מגדל עוז/זכיה ומתנה/ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מגדל עוז ‏ זכיה ומתנה ו

א

לעולם אומדין דעת כו' עד מתנתו קיימת. בב"ב פרק יש נוחלין (דף קל"ב) ופרק מי שמת (דף קמ"ו):

ב

וכן הכותב כל נכסיו לאשתו כו' עד שכתב לה. בב"ב פרק יש נוחלין (דף קל"א) ופרק מי שמת (דף קמ"ד) וסוף פ' קמא דגיטין (דף י"ד):

ג

וכן הכותב כל נכסיו לאשתו כו' עד שכתב לה. בב"ב פרק יש נוחלין (דף קל"א) ופרק מי שמת (דף קמ"ד) וסוף פ' קמא דגיטין (דף י"ד):

ד

וכן הכותב כל נכסיו לאשתו כו' עד שכתב לה. בב"ב פרק יש נוחלין (דף קל"א) ופרק מי שמת (דף קמ"ד) וסוף פ' קמא דגיטין (דף י"ד):

ה

בד"א בנשואה כו' עד ומתנתו קיימת. פ' מי שמת:

ו

הכותב כל נכסיו וכו' עד על המחצה. פרק יש נוחלין ופרק מי שמת:

ז

הכותב כל נכסיו וכו' עד על המחצה. פרק יש נוחלין ופרק מי שמת:

ח

כל אשה שקנתה כו' עד מלטרוף מהם. פרק יש נוחלין (דף קל"ב):

ט

כל אשה שקנתה כו' עד מלטרוף מהם. פרק יש נוחלין (דף קל"ב):

י

כל אשה שקנתה כו' עד מלטרוף מהם. פרק יש נוחלין (דף קל"ב):

יא

כל אשה שקנתה כו' עד מלטרוף מהם. פרק יש נוחלין (דף קל"ב):

יב

הרוצה להנשא וכתבה כל נכסיה עד אע"פ שנתגרשה אינה חוזרת. בבתרא פרק מי שמת (דף קנ"א) ובכתובות פ' האשה שנפלו לה נכסים (דף ע"ט):

יג

כל הנותנין כל נכסיהן כו' עד כמו שביארנו. עיקר ההלכה בכתובות פ' האשה שנפלו לה נכסים והביאור פרק שלישי:

יד

מי ששלח כלים עד שהדעת נוטה שלהן שלח. פרק מי שמת (דף קמ"ג) ובירושלמי פ' שני דייני גזירות:

טו

המשיא בנו הגדול כו' עד שנשא בו. פרק מי שמת (דף קמ"ד):

טז

המשיא בנו הגדול כו' עד שנשא בו. פרק מי שמת (דף קמ"ד):

יז

כבר ביארנו בנשואין וכו' עד לכנוס. פ"ק דקדושין (דף ט') והביאור פכ"ג:

וצריכין שיהיו הדברים שהן פוסקין וכו' עד שלא בא לעולם. ריש פכ"ב דהלכות מכירה מבואר:

ודברים אלו לא ניתנו להכתב לפיכך אינן בשטר עד שיטרוף בהן: כתב הראב"ד ז"ל דבריו מעורבבין וכו': ואני אומר עיקר הלכה זו פ"ק דקדושין וכן קבלנו פירושה לא ניתנו ליכתב שהרי אין אחד מוכר ונותן לחבירו כלום אלא שפוסקין כך אם יעשו הנשואין לפיכך אם כתבו אינן אלא לזכירה בעלמא אבל לא לטרוף בהן ועל דרך זה כתב ר"מ ז"ל. ויש לי ראיה לזה פרק אלו מגלחין (דף י"ח:) גמרא מתני' דואלו כותבין כו' דגרסינן אמר שמואל מותר לארס אשה בחולו של מועד שמא יקדמנו אחר ואמרינן לימא מסייע ליה ואלו כותבין במועד קדושי נשים וכו' מאי לאו שטרי קידושין ממש ודחינן לא שטרי פסיקתא וכדרב גידל אמר רב דאמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך ועמדו וקדשו קנו והן הן הדברים הנקנין באמירה ע"כ. אלמא דברים אלו משעת השדוכין נאמרין ועליהן סומכין לקדש והן הן הנקראין אירוסין וקי"ל אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה כו' אלמא אינה כאשתו לכל דבר עד שתכנס לחופה וכדאסיקנא בכולא תלמודא אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה וא"כ אתמהה אם טורפת ממשעבדי ואפילו היו הדברים שפוסקין בין האיש ובין האשה כ"ש שאינן אלא מאבי החתן ואבי הכלה דלא גמרי ומקנו עד שעת נשואין כמ"ש ר"מ ז"ל בצחות לשונו ואם י"מ בענין אחר יגדיל תורה ויאדיר ואלו ואלו דברי אלהים חיים הם:

יח

המקדש את האשה עד וגמר ונתן לשם מתנה. פרק מי שמת (דף קמ"ה):

יט

המקדש את האשה עד וגמר ונתן לשם מתנה. פרק מי שמת (דף קמ"ה):

כ

המקדש את האשה עד וגמר ונתן לשם מתנה. פרק מי שמת (דף קמ"ה):

כא

השולח סבלונות לבית חמיו עד חוץ מן המאכל והמשקה: כתב הראב"ד ז"ל תמה אני מועטין ואכל למה הדרי בב"ד וכו' ואפילו תפס מפקינן מיניה עכ"ל: ואני אומר כך מצאתי כתוב בהשגות אות באות ולפי דעתי היה ט"ס שהשמיט משם בבא מפורשת סמוך לה שכתוב להדיא וז"ל וכן כלים ששלח שם להשתמש בהן בבית אביה אם נשתמש בהן ובלו או אבדו אינן משתלמין אבל אם היו קיימין חוזרין הכל וגובה אותו בב"ד שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד עכ"ל. וזה אפשר לפרש כדעת מקצת המפרשים אותו בשלא אכל וגם שהן קיימין ואפילו תימא בשאכל הואיל והן קיימין למה אינן נגבין בב"ד שהרי הדבר ידוע שלא שלחם אלא ע"מ שישאנה. ומה שהקשה הראב"ד ז"ל בעיא דרבא היא התם בפרק מי שמת (דף קמ"ז) גמ' מתני' דהשולח סבלונות והכי גרסינן לה בעי רבא סבלונות העשויין ליבלות ולא בלו מהו ע"כ. ולא איפשיטא ומיהו כי דייקת בה שפיר העשויין לבלות לאו היינו שתשתמש בהן אלא העשויין ליבלות הן אותן שאופה ומבשלת ועושה כל מלאכותיה בהן ומתוך כך הן בלין וכלין אבל להשתמש בהן בבית אביה הן כלים מועטין שהן עשויין לה לנוי ולכבוד ולתפארת כגון נזמים וטבעות וכיוצא בהן שעשויין להתכבד בהן בלבד ואותן ודאי נגבין בב"ד ולכך דקדק ר"מ ז"ל בצחות לשונו וכתב שהדבר ידוע שלא שלחן אלא דרך נוי בלבד עכ"ל ומלשון בעיא דרבא גופיה שמעת לה נמי הכי דקאמר העשויין ליבלות ולא בלו מהו דמשמע דוקא העשויין ליבלות הוא דקא מסתפק ליה הא אינן עשויין ליבלות פשיטא דחוזרין ונגבין בב"ד מאחר שהן קיימין וכי מעיינת שפיר בסוגיא דשמעתא הכי משכחת לה דבתר דבעי רבא בעא למיפשטה מהא דעשויין ליבלות כו' מאי לאו אע"ג דלא בלו והדר ליה לא דבלו והדר פשיט מהא סבלונות מועטין שתשתמש בהן והיא בבית אביה אין נגבין ומהדר תרגמה רבא בייבא וסבכתא משמע הא בשאר מילי נגבין ועוד לקמן כי הדר עלה בספקא אמרינן יתיב רבין סבא קמיה דרב פפא ויתיב וקאמר בין שמתה היא ובין שמת הוא הדר ביה הוא סבלונות הדרי אלמא פשיטא ליה לתלמודא דכל היכא דלא בלו הדרי ואע"ג דאכל דהא כי הדר ביה איהו טפי הוא מאכל או שתה ואפ"ה הדרי וגם על זה סמך רבינו משה ז"ל:

כג

חזרה היא בה חוזרת הכל וכו' עד אלא לדעת שלא תחזור בו. פרק מי שמת:

כד

הורו רבותי שאם יהיה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה וכו' עד נשבע ונוטל: כתב הראב"ד ז"ל איני משוה עם רבותיו בזה וזאת הגרמא דומה לזרעוני גנה ולא צמחו שאינו משלם לו אלא ההוצאה וכללו של דבר אין זה ממון שבעל הממון עושה אותו אע"פ שגרם לו זה עכ"ל: ואני אומר כולה שמעתין דשושבינות וסבלונות פרק מי שמת הולכת ע"פ המנהג דהכי נהוג בני גננא וכו' מקום שנהגו כו' ופ' גט פשוט מקום שנהגו ובמציעא פרק השוכר את הפועלים הכל כמנהג המדינה והיא הלכתא רבתי לכולא תלמודא ושמחת מרעים נמי התם אתמרא פרק מי שמת וטעמא דגרמא שכתב ר"מ ז"ל יתורא דטעמא הוא אלא העיקר הוא המנהג פלגא דגרמא בנפשיה מחלוקת ישנה היא בנזיקין פרק הגוזל עצים בשמעתין דגרמא גבי השורף שטרותיו של חבירו י"א בכה וי"א בכה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.