מגיד משנה/מלווה ולווה/כא

מגיד משנה ‏ מלווה ולווה כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

בעל חוב גובה את השבח וכו'. מימרא דשמואל פ"ק דמציעא (דף ט"ו) בעל חוב גובה את השבח וכו' ופירשו ז"ל אפילו שבח הבא מחמת הוצאה ומוכרח הוא:

אלא שאם שבחו מאליהן וכו'. פירוש הטעם למה אינו טורף ב"ח אלא חצי השבח ביארו רבינו בפרק זה לפנינו מפני שהוא כלוה ולוה ואח"כ קנה שיחלוקו ומפורש זה בגמרא ובהלכות סוף פרק מי שמת ומכאן אתה למד שלא אמרו גובה את השבח אלא בשכתב לו לוה דאקנה לפי דעת רבינו שכתב פי"ח שאין סתמו כפירושו וז"ש רבינו ז"ל למטה לפיכך ראובן שלוה משמעון מנה וכתב לו שאני עתיד לקנות וחזר ולוה מלוי מאתים וכתב לו שאני עתיד לקנות וזה מבואר וכן כתבו הרבה מהגאונים ז"ל, ומכל מקום מ"ש רבינו ז"ל דבשבחא דממילא טורף כל השבח כתב הרשב"א ז"ל אין הגאונים ז"ל מודים בדבר זה אלא לעולם לא גבי בעל חוב אלא חצי שבח ואפילו בשבחא דממילא ובדכתב ליה דאקנה אלא בדשוייה ניהליה אפותיקי מפורש וכו' וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל דלעולם אינו גובה אלא חצי שבח ואפילו בשבחא דאתי ממילא עכ"ל. ודין האפותיקי יתבאר בפרק זה ואף הרמב"ן ז"ל כתב כן דכל דלא שוייה ניהליה אפותיקי מפורש אינו גובה אלא חצי שבח אפילו בשבח דממילא:

כיצד ראובן שהיה לו חוב על שמעון וכו'. כבר נתבאר זה ורבינו כתב טורף ממנה במאה וחמשים לומר שאין מחשבין הוצאה ללוקח אלא בעל חוב נוטל חצי שבח בלא הוצאה וזהו דעת ההלכות שם פרק קמא דמציעא והאריכו שם לחלק בין זו לדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות כמו שכתוב שם ואחר כך הביא רבינו הוראת גאונים גדולים לומר שנוטל הוצאה והכריע כדבריהם:

הורו גאונים גדולים וחכמים וכו'. גם זאת הסברא כתובה בהלכות בלשון איכא מאן דאמר ודחאוה שם כמו שכתבתי ורבינו הכריע כמותה. ודין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות נתבאר פ"י מהלכות גזילה ואבידה ושם ביארתי פירוש ידו על התחתונה:

וחוזר הלוקח וגובה הקרן מנכסי שמעון וכו'. מבואר בגמרא שם סוף פרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ז) וא״ת אחר שיש שם משועבדין מאוחרין לאלו היאך טורף בעל חוב מאלו יאמר לו לוקח לך אצל המאוחרין וכבר הנחתי לך בעת שקניתי מקום לגבות הימנו וזו שאלה הגונה ויש להשיב לפי דעת רבינו שכתב פי״ח ששיעבוד דאקנה אינו חל בסתם ומשכחת לה בשלא היו לו המשועבדין המאוחרין בעת שלוה והיו לו בעת שמכר אלו ומפני כך לא נכנסו תחת אחריות המלוה ונכנסו תחת אחריות הלוקח אי נמי בשכתב דאקנה ללוקח ולא למלוה וקנה ומכר אחר מקח זה ואפילו לפי דעת הרשב״א שכתבתי שם משכחת לה בשהתנה בעת שלוה בפירוש שלא יהיו הנכסים שיקנה משועבדין למלוה אי נמי משכחת לה לכל הסברות כגון שאלו המאוחרין הם במדינה אחרת ואין אומרים למלוה להניח אלו אע״פ שקדמו להוציא מאתים על מנה וכן הדין אפילו אצל בני חורין גמורין וכן מצאתי לקצת מפרשים ז״ל שכתבו כן וכן השיב הרשב״א ז״ל בתשובה כל שהן ברחוק מקום ואין לדין זה ראיה ברורה:

אבל השבח שטרף ממנו בעל חוב וכו'. משנה פרק הניזקין (גיטין דף מ"ח ע"ב) ומפורשת פרק קמא דמציעא (דף י"ד). ומ״ש רבינו לפי שאלו דברים שאין להם קצבה פסק דלא כעולא אלא כרבי יוסי בר חנינא שנתן הטעם הזה שם בהניזקין (דף נ' ע"ב) ולא כן פסקו בהלכות והמפרשים ז״ל אלא כעולא שאמר בשם ר״ל לפי שאינן כתובין ופירש״י ז״ל לפי שאין קול יוצא עליהן. וענין מזון האשה והבנות יתבאר בהלכות אישות:

ומקולי כתובה שלא תטרוף אשה מן השבח וכו'. משנה פרק יש בכור לנחלה (דף נ"ב) וכבר נתבאר פרק ששה עשר מהלכות אישות:

ולמה יטרוף ב״ח חצי השבח בלבד וכו'. זה הטעם נזכר פרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ז ע"ב) כמה שכתבתי למעלה:

לפיכך ראובן שלוה משמעון מנה וכו'. דין זה פשוט על הדרך שנתבאר למעלה פ"ב בחלוקות הב"ח השוין בשיעבוד ואינן שוין בשני החובות.

ומ"ש רבינו והרי היא שוה שלש מאות. ר"ל בחלוקת ההוצאה כפי הוראת הגאונים הגדולים שכתב למעלה והכריע כמותם:

ב

כל הפירות שאכל הלוקח אינן נטרפין וכו'. זה החלק מבואר שם פ"ק דמציעא (דף ט"ז) דאמרינן ב"ח גובה את השבח שבח אין פירי לא וכן מוסכם מכל המפרשים ז"ל:

אבל הפירות המחוברין לקרקע כו' כענבים שהגיעו ליבצר הרי ב״ח וכו'. דעת רבי' כדעת ההלכות שכתבו כן פירוש הני פירות דלא גבו להו ב״ח פירות דאכיל להו לוקח נינהו א״נ דאיתלשו אבל פירי דאיתנהו האידנא מיחברי בארעא גבי להו ב״ח והיינו דאמרינן והרי מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפילו בשבח המגיע לכתפים והם הפירות שהגיעו ליבצר ולינטל על הכתף עכ״ל ההלכות ופשט דברים אלו כדברי רבינו ז״ל וכן פירש רבינו חננאל ז״ל וכן פירש״י ז״ל אלא שהוסיף ואמר ועדיין צריכין לקרקע וכתב הרמב״ן ז״ל וכן עיקר שאם אינן צריכין לקרקע הרי הן כמי שנתלשו מדהוינן פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נ"א) סוף סוף העומד ליגזז כגזוז דמי ופרקינן דצריכי לדקלא קאמינא אלמא כל דלא צריכי ב״ח לא גבי להו דכתלושין דמו עד כאן, עוד כתב וסבור אני שרבינו הגדול ז״ל בהלכות אף הוא יודה בזה שאם עומדין ליתלש כתלושין דמו ומ״ש תלושין דרך קצרה אחז כמנהגו עד כאן, וגם הרשב״א נדחק לפרש כן לשון ההלכות וכתב שהר״ז הלוי ז״ל פירש שאפילו פירות שלא הגיעו ליבצר אינו גובה כלל וכתב כי נראין דבריו ותירץ ההיא דנערה שנתפתתה. נמצאת למד שג' מחלוקת בדבר דעת רבינו ז״ל ופשט דברי ההלכות הוא שאפילו אינן צריכין לקרקע כלל גובה מהן כיון שהן מחוברין ודינן כדין השבח ודעת רש״י ז״ל והרמב״ן שאם אינן צריכין אינו גובה אבל גובה הוא מן הצריכין ודעת הר״ז והרשב״א ז״ל הוא שאפילו מן הצריכין אינו גובה מהן אלא שהצריכין נוטלן עם הקרקע ונותן דמיהן ללוקח והרב בעל העיטור ז״ל דעתו כדעת רש״י ז״ל וכן עיקר:

ג

מתנה ששבחה מחמת הוצאה וכו'. מפורש בגמ' שאין ב"ח טורף משבח המתנה כלום:

ואם שבחה מאליה בעל חוב גובה את כולה. זה דעת ההלכות שכ' ומסתברא דהאי שבחא לא טריף ממתנה שבחא דאתי מחמת הוצאה הוא אבל שבחא דאתי ממילא טריף עכ"ל וזה דעת הרמב"ן וכן עיקר. ובהשגות א"א דעת יחיד הוא זה והרב ז"ל אמר כן במסתברא וראוי לסמוך עליו ע"כ. ודעת רבינו אפרים והר"ז ז"ל לומר שממתנה אינו גובה כלום מן השבח ואפילו מן הבא מאיליו ולזה נראה שהסכים הרשב"א ז"ל:

ואם קיבל הנותן אחריות המתנה וכו'. זה פשוט מפני שהטעם שאינו גובה מן המתנה הוא מפני שאין בה אחריות כמו שנזכר בגמ' בפירוש וכמו שיתבאר בסמוך ולפיכך כל שיש בה אחריות הרי היא כמקח לדבר זה וכן דעת הרשב"א ז"ל וכתב הרמב"ן ז"ל שלוקח שפירש שלא יהא לו אחריות שדינו כמתנה לכל דינין הללו וגם זה פשוט:

ולמה יטרוף בעל חוב וכו'. זה מפורש בגמרא:

ומ"ש רבינו ואפילו לא כתב כבר נודע וכו'. כך כתבו ז"ל שסתמו כפירושו וכן עיקר:

ד

וכן יתומים וכו'. דעת רבינו ז"ל שדין היתומים בזה כדין המקבל מתנה וזה נראה דעת ההלכות ולזה הסכים הרמב"ן ז"ל פרק המקבל ויש בזה דעות אחרות וזה עיקר:

ה

בעל חוב שטרף וכו'. כך כתוב בהלכות פ"ק בביאור וכן הסכימו ז"ל ודברי טעם הן ולמדו מכאן דהיכא שהחוב דבר מועט והקרקע המגיע לגבות חובו אין בו שיעור שאין בית דין מזקיקין בעל חוב ליקח בחובו פחות מכשיעור אלא מוכרין או משכירין הקרקע לזמן ונותנין לו מעותיו וכ"כ הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל בתשובותיהם:

ו

היתה השדה אפותיקי בעל חוב וכו'. מה שנמצא בספרי רבינו ז"ל בדין האפותיקי לומר שבעל חוב נוטל חצי השבח בלא הוצאה כלל והחצי האחר או מניחו או נוטלו ופורע הוצאת כל השבח דבר זה לא נתברר אצלי טעמו וא"א לפרש הסוגיא בשום צד לפי זה וכבר הושג רבינו ז"ל מזה אבל דין חילוק האפותיקי משאר בעלי חוב לפי שיטת רבינו האיי וההלכות הוא ששאר בעלי חוב אינן נוטלין אלא שיעור חובן ואם אין הקרן וחצי השבח מגיע לחובן מסלק חצי ההוצאה לפי הוראת הגאונים הגדולים ואינו יכול לטרוף יותר וכמו שנתבאר והנשאר אם הוא דבר ראוי נוטלו לוקח בקרקע ואם אינו ראוי כופין לב"ח לתת לו מעות אבל באפותיקי פעמים שבעל חוב נוטל יותר מהמחוייב אליו ויפה כחו כשהשביח לוקח משאם השביח לוה כיצד ראובן שהיה נושה בשמעון מנה ועשה לו שדה אחת שוה מנה אפותיקי ואחר כך מכרה ללוי במנה והוציא בה לוי חמשים והשביחה והרי היא שוה מאתים נותן לו ראובן חמשים של הוצאה ונוטלה ונמצא שנוטל בחוב מנה שוה מאה וחמשים והטעם מפני שאומר לו ללוי שדי הוא שהשביח ואין לך אלא הוצאתך ותטלנה בדמים ולא בקרקע וטורף מן המוכר מאה וחמשים ואם השביחה מאיליה נוטל השבח כולו ובשני צדדין אלו אם היתה אצל שמעון לא היה גובה אלא בחובו ואם היתה ההוצאה יתירה על השבח כגון שאינה שוה אלא מאה וארבעים נותן לו בעל חוב ארבעים ונוטל את כולה וטורף הלוקח מן המוכר במאה ולזה הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ושיטה אחרת יש לומר שלא יפה כח האפותיקי ליטול יותר משיעור חובו אלא שיכול לסלק הלוקח בדמים ואינו מחוייב לתת לו קרקע. ודע שאפותיקי זה הוא דוקא כשאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו וזהו נקרא אפותיקי מפורש בלשון המפרשים ז"ל:

ז

בעל חוב שבא לטרוף מן היתומים יתומים וכו'. מפורש בהמקבל (דף ק"י) ובהל' ופי' מחלוקת זו בין בעל חוב ליתומים הוא בשבח שמחמת הוצאה וזה פשוט ודעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל שלא אמרו על היתומים להביא ראיה אלא בדשוייה ניהלה אפותיקי מפורש הא לאו הכי על הלוקח להביא ראיה:

הביאו ראיה שהם השביחו וכו'. כבר נתבאר למעלה שדין היתומים ומקבל מתנה שוים וכל מה שיבא בדין האפותיקי ביתומים הדין כן במתנה וכתב רבינו ז"ל שמין להם את השבח וההוצאה ונוטלין הפחות שבשניהם ומעלה אותן בדמים והוא בשהשדה אפותיקי כמו שנתבאר ולפיכך יש לו דין בשבח ולדעת רבינו האיי וההלכות אפילו אינו נושה בהם אלא שיעור הקרן בלבד נוטל הכל בפריעת הפחות שבשניהם כיון שהם השביחו ולא האב וע"ז הצד יפה כחו כשהשביחו היתומים מאם השביח האב והיתומים יאמרו אבינו השביח וב"ח יאמר אתם השבחתם וכן כתב הרמב"ן ז"ל ואם הוא נושה בהם שיעור השבח והקרן אז יפה כחו כשהשביח האב שאין לו לפרוע הוצאה כלל ועל זה הצד הוא שיאמרו הם אנו השבחנו ובעל חוב יאמר אביכם השביח וכשהביאו ראיה שהם השביחו נוטלין הפחות בדמים ואינן יכולין לכופו לתת קרקע והטעם לפי שלא היו יכולין לסלקו במעות ומהא שמעינן דאפותיקי אפי' יורשין שהם במקום מורישן אינן יכולין לסלקו במעות שהרי היא כמכורה כיון שלא פדאה האב ולא צוה לפדותו וכן כתבו הראב"ד והרשב"א ז"ל ובשבח הבא מאיליו כבר נתבאר שהוא טורפו אפילו בלא אפותיקי וכשיש בו אפותיקי יפה כחו שנוטלו ואפילו אינו נושה אלא בכדי הקרן וכשהשביחו יתומים וכפי שיטת רבינו האי ז"ל וההלכות ואם השביח האב אינו גובה אלא שיעור חובו כמו שנתבאר:

בד"א בשעשה שדה זו אפותיקי וכו'. פירוש כבר נתבאר למעלה שבשבח הבא מחמת הוצאה אינו נוטל מן היתומים כלל כל שלא היתה השדה אפותיקי ולפיכך כשהשביחו היתומים או מסלקין המלוה במעות או נוטלין כל שבחן בקרקע וזה פשוט שם:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף