לוקה משום דם אינו לוקה אלמא בין לרבנן בין לר' חנינא לא משתמע אבר מן החי אלא מבשר בנפשו בעוד שהנפש בו אל תאכלו את בשרו וזהו אבר מן החי ודמו לדרשא אחרינא הוא אי לרבנן למישרי שרצים ואי לרבי חנינא לאסור דם מן החי כאילו אמר בשר בנפשו לא תאכל ודמו בנפשו לא תאכלו לא כמו שכת' כאן כל זמן שנפשו בדמו לא תאכלו הבשר דאם כן דם מן החי לרבי חנינא דאסור ודם שרצים לרבנן דשרו מנא להו הא דמו לגופיה הוא דאתא לומר כל זמן שנפשו בדמו לא תאכלו הבשר אבל הנסחא הנכונה שמצאתי היא בנפשו בעוד נפשו בו לא תאכלו הרי אבר מן החי בעוד נפשו בדמו לא תאכלו הרי דם מן החי ובי"ת בנפשו במקום עם כאילו אמר הבשר בעודו עם נפשו לא תאכלוה ומיתור' דדמו דרשו שמלת בנפשו נדרש לפניו ולאחריו בשר בנפשו בנפשו דמו ופירושו הבשר בעודו עם נפשו וכן כשעם נפשו דמו כלומר כשדמו עודנו עם נפשו לא תאכלו ומה שהוצרך לומר בעוד נפשו בו ולא אמר כלשון הכתוב בשר עם נפשו כמובן ממלת בנפשו הוא מפני שבשר עם נפשו לא תאכלו מורה שלא תאכלו הנפש עם הבשר יחד לפיכך פירש בנפשו בעוד נפשו בו ולכן מה שכת' הרמב"ן ז"ל על פירוש רש"י ז"ל אם כן יאמר בשר בנפשו ודמו לא תאכלו וזה כפי הפשט איננו נכון ואינו מחוור מפני שממאמר בשר בנפשו ודמו מורה שהבשר בעוד נפשו בו לא וכן דמו לא תאכלו וזה לא יורה על סתם דם כמו כל חלב וכל דם לא תאכלו ולא על דם מן החי אבל דמו בלא וי"ו יהיה דבק עם מלת בנפשו כאילו אמר בעוד דמו עם נפשו לא תאכלנו ואז יורה על הדם מן החי בהכרח ופירוש מאמר הרב ואף דם לא תאכלו ואף דם בעוד נפשו בו לא תאכלו וכמוהו לפי הפשט את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך שמלת עבדו משרתת לפניו ולאחריו וכך אמרו בגמרא מאי טעמא דרבי חנינא בן גמליאל דאמר אף הדם מן החי קרי ביה בשר בנפשו לא תאכלו דמו בנפשו לא תאכלו. ומה שטען עוד ולפי המדרש איננו אמת שלא נצטוו בני נח אלא על אבר מן החי כדברי חכמים ולא על דם מן החי כדברי רבי חנינא בן גמליאל אינה טענה כי כבר גלה דעתו בפרשת בראשית שיש מדרשי אגדה הרבה ואני לא באתי רק לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא ומפני שהמדרש של רבי חנינא בן גמליאל שדרש על מלת דמו מתיישב יותר אחר פשוטו של מקרא מן המדרש שדרשו בו חכמים מי שדמו חלוק מבשרו יצאו שרצים שאין דמם חלוק מבשרם בחר לפרש אותו על מדרשו של רבי חנינא בן גמליאל ואף על פי שאבר מן החי כבר נצטווה בו אדם הראשון כנרמז בפסוק מכל עץ הגן אכל תאכל הוצרך להזהיר גם בני נח דלא תימא בזמן שנאסר הבשר נאסר גם אבר מן החי אבל השתא דהותר הבשר הותר גם אבר מן החי והכי משמע נמי מההיא דסנהדרין דאמר רב יהודה אדם הראשון לא הותר לו בשר וכשבאו בני נח הותר להם שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל יכול לא יהא אבר מן החי נוהג בו תלמוד לומר כו' וכן גבי שפיכות דמים לולי היתר הבשר שהותרה בו נטילת נשמה לא היה צריך להזהירו שכבר הוזהר בו אדם הראשון וזהו שכתב הרב אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה דמשמע דלולי זה לא היה צריך להזהיר בו שנית:

ה

את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו. דאי משופך אחר הרי כבר נאמר ומיד האדם:

לנפשותיכם אף החונק עצמו. בב"ר דאם לא כן לנפשותיכם למה לי אי לאשמועינן שידרוש הדם של שופך דם עצמו מנפשו מנפשותיכם מיבעי ליה ועוד אף מנפשותיכם למה לי וכי תעלה על דעתך שידרוש הדם של שופך הדם עצמו מאחר אלא על כרחינו לומר דהכי קאמר אך את דמכם אם תשפכוהו אתם בעצמכם וכן אם תאבדו נפשותיכם אפי' בחנק שאין בו שפיכות דם אדרוש אותו מכם ויהיה למ"ד לנפשותיכם כלמ"ד והשלישי לאבשלום. והרמב"ן כתב ורבותינו ז"ל דרשו בו הורג עצמו את דמכם מנפשותיכם אדרוש ולא מצאנו למ"ד במקום מ"ם בשום מקום גם כי לא יובן מזה אלא שופך דם עצמו לא חונק עצמו ובבראשית רבה אמרו יכול כשאול תלמוד לומר אך יכול כחנניה מישאל ועזריה תלמוד לומר אך נקט שאול משום דמכם וחנניה מישאל ועזריה משום לנפשותיכם ולפיכך לא אמרו יכול כשאול חנניה מישאל ועזריה:

לפיכך הוצרך להזהיר עליהם את החיות. פירוש שיחזרו לטבעם שהוטבעו בו מתחילת ברייתן שלא ירדו בהם כדכתיב ורדו בדגת הים כו' אתם רודים בהם ולא הם בכם לא אזהרה ממש שלא תפול אזהרה למי שאין לו דעת:

ז

ואתם פרו ורבו לפי פשוטו הראשון לברכה וכאן לציוי. כברייתא דבר קפרא דכתובות דקתני הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם ומשמע שהיא סוברת דקרא דויאמר להם אלהים פרו ורבו הוא פי' של ויברך אותם אלהים וכן נמי קרא דויאמר להם פרו ורבו דבני נח הוא פירוש של ויברך אלהים אבל מצות פריה ורביה לא למדנו אותה אלא מקרא דאתם פרו ורבו שרצו בארץ דלא כתיבא ביה ברכה וכן משמע נמי מההיא דסנהדרין פרק ארבע מיתות דפריך והא פריה ורביה שנאמרה לבני נח דכתיב ואתם פרו ורבו שרצו בארץ כו' ולא מדכתיב ויברך אלהים את נח ויאמר להם פרו ורבו ולא מקרא דאדם הראשון דכתיב ביה ויברך:

ולפי מדרשו להקיש כו'. משמע דסבירא ליה שהמדרש הזה דתניא ר' אליעזר אומר כל שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים שנאמר שופך דם האדם כו' וסמיך ליה ואתם פרו ורבו סוברת כמתני' דפרק הבא על יבמתו דתנן האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה ר' יוחנן בן ברוקא אומר על שניהם הוא אומר ויברך אותם ומפרש בגמרא מאי טעמא דתנא קמא דכתיב וכבשוה וכבשה כתיב איש דרכו לכבש אשה אין דרכה לכבש דסבירא להו דקרא דויאמר להם אלהים פרו ורבו דגבי אדם אינו פירוש של ויברך אותם אלהים אלא מילתא באנפי נפשה והוא הדין נמי גבי פרו ורבו הראשון דנח אינו פירוש של ויברך אלא מילתא באנפי נפשה ופליגא אברייתא דבר קפרא ואההיא דסנהדרין דס"ל דמצות פריה ורביה אינה אלא מקרא דואתם פרו ורבו אבל פרו ורבו דכתיב באדם הראשון ופרו ורבו הראשון דכתיב בבני נח אינם אלא ברכה ולא נתברר לי מהיכן למד זה דדילמא כברייתא דבר קפרא וכההיא דסנהדרין היא סוברת שאמרו שמצות פריה ורביה אינה אלא מקרא דואתם פרו ורבו ואפ"ה דורש אותה לסמוכין כרבי אלעזר דאמר סמוכין מן התורה מנין שנאמר סמוכי' לעד לעולם אף ע"ג דליכא לא מוכח ולא מופנה. גם מה שטען הרמב"ן ז"ל על דברי הרב ואמר והמדרש הזה לא הוציאו אותו אלא מן הסמוכין אבל המקרא למצוה נכתב והראשונה לברכה וכן אמרו והרי פריה ורביה שנאמר לבני נח דכתי' ואתם פרו ורבו כו' כדאיתא בסנהדרין. לא ידעתי מנא ליה הא דדילמא המדרש הזה כמתני' דפרק הבא על יבמתו היא סוברת דקרא דפרו ורבו דגבי אדם אע"ג דכתיב ברישא ויברך אותם וכן קרא דפרו ורבו דגבי נח אינה פירוש של ויברך אלא מילתא באנפי נפשה למצוה ולא לברכה וקרא דואתם פרו ורבו לא נשנה אלא להקיש מי שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים בלבד דסבירא ליה כרבי יהודה דלא דריש סמוכין אלא היכא דמוכח או דמופנה וליכא למימר דמתני' דפרק הבא על יבמתו דמפרש קרא דפרו ורבו למצוה אע"ג דכתיב ברישי' ויברך אותם אינו אלא בקרא דגבי אדם אבל בקרא דפרו ורבו דגבי נח אינה אלא לברכה דזיל בתר טעמא הוא טעמא מאי גבי נח אמר שהיא לברכה משום דכתיב ביה ברישיה דקרא גבי אדם נמי ברישיה דקרא ברכה כתיבא ביה. אבל יש לשאול מאחר שכבר צווה אדם הראשון על פריה ורביה למה הוצרך לצוות עוד את נח על זה אבל על שפיכות דמים שהוזהר ממנו אדם הראשון וחזר והזהיר את נח עליו לא קשיא שכבר פירש שם רש"י ז"ל ואך את דמכם אע"פ שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמות את דמכם אדרוש וכן אבר מן החי שהוזהר בו אדם הראשון וחזר והזהיר את נח עליו איכא למימר ביה כטעמא דשפיכות דמים שאע"פ שהתיר הבשר אבר מן החי אסור. ושמא יש לומר שלזה כיוון הרב באומרו אחר זה ואני הנני מסכים אני עמך שהיה דואג לעסוק בפריה ורביה עד שהבטיחו הקב"ה שלא לשחת העולם עוד וכן עשה כו':

ט

ואני הנני. מסכים אני עמך. דאל"כ ואני למה לי ועוד שהוי"ו בכל מקום כשהוא כתוב עם השם או על הכנוי הוא נדרש לעולם לחבורו עם אחרים שכן בכל מקום ויי' הוא ובית דינו וכן גבי ואני הנני מביא הנני מוכן להסכים על אותם שזרזוני כבר ומפני שלא תפול הסכמה אלא על מה שקדם הוצרך לומר שהיה נח קודם זה דואג לעסוק בפריה ורביה עד שהבטיחו הקב"ה שלא לשחת העולם עוד כלומר על ידי קיום ברית כי בזולת הקיום ברית אין לסמוך על הבטחתו מפני שסתם הבטחותיו של הקב"ה הן על תנאי שלא יחטאו אבל אם יחזרו לקדמותם להשחית את דרכם עוד כבראשונה יחזור להביא עוד מבול לעולם כבראשונה ונח מסתמא כשבקש להבטיחו שלא לשחת העולם עוד לא בקש אלא על ידי קיום ברית והבטיחו על זה ועכשיו הסכים שאע"פ שמה שהבטיחו על זה לא היה אלא כדי לעשות רצונם שלא יהא דואג לעסוק בפריה ורביה עכשו הסכים עמו שכך ראוי לעשותו ואמר לו אני מסכים עמך לעשות קיום וחזוק ברית להבטחתי שלא לשחת עוד את העולם אע"פ שיחטאו לי וזהו מה שכתב הרב וכן עשה באחרונה כלומר שאין זה שאמר לו פה ואני הנני כו' אלא מה שהבטיחו בתחלה בסתם ועכשו אמר לו שגם הוא מסכים עמו ואל יקשה עליך ממה שפירש למעלה גבי לא אוסיף כפל הדבר לשבועה כו' ואיך אמר עתה לנח הנני מסכים לעשות קיום כי שם היה בלבו כדכתיב אל לבו והבטחתו של נח היה עכשו בפה שיעשה והקיום וחזוק ברית להבטחתו היא השבועה שעשה בלבו הרמוזה בכפל לא אוסיף לא אוסיף ומה שאמר שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה ולא אמר שהיה נח דואג על השחתת העולם הוא מפני שלא היה צריך לכתוב פה הפסוק של פרו ורבו שכבר צווה בו או נתברך בו אדם הראשון ועם מה שאמר שהיה נח דואג על פריה ורביה והיה רוצה לפרוש ממנה יחוייב בהכרח שיכתוב אותו פה פעם שנית לומר הרי אני מבטיחך שלא לשחת עוד ולכן פרו ורבו דאם לא כן מנא ידע שמפני שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה הבטיחו שלא לשחת העולם אם בעבור ואני שפירושו הנני מסכים עמך דילמא הכי קאמר הנני מסכים עמך במה שאתה מצר על השחתת העולם שלא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי אבל לא שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה:

י

הם המתהלכים עם הבריות. דהיינו כל הבעלי חיים הגשמיים לא אשר אתכם בתיבה שכולל גם המזיקין שאין הלוכם עם הבריות שהרי אחר זה לכל חית הארץ לכלול גם המזיקין שאינן בכלל החיה אשר אתכם כדמפרש רש"י לקמן:

להביא המזיקין שאינן בכלל החיה אשר אתכם. פירוש המתהלכי' אתכם ומפני זה הוצרך לכתוב עוד לכל חית הארץ לכלול השדים אע"פ שאינם מתהלכים עמכם מפני שאף הם היו בתיבה כדכתיב ומכל החי ופרש"י אפי' השדים וכיון שגם הם היו בתיבה הוצרך הכתוב לחזור ולומר לכל חית הארץ לכלול גם אותם בברית:

יא

והקימותי את בריתי אעשה קיום לבריתי. לא לעשות קיום ברית כמו שפי' גבי הנני מקים את בריתי כי קיום הברית הוא שיכרות ברית לקיום הבטחתו וזה אינו נופל רק גבי הנני מקים את בריתי שרצה לכרות ברית לקיים הבטחתו הראשונה שהבטיח לא אוסיף עוד להכות את כל חי אבל גבי והקימותי את בריתי שאין פירושו רק לעשות אות של קיום לברית שכרת שהוא אות הקשת אינו נופל בו רק שאעשה קיום לבריתי לא שאעשה קיום הברית כי קיום הברית הוא קיום ההבטחה שבה הברית וכאן שלא כוון רק בעד הראות הקשת בענן שהוא קיום לברית פירש והקימותי אעשה קיום לבריתי ותהיה מלת את במקום למ"ד כמו ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר כאלו אמר והקימותי לבריתי ופירושו אעשה קיום לבריתי כמו והגבלת את העם שפירושו תעשה גבול לעם:

יב

לדרת עולם חסר שיש דורות שלא הוצרכו לאות. בב"ר ונ"ל שכך פירושו לפי שבחסרון הוי"ו תשאר המלה לדרת עולם תאר כמו הרת עולם שפי' למשפחה הדרה בעולם לא לכל המשפחות הדרות בעולם אמרו שלא אמר לדורות לכלול כל הדורות מפני שיש דורות שלא הוצרכו לאות כדורו של חזקיהו מלך יהודה ודורו של ר' שמעון בן יוחאי שלא נראתה הקשת בימיהם לא שפי' לדרת עולם מורה על משפחה אחת בלבד שהרי כל הדורות כלן נראת' הקשת להם חוץ מהשתי דורות הללו אבל פירוש לדרת עולם לכל משפחה ומשפחה הדרה בעולם ומדאפקיה בלשון יחיד למדנו שאין כל הדורות בכלל:

יד

בענני ענן כשתעלה במחשבה לפני להביא חושך ואבדון לעולם. דאי בענני מטר קמיירי מאי וזכרתי את בריתי ולא יהיה עוד מבול דקאמר דמשמע שלולא זה היה מביא מבול לעולם:

כ

ויחל נח עשה עצמו חולין. בבראשית רבה משום דויטע כרם בגנותו קא מיירי שלא היה לו ליטע דבר שיש בו השחתה וכן גבי כי תחל לזנות דבגנות קא מיירי פירשו אותו מלשון חולין:

איש האדמה אדון האדמה כמו איש נעמי. שפירושו בעל נעמי דהיינו אדון נעמי והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואינו כן כי איש נעמי לשון אישות כמו איש ואשתו: ואני תמה מאד כי אם כוון בלשון אישות פה על הלשון הנהוג בלשון חז"ל גבי אשת בנך היא לא אמרתי אלא כשיש לבנך אישות בה פרט לאנוסה ושפחה וכותית וגבי ערות אשה ובתה לא אסר הכתוב אלא על ידי אישות הראשונה אין לשון אישות זה נגזר אלא מלשון אשה שהרי לא אמרו בשום מקום לשון אישות אלא במקום שכתוב בו אשה ולכן שם אישות בכל מקום הוא בלא יו"ד בין האל"ף והשי"ן ואם לא כוון בלשון אישות פה על הלשון הנהוג בלשון חכמים רק מלשון איש לאשתו כמו שהאשה אשה לבעלה כן האיש איש לאשתו ופי' איש נעמי האיש של נעמי זה לא יתכן מפני שאין האיש קנוי לאשתו כמו שהאשה קנויה לבעלה עד שיאמר איש אשה כמו שיאמר א"א כי סמיכות א"א הוא ע"ד הקנין שהאשה קנויה לבעלה כמו שדה ראובן בית ראובן שהם סמוכין על דרך הקנין והאיש אינו קנוי לאשתו עד שיאמר איש אשה על דרך הקנין ואל תשיבני מן ואל אישך תשוקתך כי פירושו בעליך או אדוניך כמו איש מלחמה בעל מלתמה או אדון מלחמה כמו איש שדה בעל שדה או אדון השדה שהאדון והבעל הם שמות צרופיות שהאדון אדון לקנוי לו והבעל בעל לקנוי לו ולא כן שם האיש כי הוא מורה על הזכר ושם הזכר אינו צרופיי אבל שם האשה אף על פי שהוא מורה על הנקבה מכל מקום היא קנויה לבעלה והקנויים סמוכים לבעליהם שדה ראובן בית ראובן ולכן על כרחינו לומר שפי' איש נעמי הוא בעל נעמי ולא מלשון אישות:

כשנכס לתיבה הכניס עמו זמורות ויחורי תאנים. ובב"ר ויטע כרם מהיכן היה לו פי' מדקאמר ויטע כרם משמע שלא היה כרם בעולם שנתקלקל מן המבול וא"כ מהיכן מצא זמורות עד שיטע אות' א"ר אבא בר כהנא הכניס עמו זמורות ויחורים של תאנה הה"ד ואספת אליך אין אדם כונס דבר אלא אם כן היה צריך לו דהל"ל ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל והיה לך ולהם לאכלה מאי ואספת אליך לעצמך והאי דנקט זמורות ויחורי תאנים פירוש רבינו תם מאורלייניש משום דהני מקלקלי טפי ממיא יותר משאר אילנות ומפני שידע זה הכניס זמורות ויחורי תאנים בתיבה כדי שיהיו לקיום המין:

כא

על שם שומרון שנקראת אהלה. ביחזקאל ותלדנה בנים ובנות ושמותן שומרון אהלה ירושלים אהליבה ומדכתיב כאן אהלה במקום אהלו רמז לגלות שומרון אבל בב"ר אינו כתוב אלא אהלה כתיב בתוך אהלה של אשתו ומדלא כתב ויגל אלא ויתגל דרש רבי יהודה בר' סימון גרם לו גלות לדורות עשרת השבטים שלא גלו אלא בשביל השכרות שנאמר הוי משכימי בבקר שכר ירדופו שבט יהודה ובנימין לא גלו אלא בשביל היין שנאמר וגם אלה ביין שגו:

כב

י"א סרסו וכו'. בסנהדרין פר' בן סורר ומורה פליגי בה רב ושמואל חד אמר סרסו וכו' מ"ד סרסו מתוך שקלקלו בד' קללו בד' פרש"י מתוך שמנע את נח מלהוליד בן ד' קלל את בן ד' שלו שהוא כנען ומ"ד רבעו גמר וירא וירא כתיב הכא וירא וכתיב התם וירא אותה שכם ופריך התם בשלמ' למ"ד סרסו משום הכי קללו בארבעה אלא למ"ד רבעו מאי שנא רביעי נלטיה בהדיא ומשני הא והא הואי וא"ת ולמה לא קלל חם עצמו שקלקלו. כבר תרצו התוס' משום דאמרינן בבראשית רבה רבי יהודה אומר לפי שכתוב ויברך אלהי' את נח ואת בניו ואין קללה במקום ברכה לפיכך ויאמר ארור כנען:

כג

אין כתיב ויקחו אלא ויקח. בבראשית רבה אמר ר' יוחנן שם התחיל במצוה תחלה ובא יפת ונשמע לו פי' מדלא כתיב ויקחו אבל גבי ותדבר מרים ואהרן פירש היא פתחה בדבר תתלה לפיכך הקדימה הכתוב תחלה ולא מדכתיב ותדבר ולא וידברו משום דעדיפא מיניה דיותר יש לדרוש מדהקדים מרים לאהרן ממה שיש לדרוש מדכתיב ותדבר ולא וידברו וגבי ויושב את משה ואת אהרן פירש הושבו על ידי שליח ולא חשש לדרוש ויושבו אין כתיב כאן אלא ויושב מפני שההשבה לא היתה רק למשה שהוא העיקר:

לכך זכו בניו לטלית של ציצית. מדה כנגד מדה הוא כסה את ערות אביו והשם כסהו בטלית של ציצית וכן יפת מפני שכסה גם הוא זכו בניו לכסוי גופם לקבורה בימי גוג ומגוג וחם שלא חשש לגלוי ערות אביו והנית ערותו ערומה נפרעו בניו בימי מלך אשור שנשבו חשופי שת שפירושו גלויי הערוה כל זה בב"ר וההיא דסוטה פ' היה מביא ומייתי לה בשילהי כסוי הדם דאמר רבא בשכר שאמר אברהם אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשתי מצות לחוטין של תכלת ולרצועות של תפילין דמשמע דמצות ציצית לא זכו בה אלא מדבור החוט ולא משום כסויו של שם יש לומר דטלית של ציצית לחוד ותכלת לחוד דמשום כסויו של שם זכו ישראל לטלית של ציצית לבן ומשום דיבורו של אברהם זכו ישראל לחוט של תכלת דהכי משמע ממילתיה דרבא דקאמר זכו בניו לחוטין של תכלת ולבן ותכלת הם שני צוויים אע"פ ששתיהן מצוה אחת ואע"ג דמדיבור מחוט אין לזכות אלא בחוטי ציצית מדה כנגד מדה ולא לצבעם של תכלת מ"מ כיון דמדיבור מחוט זכו לחוט אין חוט של מצוה אלא חוט של תכלת שכורכו על הלבן דכה"ג גבי טלית שזכו בה משום כסויו של שם אמרו שהוא טלית של מצוה ולא טלית סתם וליכא למימר שבחוטי לבן קמיירי שגם הם מצוה כחוטי התכלת מפני שחוטי הלבן כבר נכללו בטלית של ציצית שזכו בו מפני כסויו של שם:

למה נאמר פעם שניה. אבל בב"ר אמרו ממשמע שנאמר וילכו אחורנית איני יודע שערות אביהם לא ראו ומה תלמוד לומר וערות אביהם לא ראו מלמד שנתנו ידיהם על פניהם ונהגו בו כבוד כמורא האב על הבן ורש"י ז"ל שינה בזה מפני שאין הפרש בין שתהיה הקושיא ממה שכתב ופניהם אחורנית שלא היה צריך לו שכבר כתב וילכו אחורנית וההולך אחורנית פניו אחורנית ובין שתהיה הקושיא מן וערות אביהם לא ראו שלא היה צריך לו שהוא מובן מוילכו אחורנית שההולך אחורנית אינו רואה מה שאחריו רק שפירש כן כדי להרויח בזה שהפכו פניהם אחורנית פעם שנית כשקרבו אצלו והוצרכו להפך עצמם לכסותו שזהו קרוב לפשוטו של מקרא אבל מהקושיא של וערות אביהם לא ראו של ב"ר אי אפשר לתרץ אלא שנתנו ידיהם על פניהם אפילו בהיות פניהם אחורנית כדי לנהוג כבוד לאביהם כמורא האב על הבן ואין זה קרוב לפשוטו של מקרא:

כד

בנו הקטן הפסול והבזוי. דאם לא כן מאי הקטן והלא גדול מיפת הוא שהרי הכתוב מונה אותו קודם יפת ואי אפשר לומר דומיא דשם שמונה אותו ראשון ואינו ראשון כדכתב רש"י גבי אחי יפת הגדול וכדאיתא בפ' בן סורר ומורה דבשלמא גבי שם איכא למימר שמונה אותו ראשון מפני חשיבותו שהיה צדיק יותר מכלם כדכתב רש"י גבי ויולד את שם את חם ואת יפת וכדאי' בפ' בן סורר ומורה אלא גבי חם מאי איכא למימר:

כה

אתה גרמת לי שלא אוליד בן רביעי לשמשני. שסרסתני ואליבא דכ"ע דעד כאן לא קמיפלגי וכו' אבל בסרסו כ"ע מודו כדלעיל:

כו

שעתיד לשמור הבטחתו לזרעו כו'. כי אחר זה ויהי כנען עבד למו ולא מצינו זה אלא אחר כבוש א"י שהיו להם למס עובד ומלת למו שהיא כמו להם שבה לבניו של שם שהיו להם למס עובד כשכבשו את הארץ ואע"פ שלא נזכרו בניו של שם פה הם רמוזים במאמר ברוך ה' אלהי שם שפירושו שישמור הבטחתו לבניו כדלעיל:

כז

אף משיגלו בני שם ימכרו להם עבדים מבני כנען. דאי בזמן המלכות הרי כבר אמור ברוך ה' אלהי שם לתת לבניו את ארץ כנען ואז ויהי כנען עבד למו מת"ל פעם שנית ויהי כנען עבד למו א"ת בשביל יפת היה לו לומר יפת אלהים ליפת ויהי כנען עבד לו ואחר כך וישכון באהלי שם אלא לומר לך שאף משיגלו בני שם ימכרו להם לעבדים:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.