מעשה רקח/זכיה ומתנה/ו

מעשה רקח ‏ זכיה ומתנה ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ו מהלכות זכיה ומתנה

א

לעולם אומדין דעת הנותן וכו' עושין ע"פ האומד וכו'. מדכתב סתם משמע דבין בבריא בין בשכיב מרע קאמר, ואין להוכיח דמדכתב לקמן, וכן הכותב כל נכסיו וכו', בין שהיה בריא בין שהיה שכיב מרע וכו', וכן הכותב כל נכסיו לאשתו בין בריא בין שכיב מרע וכו', דמדביאר בהנך מכלל דהך רישא לאו בכולל איירי, דיש לומר דהנהו איצטריכו משום דבגמרא איבעיא להו בבריא מאי ולא איפשיטא, משום הכי הוצרך רבינו לבארו, אבל לעולם דגם הך רישא בסתם היא בין בבריא בין בשכיב מרע דכיון דאמדן דעתא הוא היינו הך, והכי מוכח בגמרא [בבא בתרא] דף קל"ב [ע"א] דפריך למימרא דלא אזיל רב נחמן בתר אומדנא והתניא מי שהלך בנו למדינת הים וכו', ואם איתא דיש לחלק בין בריא לשכיב מרע מאי מותיב לרב נחמן, אכן מצינו להרמב"ן ז"ל הביאו הטור חו"מ סי' רמ"ו דסבירא ליה דהך דמי שהלך בנו למדינת הים בשכיב מרע דוקא היא אבל בבריא כיון דשביק נפשיה לבריה נמי שביק, והוא דבר רחוק מן השכל דאיך יכתוב כל נכסיו לאחרים ויצטרך הוא לבריות.

כיצד מי שהלך בנו למדינת הים וכו'. אין לדקדק דדוקא בנו קאמר משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו, וכדקיימא לן במזכה לעובר דבעלמא לא קנה משום דהוי דבר שלא בא לעולם ובבנו קנה מטעמא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו כמו שכתב הטור חו"מ סי' ר"י ורנ"ג, זה אינו, דכיון דמשום אמדן דעת נגעו בה היינו בנו היינו כל מי שראוי ליורשו וכן פירשו הפוסקים ז"ל, אף שבאמת נראה שיש לגמגם בדבר, שהרי שם בגמרא דף קל"ב [ע"א] אמרו עלה אומדנא דמוכח שאני, ואפשר שזו היא כוונת הרב כנסת הגדולה חו"מ סי' רמ"ו בהגהת הטור אות י"א שגמגם על הוראת הרב מלובלין סי' ק"ח, במי שנתן כל נכסיו ואח"כ מתה אשתו ונשא אשה אחרת ונולדו לו בנים שפסק דגם בזו אזלינן בתר אומדנא עיי"ש, הגם שהרב כנסת הגדולה ז"ל מכת הסוברים דלאו דוקא שמע שמת בנו דהוא הדין לשאר יורשין כמו שכתב שם אות י"ג.

ושמע שמת וכתב כל נכסיו לאחר וכו'. כתב הרב כנסת הגדולה בחו"מ סי' רמ"ו בהגהת הטור אות י"ד, וזה לשונו: הך ברייתא על כרחך בשאין לו בנים אחרים מיירי, דאם יש בנים אחרים ואעפ"כ כתב נכסיו לאחרים הא ודאי פשיטא דמתנתו קיימת דבטלה האומדנא, ואי מיירי בשיש לו בנים אחרים ולא כתב לאחרים אלא חלק המגיע לבן ששמע שמת פשיטא דמתנתו בטלה, אלא ודאי בשאין לו בנים אחרים מיירי ע"כ. ואחרי המחילה הראויה החלוקא האמצעית שכתב ז"ל אגב שיטפיה כתב כן, דאיך יתכן לפרש ברייתא זו במחלק נכסיו לבניו וחלק הבן ששמע בו שמת נתנו לאחרים והרי הברייתא [אמרה] שנתן כל נכסיו לאחרים ולא מקצתן.

מתנה גלויה גמורה ואח"כ בא בנו וכו'. כן העתיק השו"ע חו"מ סי' רמ"ו, וכתב עלה הסמ"ע ז"ל לאפוקי טמירתא ע"כ. ואין נראה דהא ודאי מאי דנקט מתנה גלויה לרבותא נקטיה דאפ"ה אין מתנתו קיימת, ודוחק לפרש דהלא שייר דסיפא קאי דההיא מלתא דפשיטא היא.

ב

וכן הכותב וכו' בין שהיה בריא בין שהיה שכיב מרע וכו'. מימרא דשמואל בבבא בתרא דף קל"א [ע"ב], אך קשה דכיון שהוא בנו וראוי ליורשו הא קיי"ל כר' יוחנן בן ברוקא במתניתין התם דף ק"ל [ע"א] דאם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, וראיתי להרמב"ן ז"ל בשיטתו שתירץ בשם ר"ח והרי"ף ז"ל דהא דשמואל בכותב, ופירש ר"ח דשטר אית ליה קלא, וכיון דלאפוטרופוס מתכוין ניחא ליה דליפוק עלה קלא כי היכי דלישתמען, ורשב"ם מפרש דהא דשמואל דאמר בלשון מתנה, וההיא דר' יוחנן בן ברוקא דאמר בלשון ירושה, והר"י הלוי תירץ דאי אמר להדיא לא בעיא דתהווי אפוטרופוס ומתנה גמורה ויהיבנא לה קני כר' יוחנן בן ברוקא וכו', עיי"ש. ובשו"ת שי למורא סי' מ"ו הביא משם הרב בעל העיטור דאין לחלק בין אומר לכותב, אלא החילוק הוא בין אומר נכסי לבני פלוני או לאשתי, לאומר לשון מתנה או ירושה, ועל דברי הר"י הלוי הוסיף הטור בשם רבינו יונה ז"ל דלאו דוקא שיאמר בפירוש שלא נתכוון לאפוטרופוס אלא הרי הוא ניכר מתוך לשון השטר שכוונתו היא כך, כגון שכתב ותהא רשאה למכור וליתן למי שתרצה וכיוצא באלו הלשונות עיי"ש.

ג

בד"א שכתב לבן בין הבנים אבל אם כתב וכו'. הרב המגיד ז"ל כתב דעת הרי"ף ז"ל שמחלק בין כותב לאומר, ויש חולקין, וסיים דרבינו הביא המימרא כפשטה, והרב כסף משנה השיג עליו דאישתמיטתיה מה שכתב רבינו פרק ו' מהלכות נחלות דאל"כ הוה ליה לכתוב ודעת רבינו כדעת הרי"ף ע"כ. ושם בהלכות נחלות ביאר רבינו החילוק שבין אומר לכותב, ושם כתב הרב המגיד שכן דעת הרבה מהגאונים וכבר נתבאר פרק ו' דזכיה ומתנה ושם ביארתיו ע"כ. מזה הלשון משמע דלא אישתמיטיתיה אלא דלא חש לבאר שדעת רבינו כדעת הרי"ף מפי שאין זה מקומו, ולכך סתם וכתב דהמחבר הביא מימרא כפשטא כלומר כאן, וכעין זה מצאתי להרב כנסת הגדולה חו"מ סי' רמ"ו בהגהת הב"י אות י"ט בשם הרש"ך חלק ג' סי' י"ב.

ד

וכן הכותב כל נכסיו לאשתו בין בריא וכו'. הא דבריא היא בעיא דלא איפשיטא בגמרא, וכתב הרב המגיד בשם הרב אבן מיגש דלקולא עבדינן עיי"ש, והקשו על זה הפוסקים ז"ל דמכל מקום כיון דלא איפשיטא היה לו לרבינו לבאר דאם תפס אין מוציאין מידו כדרכו במקומות אחרים עיין עליהם, ואפשר דבמקום ירושה דאורייתא לא רצה לכתוב כן שלא יבואו למקרה, ודין האשה כדין הבן, הן אמת שיש לדקדק בדין הקנין שביארו רבינו בדין האשה ולא ביארו בדין הבן שממנו נלמד, וכן נתעורר הרב כנסת הגדולה שם אות ט', ויש ליישב בקל. ולשון אע"פ שכתב רבינו לא יצדק אלא בשכיב מרע דבבריא בלא קנין פשיטא דלא קני וכמו שכתב הרב בית שמואל אבן העזר סי' ק"ז.

ו

הכותב כל נכסיו לאחד מבניו ולאחר וכו'. והרשב"ם ז"ל בבבא בתרא דף קל"א [ע"ב] ביאר דכתב כל נכסיו לבנו או לאחר עיי"ש, ומכל מקום יש פנים מאירות לדברי רבינו עיי"ש.

ח

כל אשה שקנתה כל נכסי בעלה במתנה וכו'. מבואר הדבר שאם היא מחתה במתנה זו ולא רצתה לקבלה מחאתה מחאה, דאין נותנין מתנה לאדם בעל כרחו כמו שכתב רבינו לעיל פ"ד ה"ב, ושם נתבאר היכא דשתקה ואח"כ צווחה. ומה שכתב רבינו אבדה כתובתה ותקרע פירוש עיקר כתובתה שהוא מנה מאתיים עם התוספת, אבל נדונייתה שהכניסה לו זה לא אבדה מעולם וכמו שכתב רבינו פרק ט"ז דהלכות אישות הל' ב', וכן דעת הרא"ש והרשב"א והר"ן ז"ל, ובאבן העזר סי' ק"ז. גם מה שכתב רבינו ותקרע לאו דוקא דלישנא דגמרא נקט, דהא אם מצאה אח"כ לגבות כגון נכסים שבאו אח"כ פשיטא שתחזור ותגבה, ומהרשד"ם אבן העזר סי' קל"ו הכריח דתוספת שאנו נוהגים בזמן הזה שהוא על הנדוניא דינו כדין הנדוניא, שלא אמרו דהתוספת אינו כנדוניא אלא בתוספת שבזמן התלמוד שהי' על עיקר הכתובה שהוא מנה מאתיים, משא"כ בזמן הזה ומטי לה משם מהרי"ק בשורש פ"א עיי"ש.

י

ותקנת הגאונים היא שאפי' שייר מטלטלים וכו'. הך ואפילו שייר הם דברי רבינו דנמשך זה מתקנת הגאונים, אמנם מהרשד"ם אבן העזר סי' קל"ו היה גורס שאפילו שייר דמשמע דמתקנת הגאונים הוא זה, ותקנה זו של הגאונים הוזכרה בדברי רבינו פרק ט"ז דהלכות אישות הל' ז' עיי"ש. ובעיקר דין זה הקשה הרב לח"מ ז"ל להרב המגיד שכתב דרב נחמן כת"ק וכו', דבשותקת סגי כמו שכתב בפירוש המשנה שהזכיר הרה"מ ז"ל דא"כ היכי מותיב תיובתא בגמרא דאקשי ולרבנן כתיבה וקבלה בעי וצ"ע, עיי"ש. ולענ"ד נראה דתקשי עוד לרבא דאמר לרב נחמן הא רב הא שמואל הא ר' יוסי ב"ר חנינא, מר מאי סבירא ליה, דמשמע כמאן מינייהו סבירא ליה הא כולהו איתותבו, אלא ודאי דאף דאסיקו בתיובתא מכל מקום בעי ליה לרב נחמן אי אשכח לה [בהא], ולזה השיב לו שאני אומר כיון שעשאה שותף בין הבנים אבדה כתובתה, כלומר דזו היא קבלתה כיון ששתקה ואתי שפיר כתנא קמא אליבא דשמואל ודו"ק.

יב

הרוצה להנשא וכתבה כל נכסי' וכו'. דין זה כבר ביארו רבינו בפרק כ"ב דהלכות אישות הל' ט', והרב כסף משנה שם ביאר הסוגיא לדעתו. אך קצת יש להסתפק בענין הפירות כל עוד שלא חזרה בה מי יאכל אותם, דמדכתב רבינו

לפיכך אם מתה היא בחיי בעלה קנה המקבל מתנה את הכל דמשמע קרן ופירות, דוק מינה שאם לא מתה לא קנה אפילו הפירות, אך ממה שכתב שם בהלכות אישות נראה קצת

שקנה הפירות שהרי כתב שם, אין הבעל אוכל פירותיהם ואם מתה בחייו אינו יורש שהרי נתנה אותם קודם שתנשא, וכשתמות בחיי בעלה יקנה מקבל המתנה מתנתו קנין גמור ע"כ. לשון זה מוכח דקנה מקבל המתנה הפירות עכ"פ, אך אם איתא קשה קצת דכיון שאם [דימהו] לגדר שתבטל גוף המתנה גם הפירות שאכל דין הוא שיחזרו דהא בהא תליא, אלא שרבינו כתב דין זה בפירוש בדין הבא ונסתייע מדין מתנה על מנת להחזיר, וכתב שם הרב המגיד ז"ל שפשוט הוא.

יג

כל הנותנין כל נכסיהם וכו'. אף שכתב רבינו לישנא דכל מוכרח שנאמר דלאו דוקא, שהרי בשמע שמת בנו שכתב רבינו בראש הפרק דהויא מתנה בטעות, מהיכא תיתי שיאכל אפילו הפירות וכן מתבאר מדברי הרב המגיד, וכן כתב הרב לחם משנה ז"ל, ולישנא דכל שכתב רבינו הכוונה לכל הנותן בדעת בלי טעות דומיא דמברחת וכיוצא.

יד

הראוי לבנים כגון ספרים וכלי מלחמה וכו'. תחילה יש לדקדק לשון רבינו והדינים היוצאים מכלל דבריו, דלא ביאר אלא הראוי לבנים ולבנות דהיינו ששלח שני מינים, אבל אם שלח מין אחד לבדו לא נתבאר בדבריו. והנה אם הוא ראוי לבנים ולבנות בשוה כבר נתבאר בדבריו שיטלו אותם הבנים, ומכל שכן אם הוא ראוי לבנים לבדם, אך אם הוא מין אחד ואינו ראוי אלא לבנות לא ידענו מה דינו, דממה שכתב לקמיה והיו בהן כלים הראויים לבנות יטלו אותם בנותיו אין להכריח דהתם בכלים שונים קאמר, דקצתם ראויים לאלו וקצתם ראויים לאלו ולכך כתב והיו בהן ולא כתב והיו כלים וכו', ועוד דדומיא דרישא היא מדכתב "וכן", עוד יש לדקדק למה התחיל בבנים ובנות וסיים בזכרים ונקבות ושוב חזר ונקט בנים ובנות, ואפשר דדקדק לכתוב כן דיתכן דראויים הם לזכרים ונקבות דעלמא ואינן ראויים לאלו, כגון שהם עשירים וכלים אלו ראויים לעניים או בהיפך, ולדעת כן נקט לזכרים ונקבות לאשמועינן דבכל גווני יטלו אותם הזכרים, ומבואר עוד דכל זה בבנות פנויות דאם היו נשואות כבר ביאר דיטלו אותם נשי בניו.

ולשון קשה טובא ראיתי בדברי הטור חו"מ סי' רמ"ז שכתב ואם אין הבנות נשואות אז דעתו שינתנו לבנות ויחלוקו בין הבנים והבנות לכל אחד הראוי לו, וכתב הרמ"ה ז"ל, ואם יש [בו] דברים ראויים לבנים והבנות יתנו לשניהם וכו', וכתב הרמב"ם ז"ל, ואם יש בו דבר הראוי לבנים ולבנות יתנו אותם לבנים ע"כ. והקושי מבואר דכיון דהרמ"ה ז"ל מודה היה להטור למימר, וכן כתב הרמ"ה ז"ל, ולזה אפשר דלא כתב ראש דבריו אלא מפני הסיפא שכתב, והני מילי דלית ליה איתתא וכו', אכן למה שכתב וכתב הרמב"ם וכו', קשה טובא דכיון דרבינו פליג עליה ועל הרמ"ה ז"ל היה להטור למימר, אבל הרמב"ם ז"ל כתב וכו', וביותר יש לתמוה על הרב בית יוסף ז"ל שכתב וז"ל: ומה שכתב בשם הרמ"ה שאם יש בו דברים ראויים לבנים ולבנות יתנו לשניהם, לא הוצרך הרמ"ה להשמיענו זה שפשוט הוא בדברי ר' אמי ולא כתבו אלא כדי לכתוב עליו, והני מילי דלית ליה איתתא וכו', ע"כ. ולכאורה הוא תמוה דלישנא דיתנו לשניהם שכתב הרמ"ה אם הכוונה שיחלוקו בשוה, אין פשוט זה בדברי ר' אמי הרי חלוקא זו לא הזכירה ר' אמי, ועוד שאח"כ הזכיר דברי הרמב"ם בסתם ולא נרגש שהוא חולק עם הטור והרמ"ה ז"ל, וכן הקשה הרב לח"מ ז"ל והניחו בצ"ע, אך לענ"ד נראה שכולן שוין לטובה ומר אמר חדא וכו', דכוונת הטור שכתב, ויחלקו בין הבנים והבנות לא בשוה קאמר אלא לכל אחד מה שראוי לו, וכן יתפרשו דברי הרמ"ה ז"ל במה שכתב יתנו לשניהם, כלומר לכל אחד מה שראוי לו, ולזה הרגיש הרב ב"י ז"ל שהן הן דברי ר' אמי, והוצרך לתרץ משום רבותא דאיתתא וכו'. ומה שכתב רבינו, היו ראויים לזכרים ולנקבות יטלו אותם הזכרים, אם נפרש כאשר כתבנו דלזכרים דעלמא קאמר הוי דין אחר ולא נגע ולא פגע בדברי הטור והרמ"ה ז"ל, ואף אם נפרש כפשוטו הרי גירסת הטור בדברי רבינו, ואם יש בו דבר הראוי וכו', דהכוונה דהיה באלו הכלים דברים הראויים לבנים ולא לבנות [או] בהיפך ויש עוד שם דבר שראוי לשניהם בזה גזר רבינו שינתן לבנים מטעם שכתב הרב המגיד ז"ל, דדעתו של אדם קרובה אצל בנו, וזה דוקא בראוי לשניהם, אבל אם אינו ראוי אלא לבנות אפילו שלא שלח אלא מין אחד דין הוא שאינו אלא לבנות, ועיין להרב כסף משנה ז"ל. וכבר ראיתי להרב ב"ח והדרישה ופרישה ז"ל שהאריכו בזה כל אחד לפי דרכו, גם המשנה למלך ז"ל עמד עליהם עיין עליהם והנראה לענ"ד כתבתי.

טו

והוא שיהיו נשואין ראשונים לזה הבן וכו'. פרק מי שמת דף קמ"ד [ע"א] אמר ר' חנינא המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו, ודוקא גדול, ודוקא בתולה, ודוקא אשתו ראשונה, ודוקא שהשיאו ראשון, והוא שלא שייר בה שום דבר שאם שייר אפילו פך של שמן לא קנה כדאיתא התם, ופירש רשב"ם ז"ל, קנאו, הבן לאותו הבית וכו', ובמסכת גיטין מוקמינן לה כגון שיש לאביו [בעיר] בית אחר לדור בו ע"כ. ואני הצעיר חפשתי שם דף י"ד שהוא מקומו של דין זה ולא מצאתי הך אוקימתא כלל, אלא הביאו שם מימרא זו כפשטה, הן אמת דרש"י ז"ל פירש שם בבית בית מיוחד שאינו דר בה אלא עשאו לו לבית חתנות ע"כ, ואפשר שזו היתה כוונת רשב"ם ז"ל, וכן מצאתי להרב בית יוסף ולהרב ב"ח אבן העזר סי' נ"ט עיי"ש, אף שלשון מוקמינן לה הוא קשה לשמוע. ואיך שיהיה פשטן של דברים שלא השיא זה האב לא בן ולא בת תחילה, מדקתני ודוקא שהשיאו ראשון, אמנם רבינו שהעתיק ולא השיא האב בן אחר קודם לו, משמע שאין הקפידה אלא על הבן דוקא, אבל אם השיא בת לית לן בה וכן פסק הטור שם.

והנה ראיתי לשו"ת מהר"ם אלשיך ז"ל סי' ע"ב שנשאל על ראובן שהשיא שמעון בנו הגדול בבית שבנאו לשמו בכל פרטי הדין בלא שום שיור, ואחר שנפטר ראובן והיה לשמעון אח אחר ושמו לוי חלקו המטלטלין כולם זולת הבתים, ושמעון החליף מקום דירתו בבית אחר שבאותו חצר והשכיר ללוי כל שאר הבתים עד משך ה' שנים, ואחר כלות הזמן באו לחלוק הבתים ושמעון טוען שהבית חתנות שלו אינה בכלל החלוקא, ולוי טוען שכיון שהשכיר לו סתם עם כל הזכות שהיה לו בהם ולא פירש הרי מחל כל זכותו גם בבית זה, והשיב הרב ז"ל שטענת לוי אינה טענה שלא מצינו שע"י שתיקה יאבד איש זכותו, ושקנה ג"כ בית התבשיל וחדר המטות ואם נחלקו אם שייר האב בבית על לוי להביא ראיה כיון שנבנה הבית מחדש ולא דר בו אדם מעולם, ולא מיקרי לוי מוחזק משום שדר בבית דהא שטר שכירות ביד שמעון עכ"ל. וכן נראה מדברי מהר"א די בוטון בספר לחם רב, שנשאל על יהודה שבנה בית חדש לנשואי בנו ראובן וקדם והשיא בת אחת ודר חתנו עם בתו והתנה עמו עד שישיא בנו ראובן כי בשבילו בנה בית זה, וכן עשה, ועמד ראובן והרחיק בדקי הבית ותקנה בפני אביו ומעולם לא מיחה על ידו, ואדרבא אמר לו שבית זה נתנה לו במתנה, ושוב נפטרה זוגתו של יהודה ונשא אשה אחרת והוליד ממנה בנים, ובעת פטירתו צוה שראובן ובניו מהאשה האחרת יחלקו כל הבתים שבחצר עליות ותחתיות ועכשיו טוענין היתומים נגד ראובן כי לא נתנה לו במתנה שא"כ [היה] לפרש בצוואתו ולא לחתום, ועוד דאפשר שראובן היה פורע שכירות לאביו, והשיב ז"ל דאף דלשון הצוואה היא בכולל אינו חל על בית חתנות, דהגע עצמך שבית אחת מהם אינו שלו אף שכלל בהכרח שנאמר דתיבת כל היא על כל הזכות שיש לו לא על מה שאינו שלו, הכי נמי אין בתיבת כל זכות הבית חתנות עיי"ש, ונראה שנעלם מעיני הרבנים הנ"ל תשובת הגאונים שהביא הרב כנסת הגדולה חו"מ סי' רמ"ז בסי' קס"א שכתב, דהא כיון שהבן החזיק וזכה בבית תו לא פקע זכותיה אפילו באלף צוואות של אביו, גם בשו"ת מהר"ם גאלנטי ז"ל נשאל על מי שהשיא בנו הגדול בבית ולא נמצא שם האב בעת הנישואין ונפטר הבן ונשארה אשתו זקוקה ליבם, וטוען האב שבית זו היא ירושה מאבותיו ולא זכה בה הבן וכו', והשיב הרב ז"ל דאם יש לו ראיה שהיא ירושה מאבותיו לא זכה בה הבן וכו', עיי"ש. ואני שמעתי ולא אבין, דכיון שהאב לא נמצא בעת הנישואין הרי בטלה האומדנא שאמדוהו חז"ל, שמרוב שמחתו בעת ההיא הוא גומר ונותן לו הבית במתנה, וכיון שלא נמצא שם אין כאן אומדנא, ותדע עוד דהני תלת מילי, שהם: כותב כל נכסיו לאשתו, ומעמד שלשתן, והא דמשיא בנו הגדול, הוו הלכתא בלא טעמא כמו שאיתא בגמרא, וכיון שכן אין לך בו אלא חידושו. גם מה שזיכה הרב לאב מפני שהיא ירושה מאבותיו לא זכיתי להבינו דאדרבא תחת אבותיך יהיו בניך, ועוד דסוף כל סוף הרי שלו היא. ודע שרשב"ם ז"ל פירש שם עציצא דהרסנא כלי מלא דגים מטוגנים [בשמן] וכן פירש גבי אשישא פך מלא שמן, אמנם רבינו סתם וכתב אפילו פך אחד ולא ביאר מלא דמשמע אפילו ריקן, דאם לא כן היה לו לבאר.

יז

כבר ביארנו בנשואין וכו'. אף שרבינו כאן סתם, בפרק כ"ג דהלכות אישות הל' י"ד ביאר שדין זה אינו נוהג אלא באב שפסק לבנו ופסק האב האחר לבתו ובנישואין ראשונים שמרוב שמחתו בנישואין ראשונים גמר ומקנה לי' באמירה, אבל אח שפסק לאחותו או אשה שפסקה לבתה וכן האב שפסק לבנו ולבתו בנישואין שניים לא קני עד שיקנו מידו עיי"ש, ועיקר הדין היא מימרא דרב גידל אמר רב בכתובות דף ק"ב [ע"א] כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך, עמדו וקדשו קנו הן הן הדברים הניקנין באמירה, ובירושלמי שם אמרו אבל לא אח לאחותו ולא אשה לבתה ובלבד מן הנישואין הראשונים עיי"ש. ומה שסתם רבינו כאן היא מפני שסמכו לדין הקודם, בהמשיא בנו גדול שקנה הבית בנישואין ראשונים דוקא, והכא נמי בההיא הנאה דמחתני אהדדי גמרי ומקנו אהדדי גם אבי הבת.

והנה רבינו כתב כאן

וצריכין שיהיו הדברים שהם פוסקין מצויין ברשותו שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו', ולכאורה נראה שסותר למה שכתב פרק י"א דהלכות מכירה, שכתב שם דאם חייב עצמו בדבר שאינו קצוב אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד, ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהא זן את בתה חייב לזונה, מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברים הניקנין באמירה ע"כ. והרי דבר שאינו קצוב הוי דבר שלא בא לעולם, ואיך כתב שנשתעבד והדבר דומה לדברים הניקנין באמירה, הא בדברים הניקנין באמירה בעינן שיהיו בעולם וברשותו, והרב [כסף משנה ולחם משנה] [עמדו] מכח סתירה אחרת שבהלכות אישות כתב דהתם בשעת נשואין ובקנין אבל בשעת קידושין אפילו בלא קנין משתעבד, ולדידי הדבר מגומגם כאמור. גם בשו"ת הגאונים סי' ק"ב נשאל על אב שנתחייב לנדוניית בתו כך וכך ממה שיירש מאביו, ואחר שנשאת מתה הבת ואח"כ מת אביו, והשיב ז"ל דלא נתחייב אבי הבת אם מפני שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אם מפני שלא נתחייב אלא בשביל הבת והבת מתה ואין הבעל יורש את אשתו בקבר, אבל אם היה בנו ראשון ונישואין ראשונים נתחייב אפילו בדבר שלא בא לעולם ואפילו שמתה הבת עיי"ש.

וקשה קצת על הרב כנסת הגדולה ז"ל אבן העזר סי' נ"א שרצה לדון דבדבר שאינו ברשותו מודים הגאונים לרבינו דלא קנה, דהרי מציאות הגאונים לא היה ברשותו דהנכסים הוו של האב, וקיימא לן מה שאירש מאבא מכור לך לא קנה דהוי דבר שלא בא לעולם ואינו ברשותו, ועוד הרי רבינו כלל שתיהם כאחת שכתב, וצריכים הדברים שפסק מצויין ברשותו שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, הרי דכיילינהו בחדא מחתא, ועוד קשה קצת למה שהביא הרב כנה"ג ז"ל שם בהגהת הטור אות ט' שנסתפק מהרימ"ט ז"ל, באב שפסק לבתו ושוב נפלה לה ירושה מבית אבי אמה אם יכולה להוציא מאביה מה שנדר לה עיי"ש, ואין בידי הספר הזה, אך נראה לענ"ד פשוט לפי האמור דאם היה עם הבן בנישואין ראשונים פשיטא שנתחייב אף בלא קנין, ואם בשניים ובקנין ג"כ נשתעבד, ואיך יתכן דמפני ירושתה שנפלה לה יופקע אביה שעבודו, וגדולה מזו כתב מהרשד"ם יו"ד סי' ע"ט, באח שהבטיח לנדוניית אחותו ל"ה אלפים לבנים בקנין ושטר ובעת כניסתם לחופה נתן ל' אלף והחתן קבל ושתק, ואחר הנישואין תבע ה' אלפים אחרים, והשיב ז"ל שלכאורה היה נראה שאין לחייב לאח מכח מה שכתב רבינו, שצריכין שיהיו הדברים מצויין אצלו וברשותו אף שאין שם קנין אלא אמירה בעלמא דנקנה כמו קנין, מעתה הוא הדין ע"י קנין דבעינן שיהיו מצויין ברשותו, ושוב הסכים דמכח השטר שנשאר ביד החתן יש לחייבו ומה ששתק אינו מזיק וכו', עיי"ש. וכבר הוכחנו למעלה מדברי הרב אלשיך ז"ל דשתיקה אינה נקראת מחילה.

יח

המקדש את האשה וכו'. רבינו סתם כלשון הגמרא דמשמע בין בארוסה בין בנשואה קאמר, ודלא כמהרי"ל שהביא בהג"ה באבן העזר סי' נ', דדוקא מן האירוסין אבל מן הנשואין הקדושין חוזרין, והרב המנהיר ז"ל [שו"ת מהר"ם מלובלין] סי' י"ט בקש להליץ בעד סברא זו עיין עליו. ונראה שיש לדייק מדברי רבינו שכן היא דעתו ג"כ שהרי סיים, ואם היו קדושי טעות חוזרין המעות, דזה אין שייך אלא בארוסה, ומכל מקום הפוסקים לא חילקו.

כ

והמקדש אחותו המעות מתנה וכו'. פלוגתא דרב ושמואל פרק קמא דבבא מציעא דף ט"ו [ע"ב], ופסק כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני, וראיתי להמשנה למלך ז"ל שהביא דברי הריב"ש בתשובה סי' [תע"ח] שכתב וז"ל: וכן נמי המקדש אחותו אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון וכו', והא דלא כהלכתא דהא קיימא לן מעות מתנה ע"כ. ואילו הרב ז"ל היה מוצא שבמקום אחר פסק הריב"ש ז"ל דמקדש אחותו הוו המעות מתנה היתה קושיא שלימה, משא"כ עכשיו דהריב"ש ז"ל יש לו סמוכות מן הגמרא דהלכתא כוותיה דרב, דהתם מייתי לההיא דהכיר בה שאינה שלו ולקחה אמר רב מעות יש לו שבח אין לו, ושמואל אמר אפילו מעות אין לו, ומוקים לפלוגתייהו דרב סבר אדם יודע שקרקע אין לו וגמר ונתן לשם פקדון, ושמואל סבר לשם מתנה, והא פליגי בה חדא זימנא במקדש אחותו וכו', וקאמר צריכא וכו', ומסיק רבא הלכתא יש לו מעות ויש לו שבח, אע"פ שלא פירש לו את השבח, הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו ע"כ, ומאי דלא נקיט רבא גם במקדש אחותו היינו טעמא מפני שהוצרך לתפוס הרישא דברייתא בלא הכיר בה דיש לו מעות ויש לו שבח, אבל לעולם דדעת רבא לפסוק כרב גם במקדש אחותו דהא כי הדדי נינהו, והן הן דברי הריב"ש ז"ל למדקדק בדבריו, ואף דבגיטין דף מ"ה [ע"א] וערכין דף ל' [ע"א] וקדושין דף מ"ו [ע"ב] מייתי פלוגתייהו בסתמא הא לא מכרעא כאמור לדעת הריב"ש ז"ל.

כב

אם נשתמשה בהן ובלו או אבדו וכו'. מדקדוק לשון רבינו נראה דכל מה שעשוי ליבלות נקרא כלים מועטין ואינן חוזרין, ודקדקו הפוסקים ז"ל דמעות נקרא עשויין ליבלות דלהוצאה ניתנו, אבל דברים שאין עשויים ליבלות דין הוא שיחזרו. והרב כנסת הגדולה ז"ל אבן העזר סי' נ' בהגהת הטור אות ז' כתב, השולח סבלונות לארוסתו והיא בבית אביה הרי היא כמי שמסרן ליד האב רשד"ם אבן העזר סי' ל"ב ע"כ, ולכאורה הדבר תמוה דלפ"ז אם נאבדו יתחייב בהם האב הרי הארוס לא שלח אלא לארוסתו ואיך יתחייב האב, בשלמא אם היא קטנה שאין לה יד תינח שאביה זכאי במציאתה וכסף קדושיה, אבל בבוגרת שיש לה יד והיא זכתה בהם שהרי יצאה מרשות אביה מהיכא תיתי שיתחייב בהם האב, אטו יצא ערב בעד בתו, וכמו שהאריך בזה מהר"ם גאלנטי ז"ל בתשובה סי' י"ד הביאה הרב ז"ל שם אות ט', וגם יש לתמוה עליו למה הזכיר השתי סברות כל אחת בפני עצמה כאילו מר אמר חדא [ומר אמר חדא] ולא פליגי, וגם ראיתי למהרשד"ם ז"ל שם שנסתייע לדין זה מההיא דמציאת בנו ובתו הגדולים דאמר רבי יוחנן עלה לא גדול גדול ממש וכו', אלא גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן, הרי דידו כיד אביו וכל שכן אשה שאפי' היא בוגרת שהכל ברשות אביה וכו', ואי מהא לא איריא דגבי מציאה משום דרכי שלום נגעו בה, גם הראיה שהביא שם מכל המפקיד על דעת אשתו ובניו מפקיד, אחרי המחילה הראויה דין הסבלונות לא דמי למפקיד, דמפקיד מקפיד על הדבר שלא ישתמשו בו וגם איסור יש בדבר, משא"כ בסבלונות שהדבר ידוע שאינו שולחם אלא כדי שתתקשט בהם המשודכת, ואם באנו לדמותם אינו אלא למתנה על מנת להחזיר שהרי בעת כניסתה תחזירם בהכרח, וכבר פסק בשו"ע חו"מ סי' ע"ר דנותן מתנה לבנו גדול אף אם הוא סמוך על שולחנו הרי היא שלו ואין לאביו בה כלום, ועם כי הרואה יראה דנדון מהרשד"ם ז"ל הוא בשהסבלונות קיימין ומטעם תפיסה הוא דנגע בה, ונדון הרב גאלנטי ז"ל הוא בנאבדו, מכל מקום הדין נראה כדברי הרב גאלנטי ז"ל.

כד

הורו רבותי וכו' וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם וכו'. לאו כללא בכל קאמר, אלא הכוונה בכל כי האי גוונא דאומדן דעתא הוא שבשבילה דוקא הוצרך לפזר ממונו, ועיין למהרשד"ם אה"ע סי' ל"ב.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---