מגילת אסתר/שורש/ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מגילת אסתר ‏ שורש ה

א

נראה לי שהנכון כדברי הרב שלא להכניס בזה המנין הלאוים שבאו לנתינת טעם כי הם לא יזהירו על דבר. ומה שאמר כי לאו דלא יסור גם כי הוא טעם אר' שמעון בסנהדרין שהוא נדרש ללאו בפני עצמו לאסור שלא ירבה אפילו כאביגיל אני אומר כי אם תדקדק היטב בזאת הסוגיא תראה כי מה שדרש רבי שמעון פסוק זה ללאו הוא מפני שסבר שאיננו טעם שכך אמר שם במשנה לא ירבה לו נשים אלא י"ח רבי יהודה אומר מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו, רבי שמעון אומר אפילו אחת ומסירה את לבו הרי זה לא ישאנה א"כ למה נאמר לא ירבה לו דאפילו כאביגיל. וקא בעי בגמרא למימרא דרבי יהודה דריש טעמא דקרא ורבי שמעון לא דריש והא איפכא שמעינן להו וכו' ומשני בעלמא רבי יהודה לא דריש טעמא דקרא ושאני הכא דמפרש טעמא דקרא מה טעם לא ירבה משום דלא יסור ור' שמעון אמר לך מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא א"כ לכתוב קרא לא ירבה ולשתוק ואנא אמינא מה טעם לא ירבה משום לא יסור לא יסור למה לי אפי' אחת ומסירה את לבו הרי זה לא ישאנה אלא מה אני מקיים לא ירבה דאפילו כאביגיל. הנה שר"ש סובר דטעם לא ירבה אינו לא יסור לפי שדעתו הוא כי יש לנו לדרוש טעם לפסוק מעצמנו גם שלא נכתב בו טעם וא"כ לאו זה לא איצטריך לטעם אלא בא ללאו בפני עצמו לומר שאפילו אחת ומסירה את לבו הרי זה לא ישאנה ולא ירבה משמעו דאפילו כאביגיל. אבל רבי יהודה שסובר שזהו טעם אל לא ירבה לא יכול לדרוש ממנו דאפילו אחת ומסירה את לבו שלא ישאנה שמאחר שבא לטעם לא יבא ג"כ ללאו ולכן אמר מרבה הוא ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. ומה שאמר עוד

כי לדברי הרב שאינו מונה לאוי הטעמים ראוי הוא שנאמר כי אינו אסור בח"ל להחזיר גרושתו אחרי שנשאת לפי שנאמר ולא תחטיא את הארץ דמשמע דוקא בארץ, נראה לי שאין זו קושיא עליו שמה שאמר הכתוב ולא תחטיא את הארץ של נחלה הוא לפי כי שמה היו באים עתה ועליה היה צריך להזהיר ופשיטא שאף בכל מקום שיהיו תנהג זו המצוה שכבר הורונו בקבלה כל מצוה שאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ וכדאיתא במתניתין בפ"ק דקדושין (דף ל"ו) וזו חובת הגוף היא. בזה הדרך יתפרש גם כן פסוק ולא תחניפו את הארץ ולא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה. ומה שאמר עוד

שכבר מנה הרב לאוין שהם בנותני טעם, אני לא ראיתים, ואם מנאם תמה אני עליו שהוא ישרש שרשו. אבל לפי דעתי כי כל הלאוים שמנה לא יסבור בהם היותם טעם ולכן ימנם. ומה שהביא עוד

ההיא דיומא בפרק כ"ג שנראה שאינו טעם רק כאשר יפרש הפסוק היותו טעם והוא שישים בו שי"ן, שאני התם לפי שיש לדרשם ללאוין בפני עצמם שיבואו למנוע איזה דבר ולכן לא אמר היותם טעם רק לאוין מיוחדים, אבל כשאין הלאו בא להזהיר על דבר כגון אותם שהביא הרב לא נגזור עליהם היותם לאוין אף כי לא יתבאר מהמקרא היותם טעם. ומ"ש עוד

כי לאו של לא תגלה ערותה האמור באשת הבן לפי דרכו של הרב איננו רק לטעם והנה מצינו שהחכמים דרשוהו לחייב עליה לאחר מיתת בנו, נ"ל כי אין הלאו טעם אלא אשת בנך היא הטעם וכן הוא פירוש הפסוק ערות כלתך לא תגלה כי רעה גדולה היא זאת יען שהיא אשת בנך ומ"ש אח"כ פעם אחרת לא תגלה ערותה בא לחייב אחר מיתת בנו כמו שדרשו חכמים וגם כי דרשו מאשת בנך שהוא הטעם ואמרו לא אמרתי אלא כשיש לבנך אישות בה פרט לאנוסה ולשפחה ונכרית, הנה לא אמרו שלשון זה של אשת בנך יבוא לחייב או לפטור את אלה רק אמר כי לשון אשת בנך פירש לנו שהלאוין האלה מכלתו הן דוקא כשיש לבן אישות בה. ומה שאמר עוד

כי אביו ואמו קלל הוא טעם ואפילו הכי נדרש למקלל אותם לאחר מיתה, נ"ל שאין זה טעם כלל שאיך נאמר שאביו ואמו קלל יהיה טעם למה שאמר איש אשר יקלל וגו' והרי זה כאומר האוכל חזיר לוקה מפני שאכל חזיר שזה אינו טעם ולכן פירשוהו רבותינו למקלל אותם לאחר מיתתם. ומה שמפרש הוא בו כי הוא טעם ורוצה לומר מות יומת לפי שקלל אביו ואמו כי זו היא נבלה גדולה, העיקר חסר מן הספר כי זה איננו כתוב. ומה שאמר עוד

כי גם לאו ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה שצריך שנאמר כי הוא טעם לדעת הרב ומ"מ למדו ממנו אזהרה למסית וגם הרב מנאן, כבר אמרתי כי במה שאין בהם לדרוש דבר נאמר כי הם טעם ולא יבואו במנין אמנם כשהחכמים דרשו בו איזו דרשה הרי בררו כי הוא לאו ואינו טעם ולפיכך יבא במנין. ומה שאמר

כי יש בתורה טעמים אמנם הם כשיבואו בלשון עשה, אני אומר כי גם בלשון לאו יבואו הטעמים כאשר הוכחתי לעיל. ומה שאמר עוד

כי ולא תחטיא את הארץ הוא נדרש בספרי להזהיר ב"ד על כך ואיננו טעם בלבד כמו שחשב הרב, נ"ל שאין למנותו לפי שכבר נצטוו הדיינים להזהיר את העם ולהישירם בדרך ישר ולמחות ביד עוברי עבירה כי לכן נצטוינו למנותם בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר לראות את משפט העם ומעשהו ולשום העקוב למישור בכל הדברים כמו שכתב הרב בריש הלכות סנהדרין ואם כן נכפלה האזהרה עליהם בזה המקום ולא יבואו במנין. אמנם חייבי מיתות או מלקות אינן נכללים בזה הצווי של הדיינים והוצרך צווי להם בבירור בתורה לומר שמצוה עליהם להרוג או ללקות החייב שדבר גדול הוא זה להתיר שפיכות דם האדם, וגם מלקות לפעמים בא לידי מיתה ולכן אמר ר' ישמעאל בפ"ק דסנהדרין (דף ב') במשנה ראשונה כי היה צריך ב"ד של כ"ג כמו בדיני נפשות, ולא תקחו כופר ולא תחמול ולא תגורו שהביא ג"כ כל אלו הוצרכו למנותם כי הם צוויים על הישרת הדיינים את עצמם ואינם נכללים בזולתם. ומה שכתב עוד

כי לאו של ולא תזנה בא לאזהרה לשוכב עם הקדשה שלא למדנו לו אזהרה ממקום אחר, נראה לי שאין צריך אזהרה אחרת כי די בלאו דלא תהיה קדשה שלשון זה משמע שיזהיר בין לאיש בין לאשה שהרי לא אמר לא תהיי קדשה שמשמע שידבר עם האשה רק לא תהיה קדשה שרוצה לומר שענין הקדשה לא ימצא בישראל ואם האדם יבא עליה הרי הוא עובר זה הלאו וכן האשה. ואיני צריך יותר להשיב על מה שאמר

כי לאו של ולא תזנה יבא להזהיר אף על האשה הזונה כי כבר הוכחתי שאין צריך לאו אחר כי לא תהיה קדשה כולל שניהם. ומה שאמר עוד

שאם הם למדו אזהרה לאשה הזונה מפסוק אל תחלל את בתך להזנותה לא ידע באיזו מדה הביאוה, נ"ל כי בודאי גם משם הביאוה כמ"ש הרב בלאו שנ"ה כי אזהרת לא תהיה קדשה הוכפלה בלשון אחר, והוא אמרו אל תחלל את בתך להזנותה וכו', ואין אנו צריכים למדה ממדות התורה בזה, כי כך הוא נדרש אל תחלל את בתך להזנותה וכו' בא להזהיר את האב שלא ימסרנה שלא לשם אישות, וגם פירושו בתך אל תחלל להזנות את עצמה, זהו הנראה מלשונם שם בספרי באמרם אל תחלל את בתך להזנותה זה המוסר את בתו שלא לשם אישות וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות ולא הוציאוה מסיפא דקרא שהוא ולא תזנה הארץ רק על רישא דקרא דרשו כן ואדרבה ולא תזנה הארץ דרשוהו שם לומר שעון הזנות יגרום שהארץ מזנה את פירותיה ומשם ממש מובן כי איננו לאו בפני עצמו רק טעם ללאו האמור והיא דרשה גמורה ולא אסמכתא. ומה שאמר עוד

כי בספרי וביבמות דרשו ומלאה הארץ זמה אזהרה למזנה וזונה ממה שאמר שם רבי אליעזר בן יעקב אומר מתוך שהוא בא על נשים הרבה וכו', אני לא כן אחשוב שהרי פסוק ומלאה הארץ אינו אזהרה כי לא בא בלשון מניעה רק הוא הודעה ופירוש לרישיה דקרא שאמר אל תחלל את בתך להזנותה אמר כי הטעם הוא לפי שאם הותר לנו לבעול זונה כאשר יראה בעיניו תמלא הארץ זמה שמאחר שהוא לא יזכור על מי בא וגם היא לא תזכור ממי קבלה נמצא אב נושא את בתו. ומה שאמר עוד

כי הברייתא דספרי שאמרה כי ולא תזנה יבא להזהיר על פנוי הבא על הפנויה אפילו בהיותם כשרים או אתיא כר' אליעזר ואינה הלכה או מיירי בפנוי הבא על הפנויה שהיא פסולה. נ"ל דאתיא ככולי עלמא משום שזה שאמרו חכמים כי אין הלכה כרבי אליעזר בפנוי הבא על הפנויה שעשאה זונה בהיותם כשרים היינו לפסלה לכהונה אבל לענין אחר זונה נקראת, ומה שתמהו שם בגמרא כשאמר יכול בפנוי הבא על הפנויה ואמר והא לזנות כתיב אין פירושו שלשון זנות לא יפול לעולם כי אם באסורים רק כוונתם היא שלשון זה של לזנות בבת כהן על כרחך הוא באסורים דוקא. והראיה שזונה האמורה בכהנים אין משמעה כשאר זונה שבתורה ממה שאמר בפרק הבא על יבמתו (דף ס"א) במתניתין כהן הדיוט לא ישא איילונית אלא אם כן יש לו אשה ובנים רבי יהודה אומר אע"פ שיש לו אשה ובנים לא ישא איילונית שהיא זונה האמורה בתורה. ובכאן יש לשאול מה היה צריך להאריך ולומר שהיא זונה האמורה בתורה די כשיאמר שהיא זונה, אלא לכך נקט זה הלשון לומר שאף אם האיילונית אינה נחשבת זונה בעלמא מ"מ היא זונה האמורה בתורה לגבי כהנים כלומר שגם היא תחשב זונה לגבם. וכן כתב ג"כ המזרחי בפרשת קדושים על פסוק אל תחלל את בתך להזנותה שזהו דעת הרב והבי ראיה ממה שכתב הרב בפרק י"ח מהלכות אסורי ביאה וז"ל, מפי השמועה למדנו שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה לו איסור השוה לכל וכו'. ועוד כתב אח"כ הבא על הפנויה אפילו היתה קדשה שהפקירה עצמה לכל אע"פ שהיא במלקות לא נעשית זונה ולא נפסלה, וכן גבי אתנן זונה בהלכות אסורי מזבח כתב איזהו אתנן זונה הא ליך דבר זה בשכרך אחד זונה נכרית או שפחה או ישראלית שהיא ערוה עליו או מחייבי לאוין אבל הפנויה אפילו היה כהן אתננה מותר. ואילו לגבי אל תחלל את בתך להזנותה פירש בפ"ב מהלכות נערה בתולה שזה הפסוק מדבר באב שלא ימסור בתו פנויה לכל מי שיבא עליה שלא לשם אישות, ואמר כי הנה דבריו בזה המקום סותרים זה את זה, כי בראשונה כתב שזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה לו איסור השוה לכל וגבי אל תחלל את בתך להזנותה פירש שהאב לא ימסור את בתו שלא לשם אישות לכל מי שיבא עליה. ומשמע אם כן דאפילו בפנוי ופנויה קרינן ביה לשון להזנותה. אלא שיש לנו לומר כי זה שאמר הרב שזונה האמורה בתורה היא הנבעלת לאסור לה איסור השוה לכל היינו דוקא זונה האמורה לגבי כהן ולגבי קרבן אתננה אבל בזולתם יש לשון זנות אפילו בפנויה ופנוי כמו שכתוב מצח אשה זונה, ויחשבה לזונה, הכזונה יעשה את אחותנו, שכל אלה פירושם המופקרות לזנות אצל מי שיהיה ואפילו יהיו כלם כשרים, ומפני שהרגיש זה הראב"ד לא השיג על הרמב"ם בזה ע"כ כוונתו. ומה שהביא עוד

ברייתא דספרי האמורה לגבי לא תהיה קדשה שנראה כי אין דעתה כדעת בעל התרגום והוכיח משם שקדשה היא העומדת על אם הדרך לזנות עם כל אדם רחוקים וקרובים ומשום ביאת הפסולים יקראנה הכתוב קדשה, אני תמה עליו כי מנא ליה שהברייתא ההיא עיקר שמא כי דברי בעל התרגום עיקר, ואדרבה מדבריו יש להקשות לכל הדעות כי התרגום למשה מסיני נאמר כדמשמע בפרק קמא דמגילה:

ב

נראה לי שהנכון כדברי הרב שלא יחלל הוא הטעם. ומה שאמר הרמב"ן שלא ידע טעמו, נ"ל שהטעם הוא בזה האופן, כי התורה התירה לכ"ג להקריב כשהוא אונן וזהו ומן המקדש לא יצא שאין לו לצאת שמ"מ הוא יכול להקריב אפילו כשהוא אונן מפני כי על זה לא תקרא עבודתו מחוללת, וכן פירשו הרב בסמ"ק שלו בלאו קס"ה. ומה שאמר עוד

כי לא יקח ולא יחלל גם כי נדרש לטעם דרשוהו גם כן ללאו, אתה המעיין פקח עיניך וראה כי לפי דעתי חלוק גדול יש בין לאו של לא יחלל זרעו שהביא לשאר לאוין הבאים לטעם, כי אף גם זאת שזה בא לטעם כאשר נראה מסוגית ההלכה דפרק עשרה יוחסין שהביא מכל מקום אין הלאו הזה כשאר הלאוין שבאו לטעם בלבד. כי בשלמא בשאר הלאוין שהביא הרב שהם טעם בלבד הוא לפי שאי אפשר שיבאו רק לתת טעם אל האמור למעלה ולא לתוספת ענין כמו ולא תחטיא את הארץ האמור בלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה כי פירושו שהוא מחטיא את הארץ כשישוב לקחתה, וכן ולא תזנה הארץ האמור על אל תחלל את בתך להזנותה, פירושו כי הארץ תזנה את פירותיה לעשותם במקום אחר כשתחלל את בתך להזנותה, וכן כל השאר שהביא בשרשו, אבל לא יחלל זרעו האמור על אלמנה וגרושה אי אפשר לפרשו באופן זה, כי אין לומר בו שהוא מחלל זרעו בעת שלוקחה דהיינו בשעת הקדושין שהרי אף אם קדשה ע"י זה לא חלל זרעו כל זמן שלא בא עליה ולכן ראו לעשותו לאו גם כן מלבד שבא לטעם. ומה שאמר עוד

שאותם שהם טעמים בלבד אינם באים בלשון לאו רק בלשון עשה, כבר השיבותי עליו למעלה והוכחתי כי יבאו בשני הפנים. ומה שאמר עוד

כי רבותינו נחלקו בלאו זה של ולא יחלל אם הוא טעם או לאו ולדעת רבי אלעאי בשני של זבחים הוא לאו לכ"ג וסתמא דגמרא התם כוותיה, נ"ל כי טעם רבי אלעאי שלא רצה ללמוד מולא יחלל כהן הדיוט שלא יצא חלל לא היה מפני שסובר שולא יחלל יהיה מניעה לכ"ג וא"כ אין כהן הדיוט במשמע, כי גם הוא סבירא ליה שהפסוק הזה הוא שלילה, ומה שלא למד ממנו כהן הדיוט משום דאיכא למימר שגם הוא אם לא יצא לא חלל והא דאזהר לכהן גדול משום דבדידיה אצטריך למשרייה דלא תימא מתוך חשיבותו וקדושתו יתירה הוא פסול אונן, וכן פירש"י התם, וא"כ כולי עלמא סברי היות הפסוק הזה שלילה ולא מניעה ואם תמצא לומר שדעת רבי אלעאי הוא כפירושו לומר דסבירא ליה שהוא מניעה מי אמר לו שהלכה כמותו. והנה אין שם סתמא דגמרא כוותיה כי מה ששאל אח"כ שם בסמוך על אונן ואמר היכן מוזהר אילימא מומן המקדש לא יצא חלול בגופיה כתיב ביה אלא מהן הקריבו וכו', לאו למימרא דסבירא ליה לסתמא דגמרא דלא ילפינן מולא יחלל אלא לתנא דבי רבי ישמעאל קא מקשי שלמד דאונן מחלל מק"ו דבעל מום והופרך הק"ו ורבייה במה הצד השוה שבהן שהן מוזהרים ואם עבדו חללו אף אני אביא אונן שמוזהר ואם עבד חלל והשתא קא בעי על זה היכן הוזהר לפי סברת ר' ישמעאל אילימא מומן המקדש לא יצא חלול בגופיה כתיב ביה פירוש ואין צריך להוכיח שיחלל מהצד השוה שהרי מפסוק זה עצמו אנו מדייקים אזהרה וחלול שאנו אומרים הא אחר שלא יצא חלל, דנראה כי צריך לצאת ואם לא יצא חלל. ומשני אלא להכי הוצרך לתנא דבי רבי ישמעאל להוכיח שחלל מהצד השוה לפי שלא למד אזהרתו מומן המקדש רק מהן הקריבו וסבירא ליה דלא נוכל למילף חלול מניה כמו שפירש"י שם וזו היא פירוש סוגית ההלכה דהתם. ולפי דעתי כי מה שכתב דסתמא דגמרא אתיא כרבי אלעאי הוא מפני שחשב כי פירוש מה שאמר בגמרא חלול בגופיה כתיב ביה ר"ל בכ"ג ולא תילף מיניה לכהן הדיוט מאחר שהפסוק הזה בא למניעה, א"כ מכאן נראה דסבירא ליה לסתמא דגמרא שאין ללמוד מומן המקדש לא יצא, ונ"ל כי זה הפירוש איננו, שאין זה דרך הגמרא כשירצה לומר דלגופיה אתא ולא למילף מיניה דבר אחר כי היה אומר ההוא לכ"ג אתא. ועוד אם היה כפירושו למה סתמא דגמרא הקשה זאת הקושיא על רבי ישמעאל ולא על בר פלוגתיה דרבי אלעאי כשהוכיחו מומן המקדש לא יצא שהוא לעיל מיניה. ואפילו אם הייתי מודה לדבריו דסתמא דגמרא דזבחים הכי סבירא ליה שאין להוכיח חלול מומן המקדש לא יצא מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא דסוף פרק אלו הן הנשרפים שהוכיחו מומן המקדש לא יצא. ועוד אני חוזר ואומר כי זה אי אפשר לומר שיהיו שניהם סברת סתמא דגמרא דא"כ קשיא סתמא אסתמא, אלא על כרחנו יש לנו לומר כי ההיא דזבחים איננה סברא דסתמא דגמרא אלא לרבי ישמעאל קא אמר הכי אבל ההיא דסנהדרין ודאי סברא דסתמא דגמרא היא שהרי לא הובא שם שום מחלוקת בענין זה עד שנוכל לומר בו כי ראיית מומן המקדש לדעת אחד מהם קאמר לה וליה לא סבירא ליה. ומה שאמר עוד

כי ולא יחללו האמור גבי כהן הדיוט אינו נדרש לחכמים לטעם בלבד כי דרשוהו גם כן ללאו וגם הרב מנאו בלאו, נ"ל שאין מזה תשובה כלל על הרב, לפי שהוא סובר כי ולא יחללו האמור כאן אינו טעם רק אזהרה בפני עצמה שהרי באמרו קדושים יהיו לא שמענו על איזה דבר בא הצווי הזה ומה היא הקדושה הזאת, דאי שלא יטמאו למתים הרי כבר אמור בתחלת הפרשה. לכן הוסיף ואמר ולא יחללו לומר כי הקדושה הזאת שצויתיך עליה הוא שלא יחללו דהיינו שלא יעבדו בהיותם טבולי יום. ומה שאמר עוד

כי לפי הברייתא דספרא נראה שלא יחלל הוא טעם אל ומן המקדש לא יצא ומשום הכי לוקה שתים אחת משום לא יצא ואחת משום לא יחלל, אני לא ידעתי מנא ליה שילקה שתים כי לפי מה שכתב הרב בשורש התשיעי אין אדם לוקה שתים על איסור אחד ואפילו אם היו שניהם לאוין גמורים כ"ש כאן שהאחד הוא טעם. ומה שאמר עוד

כי זאת האזהרה היא לכל כהן לבלתי הניח העבודה אף בלא סבת מת, כל זה אמת, וגם הרב מודה בו, כמו שנראה ממה שכתוב בלאו קס"ה. ומה שאמר עוד

כי מדרש דספרא בפסוק זה של ומן המקדש לא יצא אינו כמדרש הגמרא דסנהדרין, דמספרא משמע כי לא הוזהר מכאן רק בשעת העבודה, ומסנהדרין משמע שבא להזהיר עליו אפילו שלא בשעת העבודה שלא יצא אחר מתו אבל ולא יחלל אליבא דכ"ע הוא לאו שלא יניח העבודה ויצא, ואמר שהרב חשב ליחדם יחד ושזה אי אפשר. נ"ל כי אם תדקדק היטב בדברי הלאו בלאו קס"ה תראה כי אלו שני המדרשים מסכימים יחד על הנכון, לפי ששם כתב בסוף זה הלאו וז"ל, אף על פי שכל לאו מאלו הלאוין שהן נכפלים בכ"ג ענין נוסף כמו שבארנו הנה אין בזה רבוי מנין המצות למי שיבין מה שהקדמנו, לפי כי גופיה דקרא הוא שלא יעשה דבר מזה בשעת העבודה, עכ"ל. הנה כי הוא פירש מה שאמרו בסנהדרין שלא יצא אחר מתו שהוא בשעת העבודה, וכן כתב גם כן בחבורו הגדול בהלכות ביאת המקדש פ"ב שלאו של ומן המקדש לא יצא אינו אלא בשעת העבודה. ולא נצטרך לדחוק עצמנו בפירושו שפירש כי דרשת סנהדרין נאמרה על ולא יחלל, כי גם שאמרוה על ומן המקדש לא יצא כאשר נראה מהגמרא אין כאן סתירה כלל. והנה א"כ ולא יחלל ישאר לנו לטעם כדעת הרב, גם לא נצטרך לומר בההיא דסנהדרין שתהיה אסמכתא רק דרשה גמורה היא. וראיתי לרב ר' אליה מזרחי בפירושו של רש"י בפרשת אמור על פסוק ומן המקדש לא יצא שהקשה ממה שכתב הרב בפ"ח מהלכות כלי המקדש וז"ל מת לו מת אינו יוצא אחריו ואינו יוצא מפתח ביתו או מן המקדש עכ"ל. למה שכתב בפ"ב מהל' ביאת המקדש וז"ל, וכן זה שנאמר בכהן גדול ומן המקדש לא יצא אינו אלא בשעת עבודה בלבד עכ"ל. שמלשון ראשון משמע שלעולם אינו יכול לצאת אחר מתו, ומלשון שני משמע כי אינו אסור אלא בשעת העבודה. ותירץ שדין לשון הראשון אינו מן התורה רק דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא ודין לשון השני הוא מן התורה. ואני אומר כי זהו גם כן כשיטת הרמב"ן וצ"ל שאין זה כוונת הרב. אמנם ישוב הלשונות הללו הוא בזה האופן, שהדין שכתב בהלכות כלי המקדש לא יצא לנו מפסוק ומן המקדש לא יצא דההוא בשעת העבודה קא מיירי כאשר פירש בהלכות ביאת המקדש, רק מפסוק והכהן הגדול מאחיו כאשר הוא בעצמו הביאו שם שפירושו שצריך הכהן הגדול להיות מובדל משאר אחיו במעלה ובכבוד ולא ינהוג בזיון בעצמו לצאת אחר מתו ושאר דברים שהביא שם. ומה שכתב בהלכות ביאת המקדש ודאי הוא נדרש מומן המקדש לא יצא כי נאמר בשעת העבודה שלא יניחנה וילך. והוזהר א"כ מן התורה בשעת עבודה מזה הפסוק של ומן המקדש משום כבוד העבודה ובפסוק הכהן הגדול מאחיו הוזהר גם כן מן התורה בכל הזמנים משום כבודו ומעלתו, ובזה יתיישבו שתי הלשונות האלו. ולא שנאמר שהאחד הוא אסמכתא כי זה לא הוזכר בגמרא, ומן התימה הוא לומר בדבר שדרשו בגמרא על איזה פסוק היותו אסמכתא אם לא אמרו הם בעצמם כדרכם בשאר המקומות שאמרו קרא אסמכתא בעלמא הוא. ואף אם תמצא לומר שאין דרכם לומר קרא אסמכתא בעלמא הוא רק כאשר הוקשה איזו קושיא על דרשתם מחכם אחר וכיון שלא הוקשה להם לא אמרו בו קרא אסמכתא בעלמא הוא, אני אומר אדרבא כי מאחר שלא הוקשה להם ממקום אחר, א"כ בודאי דרשה גמורה היא ואין עליה חולק. ועוד אני אומר כי מסוגית ההלכה דפרק כהן גדול הוא מוכרח שדרשתם שם היא דרשא גמורה ולא אסמכתא, וזה ששאלו שם בגמרא לר"מ דאמר במתניתין שכ"ג שמת לו מתאינו יוצא אחר המטה אלא הם נכסים והוא נגלה הם נגלים והוא נכסה ואמר שפיר קאמר ר' יהודה שאמר כי אינו יוצא כלל מן המקדש ללכת אחר המת משום שנאמר ומן המקדש לא יצא. ואם מאמרם שם היה אסמכתא בעלמא מה היא זאת הקושיא שמקשה מר' יהודה לר"מ והלא הפסוק הזה לשניהם הוא אסמכתא בעלמא ולא שייך ביה למימר שפיר קאמר ר' יהודה, ואין לומר דשפיר קאמר ר' יהודה פירושו שפיר גזר, שא"כ לא היה משיב בגמרא אמר לך רבי מאיר אי הכי לביתו נמי לא כי בביתו אין שם מת וליכא למגזר, גם לא היה צריך לפרש הפסוק לדעת רבי מאיר שאמר אלא הכי קאמר ומן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא וכיון וכו' מאחר שאינם רק אסמכתא בעלמא, דאין שיטת הגמרא לדייק כל כך על אסמכתא כמו שכתבו התוס' בסוטה בריש פרק אלו נאמרים. לכן מכל אלו הטעמים לבי אומר לי כי הוא דרשה גמורה בשעת העבודה כאשר כתבתי. ועתה אחזור על דברי הרמב"ן. ומה שהביא עוד ראיה

שההיא דסנהדרין היא אסמכתא ממה שלא אמרו חכמים בכהן משוח מלחמה גם כן שהוזהר מללוות את מתו מזה הפסוק הנאמר גם כן עליו, נ"ל כי זאת אינה קושיא כי מה שהזהיר לכ"ג בזה הפסוק שלא ילוה את מתו הוא בשעת העבודה כמו שכתבתי וכל הכהנים הוזהרו בזה ואפילו הדיוטות כל שכן המשוח מלחמה שהוא בזאת האזהרה. ומה שהביא עוד ראיה

מהירושלמי שאומר שרבי שמעון סבירא ליה כי אינו מוזהר מן התורה מצאת אחר מתו ואמר רבי יוסי בר בון בשם רב הונא דמתניתא מסייעא ליה, נראה לי שאין מכאן ראיה כלל דמאן לימא לן שהלכה כרבי שמעון ואי משום דמתניתא מסייע ליה זאת אינה ראיה שהלכה כמותו דהא איכא שם באותה המשנה ממש חולק שהוא רבי מאיר דסבירא ליה שאינו יוצא מן המקדש. עוד אני תמה מהגרסא הזאת שהביא בשם הירושלמי שאמר מסייע ליה לר"ש, כי בירושלמי שלפני אינה בזה האופן ונ"ל שהיא מוטעת וזה מב' טעמים, האחד שהרי במתניתין יש חולק כמו שכתב וא"כ זה אינו סיוע, ועוד כי מאחר שר"ש הוא חולק על רבי מאיר ועל רבי יהודה א"כ הוא תנא ולא היה צריך שיבוא אמורא לחזק דבריו ולומר מתניתא מסייע ליה, כי על אמורא הוא דרך הגמרא לאמרו ולא על התנא שהאמורא צריך סיוע אמנם התנא נאמר עליו תנא הוא ופליג. ולפי דעתי כי הגרסא הנכונה בזה היא כאשר מצאתי בירושלמי שלנו גם שאף בו נפלו טעיות אחרות הנני מעתיק לך כאן אות באות וז"ל, כ"ג מקריב אונן ולא אוכל דברי ר"מ. רבי יהודה אומר כל אותו היום. ר"ש אומר גומר כל העבודה שיש בידו ובא לו. בין ר"מ לר"ש חדא. בין ר' יודא לרבי שמעון חדא. בין ר"מ לרבי יהודה הכנסה. רבי יעקב בן דוסתאי מפסיק ביניהון רבי מאיר אומר היה בפנים היה יוצא היה בחוץ לא היה נכנס. רבי יודא אומר היה בפנים היה נכנס היה בחוץ לא היה נכנס. ר"ש אומר גומר כל העבודה שיש בידו ובא לו, רבי יוסי ברבי בון בשם רב הונא מתניתין סיוע לר"ש לקיש ומן המקדש לא יצא עמהם אין יוצא יוצא הוא אחריהן הן נכסים והוא נגלה ויוצא עמהם עד פתח העיר דברי ר"מ רבי יודן אומר אינו יוצא מן המקדש שנאמר ומן המקדש לא יצא יצא לא היה חוזר, עכ"ל. פירוש מה שאמר רבי יוסי ברבי בון בשם רב הונא מתניתא סיוע לר"ש לקיש אין זה רבי שמעון האמור למעלה במחלוקת כי אותו הוא תנא רק רבי שמעון בן לקיש שהיה אמורא, ואומר כי זה החכם רבי יוסי מתניתא ליה פירוש שונה לו מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה באופן זה ומן המקדש לא יצא עמהן אינו יוצא וכו' עד דברי ר"מ רבי יודן אומר פירוש הוא רבי יהודה דמתניתין אינו יוצא מן המקדש שנאמר ומן המקדש לא יצא יצא לא היה חוזר, פי' היה מוסיף על משנתו יצא לא היה חוזר כי שמא כך קבלה מרבו או שמעה מחבריו, זהו דעתי בזה הירושלמי. ועתה אחזור על דברי הרמב"ן, ומה שהביא עוד ראיה

מהתוספתא שאומרת שאין ומן המקדש לא יצא אלא בשעת העבודה, כבר כתבתי שזהו גם כן דעת הרב בסמ"ק שלו וגם בחבורו הגדול, ואין סתירה בדבריו כלל. ומה שאמר עוד בסוף דבריו

כי ולא יחלל יבא במנין, כבר הוכחתי שהוא טעם כדעת הרב ולא יבא במנין, ובדין לא הביאו הרב בספרו:

ג

נראה לי שהנכון כדברי הרב כי ולא תטמאו את הארץ הוא טעם ולא מניעה. ומה שאמר הרמב"ן שהוא מניעה כמו ולא יטמאו את מחניהם הבא אחר אזהרת וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב, נ"ל שיש הפרש ביניהם, כי לא תטמאו את הארץ מבואר הוא שהוא טעם וכמו שהביא הרב מלשון ספרי, אמנם ולא יטמאו את מחניהם אינו טעם רק אזהרה כדאיתא במכות ריש פרק אלו הן הלוקין (דף י"ד:) דקאמר בשלמא הבא למקדש טמא כתיב עונש וכתיב אזהרה, עונש דכתיב את מקדש ה' טמא ונכרתה אזהרה ולא יטמאו את מחניהם, הרי מבואר שהגמרא פירשו ללאו ולא לטעם וא"כ בדין הכניסו הרב במנין. ומה שאמר עוד

כי לפי דעתו ולא תטמאו את הארץ לא יבא במנין מפני שהוא לאו שנכפל בארץ, נ"ל כי מלבד זה לא יבא במנין מפני שהוא טעם. ומה שאמר עוד

כי ולארץ לא יכופר לדם הוא מניעה ממה שאמרו חכמים בכתובות ושכחה גם כן בה"ג, נ"ל שמה שלא מנאוה הוא לפי שאין זה אזהרה על דבר חדש שהכל שב על מצוה אחת והיא שהזהירנו מקחת כופר לנפש רוצח ומעצמנו נשמע שכ"ש שלא נמחול לו בלי כופר כגון אחר עריפת העגלה. ומה שאמר עוד

כי ולא תטמא את אדמתך היא לאו כמו שאמרו בספרי להזהיר בית דין על כך, נ"ל שאם זה הוא דעת הכל א"כ בודאי מכאן יהיה השגה על הרב שלא הכניסו במנין ושמא יש בו דעות אחרות שסוברים שאינו לאו ולכן לא מנאו הרב. ומה שאמר עוד

שאלו הלאוים הם מניעות כפולות בארץ, נ"ל שהם כלם טעמים מלבד אותם שהוזכר בהם היותם לאוין. ודי בשיעור הזה בזה השורש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.