חידושי רבנו חיים הלוי/מלווה ולווה/כא

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ מלווה ולווה כא

פכ"א הל"א

בע"ח גובה את השבח שהשביח הלוקח בין שהשביחו מחמת הוצאה בין ששבחו נכסים מאליהן אלא שאם שבחו מאליהן טורף כל השבח ואם השביחו מחמת הוצאה גובה חצי השבח. עכ"ל. ובהלכה ג' וד' שם ז"ל מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בע"ח גובה משבחה כלום וכו' ואם שבחה מאליה בע"ח גובה את כולה וכו', וכן יתומים שהשביחו הנכסים אין בע"ח גובה מן השבח כלום אבל אם שבחו נכסים מאליהן גובה את השבח כולו. עכ"ל. והראב"ד שם כתב בשניהם שהיא דעת יחיד. ובמ"מ בהל"א שם כתב ז"ל כתב הרשב"א ז"ל אין הגאונים ז"ל מודים בדבר זה אלא לעולם לא גבי בע"ח אלא חצי שבח ואפילו בשבחא דממילא ובדכתב לו דאקני עכ"ל.

וביאור הדברים, דהנה בב"מ דף ט"ו איתא אמר שמואל בע"ח גובה את השבח, אמר רבא תדע שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי וכו' זביני אילין אינון ועמליהון ושבחיהון וכו' א"ל רחב"א לרבא אלא מעתה מתנה דלא כתיב לי' הכי ה"נ דלא טריף שבחא א"ל אין, ומבואר מזה דמדינא לא הי' בע"ח נוטל את השבח, אלא משום שכך היתה המכירה שהבע"ח יגבה מהשבח והלוקח יחזור על המוכר, ולהכי במתנה וירושה שלא הותנה כן כמו במכירה קיימי אדינא דאין בע"ח נוטל את השבח, ובזה הוא שנחלקו הרמב"ם ושאר פוסקים, דהרמב"ם סובר דבשבחא דממילא בע"ח גובה מדינא, ועל כן גובה גם בירושה ומתנה, והחולקים ס"ל דמדינא גם משבחא דממילא לא שקיל, ועל כן בירושה ומתנה גם משבחא דממילא לא שקיל.

והנה בב"ב דף קנ"ז איתא דלוה ולוה ואח"כ קנה ומכר שניהם חולקין, ומבואר שם דגם הלוקח והבע"ח חולקין בהשבח, משום דהלוקח ג"כ חשוב בע"ח מחמת האחריות, והשבח שבא אח"כ דינו כמו לוה ולוה ואח"כ קנה, ועל כן חולקין, ומפרש הרמב"ם דהא דחשוב השבח דאקני, היינו דוקא בשבחא דלא משתעבד מדינא, אלא משום שהמוכר התנה כן עם הלוקח, ועל כן הוי דינו של שבח כמו שקנה אותו המוכר מהלוקח, ועל כן חשוב דאקני, משא"כ היכא שבע"ח גובה מדינא את השבח, בזה לא הוי דאקני, ועל כן גובה הבע"ח את כולו, ולהכי מחלק הרמב"ם דשבחא דממילא הבע"ח גובה כולו. והחולקים עליו היינו משום דס"ל דהשבח דממילא גם כן לא גבי מדינא, ועל כן ס"ל דגם בשבחא דממילא חולקין.

והנה קשה לדעת הרמב"ם, היאך גובה הבע"ח את השבח דממילא מדינא, והרי כיון דהשבח נעשה ברשות הלוקח שגוף השדה שלו, וא"כ הא נמצא דהשבח מעיקרו הוא של הלוקח, ואין להמוכר בו שום זכות מעולם, ואיך גובה הבע"ח של המוכר מהשבח שהוא של הלוקח, ואי דנימא דהרמב"ם ס"ל דכיון דיש להבע"ח. שעבוד על גוף הקרקע אמרינן דקרקע שלו היא דאשבחה, א"כ הא קשה דאמאי בשבחא דמחמת הוצאה לא שקיל מדינא, והרי קי"ל בב"מ דף ק"א דהיורד לתוך שדה חבירו ברשות וזרעה ונטעה דנוטל כאריס, והיינו משום דהקרקע של בעלים היא שהשביחה, וא"כ גם הכא, כיון דהרמב"ם ס"ל דהבע"ח שיש לו שעבוד על הקרקע יכול לומר ג"כ ארעאי הוא דאשבח, אם כן גם בשבח הבא מחמת הוצאה גם כן לימא ארעאי אשבח, ולא יהא להלוקח מדינא אלא כאריס, והמותר יטול הבע"ח מדינא, והרי בדברי הרמב"ם מבואר דביתומים ומקבל מתנה אין הבע"ח נוטל מהשבח כלל, וכמש"כ ז"ל אלא רואין כמה היתה שוה בשעת מתנה וגובה, וקשה דאמאי לא יטול חלק בהשבח משום הך דארעאי אשבח. ונראה לומר, דבאמת גם הרמב"ם ס"ל דאין הבע"ח יכול לומר ארעאי אשבח, דהרי אין להבע"ח רק שעבודא, והך דינא דארעאי אשבח לא שייך אלא במי שגוף הקרקע היא שלו, והא דס"ל דהבע"ח גובה משבחא דממילא מדינא, ואע"ג דהשבח הרי לא היה של המוכר מעולם, היינו משום דמשעה שנשתעבדה לו הקרקע שוב אינו צריך כלל לשעבודא דמוכר ואקרקע גופה אית לי' שעבודא, וכדקי"ל דגם לאחר מיתת הלוה ג"כ גובה מהנכסים, ואע"ג דלא שייך שוב שעבודא על הלוה, ולפ"ז שפיר נוטל מהשבח, דכיון דהשבח בא מהקרקע, כגופה של קרקע דמי, ולהכי אמרינן דכמו דאית לי' שעבודא על הקרקע רמי גם כן שעבודא על השבח. ולא מהניא לן מידי מה דהשבח הוא של הלוקח, דכ"ז הי' שייך אם הי' חשוב כגובה מן המוכר, אבל מאחר שבא לגבות מהקרקע, על כן השבח שייך להקרקע, וכגופה של קרקע דמי למיחל גם עלי' ממילא שעבודא מדינא גם בלא דאקני. ולפי"ז הרי ניחא הא דמחלק הרמב"ם בין שבחא הבא מחמת הוצאה לשבחא דממילא, דהנה בירושלמי פ"א דמעשרות איתא ר' זעירא ר' יסא בשם ר' לעזר הזורע שדה הבקר חייב במעשרות, וכ"ה ברמב"ם פ"ב מהל' תרומות הי"א, הרי להדיא דאע"ג דביורד לתוך שדה חבירו הוי השבח של הבעלים, מ"מ בזורע שדה הפקר לא אמרינן דהשבח יהי' הפקר, אלא דהכל של הזורע, דאם לא הי' דינו רק כאריס לפי חלקו הרי צריך להיות טבל וחולין מעורבין זב"ז, ובע"כ דכל השבח הוא של הזורע, וא"כ אתי' שפיר הא דאין הבע"ח נוטל מהשבח הבא ע"י הוצאה. כיון דהלוקח זרעה או נטעה א"כ הרי השבח שייך להלוקח, אלא דהיכא דאיכא בעלים הרי קרקע של בעלים היא דאשבחה, אבל הבע"ח דאין לו רק שעבוד ואין גוף הקרקע קנויה לו, ולא שייך לומר בי' ארעאי הוא דאשבח, חזר דינו כמו בהפקר, דהשבח הוא של המשביח, וממילא דאין לו בזה שום שעבוד כלל, כיון דהוא של הלוקח, גם בלא זכות הקרקע ועל כן פסק הרמב"ם דשבח הבא מחמת הוצאה אין לבע"ח בו כלום מדינא וכש"נ, משא"כ בשבחא דממילא, כיון דהשבח שייך להקרקע, ואין השבח שייך להלוקח אלא ע"י זכות הקרקע, על כן הוי דינו כמו גוף הקרקע דגובה מיני' מדינא, וכמש"כ.

והנה בפי"א מה' שמיטה ויובל הל"ח כתב הרמב"ם ז"ל הלוקח שדה אחוזה ונטעה אילנות והשביחה כשהיא חוזרת ביובל שמין שבח האילנות שבתוכה ונותן בעל השדה דמי השבח ללוקח שנאמר ויצא ממכר בית ממכר חוזר ולא השבח עכ"ל, והך דרשא מבוארת בב"מ דף ק"ט יעו"ש, ומבואר להדיא בדברי הרמב"ם אלו, דכל הך דינא דאין השבח חוזר הוא רק בשבחא הבא ע"י הלוקח, ולא בשבחא דממילא, וקשה דמ"ש שבחא דממילא דחוזר, והא אכתי שבח הוא ולא ממכר. ונראה דדעת הרמב"ם היא, דשבחא דממילא הוא בדיני' כעצם הקרקע למיחל עלי' דין יובל, וכיון דזכיית הלוקח בהשבח היא ע"י שגוף הקרקע היא שלו, א"כ הרי הוא בכלל ממכר וחוזר ביובל, משא"כ בשבח שהשביח הלוקח, דהרי הוא שלו גם בלא ממכרו בגוף הקרקע, על כן אינו בכלל ממכר ואינו חוזר ביובל. וזה אין לומר דהמוכר יהי' לו חלק בהשבח משום דארעי' אשבח, כיון דבשעה שנעשה השבח הרי לא היתה הקרקע של המוכר, ואין לו הזכות לומר ארעאי אשבח, ובעינן דוקא שיחול דין יובל על גוף השבח, ובזה שפיר מחלקינן, דשבחא דממילא הרי הוא כגוף הקרקע למיחל עלי' דין יובל, ושבח הבא ע"י הלוקח כיון דהוא שלו בלא זכות הקרקע אינו בכלל ממכר ואינו חוזר ביובל. וזהו כמש"כ בדעת הרמב"ם, דשבחא דממילא הבא לו ע"י זכות הקרקע הרי הוא כגוף הקרקע למיחל עלי' שעבודא, וה"נ חל עלי' יובל, והרי הוא בכלל ממכר, ושבחא דבידים הואיל והוא של המשביח גם בלא זכות הקרקע, אינו כגוף הקרקע, והרי הוא של המשביח, ולא חייל עלי' לא שעבוד ולא יובל.

והנה צ"ע בדברי הרמב"ם, מהא דתנן בב"מ דף ק"ט דהמקבל שדה מחבירו לשנים מועטות אין לו בקורות שקמה, ובסוגיא שם אמר אביי בקורות שקמה אין לו בשבח שקמה יש לו ורבא אמר אפי' בשבח שקמה נמי אין לו, ופריך שם הגמ' לרבא מהא דתניא דשבח שקמה אינו חוזר ביובל, ומשני שאני התם דא"ק וכו' ממכר חוזר שבח אינו חוזר, ופריך שם עוד ונגמר מיני', ומשני התם זביני מעליא הוא ויובל אפקעתא דמלכא היא, וקשה לפ"מ שפסק הרמב"ם בפ"ח מה' שכירות יעו"ש דהא דשבח שקמה לבעלים הוא דוקא בעלו מאליהן ולא בהשביחן המקבל, אם כן מאי פריך הגמ' דנגמר מיובל דשבח למקבל, כיון דהא דאינו חוזר ביובל הוא דוקא בהשביחן הלוקח, ובהשביחן המקבל הא באמת הוי שבחא דידי'. אכן נראה, דהנה באמת פרכת הגמ' דונגמר מיני', נראה דהוא משום, דנהי דדין חזרת יובל ליכא על השבח, מגזה"כ דשבח אינו חוזר ביובל, אבל מ"מ מאחר דעצם הקרקע מיהא חוזרת ביובל, א"כ הא צריך להיות הדר דינו של לוקח כמקבל שדה מחבירו דאין השבח שלו, כיון דגוף הקרקע אינה שלו דהרי חוזרת ביובל, ומדנשאר השבח ללוקח על כן נגמר מיני' לכל מקבל שדה מחבירו דהשבח של המקבל, אבל הא מיהא דאם באנו לדון על עצם חזרתו ביובל, פשיטא דלא שייך למילף מקבל שדה מחבירו מחזרה ביובל, כיון דהך גזה"כ דשבח אינו חוזר הוא דין חלוק הנאמר בדין חזרת יובל, ואין זה שייך כלל לענין מקבל שדה מחבירו, ולפ"ז הרי מיושבת היטב פרכת הגמ', ואף דהרי גם ביובל בשבחו מאיליהן השבח של המוכר, דהא דמחלקינן בין שבחא שע"י הלוקח לשבחא דממילא, הוא רק בעיקר דין חזרת יובל של השבח, אם הוא חשוב כגוף הקרקע אם לא, אבל בדין מקבל שדה מחבירו, כיון דגוף השדה של בעלים היא, וארעי' הוא דאשבח, אם כן ליכא חילוקא כלל בין שבחא דממילא לשבחא שע"י הלוקח, דאם אך בשבחא דממילא השבח לבעל השדה, אז גם בשבחא שע"י הלוקח צריך להיות דין הלוקח רק כאריס לפי חלקו, כיון דארעא של בעלים הוא דאשבח, וזהו דפריך בגמ', דמהא דחזינן דבשבחא שע"י הלוקח השבח כולו ללוקח, ואף דעצם הקרקע הרי היא של מוכר, דהרי חוזרת ביובל, א"כ ממילא נגמר מיני' גם למקבל דגם בשבחא דממילא השבח למקבל, וע"ז הוא דמשני הגמ', דביובל זביני מעליא הוא ויובל אפקעתא דמלכא היא, ועל כן אין זה שייך למקבל, כיון דגוף השדה היא של לוקח, ועל כן גם השבח של הלוקח, וממילא הדר דינו דדיינינן בי' רק גזה"כ דיובל, דשוב חלוקין הן בדיניהם, דשבחא דממילא הוי כגוף השדה והוא בכלל ממכר, וחייל עלי' דין יובל שחוזר למוכר, משא"כ שבחא דבידים הוי כולו של לוקח, דכיון דליכא כאן דינא דארעי' אשבח, ממילא השבח כולו של משביח, ועל כן אינו בכלל ממכר, ולא חייל עלי' דין יובל, ומיושב היטב דעת הרמב"ם שמחלק בין שבחא דממילא לשבחא דבידים, וכמש"כ. הרי דהיכא דארעי' אשבח נוטל חלקו, ובל"ז השבח כולו למשביח, אף בלא זכות הקרקע, וזהו להדיא כמש"כ בדעת הרמב"ם גבי בע"ח, וכש"נ.

והנה הרי"ף בפ"ק דב"מ על הא דבע"ח אינו גובה משבח מתנה כתב ז"ל ומסתברא דהאי שבחא דלא טריף ממתנה שבחא דאתי מחמת הוצאה הוא אבל שבחא דאתי ממילא טריף וכן הילכתא עכ"ל, והוא כדעת הרמב"ם שהזכרנו, והרמב"ן במלחמות שם ביאר טעמו של הרי"ף משום דיכול הבע"ח לומר ארעאי אשבח, וסיים שם דלפ"ז גם בשבח הבא ע"י הוצאה כל זה הוא בשבח שכנגד הוצאה בזה הוא דלא טריף ממקבל מתנה אבל שבח היתר על ההוצאה שקיל ממקבל מתנה כיון דארעי' הוא דאשבח, וחולק בזה על הרמב"ם שפוסק דשבח הבא ע"י הוצאה אין הבע"ח נוטל ממנו ממקבל מתנה. וכבר נתבאר טעמו של הרמב"ם בזה, משום דסובר דבבע"ח דאין לו רק שעבודא לא אמרינן ארעי' אשבח, כיון דאכתי לאו ארעי' הוא. והסוגיא דב"ב דמבואר שם דבשבח חולקין הבע"ח והלוקח משום דהוי לוה ולוה ואח"כ קנה, צ"ע לדעת הרמב"ן, דכיון דאמרינן גם בבע"ח הך דארעי' אשבח, וכל זכות טירפא שלו הוא רק מחמת שעבוד גוף הקרקע, א"כ הא שייך דין קדימה גם על השבח כמו על גוף הקרקע, והבע"ח ראשון יכול לומר להבע"ח שני ארעאי אשבח, כמו שאומר ללוקח, ולמה חולקין גם בשבח היתר על ההוצאה. אכן לדעת הרמב"ם דבבע"ח לא שייך כלל הך דארעי' אשבח, הרי ניחא דברי הגמ' בב"ב, דכיון דמעיקר הדין הוי השבח של לוקח, והא דנוטל הבע"ח שבחא מלוקח הוא רק מחמת התנאי דאנא איקום, על כן שפיר מיחשב כקנה אח"כ דאין בו הקדמה, ועל כן שניהם חולקין.

והנה כבר הקשו הראשונים על הא דאמר שמואל בע"ח גובה את השבח, ומפרש לה בסוגיא דהוא משום תנאה דאנא איקום ואשפי וכו', והא שמואל גופי' איבעיא לי' בב"ב אם דאקני משתעבד, ומבואר שם בסוגיא דאם דאקני לא משתעבד אין בע"ח נוטל את השבח מלוקח משום דהוי דאקני, וכיון דלא אפשיטא האיבעיא א"כ הא הוי ספיקא אם בע"ח גובה את השבח, ואיך קאמר שמואל הכא דבע"ח גובה את השבח ודאי, והרמב"ן תירץ בזה, דכל שבח שאינו דין קנין בפ"ע, שפיר משתעבד להבע"ח אף אם דאקני לא משתעבד, משום דאמרינן ארעי' אשבח, והא דתלי הגמ' בב"ב דין גביית שבח בדין דאקני, היינו רק בשבח שיש בו חלות דין קנין בפ"ע, כגון בנין ונטיעה וכדומה, וטעמו של הרמב"ן הרי מבואר, דכיון דארעי' אשבח א"כ שוב אינו מחוסר קנין, ומהוצאה מיפטר כיון דלא נחית אדעתא דלישקל הוצאה מהבע"ח ורק מהמוכר, ועל כן שפיר משתעבד אף אם דאקני לא משתעבד, כיון דלא שייך הכא טעמא דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, דהא אינו מחוסר קנין כלל, כיון דארעי' הוא דאשבח. ולפי דעת הרמב"ם דלא אמרינן בבע"ח דארעי' אשבח, חוזרת קושיית הראשונים, דאיך קאמר שמואל בע"ח גובה את השבח, והא זהו איבעיא דלא אפשיטא אם דאקני משתעבד אם לא, וצ"ע. ונראה לומר, עפי"מ שפסק הרמב"ם בפכ"א שם הל"ו ז"ל היתה השדה אפותיקי ב"ח נוטל את כולה ורואין חצי השבח הנשאר ללוקח אם היה חצי השבח יתר על ההוצאה נוטל ההוצאה מב"ח שהרי אומר לו ב"ח שדי הוא שהשביחה והנשאר לו מן השבח נוטל מן המוכר, ואם היה חצי השבח פחות מן ההוצאה אין לו מן הטורף אלא דמי חצי השבח וחוזר וגובה מן המוכר חצי השבח שנטרף בלבד עכ"ל, וכבר עמדו המפרשים בביאור דעת הרמב"ם וטעמו הכא, אכן נראה, דדברי הרמב"ם מיוסדים לפי שיטתו דכל דיכול לומר ארעאי אשבח הרי הוא חשוב ב"ח מוקדם, א"כ גם הכא כל השבח היתר על ההוצאה הרי הוא של בע"ח האפותיקי, כיון דבאפותיקי הרי אמרינן ארעי' אשבח, ואך דכנגד ההוצאה הרי לא שייך ארעי' אשבח, ועל כן הוא בזה כשאר בע"ח, ובזה הוא דהוי דינו כלוה ולוה וחזר וקנה דשניהן חולקין, והא דכנגד ההוצאה משתעבד לבע"ח ואף שהוא גופי' של הלוקח, הוא משום דדעת הרמב"ם דגם באפותיקי איתא להך תנאה דאנא איקום וכו', ועל כן הרי הוא משועבד לבע"ח, וחולקין הבע"ח והלוקח, כמו בשאר בע"ח, וזהו שפסק דגובה הוצאתו מדמי חצי השבח, ומיושבים היטב כל דברי הרמב"ם. ועכ"פ הא נתבאר, דגם באפותיקי איתא להך תנאה דאנא איקום וכו', ומשתעבד הך שבחא דכנגד ההוצאה לבע"ח האפותיקי, ולפ"ז הרי ניחא הא דאמר שמואל ב"ח גובה את השבח, אף אם דאקני לא משתעבד, דהא מצינו זאת באפותיקי, דאמרינן בה דארעי' אשבח, וממילא דלא הוי דאקני, ואף בשבח שכנגד ההוצאה דלא שייך בזה ארעי' אשבח, אבל כל דלא נחית אדעתא למישקל הוצאה שוב לא הוי מחוסר קנין, ושפיר משתעבד אף אם דאקני לא משתעבד, ובחוב שאינו אפותיקי באמת דזה תלוי בהאיבעיא אם דאקני משתעבד וכמבואר בסוגיא דב"ב שם.

והנה הראב"ד כתב גבי הך דאפותיקי וז"ל מהו כי חצי השבח הראוי ללוקח ההוצאה ג"כ תהיה חצי ההוצאה משלו וכו' ואם יטול בע"ח את הכל יפרע כל דמי חצי השבח ללוקח וההוצאה נכללת בו וכו' וחצי השבח הראוי לב"ח נותן את חצי ההוצאה ללוקח וכו' עכ"ל, וחולק על הרמב"ם בתרתי, חדא דס"ל דגם באפותיקי חולקין גם בשבח היתר על ההוצאה, ועוד דבאפותיקי משלם הב"ח ההוצאה גם מחצי השבח שלו ונראה דהא בהא תליא, דכיון דס"ל דבאפותיקי מחזיר ללוקח הוצאותיו, א"כ הא בע"כ דהך דשמואל דאמר ב"ח גובה את השבח משום דכתב לו אנא איקום וכו' הוא רק בשאר ב"ח ולא בחוב דאפותיקי, וא"כ הא הדרא קושיית הראשונים דאיך בע"ח גובה את השבח והא איבעיא לי' לשמואל אם דאקני משתעבד, ובע"כ צ"ל כשיטת הרמב"ן דגם בשאר ב"ח אמרינן דארעי' אשבח, ועל כן אין זה בכלל דאקני, ומדמסקינן בשבח דחולקין, ש"מ דגם היכא דמצי לומר ארעאי אשבח מ"מ הוי דינו כמו לוה ולוה ואח"כ קנה, כיון דגוף השבח נתהוה מיהא אח"כ, ועל כן זהו שפסק דגם באפותיקי חולקין, ולא איכפת לן מה דיכול לומר ארעאי אשבח, דמ"מ שפיר הוי דינו כלוה ולוה ואח"כ קנה, וכשאר ב"ח כן גם אפותיקי דחולקין, וכש"נ.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף