מגילת אסתר/שורש/ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מגילת אסתר ‏ שורש ו

א

נראה לי שהנכון כדברי הרב שכל המצות שיש בהן עשה ולא תעשה יש למנות שתיהן. ומה שהביא הרמב"ן העשה והלאו שנאמרו בענין אכילת הב"ח טהורים ואמר כי שם אין למנות העשה שהרי אין מצוה באכילתם. נ"ל שאין זו תשובה עליו כלל כי הרב לא אמר שהמצוה היא האכילה רק הבדיקה וההבדלה בין הטהורים לטמאים כאשר כתב בבירור בסמ"ק שלו בעשה קמ"ט. וז"ל שצונו לבדוק בסימני בהמה וחיה (ועוף) השחוטים והוא שיהיו מעלה גרה ושוסע שסע ואז יהיו מותרים לאכלם והיותנו מצווים לבדוק אותם באלו הסימנים הוא מצות עשה והוא אמרו יתברך זאת החיה אשר תאכלו וגו'. ועוד כתב בסוף המצוה וז"ל. והענין במצוה זו שאנו מצווין לבדוק הסימנים האלו בבהמה וחיה ואין מותר לאכלן זולת זה והדין הזה הוא מצוה, עכ"ל. ועוד כתב בעשה קנ"ב בענין מצות בדיקת סימני דגים וז"ל והענין באמרנו זאת מצות עשה מה שזכרתי לך והוא היותנו מצווים לדון באלו הסימנים ולומר שזה מותר לאכלו וזה אינו מותר לאכלו כמו שאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, והבדלתם אמנם תהיה בסימנים, עכ"ל. הרי לך מפורשת כוונתו שהמצוה איננה האכילה רק הבדיקה וההבדלה בהם. ומה שאמר עוד

כי כוונת חכמים כשאמרו בהם זאת מצות עשה היא לומר שיעבור על הטמא בלאו ועשה, נראה לי כי זה אינו שאם כן לא היו צריכים החכמים ההם לומר בם זו מצות עשה כי מבורר הוא שלשון תאכלו הוא עשה ומה באו להשמיענו אלא בודאי לכך אמרו בהם זו מצות עשה להעירנו על זאת המצוה היוצאת מלשון תאכלו שהכונה היא בבדיקתם שמעצמנו לא היינו מבינים אותה. אחר כך מצאתי שכן סובר גם כן מהר"ר דוד ויט"ל בתחלת כתר תורה שלו שחבר כי זהו הטעם בכל המקומות שאמרו בהם החכמים זו מצות עשה או זו מצות לא תעשה, שכתב וז"ל. ואיכא למידק בספרי אמאי תני בקצת מהמצות כגון הנך תרתי האי לישנא דהוו מצות עשה ולא תעשה וכמה מצות עשה ולא תעשה איכא בתורה ולא תני בהו הכי ומאי שנא, ותו אמאי תני לגבי הלאוין דהוו מצות לא תעשה כגון הא דתני ולאחיך לא תשיך זו מצות לא תעשה הא בהדיא כתיב בפסוק הלאו, ותו אמאי תני להו לחוד זו מצות עשה וזו מצות לא תעשה לערבינהו ולתנינהו וליתני הכי לנכרי תשיך עשה ולא תעשה וכן בכולן. ולתרץ הכל בחד תירוצא אית לן למימר דתני בהני דהוו מצות עשה משום דבהני איכא למטעי ולמימר דהוו לאוין הבאין מכלל עשה, וכן בכל דוכתא דתני בהאי גוונא אית למטעי כן ולומר דהוי לאו הבא מכלל עשה או דילמא הוי טעם למצוה וכיוצא בזה לכך תני בהו הכי לומר שהן מצות ממש ולאוין ממש, אבל במקום שאין לטעות ולומר דלא הוי מצוה שמפורש בפסוק ונראה ממנו שהיא מצות עשה או מצות לא תעשה ואין בו מקום לטעות לא תני בהו הכי ולכך תני בהנך תרתי נמי פירוש בנשיכה ובנגישה דהוו מ"ע ולא לאוין הבאין מכלל עשה, דיקא נמי דקתני מצות עשה ולא קתני עשה כדאמרינן בעלמא לאו הבא מכלל עשה עשה ומש"ה קתני גם כן בלאו דהוי מצות לא תעשה לומר זו כמשמעה וזו כמשמעה פירוש כגון הא דתני לנכרי תשיך זו מצות עשה כמשמעה לנכרי ולא לישראל והא דתני ולאחיך לא תשיך זו מצות לא תעשה כמשמעה לאחיך ממש והיינו טעמא דלא ערבינהו ותנינהו כי היכי דלא ליטעי לומר עשה ולא תעשה כחד מילתא הוא ולישראל קאי תרווייהו קמ"ל דהאי לחוד והאי לחוד פירוש האי לעכו"ם והאי לישראל וכן בכלן, עכ"ל. אמנם קשיא לי על הרב במצות בדיקת דגים שנראה מהגמרא דחולין פרק ואלו טרפות (דף ס"ו:) כי לשון תאכלו הנאמר בהם לא בא לומר שיש מצוה בבדיקתם שכן אמרו שם ת"ר ממשמע שנאמר אכול את שיש לו שומע אני אל תאכל את שאין לו וממשמע שנאמר אל תאכל את שאין לו שומע אני אכול את שיש לו ולמה שנאן לעבור עליו בעשה ולא תעשה. הנה נראה מכאן שהצווי שבא בדגים הטהורים לא בא לומר שנבדוק בסימניהם דאם כן היאך אמר ממשמע שנאמר אל תאכל את שאין לו שומע אני אכול את שיש לו והא איצטריך לכתבו כדי לצוות עלינו מצות בדיקתם. ומה שאינו שואל כך בגמרא גבי בהמה וחיה שכתב בהם את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו משום דהתם הלאו בא לאסור אותם שיש להם סימן אחד של טהרה ואיצטריך דסד"א שיהיו מותרים, אמנם בדגים שבפסוק לא תאכלו אוסר אותם שאין להם שום סימן טהרה לא סנפיר ולא קשקשת לכן תמה עליו ואמר שלא היה צריך הלאו או אם היה כותב הלאו לא היה צריך העשה. ונחזור לדברינו ונאמר כי שמא גם הרב הרגיש בזה ולכן הביא בזאת המצוה עוד ראיה שניה ממה שאמר הכתוב והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה. ובחבורו הגדול בפ"א מהל' מאכלות אסורות הוציא מצות בדיקת סימני כל הב"ח מפסוק זה ומפסוק אחר ג"כ שלא הביאו בסמ"ק שלו שכתב וז"ל, מצות עשה לידע הסימנים המבדילים בהן בין בהמה חיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ונאמר להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל, עכ"ל. ולפי דעתי מה שלא רצה להביא שם ראיה ממה שאמר הכתוב בהם תאכלו כמו שכתב כאן בסמ"ק שלו משום שהיה צריך להאריך ולפרש כי תאכלו היא מצות עשה כדאיתא בספרי. אבל הפסוקים שהביא הם מבוררים מעצמם כי בבדיקתם מדבר. ומה שאמר עוד

כי גם במצות לנכרי תשיך ואת הנכרי תגוש טעה בהם הרב במנותם למצוה ואינם כי אם לעבור עליו הישראל בעשה ולא תעשה, נראה לי שהם מצות אחרי שאמרו שם בספרי זו מצות עשה כי כן נראה פירוש זה הלשון כמו שכתבתי לעיל. ומה שהביא ראיה

מפרק איזהו נשך דמשמע שההלואה ברבית לנכרי אינה מצוה, הא ודאי קושיא היא איך הניח הגמרא שלנו ופסק כספרי. ומה שהליץ בעדו מהר"ר דוד ויט"ל בתחלת כתר תורה שלו שחבר שאמר כי דרך הרב לפסוק כירושלמי או כספרא וספרי כשיש בגמרא דבר סתום לא פורש או שיש חולקים בדבר ולא איפשיטא כמאן כמו שכתב גם כן מהררי"ק בשורש ק' כי דרך הרב לפסוק כירושלמי כשהגמרא מעמיד משנה או ברייתא בשינויא דחיקא, וכאן לא נתברר בגמרא דאיזהו נשך אם היא מצוה או לא, אני אומר שברור הוא כשמש מלשונם דפרק איזהו נשך שאין בו מצוה בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא. דללישנא קמא הרי מבואר שאין בו מצוה שכן אמר מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו לא נצרכה אלא דאפילו רבית דנכרי ושם הקשו בגמרא על זה הדעת ממה שכתוב לנכרי תשיך ותירצו במסקנא דה"ק לנכרי אתה יכול ליתן הרבית אבל לישראל לא ולעבור עליו בעשה ולא תעשה. הנה שמלשון ראשון דהגמרא נראה בבירור שאין בו מצוה. ומה שהשיב רבי דוד ויט"ל שאין לסמוך על זה משום דשינויא דחיקא הוא דאף אם האמת יהיה בן בפירוש הפסוק מכל מקום משמע מיניה שאין בו איסור רק רשות וא"כ הוא למה אמר קרא לחונן דלים יקבצנו, אני אומר כי דבריו אלה אינם תשובות, כי מה שאמר דהוי שינויא דחיקא זה אינו שהרי תשיך הוא מהפעיל ועל כרחך יוצא כרובם שאם לא כן היה אומר תשוך ולא כסברת רבא שהקשה ואמר לנכרי תשיך מאי לאו תשוך ויהיה מצות עשה שסברתו הפוכה היא בזה כאשר כבר תירצו עליו בגמרא. גם מה שאמר שאם כן למה יענש מאחר שהוא רשות, אינה קושיא שהרי אף אם הורשה על כך לא על זה נאמר בהיותו עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ, כמו שמצינו ביפת תואר שהותרה לו ומכל מקום סמך הכתוב שם פרשת בן סורר ומורה לומר כי סופו להוליד בן סורר ומורה וכמו שאמרו חכמים (קדושין כ"א:) לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ואם כן מלישנא קמא הוברר כי אין בו מצוה. ומה שאמר עוד שמלשון שני נראה בבירור כי הוא מצוה וזה כי שם אמר בגמ' אם כסף תלוה את עמי עמי ונכרי עמי קודם וכו' ושאלו שם פשיטא ומשני לא צריכא דאפילו לנכרי בריבית ולישראל בחנם, ואם לא היתה מצוה להלוות לעכו"ם בריבית פשיטא שעמי קודם שהרי הוא מצוה להלוות לישראל ולא לנכרי אלא מכאן משמע שיש מ"ע בנכרי להלוות לו ברבית ולכן אמר קרא דאפילו הכי מצות עשה דהלואת ישראל קודמת למצות עשה דלנכרי ברבית. אני אומר דלעולם בנכרי אין בו מצוה והאי דאיצטריך קרא למימר דעמי קודם הוא משום דסד"א שמאחר שזהו עשיר לא יתחייב להלוות לו בעת צרכו שאם הוא צריך למעות ימכור מנכסיו ובפרט כאן שהנכרי היה רוצה ללוות ממנו ברבית ויהיה לו בזה חסרון כיס קמ"ל דאפילו הכי הישראל קודם דאי לא תימא הכי דקרא דעמי אפילו בעשיר קא מיירי ולאו דוקא בעני לא היה צריך להזהיר שבהיות עני ישראל ונכרי שעני ישראל קודם קל וחומר הוא ומה אם אפילו כשהם כלם ישראלים יש עניים שקודמים לעניים אחרים כמו שאמרו ענייך ועניי וכו' כל שכן עני ישראל ונכרי שהעני ישראל יקדם. ואין לומר כאן לא צריכא דאפילו לנכרי ברבית ולישראל בחנם דפשיטא אם יהיו שניהם מצוה שמצות הישראל קודמת ממה שראינו שאפילו בהיות שניהם ישראלים ושניהם מצוה יש קודם לחבירו לכן נאמר בודאי כי אין בהלואת נכרי ברבית מצוה לפי הגמרא דילן. ומה שאמר עוד שאם אינה מצוה למה הוצרך הפסוק לומר שעמי ונכרי עמי קודם תיפוק לן מנבלה שכתוב בה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ודרשו חכמים בפרק כל שעה (דף כ"א:) ובפרק כל הבשר (דף קי"ד:) להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי שזה אתה מצווה להחיותו וזה לא, אם כן כל שכן יהיה ישראל ונכרי שיקדם ישראל לנכרי ולמה לו אם כסף תלוה את עמי למדרשיה, אני אומר דאף כי הלואת הנכרי ברבית היא רשות איצטריך קרא לרבויי שתקדים הלואת ישראל להלואת נכרי ברבית משום דהוה אמינא דוקא לגבי נבלה שלא היה בה ריוח כל כך במכירתה כמו שכתבו התוספות בפרק כל הבשר (שם) אמרה תורה להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי אבל בהלואת נכרי ברבית שיש בו ריוח גדול אימא שהלואתו תקדם להלואת ישראל ובפרט אחרי היותו עשיר קמ"ל קרא דאם כסף דישראל קודם. ואף אם תמצא לומר דמ"מ מנבלה נפקא הא קיימא לן דמלתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא. ומה שתקן גם כן ההיא דפרק זה בורר (דף נ"ה:) דקאמר מלוה ברבית מאימתי חזרתן עד דאפילו לנכרי לא מוזפי ברביתא ואמר כי אף שהוא מצוה לא הקפידו לבטלו ממנה כדי שלא יחזור יותר לסורו להלוות לישראל ברבית, כזה לא שמעתי ולא ראיתי בשום מקום שיהא כח ביד החכמים לעקור מצוה מן התורה שתהיה נעקרת לעולם אף אם יהיה לעשות סייג, משום דאפילו נביא אינו יכול לבטל רק לשעה וכדאיתא בהאשה רבה (דף צ'), וגם ההיא דסוף פרק אלו הן הלוקין (דף כ"ד) דאמר כספו לא נתן בנשך אפילו רבית דנכרי, ואחר היותה תקנה דרבנן שלא ילמוד ממעשיו או שלא יבא להלוות לישראל ברבית אינו מתיישב אל לבי כלל שאם אמת הוא שהיתה מצוה מן התורה להלוות לנכרי ברבית היכי אתו רבנן ובטלוה ממנו לעולם והלא אין כח זה לחכמים לעקור אותה מן התורה לגמרי וכדאיתא בפרק האשה רבה ובהקדמת הרב בסדר זרעים. ומה שפירש בההיא דכספו לא נתן בנשך דמיירי במעות של נכרי שהוא מלוה אותם לנכרים אחרים ברבית לא סבירא ליה כלל רק מיירי במעותיו ממש כי הוא מדת חסידות שלא להלוותן ברבית אפילו לנכרי. ואף כי מלשון הספרי משמע שהלואה ברבית לנכרי מצוה מ"מ אחר שגמרא דידן לא סבירא ליה הכי נשארה התמיהה על עמדה איך הניח הרב דרך הסלולה בגמרא ללכת בסברת הספרי, ולא ידעתי מה אדבר בו רק כי דעתו רחבה מדעתי ולא יכולתי לבוא עד תכונתה. ומצאתי בפ"ה מהל' מלוה ולוה מחבור הרב שגם הראב"ד השיגו על זה שכן כתב שם המגדל עוז בשמו וז"ל, כתב הראב"ד ז"ל אני לא מצאתי שמועה זו ואולי במה שמצא בספרי טעה שנאמר שם לנכרי תשיך זו מצות עשה ופירושו משום דהוי ליה לאו הבא מכלל עשה שלא ישוך לישראל עכ"ל. והמגדל עוז השיב עליו וז"ל ואני אומר גדולים אחרים נ"ע בזה השיגוהו אמונה הדריכוהו, אמנם נאמנה ראיתי ההיא דספרי שרצה הראב"ד ז"ל להטעות בה וכן כתב רבינו משה ז"ל בספר המצות שלו וסוף הברייתא ולאחיך לא תשיך זו מצות לא תעשה ופירש כי כמו שהוזהרנו בלאו על לא תחנם לומר שלא ליתן להם מתנות תנם הוזהרנו בעשה אף כשנלוה אותם שלא נלוה אותם חנם אלא ברבית, קורא אני בזה והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה. והפירוש שלו קרוב בעיני יותר עכ"ל. ואמנם עכ"ז לא נתגלה לנו למה הניח הרב דרך הגמרא ופסק כספרי. ועתה נחזור על דברי הרמב"ן

שהביא עוד ראיה שלא להכניס ענין הבעלי חיים הטהורים בכלל המצות ממה שאמר בתנחומא שכל אבר ואבר שיש באדם כאלו אומר עשה בי מצוה וכאן אין בהם קום עשה, נ"ל שגם באלו יש בהם קום עשה כאשר יבא לאכלן, ולפי דעתי שלכן האריך הרב בלשונו בסמ"ק שלו בעשה קמ"ט שכתב וז"ל שצונו לבדוק בסימני בהמה וחיה ועוף השחוטים, עכ"ל. משמע ממה שאמר השחוטים כי אז תלה עליו זאת המצוה אחרי כי בא לאכלן דמסתמא לאכול אותם שחטם ולכן יבא במנין. ודי במה שכתבתי בזה השורש:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.