מגיני שלמה/כתובות/ד/א

מגיני שלמה כתובות ד א

דף ד' ע"א

ד"ה אבל כו' דכל אותן הימים משמע אפילו בשבת נראה לי לישב דבמ"ק פריך נימא כתנאי אי אבילות נוהג בשבת או לאו וקאי אדברים שבצנעה כדמוכח התם בסוגיא וכ"פ התוספת ז"ל שם בהדיא וא"כ אף דדחי תלמודא התם דלא פליגי תנאי בהכי מ"מ י"ל דרב ושמואל ס"ל דפליגי בהכי ומוקי ברייתא דהכא כת"ק דרשב"ג דס"ל דיש אבלות בשבת ומאי דקאמר מסייע לר"י היינו דלרב ושמואל אתי כתנאי ולר"י אתיא כפשטיה ונראין טפי דברי ר"י כיון דאיכא למדחי דלא פליגי תנאי בהכי דע"כ גם לדברי התוס' צ"ל הכי דהא ס"ל דרב ושמואל מפלגי בין חתן למועד א"כ מאי סייעתא לרבי יוחנן אלא על כרחך ס"ל דמ"מ נראין דברי רבי יוחנן טפי ה"נ כן. ואם כן אף דלא קאמר תלמוד' לרב ושמואל ודאי תנאי היא כדקאמר בכל דוכת' לא קשה מידי. דהאי דקאמר תלמודא מסייע לרבי יוחנן הוי פירושו כן ולא נחית תלמודא להכי כיון דס"ל לרבי יוחנן דהכי הלכתא כדכתבי התוס' ובכמה דוכתי מצי תלמודא למימר כן ולא קאמר. עי"ל דע"כ נוהג שבעת ימי אבלות דקתני הוא לבר משבת דהא גם אדברים שבפרהסיא קאי ובדברים שבפרהסיא כ"ע לא פליגי ואפי' את"ל דז' ימי אבלות אין שוי' אלא דבחול נוהג בפרהסי' ובשבת בצנעה ומקרי מ"מ ז' י"א כיון שנוהג עכ"פ בכולן אבלות והתו' מקשים גם מהא מ"מ קשה וכי פליגי רב ושמואל אכל המשניות וברייתות דתנן, בהם שבעת י"א במ"ק אמרינן הקובר את מתו ז' ימים קודם, הרגל בטלה הימנו גזרת ז' וכמה ברייתות רבו מספר וא"כ היו יכולים להקשות מכמה דוכתי וכל התלמוד מלא מזה יתיב שבעה ושלשים אלא דקרי בכל דוכתי שבעת ימי אבלות דהשבת עולה ומשלים ביניהם א"כ י"ל אף דשבעת ימי המשתה היינו עם שבת יש לחלק דבז' ימי המשתה כיון דגם רב ושמואל מודו דנוהג בהם דברים שבצנעה, דמפלגי בין חתן למועד א"כ אפשר דס"ל דגם בשבת לא תישן אשתו עמו דכיון דבשאר ימים יפרישו ביניהם ובשבת תישן עמו. יהיה היכר בדבר שמה שבשאר ימים אינה ישנה עמו שהוא משום אבילות ולא הוי דברים שבצנעה ולכך לא חלקו בין הימים דלא להוי היכר. והז' ימי אבילות כבר פירשתי דע"כ הם בלא שבת א"כ שפיר קתני וכל אותן הימים דהיינו בז' ימי המשתה שלמים וז' ימי אבילות הוא בלא שבת וק"ל עי"ל כיון דהוכחתי דז' ימי אבילות הוי בלא שבת א"כ מז' ימי המשתה לא ק' מידי דדלמא מאי דקתני וכל אותן הימים כו' דגם בז' ימי המשתה אסורה להתיחד לאו משום אבילות אלא משום דם בתולי' כדכתבי התוס' לעיל ד"ה בועל בעילת מצוה דאע"ג דאמר רב יוסף דבנידה אשתו ישנה עמו כשבעל לא מצינן לאותביה לר' ושמואל מר' יוסף דמימרא היא ומימרא לא ס"ל ואפי' אי סבירא להו דבבעל ישנה עמו היינו גבי אבילות דעלמא דחמירא אבל באבילות דהכא דאקילו רבנן וכן בנידה דקילא מאבילות כדס"ד דמקשן וכן משני רב אשי ס"ל דאפי' בבעל אסור גם ע"כ לומר דס"ל לרב ושמואל כר"י דבנידה דעלמא בעל שרי אלא בדם בתולים כיון דאקילו ביה רבנן לגמור ביאתו אסור להתיחד אפי' בעל כמ"ש רמ"ה ז"ל בשם הר"י בן מיגש ז"ל כמו שהביא הרא"ש ז"ל בשמ' ונהי דלית הלכתא הכי מ"מ ליכא לאותבינהו לרב ושמואל ומ"מ סייעת' מייתי לר' יוחנן שפיר מדקתני וכל הימי' משמע דכולהו הוי חד טעמא כדכתבי התו' לעיל אבל תיובתא לרב ושמואל ליכא ומ"ש הרא"ש ז"ל דע"כ ברייתא זו לא ס"ל כמשנה אחרונה דהחמירו בדם בתולים מדקתני וכן מי שפרסה אשתו נידה. לע"ד לאו קושיא היא לרב ושמואל דאיכא למימר דרישא מיירי בשעת חופה דאז יצרו תוקפו אפי' בעל משא"כ באשתו ישנה ה"א דשרי כיון שרגיל בה קמ"ל דאסור ומפרשי רב ושמואל דפירסה נידה מיירי באשתו ישנה לא בשעת חופה וכ"כ התוס' עצמן האי חלוק גם לר"י ואצ"ל לפי' האחרון שכתבתי בשם הר"י בן מיגש ז"ל א"ש דרישא מיירי אפי' בבעל וסיפא מיירי בלא בעל. ונוכל לומר עו' דאפי' אי רב ושמואל ס"ל דנידה אם בעל מותרת להתיחד דבאמת קשה לומר דפליגי רב ושמואל אמאי דאמרינן בעלמא דנידה שרי ליחודי בהדי גברא מ"מ נוכל לומר דהיינו דווקא באשתו ישנה אבל בשעת חופה אפי' בעל יצרו תקפו וא"כ וכן מי שפרסה אשתו נידה קאי אשעת חופה כמו רישא ואפי' בעל וקושית הרא"ש ג"כ מיושבת דסד"א דווקא דם בתולים דקילי אסרי רבנן להתיחד משא"כ נידה גמורה קמ"ל. ובזה מיושבת קושיא ראשונה של התו' ג"כ ואין צריכין לחלק בין מועד לחתן וק"ל. ואח"כ מצאתי קצת מדברים אלו בדברי הרב מהר"ש אידלש יצ"ו אפס קצהו. והכל מיושב בתוך דברינו דמה שהקשה לדברי הר"י בן מיג"ש ז"ל מאי ראיי' מייתי לדברי ר' יוחנן דלמא משום דם בתולים הוא דאקילו בה רבנן. לאו קושיא היא כלל דמסייע ליה דוכל הימים משמע דכולהו חד טעמא הוא כדכתבתי גם מה שהקשה מאי הקשו התוס' ארב ושמואל דלמא לא ס"ל דרב יוסף וברייתא משום דם בתולים מלבד מה שנוכל לומר כמ"ש דהתוס' ז"ל ס"ל לקושיא דיוקא דכל הימים י"ל עו' דס"ל לתוס' דדוחק גדול לומר דרב ושמואל ס"ל דנידה אסורה להתיחד דלא כשיטת התלמוד בכל מקום וכמ"ש בשינויא בתרא. וזהו לדעתי כוונת רש"י ז"ל דפי' פרסה נידה בשעת חופה אע"ג דאפשר דכ"כ משום רב יוסף דלקמן מ"מ נ"ל כמ"ש ובין דם בתולין לנידה גמורה לא ס"ל חלוק כמו שהסכימו כל המפרשים ואפי' תימא שעת חופה שאני מ"מ פירסה נידה למה לי כיון דע"כ מיירי בשעת חופה ואז אסור אפי' בעל כיון דאין חלוק בין דם בחולין לנידה והתוס' לעיל הוו מצו לדקדק כאשר כתבנו אלא דדייקי גם מברייתא דלעיל דלא קתני פרסה נידה וא"כ אין כאן תפיסה עליהם אבל נהי דתפיסה ליכא שנויא מיהא איכא וכמ"ש בשינויא בתרא והוא האמת לפי דעתי נ"ל:

שם ד"ה פוקסת ואין נראה כו' ואני ראיתי בקצת פוסקי' דגרסי כי קתני אכיחול ואפרקוס ואפשר דזו היא, גרסת רש"י ז"ל ובספרי' שלא גרסי' פרקוס בק' וא"כ גם זה אינו פרכוס בק' ומה שהקשו מפ' המצניע גם במ"ק הקשו כן דף ט' ולי נראה לחלק בין שרק בשי"ן ובין סרק בס' דלקמן גבי שרק פי' רש"י ז"ל שהוא צבע המאדי' את הבשר משמע שהצבע בעצמו אינו אדום אלא שמאדים את הבשר וגבי סרק פ' המצניע פי' שהוא צבע אדום בעצמו גם פ' המצניע קראו בשם בלע"ז ולקמן פ"ב כתב סתם שהוא צבע משמע דלא ידיע ליה מה שמו וא"כ פ' המצניע ומ"ק פ"ק איתא סרק בס' הן אמת כי ברש"י ז"ל נרשם שרק בשי"ן ואפשר שט"ס הוא א"נ התם פירש"י ז"ל בהדיא דפוקסת הוא שמחלקת שערה ובזה מיושב ג"כ דתקשי לרש"י ז"ל כיון דאמר פ' המצניע דכוחל' ומעבר' שרק חייבת משום צובעת א"כ גם פוקסת תתחייב משום הכי ולמה אמר משום בונה ובזה מיושב שפיר דפוקסת אינו צבע אדום אלא שמאדים הבשר ואין זה צביעה דע"כ צ"ל התם להך לישנא דפי' רש"י התם דפוקסת היינו טחה בצק על פניה להאדים הבשר משא"כ כחול גם סרק הוא צבע אדום ונצבעת בו וכן מצאתי בערוך ז"ל בערך סרק שהביא מפ' ט"ו דכלים סירקן וכירכמן שהוא צבע קורין בלשון ישמעאל זרקון והוא ששר דקרא ובערך שרק כתב מפ' המצניע לא תעביר שרק על פניה פירוש שרק בשי"ן צמר גפנים כו' הרי מבואר דהוא ענין אחר גם מדכתב פי' שרק בש' משמע דסרק בס' הוא ענין אחר ואתי הכל על נכון וק"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף