מהר"צ חיות/מכות/ה/ב
מהר"צ חיות 
מכות ה ב
גמרא למדתני רבינו שאין עונשין מן הדין. נ"ב עי' פ"י שהתעורר דהרי בגילוי מלתא קי"ל דעונשין ומזהירין מן הדין ואולם בשו"ת בשמים ראש הגהות כסא דהרסנא ראיתי דלדידן בלא"ה לאו ק"ו הוא דלא שני לנו לפי עיקר הדין בין הרגו ללא הרגו כיון דקי"ל שאין ממיתין את הגורם (סנהדרין עז ע"א) ועדים זוממין ג"כ לא הרגו אותו בידים רק גרמו לו מיתה ע"י אמירתם לבד ודבר זה אינו הולך ע"פ שאר משפטי התורה וכן שנים שהרגו את א' קי"ל דפטור רמב"ם פ"ד מהל' רוצח הל' ד' דכ' נפש עד שיכה כל נפש. ואלו בשני עדים אשר העידו נהרג אע"ג דאחד אין יכול להמיתו ע"פ עדותו ושניהם הרגוהו ובכל זאת גזה"כ שיהרג ע"פ דיבורם וא"כ עונש הבא לאדם ע"י אמירת העדים אינו ע"פ מעשיהם דאף אם נהרג א"ח מיתה לפי משפטי התורה וע"כ גזה"כ הוא וא"כ כיון דגלי קרא כאשר זמם דמחייבי על כוונתם אמרינן קרא כדכתיב וק"ו ליכא דאף אם נהרג לא נחשב מעשה ע"פ התורה שיהיה עליהם משפט מות וזה הטעם דשני ליה להרמב"ם בין חיוב מיתה דהרגו אין נהרגין. ובין מלקות וממון דשם יש ק"ו ושם ל"ש הדין דגורם ועונשין מן הדין בגילוי מלתא אבל במיתה ליכא ק"ו דאף הרגו אין חייבים מיתה ע"פ הדין ועי' יד המלך פ"ק מהל' עדות שהאריך בזה. והטעם דהרגו אין נהרגין פרש"י בב"מ דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה ובמשנה נקטה הטעם דכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו ועדיין אחיו קיים והיינו כאשר זמם מורה דאף שלא נהרגו ג"כ ישנו בכלל חיוב מיתה. ואולם יוכל להיות כ"ש בהרגו. וקרא לאחיו מורה דוקא אחיו קיים והרגו אין נהרגין וגם מזה הוציא הרמב"ם לחלק בין מיתה למלקות משום דא"י ללמוד חיוב מלקות מקרא לעשות לאחיו דגם בזה עדיין קיים ועי' ריטב"א כאן: