אור שמח/זכיה ומתנה/ו

אור שמח ‏ זכיה ומתנה ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ט

וכן הכותב נכסיו לבניו בין זכרים בין נקבות בין בריא בין שכ"מ כו' אבדה כתובתה ואינה טורפת כו':

כתב ההמ"ג, אבל מש"כ כאן בין בריא [הוא] היפך דבריו שבפי' המשנה והדין הוא בעיא דלא איפשטא כו' ובפה"מ סבר הרב [ז"ל] לומר דהעמד שטר על חזקתו ואינו נפסל אלא בראיה ברורה, וכאן הסכים לאמת דאדרבא היא המוציאה, דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי לב"ה כו' עכ"ד המגיד, והגיד קשות, כי הלא הרב אומר כן הוא הרב אלפסי ז"ל, וז"ל, הלכך מוקמינן כתובה אחזקה ועל הבעל להביא ראיה, וחלילה לומר שכוון היפך האמת. ובאמת נראה לפרש דהאלפסי סבר כפירוש תלמידו הרב אבן מיגש, דבשכ"מ דידעה דהוא שכ"מ ולא יקנה עוד נכסים, ולכך מדלא מיחתה מחלה לגמרי חוב כתובתה אף אם יקנה עוד נכסים. אבל בבריא שסברה דיקנה עוד נכסים ותגבה תו לא מחלה כתובתה לגמרי רק מנכסים אלו שנתן לבניו, וע"ז קא מבעי ליה, וא"כ הכתובה שפיר בחזקתה וגביא מנכסים שיקנה הבעל אח"כ, וכן מפרש הך דרב כהנא דבבריא מיירי, ורב פפי ורב כהנא אינהו בתראי דמספיקא דרבא פסקו דכתובה בחזקתה, הא מנכסים אלו פשיטא לן דמחלה השעבוד לכתובה. ולפ"ז שפיר כתב הרב אלפס דעל הבעל דייקא להביא ראיה דבנכסים שנתן לבניו לא מבעי לן, רק על הנכסים שיבואו אחר כן ליד הבעל ע"ז קא מספקא לרבא, וכיון דהכתובה בידה רק הבעל אומר דמספיקא דילמא מחלה, משום זה לא מפסיד לה כתובה ואינו פוטר עצמו מחיובו הודאי כיון שהיא אומרת שלא מחלה, ודוקא במתו בעליהן עד שלא שתו, דספק שמא זינתה והוי כספק פרעון ובזה לא גביא כתובה, וגם שם הקשו בתוספות הא הוי איני יודע אם פרעתיך, ותירצו כיון שהתורה עשאה ספק אינה יכולה לטעון ברי, וכאן לא שייך לא זה ולא זה דהוי ספיקא אם מחלה אשה בכה"ג, ותו לא משגיחין על דעתה דאפילו אם לא מחלה בשתיקתה דברים שבלב אינן דברים וכמש"כ המהרי"ט בשניות סימן כ' ולא שייך כאן ברי דהוי כמו ספיקא דדינא, [אח"כ ראיתי מש"כ בזה המהרי"ט ח"א סימן קי"ט], אך יש מקום לומר כיון דהוי רק מתורת מחילה שלה לא מפקינן הכתובה מחזקתה ולא מבטלינן לכתובה בספק שמחלה שברי לה שלא מחלה, אבל רבינו דמפרש כהרשב"ם דמן הנכסים העתידים לבוא ברשותו ודאי לא מחלה, רק מנכסים שנתן לבניו, כיון דאין זה ביטול הכתובה, רק הספק על הנכסים אם מצי מפקא להני נכסים מיד מקבלי מתנה המה בניו, אמרינן דמאן דתפיס תפיס הם בניו, והסברא פשוטה דלהפקיע חיובו בטענת מחילה מספיקא לא מפקיעין אבל להפקיע נכסים מיד המקבל שעל המקבל אין שום חיוב, ובמה דלא גביא ממקבל לא פקע חייב כתובתה מן הבעל מצי להיות דאינה גובה, אבל מפירוש המשנה משמע דמפרש כמו שפירש כאן ובכ"ז כתב דלא מחלה בבריא וגובה כל מה שיש בכתובתה זה לא שמע מן הרב האלפסי לכן אינו לאמיתו וחזר בו רבינו בחיבורו, וא"כ כוון הרב המגיד, לא נגע כלל בכבוד האלפסי לכן לא הביאו ודוק:

נ"ב ובזה שביארנו דהיכא דהחוב נשאר רק ספק הוא אם נסתלק השעבוד מנכסים אלו דמוקמינן בחזקת מאן דתפוס בנכסים מדוייק דברי הגמ' בפרק הכונס דן רב כר' מאיר ופסק הלכה כר' שמעון משום דבדר' מאיר בכתבה לשני דו"ד אין לי עמך כו' דלו יהא דיהי' ספק הלכה כמאן כר' מאיר או כר' יהודא ג"כ דינא הוא דהמוציא עליו הראיה ואבדה כתובתה ולכן אמר דן [דוגמא לזה פרש"י כתובות ו' ד"ה ומי איכא הוראה לאיסור יעוי"ש] אבל מי שאכלה בהמתו פירות גמורים דאין שמין ע"ג קרקע אלא משלם פירות גמורין דזה הוי להוציא ממון בזה פסק הלכתא ואמר צא תן לו דבצדוד בעלמא אין מוציאין ממון אם לא ע"י פסק דין ועיי' רש"י שם וברור.

אולם מצאנו גם לרבינו בחבורו בכה"ג דהיה מגיע לאחד מעות ומספקא לן אם מחיל אינש בכה"ג או לא, פסק דמספיקא לא מפקיעין החוב שהיה לו, והוא במוציא הוצאות על נכסי אשתו דאם אכל מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, ופליגי בה בלא אכל דרך כבוד חד אמר בכאיסר וחד אמר בכדינר, ופסק בהלכות אישות פרק כ"ג דבכדינר והיינו טעמא שבארנו דמספיקא לא הפסיד החיוב הממון שאין זה ספק פרעון רק ספק שמא מחיל אינש באכילה כזו, לכן פסק דמוציאין מנכסי האשה מה שהוציא כו' וזה מה שפרשנו לעיל בדעת האלפסי, ועיי"ש לשון ההמ"ג, ופסק רבינו כדברי האומר כדינר שלא לחייב את הבעל להפסיד הוצאותיו אלא בראיה ברורה עכ"ל:

וע"פ הקדמה זו יתפרש לן דברי הנמוק"י בסוגיא דסבלונות, ז"ל, אסיקנא דשתיה שוה דינר כאכילה שוה דינר כו' אבל אם אכל שלוחו או שיגרו לבית החתן כו' ולא אכל בבית חמיו בעיא דלא איפשטא ולית לן אלא מאי דתנא במתניתין, א"כ כשאכל הוא דוקא אז הוא דמחיל כו' שבח סבלונות כו' מהו מי לימא כיון דבשעת נתינה היה דעתו לאכול לא יפרע אלא כמו שהיו שוות כו' וסלקא בתיקו והוי ספיקא דממונא והמוציא מחבירו עליו הראיה הלכך לא יחזירו השבח עכ"ל, כוונתו כשיטת הרב אלפסי דמוקמינן ליה בחזקת חיוב ולא מפסידין ממון של אדם בספיקא דמחילה, דאם אכל או שתה מחיל על סבלונות דיליה, אבל בשבח סבלונות דהוי ספק אם נתחייבה כלל לשלם השבח שהסבלונות בלו, ומעיקרא כשהשביח היה מספקא אם נתחייבה ע"ז באחריות, והמוציא מחבירו עה"ר וז"ב, אע"ג שהנמוק"י פסק כהרשב"ם ורבינו גבי כותב נכסיו לבנו בבריא דהמוציא מחבירו עה"ר, היינו כמו שפרשתי דחיוב הכתובה נשאר כמו שהיה רק על אלו הנכסים מספ"ל ודוק. ועיין חו"מ בש"ך סימן מ"ב ס"ק י"ז י"ח ובט"ז שם, ועיין סי' מ"ג סעיף כ"ה וסימן ס"ה סעיף כ"ג ברמ"א, והעיקר כסברת הט"ז דכל מה דדייקינן מלשון השטר ידו על התחתונה והשובר כשטר, ועיין ביאורי הגר"א שהסכים לדבריו, וכן הסכים מהרי"ט חלק חו"מ סימן קי"ח ד"ה ועוד יש לדון כו' ובכ"מ שבא זה להפטר מכח דבריו אנו הולכין אחר פחות שבלשונות יעו"ש ודוק, ולזה כוון אביי ריש פרק הכותב יד בעהש"ט על התחתונה שכיון שהזכות שלה הוא רק מן השטר, ואפילו רב אשי דפליג [לפירוש התוס'] היינו דשם חזינא דלא נחית לזכות ככל תקנות חכמים ולא ניחא ליה בתקנת חכמים ולא איכפת ליה וכל זכותו הוא רק מתק"ח, אבל בשט"ח שכבר היה חייב לו רק שהגיע לידו זכות במחילת בעהש"ט אמרינן דפחות שבלשונות זה מחל לו ומוקמינן החיוב על חזקתו, וזה אינו שייך לנידון דידן כלל, דהכא הוי ספיקא דדינא אם בכה"ג מחלה כתובתה או לא והיא אומרת שלא מחלה עיין בזה, ואחרי כתבי כ"ז ראיתי מש"כ על דברי הרי"ף האלו הש"ך בספרו תקפו כהן הובא בקיצור לאו"ת סעיף ק"ל ועי"ש, ועיין בתומים סימן מ"ב ס"ק י"א:

ומה שדייק המשל"מ כדברי האבן מיגש מהך דרב נחמן איקלע לסורא כו' בההוא דא"ל פלגא לברת ופלגא לברת ותילתא לאיתתא בפרי, ואין לומר שחלק כל קרקעותיו לבנותיו וחלק הפרי ובהא כלל לאשתו דלא משמע שחלק יותר עכ"ד, דבריו מופלאים, דאי לא חלק יותר מאי פלגא לברת ותילתא לאתתא הו"ל למימר תילתא לכל חדא וע"כ שחלק לבנותיו לחצאין כל נכסיו, ולכן אמר סתמא פלגא לברת בכל הנכסים כו' ותילתא לאיתתא בפרי לחודא, ואף לפי הבנתו לאו ראיה היא מידי, דרב נחמן סבר בכתובות דאם תפסה מטלטלין לכתובה מחיים מהני וגובה כתובתה לאחר מיתה וכמו שפסק רבינו פרק י"ח מהלכות אישות, א"כ ברור דאם תפסה מטלטלין מחיים אף ע"ג דנתנן במתנת שכ"מ גובה מהן דמקבל במתנת שכ"מ הוי יורש לענין גביה וכמו שפסק רבינו לקמן פרק ח' הלכה ט', א"כ שפיר הוי בעי אם מחלה השעבוד ממטלטלים אלו אם תתפוס אותם מחיים הפירות ולא מהני תפיסתה או לא, וז"ב, ודוק בכ"ז:

י

ותקנת הגאונים היא [ש]אפילו שייר מטלטלין כל שהוא שהרי היא אומרת ממה ששייר אני גובה ומתוך שתרד למה ששייר תרד לשאר נכסים ותטרוף:

יצא זה לרבינו, דלפי תקנת הגאונים דגובין ממטלטלין דיתמי תו הוי מטלטלי שיור, מהא דאמר אמימר מטלטלין ואיתנהו בעינייהו הוי שיור יעו"ש ושם גובה בלא שבועה, אלמא דטפי מיחדן ברשותה וכפי הנראה לא מצי למכרן דאם מכרו אותן מכירתן בטלה דכפי הנראה דין נכסי צאן ברזל אית להו ובנכסי צאן ברזל אם מכרו יתומים מטלטלים מנכסי צ"ב חוזרת וגובה דדוקא בפרסוה אמיתנא אמר ריש פרק אלמנה לכה"ג דמפקיע מידי שעבוד דהוי כמו קדוה"ג, אבל מכר לא מפקע, ומה שייחד לה בכתובתה ומה שהכניסה לו שום שוין לענין מקח וממכר [עיין הלכות מכירה פרק ל'] וכפי הנראה דממה דפירש רבינו האמור בפרק אף ע"פ ליתנהו בעינייהו שנמכרו ונלקח בהן מטלטלים אחרים, מזה למד רבינו דבעל שמכר מטלטלין של צ"ב מה שעשה עשוי, ועיין פט"ז מהלכות אישות דמוכח דמפרש שייחד לה המטלטלין עצמן וסיים אותן, ואחרי זה נמכרו שלא כדין שלא היה רשאי למכור כמו מטלטלין דצ"ב, ע"ז פליגי אם נוטלתן שלא בשבועה דמסתמא צררי אתפסה, דאל"ה לא היתה מניחה למכור אותן נכסים, וזה דלא כפירוש הרי"ף שהביא רא"ש בשמו שייחד לה מטלטלי דעיסקא, דא"כ שפיר הקשה רא"ש דמ"ט דהני דאמרי בשבועה מ"ש הנך מטלטלי מהנך מטלטלי ובאמת כוונת הרי"ף כרבינו ז"ל, אבל מטלטלין לפי תקנת הגאונים לא מצי לגבות אם מכרו יתומים כ"ז דלא כתב מטלטלין אגב מקרקעי מנא לן דסמכא דעתה אהאי דנימא דמשיירה הא שיירה נמי כל הנכסים לגבות כתובתה ולא מחלה שעבודא מנכסים אלו, דילמא זה לא חשיב שיור כיון דאין יכולה לגבות מלקוחות, ואף מדין מזיק שעבודו של חבירו לא מציא גביא מיתומים כפי הנראה מדברי רבינו, ועיין חו"מ סימן ק"ז סק"ח בזה, ועל כרחין דמחלה שעבודא מנכסים אלו לגמרי ודינו של רבינו צריך ראיה:

ואולם יתכן דכפי מה שפירש רבינו דהאבעיא בגמרא בבריא מהו מי אמרינן בשכ"מ הוא דידעה וקא מחלה אבל בבריא סברה הדר קני ואגבה מהם וכיון דשיירה מה דקני וחוזרת עליהן תו חוזרת גם על הנשארים אלמא דמה דקנה אחרי זה מיחשב שיור ואיהו סבר דכתובה כמו שאינו גובה מהשבח כן איננה גובה מן הנכסים דנשתעבדו מדין דאקני והוי כשבח ואם מכרו מכירתן מכירה כמו שחידש הש"ך סימן קט"ו ס"ק ל"ב, הוא הדין דמטלטלין לפי תקנת הגאונים הוי שיור אולם כבר השיגו עליו, ולכן נראה דסבר רבינו דבבריא ג"כ אמר אמימר דמטלטלין דכתיבי בכתובה ואיתנהו בעינייהו הוי שיור ואיהו סבר דהבעל יכול למוכרן בדעבד וא"כ כל הכתובה הוא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, וא"כ איך סמכא דעתא על הנך מטלטלין, ומזה למד דלפי תקנת הגאונים מטלטלין הוי שיור ואזיל לטעמו דבעל שמכר מטלטלין של צ"ב מכרו קיים ודוק היטב:

יב

הרוצה להנשא וכתבה כל נכסיה בין לבנה בין לאחר כו':

לפי מה שפירש הרא"ש וכמה מרבוותא במתנת שכ"מ ובקנין דחיישינן שמא יש לו נכסים במדינת הים, דכיון דמתנה גמורה היא, אלא דמשום אומדנא לא אמרינן אלא היכי דבריר לן בודאי דהוי מתנה בכל נכסיו, אז אם עמד חוזר, אבל היכי דמספקא לן לא אמרינן אומדנא, א"כ נראה דבמברחת דאומדנא דיליה קלישא, דהא רבא סבר במברחת למימר דבמקום ברתה לית כאן אומדנא דאימור מתנה לגמרי יהבה לה, אף ע"ג דבשכ"מ אין חילוק ודאי משום דדעתה לאינסובי ויהיה לה מזוני מבעל וכתובה, כש"כ דחיישינן שמא יש לה נכסים במד"ה ולא מבטלינן מתנתא דילה, אם לא במוחזקת דלית לה נכסים עוד יותר, אבל להנך טעמים שפירשו שאר רבוותא לא שייך כאן. ונראה דבפרק מי שמת (דף קנא) אמיה דרב זוטרא ב"ט כתבינהו לנכסה כו' אפילו למ"ד מברחת קניא כו' והא לא פליגי ביהבה כל נכסיה, אלא טעמא משום דחיישינן שמא יש לה עוד נכסים במד"ה ולכך אי לא גליא דעתה הוי מתנתה מתנה ודוק:

יג

כל הנותנין כל נכסיהן כו' אין המקבל מתנה מחזיר פירות כו' ה"ז אוכל פירות כל זמן המתנה כמו שבארנו:

נ"ב הוא לעיל פ"ג הלכה ט', ומפורש הוא במי שמת שם, גבי אימיה דרב זוטרא אפילו למ"ד מברחת קניא כו' אבל הכי גלי דעתה כו' והא אינסבה ואיגרשה, מוכח דוקא מעת הגירושין בטל המתנה וצריך להחזיר הפירות מעת הגירושין, אבל קודם הגירושין המה של מקבל מתנה ולפירותיהם לא מיהדר דמה שאכל קודם הגירושין שלו קא אכיל וקרוב לזה פירשו הקדמונים:

כא

השולח סבלונות לבית חמיו בין מרובין כו' בין שאכל שם סעודת אירוסין כו':

רבו החולקים עליו ופסקו כמשנתנו דאם אכל שם סעודת אירוסין ובמשנה כתוב סעודת חתן, אפילו שלח מאה מנה אינן נגבין לא אכל הרי אלו נגבין, ודוקא בעשוין לבלות כמו מעות ופירות ומיני מאכל יעו"ש לקדמונים, אך לא הוזכר בכולם דהמשנה דקדקה סעודת חתן מוכח דאם אכל שם סעודות אחרים אז הן נגבין כאילו לא אכל, והא דמייתי הך דר"י א"ש ורכב בשמחתו והלך ועמד על פתח ב"ח והוציאו לו כוס חמין, היינו משום דהלך לשמוח ולאכול סעודת חתן, אבל אם הוא היה קרוא בשביל סעודה אחרת שעשו בבית חמיו אז נגבין, וזה ביאור התוספתא ז"ל, השולח סבלונות לבית חמיו ואכל שם שבועי בנים או דברים אחרים, פירוש סעודות של שבועי בנים שלשבוע הבן היו עושים סעודה גדולה כדאמר פרק מרובה (דף פ) ופרק אחד ד"מ (ל"ב) יעו"ש, או סעודות של דברים אחרים מה שאכלו אכלו, מה שאכלו באותן סעודות אכלו והסבלונות קיימות במקומן שהן נגבין וכאילו לא אכל ודוק:

כג

חזרה היא בה כו' וכבר הסכימו הגאונים שאם היו דמי מאכל ומשקה [שוה] ו' משתלמת ד' אם חזרה בה:

צ"ע קצת דאימתי מצאנו דמי בשר בזול דוקא היכי דעל ההיזק פטור רק על הנאה חייב שנהנה מן ממון דחבריה, לכן משלם דמי בשר בזול דאימור איתרמי ליה בזול ולא ניחא ליה למיכל אדעתא דלשלם אם לא דיהיו בזול הרבה וזה עד תילתא, ולכן ברה"ר דפטור על נזקי שן ורגל רק משלמת מה שנהנית שפיר משלמת דמי בשר בזול, וכן בהניח להן אביהן פרה שאולה דשחטוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול משום דפטורין משום אדם המזיק דאונס גמור הוא ורק על הנאה חייבין לכן אין משלמין רק דמי בשר בזול, וכן כתבו רבנן בתוס' במפורש ריש פרק המניח, ובקרא דמשלם דמי בשר בזול ליתמי דפשע פירשו רש"י ותוס' טעמייהו שם בפרק המפקיד, אבל כאן כיון דהורו רבוותא שאפילו מה שעשה החתן סעודה לרעיו ג"כ משלמת הכל כדין כל גרמי, א"כ צריכה לשלם לו לא מה שנהנית רק מה שהזיקה וצריכה לשלם כפי מה שהיה שוה המאכל ואמאי משלמת דמי בשר בזול, ויש לומר דמאן אמר דמשלמת דמי בשר בזול רב הונא בריה דר"י, ואיהו סבר פרק המניח (דף לג) דהשורף שטרות של חבירו ומזיק שעבודו של חבירו דפטור ולא סבר דינא דגרמי אבל רבינו דפסק בהא דחייב כמבואר פרק ז' מהלכות חובל ומזיק ועיין במגיד הי"א, א"כ אמאי משלם דמי בשר בזול וצ"ע:

כד

הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה כו' וחזרה בה משלמת הכל שהרי גרמה לו לאבד ממון וכל הגורם לאבד וכו':

ובהשגות א"א כו' וזאת הגרמא דומה לזרעוני גינה ולא צמחו שאינו משלם לו ההוצאה כו'. והנה הב"ח כתב דבזרעוני גינה היינו טעמא דאימור לרפואה זבין וכיו"ב, וכל המעיין בסוגיא דריש המוכר פירות יראה דזה פלוגתא שניה בפירות שאינן נאכלין כלל רק לזריעה הן עומדים יעו"ש, ועוד דרבינו כתב פרק ט"ז ממכירה ואם הודיעו שהוא קונה לזרע חייב באחריותן והשוה שם לכל הני דאמר לעיל תמן חייב באחריותן ומחזיר לו הדמים שלקח ממנו כו', לכן הנראה לנו לדון כן ע"פ מה שנודע מה שחילק הר"י הזקן בפרק לא יחפור והרא"ש הביאו באורך בפרק הגוזל עצים סימן י"ג דאם בעת המעשה נעשה ההיזק נקרא דינא דגרמי, אבל היכי דלא בא ההיזק מיד כמו שסה בו הכלב עד אחר השסוי לא ישיך, וכן השולח ההבערה בשעה שנתן לחרש אינו מזיק, א"כ תמן במוכר זרעוני גינה לחבירו ולא צמחו, א"כ אין ההיזק בא מיד רק לכשיזרע, ועדיפא טפי מהמוכר זרעוני גינה שאינן ראוין לזריעה, וכהך ששנינו בתוספתא הלוקח קנקנים ונמצאו פינוסות כו' שלא בא ההיזק עד שיעמיד בהם היין, אבל כאן שאימת בא ההיזק כשחזרה, דאז נעשה כאילו כל הממון שהוציא הלך לטמיון כיון שבטל האירוסין והשדוכין, א"כ בחזירתה בא ההיזק תיכף לכן חייב, וכאן שבעל הממון עושה אותו כו"ע מודו דבהא תלוי. אחר כך ראיתי בחו"מ סימן י"ד סעיף ה' ובביאורי הגר"א אות ל' בליקוט, ולכאורה התם עדיפא טפי מהכא שע"פ סירובו הוצרך להוציא הוצאות בערכאות של עו"ג, ובכ"ז סתם המחבר באהע"ז כדברי רבינו, כש"כ תמן דחייב לשלם, אבל לפי דברינו א"ש, תמן ההיזק אינו בא מיד וכאן ההיזק בא בשעה שהיא חוזרת, ופשוט, אח"ז ראיתי שהרגיש קצת בזה הט"ז באהע"ז:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.