מגיד משנה/נזקי ממון/יב

מגיד משנה ‏ נזקי ממון יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

החופר בור ברשות הרבים וכו'. משנה פ' הפרה (דף נ':):

אפילו היה הבור מלא גזות וכו'. שם מפורש בגמרא:

ואחד שור וחמור וכו'. משנה שם (דף נ"ד:):

ב

אחד החופר בור ברה"ר וכו'. משנה שם (דף מ"ט:). ומ"ש רבינו ז"ל או פתח לרשות חבירו הוא פירוש שפי' רבינו ז"ל למה שאמרו במשנה ברה"י ופתחו לרה"י אחר חייב:

ומה שכתב רבינו בשהפקיר רשותו. הוא מחלוקת שם ופסק כר"ע ואליבא דרבה או כר' ישמעאל ואליבא דרב יוסף וכסתם משנה וכן בהלכות. ומה שפטר רבינו כשהפקיר רשותו ובורו דבר פשוט ומוסכם מרוב המפרשים ז"ל שהרי על הכריה אינו חייב שברשות כרה וכשהפקירו הרי סלק עצמו מן הכל:

ג

אחר החופר או שנחפר וכו'. מבואר בפרק הפרה שם במימרא דרבא:

ד

אחד החופר או המגלה וכו'. מבואר שם:

ואם כסהו כראוי וכו'. מפורש שם בסוגיא ובגמרא (דף נ"ב) ובמשנה:

כסהו בדבר שיכול לעמוד וכו'. מבואר שם בסוגיא כלישנא בתרא וכו':

ה

התליע מתוכו ונפלו בו וכו'. בעיא (דף נ"ב:) ואיפשיטא שם כדברי רבינו. בהשגות א"א הרי"ף לא הביא בהלכותיו מכל אותה הסוגיא כלום וכו'. וכבר חילקו המפרשים בין זו לתחילתה בפשיעה דשאני הכא שלא בא האונס מחמת הפשיעה וכן תירצו ז"ל והיאך עלה בדעת הר"א לדחות בעיא דאיפשיטא מברייתא בשביל סברא לומר שקשה לאמוראים דאמרי תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב ואין ראיה מדברי הרב רבי יצחק ז"ל שהרי השמיט הרבה הלכות פסוקות מענינים אלו לפי שאינם מצויין וזו אחת מהן:

ו

המוצא בור וכסהו וכו'. מבואר בסוגיא בפ' המניח (בבא קמא דף כ"ט:) ובהשגות בעל הבור חייב בכדי שידע ע״כ. דימה הר״א ז״ל דין זה לבור של שותפין שיתבאר למטה שאין הראשון חייב עד שידע. ויש לי לחלק שכאן לא היה לו לסמוך על כסויו של אדם שאין לו חלק בבור ואפילו ידע בכסויו לפי שהיה לו לחוש שמא יבוא הלה ויטול כסויו ולפיכך היה לו לבעל הבור לכסותו משלו ואם לא כיסהו משלו אפילו בא אחר וגלהו חייב משא״כ בבור של שותפין שהראשון היה לו לסמוך על כסויו ועל השני שעבר שם הוא החיוב כיון שהראשון לא ידע וזה ברור:

ז

בור של שני שותפין ועבר הראשון וכו'. משנה מפורשת פ' הפרה (דף נ"א) ומסירת הדלי מבואר בגמרא (שם ע"ב) ופסק כראב"י דאיפסיקא הלכה כוותיה בנדרים (דף נ"ו:):

כסהו הראשון ובא השני וכו'. משנה שם.

ומה שכתב רבינו ז"ל וכדי שישכור פועלים וכו'. פסק כר"י וכן פסקו ז"ל. ובהשגות א"א אין בגמרא עד שידע הראשון וכו'. ומדברי שאר המפרשים נראה דבעינן שידע ממש וכדברי רבינו וכן עיקר:

ח

המוסר בורו לשומר וכן אם מסרו לחש"ו אע"פ שהיה מכוסה הרי הבעלים וכו'. דין החרש שוטה וקטן ברייתא פ"ק (דף י'). ובהשגות א"א אני אומר שאינו מכוסה כראוי ע"כ. וכבר הכריע הרשב"א ז"ל כדברי רבינו ז"ל שאפילו מכוסה כראוי חייב אליבא דחזקיה דהלכתא כוותיה לגבי ר"י דרביה הוה וכמוכרח הוא בסוגיא שם וכבר כתבתי כיוצא בזה פרק רביעי בדין שור:

ט

המכסה בורו בדליו של חבירו ובא וכו'. מימרא בפרק המניח (בבא קמא דף ל'):

י

אחד החופר בור וכו'. משנה פרק הפרה (דף נ':). ומ"ש רבינו ואם הוזקו חייבין לשלם פירוש בחפירת כל שהוא לפי שאין שיעור לנזקין וכמ"ש למטה, ובתוספתא מחלוקת ופסק כת"ק דאמר כל שהוא וכסתם משנה שלא נתנה בו שיעור:

יא

היה עומק הבור ט' וכו'. מימרא פרק הפרה (דף נ"א:) לפי הנראה מדבריו כך היא גרסתו שם אמר רבא וכו' בור תשעה ומהם טפח מים חייב קסבר כל טפח מים כטפחיים ביבשה דמי איבעיא להו בור שמונה ומהם טפחיים מים מהו מי אמרי' כיון דלא עמיק לית ביה הבלא או דילמא כיון דנפישי מיא אית ביה הבלא ואת"ל כיון דנפישי מיא אית ביה הבלא בור שבעה ומהם שלשה טפחים מים מהו ודאי קריבה ליה לגבי ארעא או דילמא נפיש להו הבלא תיקו. ובספרינו מוחלפת השיטה דפשיטא להו בור שמונה ומהם טפחיים מים דחייב ומיבעיא להו בור תשעה וטפח מים ובור שבעה ושלשה טפחים מים:

יב

החופר בור עמוק עשרה טפחים וכו'. ברייתא שם (דף נ"א) ואתיא אליבא דרבנן וכלישנא קמא דרב זביד דטפי עדיף לאוקמיה כהלכתא. ודע שהוא הדין לחופר בור שמונה ובא אחר והשלימו לתשעה ששניהם חייבין בנזקין שהרי היה במעשה הראשון שיעור לנזקין וכ"כ ז"ל:

חפר הראשון פחות מעשרה וכו' זה האחרון חייב. פי' חייב לגמרי וכרבנן דאמרי הכי והראשון נפטר אפי' מנזקין. והטעם מפני שהאחרון העתיקו ממדת נזקין למדת מיתה ומתוך כך חייב בכל ואינו דומה לחופר בור ח' ובא אחר והשלימו לט' שכתבתי למעלה ששניהם חייבין לפי ששם עדיין במדת נזקין הוא עומד, זה דעת המפרשים ז"ל:

סתם טפח שהוסיף וכו'. בעיא ולא איפשיטא (דף נ"א:):

יג

חפר הראשון בור עמוק וכו'. בעיא שם והרכיב רבינו שתי הלשונות האמורין שם, וביאור דבריו ז"ל כך בשחפר הראשון בור עמוק לשיעור המיתה ובא אחר והרבה ברחבו ונפל השור מאותו צד שהרחיבו וכגון שלא הרחיבו בהיקף כולו אפילו מת מחמת הבל הבור חייב שאם לא הרחיב זה האחרון היזק הבור לא היה נופל שם ואין צריך לומר אם מת מחמת חבטה, נפל השור בצד האחר שלא הרחיב זה בו אם מת מחמת הבל האחרון פטור שהרי מיעט הבלו אם מחמת חבטה מת האחרון חייב. זהו כוונתו ז"ל והוא תימה איך עירב הלשונות דבודאי משמע דללישנא קמא הכל תלוי בהבל וחבט לבד ולא איכפת לן מאי זה צד נפל. ללישנא בתרא הכל תלוי מאי זה צד נפל ואם לא נפל מאותו צד שהרחיב הוא אפילו מת מחבטה האחרון פטור ואולי דעת רבינו ז"ל שאינן חולקין לענין הדין וצ"ע:

יד

בור שחייבה עליו תורה וכו'. פסק כשמואל (דף נ':) דהלכתא כוותיה בדיני.

ומה שכתב לפיכך אם היה עומק הבור כרחבו אין לו הבל. מימרא שם פרק הפרה ובשלא נחבטה הפרה כמה שכתב הוא ז"ל דאי נחבטה כיון דקי"ל כשמואל ודאי מיחייב בכל גוונא וכן פירשו ז"ל:

טו

עשה תל גבוה ברה"ר וכו'. גם זה כשמואל ושיעור העשרה טפחים דומיא דבור:

טז

אבל אם היתה פקחת ונפלה ביום ומתה וכו'. משנה שם (דף נ"ב) וגמרא (דף נ"ה):

וכן אם נפל לתוכו אדם ומת וכו'. משנה שם:

ואם הוזק בו אדם או הבהמה הפקחת וכו'. נזקי האדם ליחייב הם מפורשים בגמרא פ' המניח (בבא קמא דף ל"ג) ה״מ לענין קטלא אבל לענין נזקי האדם חייב אבל חיוב נזקי הבהמה הפקחת לא נתבאר בגמרא. ובהשגות א״א ובהמה הפקחת ביום למה ומה בין נזק למיתה לענין זה ע״כ. ול״נ שיצא דין זה לרבינו ממה שאמרו פ' המניח (בבא קמא דף כ"ז:) לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים והביאה ז״ל פי״ג וסובר הרב ז״ל דכ״ש בהמה שאין בה דעת וכשמיעטו בהמה פקחת ביום לא מיעטוה אלא מן המיתה בדוקא שהפקחות מעיינות ונשמרות ממכשול גדול שיש בו סכנת נפשות אבל אינן שומרות עצמן בכל עת מן הנזקים ולפיכך חייב בעל הבור על נזקיהם שאין זה אונס, ואפשר שהרב רבינו אברהם ז״ל סבור שהאדם שהוא בעל מחשבה הוא שאינו מתבונן בדרכים אבל בהמה דרכה להתבונן והלכך ה״ל כאונס ופטור וכן פי' הרשב״א ז״ל:

יז

נפל לתוכו שור של פסולי המוקדשין וכו'. מימרא פ' הפרה (דף נ"א) ובהשגות א"א אע"ג דפרקיה ע"כ. ונראה שיצא לו להר"א ז"ל מן הסוגיא שמיעטו בבור שור פסולי המוקדשין החייב בשור כדאיתא התם בהדיא ובשלא נפדו אפילו בשור פטור כמו שיתבאר בפרק זה ואף דעת רבינו כן הוא שהרי לא חילק:

יח

היה חופר בבור ונפלה הבהמה מקול החפירה וכו' נפל לפניו מקול החפירה חוץ לבור וכו'. הלשון הנמצא בספרי רבינו הוא משובש משבוש המעתיקים והר"א ז"ל תיקן דבריו בהשגות ולא הגיע בידי הנוסחא המתוקנת בהשגות ועיקר הדברים מחלוקת דרב ושמואל פרק הפרה (דף נ"ג) ונחלקו המפרשים ז"ל בפסק הדין ואין הדברים הללו מצויין כדי להאריך בהם:

יט

שור שדחף בהמה וכו' עד אתה משלם לי. הכל מבואר שם בברייתא ובמימרא ואליבא דר' נתן ופסק כמוהו משום דדיינא הוה ונחית לעומקא דדינא ותו דקיימא מתנית' כוותיה וכן כתוב בהלכות.

ומ"ש רבינו ז"ל אע"פ שהיא גדולה ופקחת כיון שנדחפה הרי היא כמי שנפלה בלילה. כן פירש"י ז"ל וכן עיקר אע"פ שבעלי התוס' חולקים בדבר. ומ"ש בשור פסולי המוקדשין שנגח שהוא פטור, אינו קשה למ"ש פרק שמיני ופסולי המוקדשין יש בהן נזקין בין שהזיקו בין שהוזקו מפני שדבריו שם הם בשנפדו כמו שכתב שם שהרי יצא לפדיון וכאן בשלא נפדו וכן דעת כל המפרשים:

כב

מי שהיה חופר בור ברשות הרבים וכו'. ברייתא הובאה פרק קמא דערכין (דף ו') ופסק כפשט הברייתא ואיתא ס״פ גט פשוט (בבא בתרא דף קע"ה:) והאוקימתות שנאמרו עליהם בגמ' הם אליבא דמ״ד מלוה על פה אינו גובה מן היורשין ואין הלכה כן כמו שיתבאר פי״א מהל' מלוה ולוה:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף