חידושי הרי"מ/כתובות/ד/א

חידושי הרי"מ כתובות ד א

דף ד' ע"א

תוס' ד"ה ובועל בעילת מצוה ופורש כו' היינו קודם שנקבר המת כו' והקשה הרשב"א ז"ל אמאי לא דייק דדברים שבצנעא נוהג מדקתני ופורש כו' ע"ש והקשו המפ' הא לשיטת הגאונים ז"ל דסברי דאבילות יום הראשון דאורייתא רק דאעפ"כ אינו נוהג הכא אף יום ראשון משום דבשב ואל תעשה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה וכן כתב הר"ן ז"ל וא"כ לכך אסור לבעול אחר הקבורה משום אבילות יום ראשון דביאה היא קום ועשה. ואף דתוס' לא סבירא להו כשיטת הגאונים ז"ל מ"מ אינו יכול להוכיח מכאן דדברים שבצנעא נוהג די"ל כן דאבילות יום ראשון דאורייתא ולא מוכח כנ"ל:

ונראה לישב דהנה הרא"ש ז"ל כתב דאין שבעת ימי המשתה עולים למנין שלשים וצריך למנות אח"כ ל' יום מסוף ז' ימי המשתה ולא דמי לרגל דקי"ל דמונה מיום הקבורה דשאני התם דאף ברגל נוהג עכ"פ דאסור בגיהוץ ותספורת אבל בחתן דמותר בז' ימי המשתה אף בגיהוץ ותספורת דהוא משום שמחה ולכך אינם עולים ע"ש. וכן כתב הרמב"ן ז"ל ועיין בה' אבילות בט"ז דשאני חתן מרגל דברגל עולה למנין ל' וגם יו"ט שני שהוא מדרבנן עולה למנין שבעה משום שנוהג בו אבילות לענין גיהוץ ותספורת וגם כל דבר שהוא מצורכי רבים אין הרגל מבטלו דבאים לנחמו ונוהג בו מקצת אבילות לכך עולה למנין ל' וז' משא"כ בחתן מותר בגיהוץ כו' וגם אין רבים באים לנחמו שהוא משום שמחה לכך אינו עולה לא לל' ולא לז' ע"ש:

ויש להקשות דהנה בסנהדרין דף מ"ז ע"ב דאמרינן כיון דאידחי אידחי ואינו צריך לנהוג אח"כ ז' ימי אבילות והקשה רש"י ז"ל דאמאי במת לו מת ברגל קי"ל דחייב לנהוג אבילות אחר הרגל נימא ג"כ כיון דאידחי אידחי כיון שלא הי' נוהג בשעת חלות האבילות ותירץ רש"י ז"ל דהתם לא אידחי לגמרי דגם ברגל נוהג מקצת אבילות דכל שהוא צרכי רבים אין הרגל מבטלו וכן בגיהוץ ותספורת ולכך כיון שלא נדחה לגמרי חייב לנהוג אח"כ ע"ש. וא"כ לפ"ז קשה הכא אמאי תני בחתן דנוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבילות הא כיון דבחתן אינו נוהג בז' ימי המשתה אף בגיהוץ ותספורת ולא משום צרכי הרבים כדברי הט"ז שם וא"כ אמאי נוהג אח"כ ימי אבילות נימא כיון דאידחי אידחי כקושית רש"י ז"ל דהכא לא שייך תירוצו דהכא בחתן נדחה לגמרי שאף בגיהוץ ותספורת וצרכי רבים אינו נוהג כמ"ש וא"כ יפטר מז' ימי אבילות לגמרי ולא ינהוג גם אח"כ ואמאי תני דנוהג:

ונראה לישב דהנה לכאורה סברא זו דאמרינן בחייבי מיתת ב"ד כיון דאידחי אידחי הוא משום דקי"ל יש דיחוי אצל מצוות ודיחוי מעיקרא הוי דיחוי אף שלא הי' נראה מעולם ולכך אמרינן כיון דאידחי אידחי כיון דנדחה מצות אבילות מעיקרא הוי דיחוי ואינו חוזר ונראה ע"ש. והנה תוס' סוכה גבי עבר וליקטן כתבו דאף דדיחוי מעיקרא הוי דיחוי אצל מצות הוא דוקא היכא שלא הי' בידו לתקן שלא יהא נדחה אבל היכא שהי' בידו שלא יהי' נדחה לא הוי דיחוי מעיקרא דיחוי ע"ש. והנה הט"ז ז"ל ה' אבילות ס' א' כתב כיון שתקנה זו נתקן לטובתו שינהג ז' ימי המשתה מקודם כדי שלא תתקלקל הסעודה יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים ונוהג אבילות מקודם ואח"כ ימי המשתה וא"כ לפ"ז א"ש דהכא בחתן ממילא לא אמרינן כיון דאידחי אידחי דלא הוי הכא דיחוי מעיקרא כיון שבידו שלא יהי' נדחה דאם אומר אי אפשי בתקנת חכמים נוהג ימי אבילות מקודם ולכך לא הוי דיחוי וצריך לנהוג שפיר אח"כ:

אמנם אם נאמר כשיטת הגאונים ז"ל דאבילות יום ראשון הוא דאורייתא ואעפ"כ עקרו חכמים רק בשב ואל תעשה אבל אסור שפיר בגיהוץ ותספורת דהוא קום ועשה ואחר יום הראשון מותר בהכול א"כ לכאורה עדיין קשה כנ"ל אמאי נוהג אח"כ ז' ימי אבילות הא אידחי לה ואי"ל כמ"ש דז"א דהכא הוי נראה ונדחה כיון שיום הראשון לא נדחה דנוהג בגיהוץ כנ"ל ואח"כ אידחי והוי נראה ונדחה וממילא אינו חוזר ונראה אף היכא שהוא בידו כמ"ש הפוסקים שם וקשה כנ"ל. אך באמת לא קשה מידי דגם בחתן לא נדחה האבילות מכל וכל כיון דקי"ל דדברים שבצנעא נוהג אף בז' ימי המשתה ולא נדחה לגמרי ולכך לא שייך כיון דאידחי כסברת רש"י ז"ל ושפיר צריך לנהוג אח"כ ז' ימי אבילות כנ"ל:

ולפ"ז מיושב שפיר קושית המפ' הנ"ל דמאי מקשה תוס' הא לא יכול להוכיח דדברים שבצנעא נוהג מהא דקתני ופורש דדילמא אבילות יום ראשון דאורייתא וכנ"ל. ולמ"ש א"ש דאם נאמר דאבילות יום ראשון דאורייתא ודאי מוכח דדברים שבצנעא נוהג דקשה כנ"ל אמאי נוהג אח"כ ימי אבילות הא הוי נראה ונדחה כמ"ש וע"כ מוכח דנוהג דשב"צ ומקשה התוס' שפיר וא"ש:

בגמ' ונוהג ז' ימי אבילות ואח"כ נוהג שבעת ימי המשתה כו' והקשה הר"ן ז"ל לשיטת הגאונים ז"ל דאבילות יום ראשון הוא דאורייתא א"כ איך אתי ז' ימי המשתה דרבנן ודחי לאבילות דאורייתא ותירץ דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה והקשו הא לא עקרו ביום טוב שני דלהגאונים ז"ל אם הי' יום מיתה וקבורה בי"ט שני חייב לנהוג אבילות ותירץ דבשלמא התם יהי' ימי אבילות רצופים אבל הכא אף אם לא יעקרו ביום א' וינהוג אבילות יום ראשון מ"מ שאר ימים לא ינהוג שאינו אלא מדרבנן וא"כ לא יהי' הז' ימי אבילות רצופים ולכך עקרו גם ביום ראשון משא"כ ביו"ט שני יהי' רצופים ע"ש:

ויש להקשות דהנה עוד הקשה הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל למאי דאמרינן ביום טוב שני שהוא רק מדרבנן עולה למנין ז' ימי אבילות ואינו צריך רק להשלים אח"כ ו' ימים בשביל שהוא רק דרבנן א"כ גם הכא יעלו הז' ימי משתה למנין אבילות שג"כ אינם אלא מדרבנן ולא יצטרך לנהוג כלל אח"כ ותירץ דבשלמא התם לא יבטל האבילות מכל וכל אף אי נימא דיעלה י"ט ב' דמ"מ ינהג בשאר ימים אבל הכא אם נימא דז' ימי המשתה עולים לימי אבילות א"כ אינו נוהג אבילות כלל ולכך אינם עולים כלל ע"ש:

וא"כ לפ"ז קשה עדיין קושייתו הראשונה להגאונים ז"ל כיון דיום ראשון דאורייתא אמאי עקרו הכא יותר מי"ט ב' ואין לומר כתירוצו דלא יהי' רצופים אף שינהג ביום ראשון כמ"ש דז"א דכיון שינהג אבילות ביום ראשון שהוא דאורייתא ממילא גם שאר הימים אף שלא ינהג בהם מ"מ יעלו למנין אבילות כיון שהם רק מדרבנן כי"ט שני כדברי הרמב"ן ז"ל דכיון דאף אם נימא דיעלו מ"מ קיים עכ"פ מצות אבילות כיון שנוהג ביום א' שהוא דאורייתא והוי כי"ט שני א"כ ממילא עולים וא"כ הוי שפיר רצופים וקשה דינהג ביום ראשון שהוא דאורייתא ולא יעקרו ויהי' שפיר רצופים כיון שגם האחרים יעלו כנ"ל אם ינהג ביום ראשון דאי"ל דיום אחד לא מיקרי קיים ז"א ע"ש בדברי הר"ן ז"ל דמוכח להדיא דאף יום אחד מיקרי קיים:

ונראה דהנה עוד תירצו הראשונים ז"ל קושייתו השני' דדוקא בי"ט שני עולין דהתם נוהג גם בי"ט בגיהוץ ותספורת אבל בחתן דאינו נוהג כלל לכך אינן עולין למ"ז ע"ש. ונראה דהר"ן ז"ל לא תירץ כן דעדיין קשה לשיטת הגאונים דיום ראשון הוא דאורייתא רק דחכמים עקרו בשב ואל תעשה אבל בגיהוץ ותספורת שפיר אסור דהוי קום ועשה ביום ראשון וא"כ עדיין קשה אמאי אין יום ראשון עולה כיון דנוהג ג"כ בגיהוץ ותספורת יעלה למנין ז' ולכך הוצרך לתרץ דלא יקיים כלל דאין לומר דשאר הימים לא יעלו דמותר בגיהוץ ותספורת דא"כ אינם רצופות כנ"ל ולכך גם יום הראשון אינו עולה וממילא לא קשה מ"ש דינהג יום הראשון ויעלו שאר ימים דז"א דשאר ימים ודאי אינם עולים כנ"ל:

ולפ"ז מיושב מה שהקשו הפ' מאין הוכיחו דחתן מותר בז' ימי המשתה בגיהוץ ותספורת דמקושית הרמב"ן ז"ל לא מוכח דיש לתרץ כמו שתירץ הוא בעצמו דהכא לא ינהג כלל כנ"ל. ולמ"ש א"ש דאי נימא דנוהג בגיהוץ ותספורת א"כ עדיין קשה אף לפי תירוצו קושיא הראשונה של הר"ן ז"ל דינהג ביום ראשון שהוא מדאורייתא כמ"ש וע"כ דאינו נוהג בגיהוץ ותספורת וא"ש כמ"ש:

ובהכי ניחא דלא תירץ כתירוץ הרא"ה ז"ל שהקשה ג"כ על הגאונים ז"ל איך דחי יום מיתה וקבורה דהוא דאורייתא ותירץ דבאמת מלינין את המת ולא הוי רק יום מיתה לחוד וקבורה לחוד והוא דרבנן ודחי ע"ש. ולמ"ש ליכא למימר הכי דא"כ קשה אמאי אין ימי המשתה עצמם עולים כיון שאינם רק דרבנן דאי"ל משום שאם יעלו לא ינהג כלל דז"א דאעפ"כ ינהג יום האחרון של ימי אבילות כיון שמלינין אותו והחופה הוא היום ומתחיל היום הז' ימי המשתה והאבילות מתחיל למחר וממילא ביום אחרון של אבילות כבר שלמו ימי משתה ויצטרך לנהוג ושפיר עולין כי"ט שני ולכך הוצרך לומר כנ"ל וא"ש:

תוס' בא"ד אבל מהוא ישן בין האנשים כו' קא דייק שפיר דליכא למימר משום נידות דבבעל אשתו ישינה עמו כו' והקשה מהרש"א ז"ל דמאי מקשה תוס' ד"ה אבל דברים כו' ארב ושמואל דסברי אף דברים שבצנעא אינו נוהג מברייתא זו ע"ש וקשה דלמא סברי דאף בבעל אסור משום נידות ואסור משום נידות ע"ש:

ונראה דהנה הפוסקים הקשו אמאי התירו הכא הביאה באנינות הא לא הוצרכו להתיר רק משום הפסד הסעודה וא"כ לא הי' להם להתיר רק החופה ולא הביאה ותירצו דכיון דנכנסה לחופה הוי בעילת מצוה ולכך התירו דחייב לבעול ביאה ראשונה ע"ש:

ויש להקשות למאי דקי"ל דאונן פטור מכל המצות ולא רמיא עליו חיוב כלל וא"כ אין כאן בעילת מצוה כלל שהוא פטור מבעילה זו ג"כ וקשה עדיין למה התירו הביאה באנינות. ויש לישב לשיטת הפוסקים דחופה שאינה ראוי' לביאה לא הוי חופה כלל א"כ שפיר הוצרכו להתיר גם הביאה דאם לא יתירו הביאה גם החופה לא יהי' חופה דאינה ראוי' לביאה ועדיין יש הפסד הסעודה ולכך הוצרכו להתיר גם הביאה משום הפסד הסעודה כנ"ל. ואח"כ מצאתי סברא זו בשיטה מקובצת ע"ש:

אך לכאורה למ"ש הפ' בחופה קודם שנכתב הכתובה דלא כבעל העיטור דהוי ראוי' לביאה כיון שבידו לכתוב הכתובה ויהי' רשאי לבעול אותה ע"ש. וא"כ לכאורה גם הכא בידו לקוברו ולא יהי' אונן ויהי' מותר לבעול. אך ז"א דאם יקברנו יהי' חל עליו אבילות ויהי' אסור לבעול מחמת האבילות כנ"ל. אך קשה דאי נימא כרב ושמואל דדברים שבצנעא ג"כ אינם נוהגים באבילות ומותר לבעול אותה ובאנינות שפיר נוהגים כדאמר במ"ק דף כ"ד. וא"כ קשה כנ"ל דלמה הוצרכו להתיר הביאה באנינות לא הי' להם להתיר רק החופה ואין לומר כנ"ל דגם חופה לא יהי' דהוי אינה ראוי' לביאה דז"א דשפיר ראוי' לביאה שבידו לקוברו ואם יקברנו שפיר יהי' מותר לבעול אותה דבאבילות אין דברים שבצנעא נוהג לרב ושמואל וא"כ הוי עכשיו חופה המסורה לביאה כמו בכתובה וא"כ תהי' אסורה עכשיו לבעול באנינות כמ"ש דבאנינות שפיר נוהג ולא הוצרכו להתיר דבל"ז יהי' חופה כנ"ל ואמאי קתני דבועל בעילת מצוה אף קודם הקבורה דאף שכתבו תוס' די"ל דקאי אף על אחר הקבורה מ"מ על קודם הקבורה ודאי קאי וקשה כנ"ל. וממילא מוכח לכאורה כר"י דנוהג דברים שבצנעא. אך באמת י"ל כתירוץ הראשון דמשום מצוה התירו אף באנינות דאורייתא ומ"ש דפטור ממצות י"ל כיון שאינו מוטל עליו לקוברו שפיר חייב במצות ע"ש אך ע"ז קשה כמ"ש הפ"י דבאנינות דאורייתא יש לאסור גם ביאה ראשונה גזירה אטו ביאה שני' כדאמרינן ביבמות שאינה מצוה. אך ז"א באמת כיון דבבעל אשתו ישינה עמו בנידות דלא חיישינן שיבעול עוד הפעם א"כ ממילא באנינות דאורייתא לא שייך למגזר אטו ביאה שני' דכיון דבעל לא חיישינן וא"ש כנ"ל:

ולפ"ז מיושב קושית מהרש"א ז"ל דאם נימא דרב ושמואל סברי דאף בנידות בבעל הוא ישן בין אנשים כו' א"כ ממילא מוכח דדברים שבצנעא נוהג כנ"ל דאמאי התירו הביאה באנינות דאי"ל משום מצוה דקשה קושית פ"י ליגזר אטו ביאה שני' כיון דסברי דאף בבעל חיישינן וא"כ ע"כ צ"ל דיהי' חופה שאינו ראוי' לביאה כנ"ל וקשה דהא יכול לקוברו וצ"ל כנ"ל דדברים שבצנעא נוהג וא"כ מקשה תוס' שפיר דאי נימא דרב ושמואל סברי דאף בבעל חיישינן ודאי מוכח דדברים שבצנעא נוהג כמ"ש וא"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף