משאת המלך/בראשית/ט
ה[עריכה]
ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש (ט ה)
עיין רמב"ם (פ"ב מרוצח הל"ב) שכתב ההורג את עצמו כו', שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים כו', שנאמר כו' את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה ההורג עצמו, ע"כ.
והנה בע"ז (י"ח.) ברבי חנינא בן תרדיון שהקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה, אמרו לו תלמידיו אף אתה פתח פיך ותכנס בך האש, אמר להן מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבול הוא בעצמו, א"ל קלצטונירי רבי אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך אתה מביאני לחיי העולם הבא, אמר לו הן, השבע לי נשבע לו, מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו כו'.
וביש"ש ב"ק פרק החובל (סי' נ"ט) הוכיח מכאן דאף באופן שמתעללין בו אסור לחבול בעצמו מדלא פתח פיו שיכנס האש במהרה ומדא"ל מוטב שיטלנה וכו', דמוכח מדבריו שהיה אסור לו לעשות זאת, ע"ש. וצ"ע דא"כ לאחר בודאי הוי איסור רציחה, וכמו דלר' חנינא בן תרדיון היה אסור משום מאבד עצמו לדעת כמו"כ לאחר הוי רציחה ואסור, וא"כ איך התיר לקלצטונירי ליטול הספוגין ולהרבות בשלהבת, וגם נשבע לו שיביאנו לחיי העולם הבא על כך, והרי השיאו לרציחה, ואיך יתכן לומר דרציחה לית כאן ומאבד עצמו לדעת אית כאן.
ונראה דמבואר מזה דאיסור מאבד עצמו לדעת אינו מגדרי רציחה כלל, והוא איסור מיוחד של מאבד עצמו לדעת, ובזה כבר יתכן שבאו חילוקים בין רציחה לאיבוד עצמו לדעת, כלומר דאע"ג דליכא בכה"ג איסורא דרציחה מ"מ לו עצמו אסור לו לאבד את עצמו. [ועי' מה שנתבאר זאת באורך בספרי להל' רוצח ושמ"נ (שם)].
ז[עריכה]
ואתם פרו ורבו (ט ז)
ברכות (י'.) מאי כי מת אתה ולא תחיה, מת אתה בעוה"ז ולא תחיה לעוה"ב, א"ל מאי כולי האי, א"ל משום דלא עסקת בפריה ורביה, א"ל משום דחזי לי ברוה"ק דנפקי מינאי בנין דלא מעלו, א"ל בהדי כבשי דרחמנא ל"ל, מאי דמפקדת איבעי לך למעבד כו'.
ואכתי יש להבין שאין כאן עדיין תשובה לשאלתו מאי כולי האי, דוכי נענשין אעשה כ"כ עד שיטרד הן מעוה"ז הן מעוה"ב, ומ"ש האי עשה משאר עשה דלא מצאנו בהן שהחמיר בעונשם כ"כ, וכבר עמד בזה המהרש"א, ע"ש.
ונראה פשוט, דאמנם כן הוא דעל עצם עבירת העשה של פו"ר לא היה בדין שיענש להטרד מב' עולמות, אלא דנתחייב על הא גופא דנחת לכבשי דרחמנא ועל כך שהיה סבור שיש בכח מה שנראה לדעתו לדחות לעשה של תורה, וזהו כבר חטא מענין אחר לגמרי, שה"ז ככופר במחייב של מצות השי"ת וכאומר שזה תלוי בשיקול דעתו של האדם, וע"ז החטא הזהירו דיענש להטרד מב' עולמות.
ז[עריכה]
ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה (ט ז)
זמן המצוה דפו"ר היא לכאורה בן י"ח שנה וכמו שאמרו (אבות פ"ה) בן י"ח לחופה, ומה דאיתא (קידושין כ"ט:) שאם עבר כ' שנה ולא נשא אשה כו' תיפח עצמותיו של זה, לכאורה צ"ל דאין זה לפי שרק מאז הוא זמן החיוב, אלא דאמנם נתחייב במצוה מבן י"ח, אבל העונש של תיפח וכו' ה"ז עונש בידי שמים, ואין מענישים מהשמים לפחות מבן כ'.
אמנם זה א"א לומר שהרי כתב הרמב"ם (אישות פט"ו ה"ב) דעבר כ' ולא נשא אשה ה"ז עובר ומבטל מ"ע, ומבואר דאמנם כ' שנה הוא נמי מזמן המצוה, דעיקר זמן המצוה הוא מבן י"ח עד כ' וכמש"כ שם הרמב"ם ע"ש. שו"ר בס' עבודת עבודה למס' ע"ז שכתב בהקדמתו כמוש"ב בתחילה דכ' שנה הוא מצד העונש ביד"ש שהוא רק לבן כ', אלא שאין נראים הדברים וכמו שמוכח מהרמב"ם כנ"ל.
גרסינן בשבת (ל"א.) ששואלין בדינו של אדם עסקת בפו"ר, והנה לא אמרו קיימת פו"ר אלא עסקת, דנראה דאין מצות פו"ר ע"ד שאר מצות כלולב ותפילין שהחיוב הוא לקיים בלבד וסגי בכך, אלא פו"ר המ"ע היא ההתעסקות בפו"ר, ולכן המצוה מסורה כפי מנהגו של עולם דכך הוא דרך ההתעסקות, ולפיכך מובן דאין החיוב מי"ג שנה ככל מ"ע שהחיוב הוא מיד בגדלות, לפי דאכתי בן י"ג אי"ז זמן להתעסקות בפו"ר.
וכן יש להוכיח כן ממש"כ הר"ן (ריש פ' האיש מקדש) לענין מצוה בו יותר מבשלוחו, דכייל בקידושין למצות פו"ר, אע"פ שאין הקידושין אלא הכשר לפו"ר, אמנם למבואר שההתעסקות בפו"ר היא המצוה ממילא חל מעשה המצוה גם על ההכשר.
וכמו"כ מוכח כן מדחשיב לענין עשה דוחה לא תעשה עצם הביאה למצוה עי' תוס' ב"ב (י"ג.), וביותר דהא תחילת ביאה להרבה שי' חשיבא עשה ואע"פ שהפו"ר הוי רק בסוף ביאה, אולם למבואר דההתעסקות בפו"ר היא המצוה, א"כ ניחא היטב שכל שעושה פעולות ביאה לשם פו"ר ה"ז בכלל המצוה. [וכמו"כ שמעתי מח"א שאמר כדברי, ודקדק כן ממה שמצות פו"ר תלויה במצות עונה, ולמה אינו מחויב כפי כחו וכשאר מ"ע, וביאר כדברינו דהחיוב הוא כדרך ההתעסקות ותו לא].
והנה בספר קה"י (ב"ב ס"י) הביא קושיא למש"כ התוס' בב"ב (י"ג.) בחצי עבד וחצי בן חורין דלא אכפת לן מה שלא יקיים פו"ר, לפי שהוא אנוס, וע"כ מבואר מדבריהם דהנאנס במ"ע הרי הוא אינו מחוייב כלל, ולא רק פטור משום אונס רחמנא פטריה, וא"כ יקשה אנוס ביום א' לא יהיה לו תשלומין כל ז' למצות ראיה וכיוצ"ב דגר שהיה פטור ביום א' דאינו בתשלומין, ואף כאן הרי הנאנס היה פטור בראשון.
ולמבואר י"ל דשאני פו"ר שכיון שכל החיוב הוא ההתעסקות, הנה האנוס לא שייך ביה חיוב כזה, אבל בשאר מצות יתכן שאף האנוס חשיב מחוייב, אלא דפטריה רחמנא מטעם אונס.
[והנה המרדכי (עיין שו"ע סי"ג ס"ג) כתב דשרי ללבוש טלית בלא ציצית בשבת, שהרי אנוס הוא מלקשור לה ציצית, והנה חזינן מיניה דאונס ה"ז כלאו בר חיובא, דאי נימא דפטור האונס הוא רק לעניין שאין נענש, א"כ האיך שרי להכניס עצמו לאונס.
ונראה דשאני ציצית דאפי' למ"ד חובת גברא, מ"מ החיוב הוא על הטלית שחייב לתלות ציצית לטליתו וכמו שחייב לקבוע מזוזה בפתחו, ובהאי כל שהוא אנוס אין שייך לחייבו באחריות לחפציו. וזה נראה נמי כוונת הגמ' בפ' ר"א דמילה (שבת קל"א:) דאין הטלת ציצית דוחה שבת לפי שבידו להפקירן, דאין הכונה דכל שיש עצה להפטר ליכא דחיה, אלא הכונה היא דמאחר דכל החיוב הוא מחמת חפציו ולא מחמת עצמו, והרי יכול להסתלק מחפציו ע"י הפקר.
וע"פ זה ניחא נמי מה שמקשים למה פסח דוחה שבת, והלא יכול להפקיר הקרקע ויפטר מפסח לדעת התוס' פסחים (ג':), ובכה"ג שיכול להפקיר הא ליכא דחיה וכגמ' דשבת הנ"ל, אמנם למבואר רק באופן שאין הוא עצמו סיבת המצוה בזה אמרינן בידו להפקירן שלא ידחה מטעם זה הל"ת משא"כ פסח דחיובו מחמת עצמו, וע"פ זה נראה נמי בכוונת הגמ' בידו להפקירן היינו להסתלק ולא דוקא הפקר, דה"ה לתתו לעכו"ם ולקטן וכמו שהעיר הרע"א בתשובה (ח"א סי' קע"ד).
ומה שהק' למרדכי הגרש"א (ביו"ד סי' כ"ז) מכסוי הדם דאין שוחטין במקום שלא יוכל לכסות, וזה יקשה אף לדברינו דהא אף כאן המצוה היא מצד הדם שהוא מחייב הכיסוי, ומ"מ חזינן דאף בזו לא יכניס עצמו לאונס, מ"מ נראה ליישב דלא מבעיא לשי' הבה"ג (הובא בטויו"ד סי' כ"ח) דהשחיטה והכסוי חד מצוה היא, וא"כ מתחילת שחיטתו איסור הוא לעשות שחיטה שלא כתיקונה, ואפי' לחולקים על הבה"ג מ"מ הוי הכסוי המשך אחר השחיטה, דלפי"ז נמי י"ל דחשיב בכך שעושה שחיטה שלא כתיקונה.]
כה[עריכה]
ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו (ט כה)
עיין רש"י קידושין (כ"ב:) שכתב שכל העבדים נקראים ע"ש כנען, משום דכתיב ביה עבד עבדים, לכאורה אין זה אלא תואר לעבד שכיון שבכנען נאמר עבד עבדים, לכן תפסו לכנות עבדים בשם עבד כנעני.
אמנם נראה לא כן, דאיתא במדרש (ב"ר פל"ו) דלכן עבד כנעני יוצא בשן ועין, כנגד וירא ויגד, ומבואר דאף יש התיחסות העבדים אל כנען ונענשים הם עבור חטאו וקללת כנען, ולכך רק לאחר שלקו ונענשו כבר בשן ועין אז הם יוצאים לחירות.
ועיין בתוס' חגיגה (ב': ד"ה לא) שכתבו ז"ל, ועוד פו"ר אכולהו ב"נ כתיב אף לכנען, והרי דלמדו מזה דעבד כנעני חייב במצות פו"ר לפי שמצאנו בכנען שנתחייב בפו"ר, ומבואר כמוש"כ דחייל בכנען מיד שם עבד, ולכן אמרו התוס' דכמו דכנען אף שדין עבד יש לו נתחייב בפו"ר, הרי דמצות פו"ר נאמרה אף לעבדים.
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א