לחם משנה/נזירות/ה

לחם משנה ‏ נזירות ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

וכן אם אכלם זה אחר זה. בפ' שלשה מינים (נזיר דף ל"ז:) גבי פלוגתא דר"ע ורבנן דר"ע אית ליה גבי נזיר היתר מצטרף לאיסור הקשו שם אלא הא דתניא מכל אשר יצא מגפן היין למד על איסורי נזיר שהם מצטרפין זה עם זה לר"ע השתא י"ל היתר מצטרף לאיסור איסור לאיסור מבעיא אמר ליה היתר לאיסור בבת אחת איסור לאיסור בזה אחר זה ואע"ג דלא קי"ל כר"ע דהיתר מצטרף לאיסור כדכתב רבינו ז"ל בסמוך כתב רבינו ז"ל בזה אחר זה מצטרף דודאי הך זה אחר זה דמצטרף הוא ששהה כדי אכילת פרס ולא יותר וכיון דכל האיסורים מצטרפים בכדי אכילת פרס הוא הדין ודאי גבי נזיר אך אם שאר איסורים ילפינן מנזיר דיצטרפו בכדי אכילת פרס קשה דנימא דקרא לא אתא אלא כשנותנו בבת אחת בפיו ואיצטריך לומר דמצטרפין זה עם זה דלרבנן איצטריך קרא להכי:

ה

וכן אם שרה פתו ביין וכו'. רבינו ז"ל אזיל לטעמיה בפט"ו מהל' מ"א דטעם כעיקר כשאין בו כדי אכילת פרס הוי דרבנן וזו היא מחלוקת בין רש"י ור"ת ז"ל דלר"ת ז"ל טעם כעיקר הוי דאורייתא ולוקין עליו כל זמן שאין בו ששים ונתן בו טעם. והגם כי הטור ז"ל כתב בשמו ביו"ד בסימן צ"ח דאסור מן התורה עד ששים אלא שאין לוקין עליו תימה עליו כי התוס' והרא"ש ז"ל כתבו בשם ר"ת ז"ל דלוקין. איברא דרבינו חיים כתב בשם הרא"ש ז"ל דטעם כעיקר דאורייתא ומ"מ אם אין בו כדי אכילת פרס אין לוקין וזו הוא דעת הר"א ז"ל בהשגות ובעל ההל' ולזה הסכים הרשב"א ז"ל אבל דעת ר"ת ז"ל אינו כן וכבר הרגיש הרב"י ז"ל שם קושיא זו ותירץ דלא פליגי רבינו חיים ור"ת ז"ל לענין דינא. ובמחילה מכבוד תורתו דפליגי בענין המלקות אלא דאפשר כיון דהטור ז"ל לא נחית לפרושי אלא הדברים הנוהגים בזמן הזה ולא איכפת ליה בדיני המלקות דלא נהיגי בזמן הזה חשיב ליה כאילו ליכא בינייהו פלוגתא ומ"מ אין זה מספיק. אבל רש"י ז"ל סובר דטעם כעיקר הוי דרבנן ונתלה בסוגיא דפ' גיד הנשה (חולין דף צ"ח:) דאמר שם רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור משמע דבחולין ס"ל דהוי דרבנן והכי קאמר ר"י בפ' בתרא דע"ז (דף ס"ו:) טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו והא דילפינן בנזיר ממשרת ליתן טעם כעיקר תירץ שם רש"י בזה ב' תירוצים האחד דהיינו דוקא גבי נזיר והוי נזיר וגיעולי נכרים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. הב' דאפי' בנזיר לא אמרינן הכי וקרא דמשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור וגיעולי נכרים חידוש הוא ולא ילפינן מיניה והרב מהר"י קאר"ו ז"ל בי"ד סימן צ"ח כתב שדעת רבינו ז"ל בהלכות מ"א כדעת רש"י ז"ל דע"כ לא קאמר רש"י ז"ל דהוי דרבנן אלא כשאין כזית בכדי אכילת פרס אבל יש בו כזית בכדי אכילת פרס מודה דלוקין וכדברי רבינו ז"ל. אבל אני תמיה על רבינו ז"ל שהוא לא תירץ לההוא דמשרת שום אחד מהתירוצים שתירץ רש"י ז"ל דאיהו אית ליה דההיא דמשרת הוי דרשא גמורה כמ"ש כאן דרשא דמשרת דבר תורה וס"ל דאין היתר מצטרף לאיסור ונראה בדעתו דתירץ דההיא דמשרת אתי לכזית בכדי אכילת פרס דוקא דהיינו טעמו וממשו וכמ"ש כאן בהדיא ועל זה וכיוצא בזה נאמר בתורה וכל משרת ענבים וכו' וע"כ נראה בדעתו ז"ל דהך דרשא אתי דלא כמאן דרבנן ור"ע פליגי בפ"ק דנזיר ורבנן אית להו דאתי לטעם כעיקר ואמר שם בברייתא משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענביו (ביין) [במים] ויש בהם טעם יין חייב ומכאן אתה דן וכו' ור"ע אית ליה דאתי להיתר מצטרף לאיסור והשתא הא דקאמר רבינו ז"ל דאין היתר מצטרף לאיסור וקרא אתא לומר טעמו וממשו אתי דלא כמאן דלרבנן דאית להו דאין היתר מצטרף לאיסור מוקמי לקרא בטעמו ולא ממשו דהיינו שרה ענבים ביין ויש בהם טעם יין וא"כ לדעתו שלא תירץ שום אחד מהתירוצים שתירץ רש"י ז"ל אלא תירץ דמשרת אתי לכזית בכדי אכילת פרס נמצא דהנהו אמוראי דפ' גיד הנשה ובפ' בתרא דע"ז דאית להו דטעם כעיקר דרבנן לקרא דמשרת דלא כרבנן ודלא כר"ע ודוחק וצ"ע:

ח

נזיר שאכל כזית ענבים כו'. בנזיר פרק ששי (דף ל"ח:) איפליגו אביי ורבא ואמר רבא אינו לוקה אלא אחת שאינו לוקה על לאו שבכללות ופירש רבינו ז"ל כפי' בתרא דרש"י דכשאוכל זג או חרצן אינו לוקה אלמא דאינו לוקה על מכל אשר יעשה דהוי לאו שבכללות אבל אם אכל זג וחרצן וענבים וכו' ודאי דלוקה על כל אחד ואחד וכפירוש זה מוכיח בגמרא דפריך מברייתא דלוקה ה' לאביי דאמאי לא תני שש משמע לכאורה מדברי הגמ' דלרבא ניחא ולפירוש קמא דרש"י ז"ל דאמר אפי' אכל כולן אינו לוקה אלא אחת כל שכן דקשה לרבא טפי דאמאי לוקה ה' לא היה ראוי ללקות אלא אחת ואפי' לפי המסקנא דלא תני בברייתא ה' קשה לרבא דאמאי קאמר בברייתא כל הני מעשים אם המלקות שלוקה אינו אלא שלוקה אחת וכ"ת הא אשמעינן דאפי' עשה כל אלו אינו לוקה אלא אחת זה אינו דהברייתא לא קאמרה אלא לוקה סתם אף על פי שיש לדחות כל זה מכל מקום פירוש זה משמע טפי לפום צורתא דשמעתתא ולכך תפסו רבינו ז"ל עיקר. ומה שיש לדקדק עוד בזה כתבתי בהל' מלוה ולוה גבי חבלה דרחיים ורכב דפרק ג'. וא"ת אמאי לא מני רבינו ז"ל בין הבינים דהקשו בגמ' שם הא שייר דבין הבינים וכי היכי דנשמע מהקושיא שהקשו שם דאמאי לא מני לא יחל דברו ומנה אותו הכי ה"ל לברוח מהקושיא שהקשו שם דאמאי שייר בין הבינים והיה לו למנותו והא ודאי לאו קושיא היא דבין דנפרש פירוש בין הבינים כפירוש רבינו תם ז"ל שפי' התוס' זה דהיינו ענבים קטנים שאינם מתבשלים או כפירוש רש"י ז"ל דהיינו מה שבין החרצן והזג הקושיא איתא בברייתא משום דברייתא אמרה אכל ענבים ומשמע שאכל ענבים גדולים וקטנים ולכך הקשו לפי' רבינו תם ז"ל דלימני בין הבינים ולפי' רש"י ז"ל גם כן משמע דאכל דרך ליקוט שמלקט האוכל ביני ביני כדכתבו התוס' ולכך ה"ל למנותו דכיון שאוכל דרך הליקוט איכא לאו מלבד לאו דענבים דהיינו לאו דבין הבינים וברייתא סתמא מיתניא דמשמע דאכלו אפי' דרך ליקוט וכמו שכתבו שם התוספות ז"ל אבל רבינו ז"ל שכתב כזית ענבים ודאי דאינו חייב אלא אחת דאי האי ענבים גדולים וקטנים הא לא אכל אלא כזית מהם ואם כן אינו חייב אלא אחת אפי' שיפרש בין הבינים כפי' רבינו תם ואם אכל דרך ליקוט גם כן לא אכל אלא כזית ואם כן אפי' שיפרש בין הבינים כפי' רש"י ז"ל אינו חייב אלא אחת דצריך שיאכל כזית ענבים שלמים וכזית דרך ליקוט לפי' רש"י כדי שיתחייב גם על בין הבינים אם כן לשום אחד מהפירושים אינו חייב על בין הבינים כיון שלא אכל אלא כזית ענבים ולכך כתב רבינו ז"ל כזית ענבים וזה פשוט. אבל מה שיש לדקדק על רבינו ז"ל הוא למה בתחילת הלכות אלו כשמנה רבינו ז"ל הלאוין מנה לא יאכל ענבים לחים ויבשים וחרצנים וזגים ושתיית יין בה' לאוין ולמה לא מנה גם כן בין הבינים דמפיק ליה בגמ' מועד זג. וי"ל דהתוס' ז"ל פירשו דלא מפיק ליה אלא מייתור דועד דחרצן וזג לגופיה איצטריכו לומר דאף על גב דאינם ראויים לאכילה לוקין עליהם אלא דק"ל דלימא קרא חרצן וזג וכיון דמפיק ליה מיתור דועד ליכא ביה לאו דאתי מדרשא ולכך לא מנאו רבינו ז"ל במנין הלאוין:

ט

נזיר ששתה רביעית יין כו'. מה שהקשה הר"א ז"ל בהשגות דבברייתא אמרו בפרק ג' מינים לחייב על זה בפ"ע ועל זה בפ"ע מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה מה כאן שהוא מין אחד והן ב' שמות וחייב על זה בפ"ע וכו'. נ"ל לתרץ לדעת רבינו ז"ל דלא אמרו כן בברייתא אלא על דבר הנזכר בכתוב דהיינו יין דהוזכר בכתוב דכתיב חומץ יין דהוי יין אפי' שהחמיץ וכתיב נמי מיין ושכר יזיר וכן ענבים הוזכרו בכתוב דכיון שהוזכרו שניהם בכתוב בא הכתוב המיותר דלחים ויבשים לומר דלא תימא דהיין וענבים הנזכרים בכתוב הוא שיש להם טעם משונה כגון יין ישן וענבים אבל יין חדש וענבים כיון דהטעם שוה הכל דבר אחד לכך בא הכתוב דלחים ויבשים לומר דהיין הנזכר בכתוב הוא אפי' חדש וחייב עליו בפ"ע ועל הענבים בפני עצמן אבל דבר שלא הוזכר בכתוב בב' דברים חלוקים אלא במלה אחת אע"פ שיהיו ענינים חלוקים לא נחייב עלייהו תרתי:

יא

נזיר שגלח שערה אחת לוקה והוא שקצצה מעיקרה. רבינו ז"ל פסק כר' יאשיה כדכתב הרב בעל כסף משנה ז"ל ומכל מקום התוספות ז"ל כתבו דלרבי יאשיה אף על פי שלא קצצה מעיקרה עובר בעשה דגדל פרע שער ראשו אבל קצצה מעיקרה עובר בלאו דלא יעבור לרבות כל המעבירין ומשום הכי מייתי רבי יאשיה עשה דגדל פרע לומר דאף על גב דלא קצצה מעיקרה עובר בהאי עשה אבל לא משמע כן לכאורה מדברי רבינו ז"ל מדלא כתב גבי לא קצצה מעיקרה שעובר בעשה דגדל פרע כמ"ש גבי העביר על ראשו סם בסמוך לו:

ואם הניח ממנו כדי לכוף ראשה לעיקרה וכו'. שם בגמ' בפ' ג' מינים (נזיר דף מ') אמר רב חסדא ללקות באחת לעכב בשתים לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער ופירשו בגמ' מאי תער כעין תער. ונראה מדברי התוס' ז"ל דלא מקרי כעין תער אלא שקצצה מעיקרה ממש אבל אם הניח שער אף על פי שלא הניח בו כדי לכוף ראשו לעיקרו לא מקרי כעין תער ומשום הכי פירשו דמאי דאמר רב חסדא בתער דהוי כעין תער קאי ארישא דמילתא דקאמר דלקי באחת לזה פי' דלקי דוקא כשעקרה ממש כעין תער אבל אם לא עקרה ממש אף על פי שלא הניח כדי לכוף ראשו לעיקרו לא לקי ומכל מקום ודאי סותר כל זמן שלא הניח כדי לכוף ראשו לעיקרו ברוב ראשו אף על פי שאינו כעין תער ומשום הכי אמרו דכעין תער לא קאי אלסתור דאינו סותר אלא ברוב ראשו דבההוא ודאי לא בעינן כעין תער אלא שלא יוכל לכוף ראשו לעיקרו. אבל מדברי רבינו ז"ל לא משמע כן אלא דכל זמן שלא יוכל לכוף ראשו לעיקרו כעין תער מקרי ולפיכך בתער דקאמר רב חסדא קאי אכולא מילתא דאפי' לענין הסתירה בעינן שיהיה רוב ראשו וכעין תער דהיינו שלא יכוף ראשו לעיקרו אבל אם יכול לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר ויצא לנו לפי פירושו דכשעקר אחת ולא הניח לכוף ראשו לעיקרו לוקה אבל אם הניח כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו לוקה וכן בסתירה וכ"כ בריש פרק שלישי גבי סתירה דכל זמן שלא נשאר מן השערות כדי לכוף ראשן לעיקרן והוי רוב ראשו סותר ודלא כתוס' שמחלקים בין מלקות לסתירה אבל מכל מקום תימה דבסתירה (כ"ע) מודו רבינו ז"ל והתוספות ז"ל דאם נשאר כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר ובגמ' משמע שם בהפך דשאלו שם (דף מ"ט) האי מזיא מלתחת רבי או מלעיל ואמרו למאי נפקא מינה לנזיר שגלחוהו (לסטים) ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו כלומר דאי מלתחת רבי סותר נזירות דכיון דשקליה לשער דהוה ביה בעת נזירותו אבל אי מלעיל רבי אינו סותר ואסיקו שם בגמרא ש"מ מלתחת רבי ש"מ והקשו שם ואלא הא דתניא נזיר שגלחוהו לסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר ואי סלקא דעתך מלתחת רבי לסתור ואוקמוה בגמ' שגלחוהו אחר מלאת וכר"א משמע דבין לרבנן ובין לר"א היכא שגילחוהו קודם מלאת אפי' שיש כדי לכוף ראשו לעיקרו סותר ולדידן דקיימא לן כרבנן אפילו אחר מלאת נמי סותר ואם כן איך כתבו דהיכא דהגיע לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר והוא דבר תימה. ואולי יש לתת טעם לרבינו ז"ל דכיון דהוא סובר דובתער דקאמר רב חסדא אכולא מילתא קא מהדר ואפי' אסתירה כדכתיבנא אם כן כיון דרב חסדא אמר דסותר היכא דהוי כעין תער דוקא וכל היכא דלא הוי כעין תער אינו סותר ממילא שמעינן דהיכא דאיכא כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר דודאי לאו כעין תער מקרי ואם כן לפי דברי רב חסדא נקטינן דלא כפשיטותא דפשיטא לעיל בגמ' דמלתחת רבי ואפי' יש בו כדי לכוף ראשו לעיקרו סותר וכיון דרב חסדא פליג על פשיטותא דלעיל נקטינן כוותיה דגמ' הביא תניא כוותיה סיוע למלתיה. כל זה נוכל להליץ בעד רבינו ז"ל והוא דוחק גדול:

יב

העביר על ראשו סם כו'. לא ידענא מהיכן הוציא זה דכיון דבגמ' אמרינן לא יעבור לרבות את כל המעבירין אפי' סם במשמע והכי משמע פשטא דשמעתא דאמר ומאחר שסופנו לרבות כל דבר מה ת"ל תער ואי ממעטינן סם נימא דתער אתי למעוטי סם א"ו דכל דבר מרבינן אפי' סם וטעמו של רבינו ז"ל לא ידעתי:

יד

ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער וכו'. הרב בעל כ"מ תמה אמאי פסק כר' ישמעאל וכתב דאפשר דס"ל דלא פליג את"ק. אבל לא משמע כן מדברי רבינו ז"ל בפירוש המשנה שכתב והלכה כר' ישמעאל והלכה מכלל דפליגי. אלא דמ"מ יש לתת טעם לרבינו ז"ל משום דשקיל וטרי גמ' אליביה דבעי אי אמר מפני שהיא משרת או מפני המשרת וכיון דגמ' בעי לפרושי טעמיה משמע דהלכתא כוותיה ובבעיא פסק רבינו ז"ל לקולא משום דהוי בדבר דרבנן דאי איכא אדמה דלא מתרא לא אסרינן אלא אטו אדמה דמתרא והוי גזירה דרבנן וכיון דהוי ספיקא דרבנן נקטינן ליה לקולא אבל אין הטעם משום דספק נזירות להקל כמ"ש הרב בעל כ"מ ז"ל דלא נאמר כן אלא גבי כרי משום דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא דאמר אם יהיה בכרי זה מאה כור ונגנב או נאבד בזה אמרינן דלא חייל אבל היכא דחל נזירות ולא ידעינן אם ישיר שער או לא ודאי דזה הוי ספק בשל תורה לחומרא וגדולה מזו אמרו בגמ' בפ"ק דנזיר (דף ח') גבי רואין את הקופה כאילו מלאה חרדל דאפי' לר"ע דאמר דספק נזירות להקל דכיון דנחית לנזירות במאי נסלקיה דר"ע לא אמר דספק נזירות להקל אלא היכא דלא נחית לנזירות וכו' יע"ש:

טז

נטמא למת פעמים הרבה כו'. הר"א ז"ל האריך בהשגות ופסק כרבה והרב בעל כ"מ ז"ל כתב שלכאורה נראה שהדין עמו אלא משום דרב יוסף אמר האלהים משמע דדקדק בשמועתו יפה. ובמחילה מכ"ת אלף פעמים דרבינו ז"ל ג"כ פסק כרבה אלא שהר"א ז"ל ורבינו חולקים בפירוש הסוגיא והוא מחלוקת רש"י ז"ל והתוס' ז"ל דרבינו ז"ל מפרש כפי' התוס' ז"ל והר"א ז"ל מפרש כפירש"י ז"ל והתוס' ז"ל כתבו שפירוש הקונטרס קשה להבין ועם זאת ההשגה של הר"א זכיתי אני להבין לע"ד ועתה אפרש. דע כי בפ' ג' מינים (נזיר דף מ"ב:) איפליגו רבה ורב יוסף דרבה אמר בשם רב הונא דחייב הכתוב על הטומאה וביאה תרתי אבל טומאה וטומאה לא כלומר לא מיחייב אלא אחת ורב יוסף אמר האלהים אמר רב הונא אפי' טומאה וטומאה דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב אמאי הא מיטמא וקאים אלא לאו אמר רב הונא אפי' טומאה וטומאה והקשה לו אביי מברייתא דאמרה דכהן שהיה לו מת מונח על כתפו ונגע במת אחר שהוא פטור ואמר לו רב יוסף תקשי לך מתני' דתנן היה מיטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת ואמאי הא מיטמא וקאים אלא קשיא אהדדי ל"ק כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין וכו' אבל טומאה וטומאה לא דהא מיטמא וקאים טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאים אר"י כאן בבית כאן בשדה והקשו על זה ואוקימו במסקנא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל וכו' ורב אשי מוקי לה כגון שהיה גוסס ומת וכו' והשתא איפליגו בפירושה התוס' ז"ל ורש"י ז"ל דהתוס' ז"ל פירשו דאביי הוא שתירץ כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין וה"ק ליה אביי לרב יוסף בשלמא לדידי דסבירא לי כרבה ל"ק מתניתא דברייתא דאמרה דפטור הוא בחיבורין ומתני' שלא בחיבורין כלומר שכבר פירש מן המת ואח"כ נגע במת אחר ורבה נמי דקאמר אבל טומאה וטומאה לא לא קאמר הכי אלא כשהיה טומאה בחיבורין שהיה מת מונח על כתפו והושיטו לו מת אחר אבל שלא בחיבורין מודה רבה דחייב שתים אלא לדידך דאמרת דאפילו טומאה בחיבורין חייב שתים הא דרב הונא דאמר נזיר שהיה בבית הקברות והושיטו לו מת אחר ונגע בו דחייב דהיינו טומאה בחיבורין א"כ לדידך קשה מהברייתא וקשו ברייתא ומתני' אהדדי ובתר הכי פריך בגמ' לאביי ורבה דאית להו דיש לחלק בין ביאה וטומאה לטומאה וטומאה דהא רבה אמר טומאה וטומאה לא א"כ משמע דאית להו דטומאה וביאה דומיא דטומאה וטומאה דהיינו בחיבורין דחייב דעל כרחין מאי דקאמר רבה דטומאה וטומאה דפטור הוא בחיבורין לפי מאי דמוקי אביי וא"כ על דא קאמר דטומאה וביאה חייב אפי' בחיבורין כלומר דמת על כתפו והלך לאהל המת דאי פירש מן המת ואח"כ נכנס לאהל המת אפי' טומאה וטומאה נמי חייב אלא ודאי אפי' בחיבורין קאמר דבטומאה וביאה חייב ומפני כן הקשו דאמאי הא מיטמא וקאים כלומר כיון שהוא נוגע בטומאה כשנכנס לאהל המת הא מיטמא וקאים ותירצו כאן בבית כאן בשדה כלומר מה שאמר רבה דבטומאה וביאה חייב הוא כשנכנס לאהל המת ולא נגע במת קודם כאן בשדה כלומר מה שאני אומר בטומאה וטומאה שחייב אחת ולא שתים הוא בשדה בלא אהל דאז ודאי דלא משכחת דמיחייב שתים דאם נגע בשני מתים בבת אחת כולה חדא התראה דעל לאו אחד של טומאה מתרין בו בבת אחת ואינו כטומאה וביאה שכשהם בבת אחת מתרין בו על תרי לאוין לאו דטומאה ולאו דביאה ואם נגע בשני מתים בזה אחר זה והיה נוגע בראשון כשנגע בשני הרי הוא מחולל ועומד כמ"ש שם בתוס' ז"ל. כל זה בגמ' אלא שאני ביארתי דבריהם לפ"ז ודאי דאיתותב רב יוסף והלכה כרבה דלדידיה לא קשו ברייתא ומתני' אהדדי משא"כ לרב יוסף וע"פ פירוש זה פסק רבינו ז"ל כרבה וכל דבריו הם כדברי רבה. אבל להר"א ז"ל בהשגות דרך אחרת ומפני כן השיגו דהוא מפרש דרב יוסף עצמו תירץ ל"ק כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין וה"ק ודאי דטומאה בחיבורין לא מיחייב אלא חדא ומאי דאמרי בשם רב הונא דטומאה בחיבורין מיחייב תרתי דקאמר נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מת דהיינו טומאה בחיבורין ליתיה. אבל מ"מ גם מה שאמר רבה דטומאה וטומאה לא דמשמע בין בחיבורין בין שלא בחיבורין ליתיה ודאי דהיכא דהוי שלא בחיבורין ודאי חייב ובחיבורין פטור ובהכי א"ש ברייתא ומתני' דלא פליגי אהדדי ובתר הכי מקשה בגמ' לרבה דקאמר דטומאה וטומאה בכל גוונא אינו חייב אלא אחת אפי' שלא בחיבורין אע"ג דפירש מן הטומאה א"כ טומאה וביאה דמיחייב תרתי היכי משכחת לה דאי נגע במת ואח"כ נכנס לאהל הא בטומאה וטומאה כי האי גוונא פטור דרבה אפי' בשלא בחיבורין פוטר וא"כ בטומאה וביאה נמי ותירצו כאן בבית כאן בשדה כלומר מה שחייב בטומאה וביאה הוא בבית שנכנס לאהל המת דבאו טומאה וביאה בבת אחת ומת שפטור בטומאה וביאה הוא בשדה כלומר שנגע במת שבשדה ואח"כ נכנס לאהל דאז פטור אע"ג דהוי שלא בחיבורין כיון דבכי האי גוונא בטומאה וטומאה אפי' שלא בחיבורין פטור ואין לחלק ביניהם ולפ"ז קשיא לרבה מתני' דקאמרה דחייב על כל אחת ואחת והוצרך הר"א ז"ל לתרץ דרבה מוקי מתני' בטומאה וביאה דאתו בבת אחת כדאוקימו בגמ' והתרו על שניהם ולזה חייב שתים ולפ"ז רב יוסף הוא מחלק בין טומאה בחיבורין לשלא בחיבורין בענין טומאה וטומאה אבל בענין טומאה וביאה ס"ל דלא מיבעיא כשנגע במת ואח"כ נכנס לאהל דחייב דכי האי גוונא בטומאה וטומאה נמי חייב אלא אפי' בחיבורין דבטומאה וטומאה פטור בטומאה וביאה חייב אלא דוקא כשהם בבת אחת דאע"ג דהך תירוצא אוקימו בגמ' אליבא דרבה מ"מ רב יוסף ודאי מודה דאם לא היו בבת אחת אלא שנכנס אצבעו קודם או חוטמו דאינו חייב אלא אחת דהוי כטומאה בחיבורין שנגע במת ובעודו נוגע במת נגע במת אחר דהוי מחולל ועומד ה"נ כיון דבעוד שהכניס אצבעו הכניס אח"כ גופו ודאי דפטור ואינו חייב אלא אחת אבל כשהם באים יחד כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל או שהיה גוסס ומת כשהיה באהל ודאי דמחייב תרתי זהו פי' הר"א ז"ל בסוגיא וע"פ זה השיגו שהיה לו לפסוק כרבה והוא פירש"י ז"ל שפירש בגמ' טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאים דאע"ג דנגע במת ואח"כ נכנס באהל לא ליחייב אלא אחת משום דבטומאה וטומאה נמי הכי וכן פירש כאן בשדה כגון שנגע במת ובשדה ואח"כ נכנס באהל שמת תחתיו דפטור ולפי שכבר הוא מחולל ועומד וא"א שיהיה זה כפירוש התוס' ז"ל דלפירוש התוס' ז"ל בטומאה וטומאה בכה"ג חייב לרבה דהיינו שלא בחיבורין אלא שהוא מפרשה כפירוש הר"א ז"ל דלרבה בטומאה וטומאה אפי' שלא בחיבורין אינו חייב אלא אחת ומפני כן פירש"י ז"ל דבטומאה וביאה נמי הוי כה"ג והתוס' ז"ל מפני שהם מפרשים כדכתיבנא כתבו שפירש"י ז"ל קשה להבין והטעם שהתוס' לא פירשו כפירש"י ז"ל בגמ' מפני שהוא דוחק לומר שרב יוסף הדר ממאי דקאמר לעיל בשם רב הונא דטומאה בחיבורין חייב ומודה דאיתותב רב הונא בהא וכן הוא דוחק לומר דרבה דהלכתא כוותיה מוקי מתני' בטומאה וביאה דמתני' משמע דאיירי בטומאה וטומאה דרישא דמתני' אמרה היה מיטמא למתים וכו' אמרו לו אל תיטמא אל תיטמא משמע דאיירי בטומאות שמתטמא למת והר"א ז"ל ורש"י ז"ל לא רצו לפרש כפי' התוס' ז"ל דלפירושם ק"ק מאי מקשה בגמרא טומאה וביאה הא מיטמא וקאים דנימא דמאי דקאמר דחייב תרתי בטומאה וביאה הוא כשנגע במת ואח"כ נכנס לאהל. מיהו אין זו קושיא דהתוס' ז"ל הרגישו קושיא זו ותירצו דא"כ אפילו טומאה וטומאה נמי ומשמע דבגוונא דבטומאה וטומאה פטור ראוי ליחייב בטומאה וביאה כדי שנאמר שיש חילוק ביניהם. עוד יש דוחק בפירוש התוס' שתירצו בגמ' כאן בשידה דלפירוש רש"י ז"ל א"ש טובא אבל לפי' התוס' ז"ל קשה ודחקו עצמם הרבה שפירשו ואמרו כלומר כל טומאה וטומאה בלא אהל לא משכחת שיתחייב שתים כו'. א"כ לכל הפירושים יש טעם נכון כל אחד לפי שיטתו וכיון שכן אין להשיג על רבינו ז"ל שהלך בשיטת התוס' ז"ל ומה גם כי שיטת התוס' ז"ל היא יותר מחוורת בפשט ההלכה:

יט

נכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה וכו'. קשה דבפרק מי שאמר (נזיר דף י"ז) בעי רבא נזיר והוא בבית הקברות מהו בעי שהייה למלקות או לא. ואמרו שם כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע מעליו מעזיבה כי גמירי שהייה בבית המקדש אבל אבראי לא או דלמא לא שנא תיקו ע"כ. וכפי הנראה לקמן בפרק ששי שכתב רבינו ז"ל נכנס לשם בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה ונטמא אף על פי ששהא שם אינו לוקה משמע דמפרש לה כדברי הרב בעל כסף משנה ז"ל דמבעיא ליה אי בעינן שהייה או דילמא אפילו דאיכא שהייה אינו חייב דאין ענין שהייה לכאן ולכך פסקה לקולא דאינו לוקה ואם כן הכא נמי הוה ליה למימר דאינו לוקה דדילמא לא ילפינן ממקדש דכי גמיר שהייה דוקא במקדש גמירי ולכך מן הראוי היה לו לומר דאינו לוקה ואף על גב דיש לחלק בין הכא להתם דהכא סוף סוף נכנס בבית הקברות באיסור אף על פי שהיה בשגגה מה שאין כן שם שלא נכנס מדעתו אלא חבירו פרע את המעזיבה בע"כ כדפירשו התוספות ז"ל והכריחו כן מפ"ב דשבועות מכל מקום סוף סוף מהיכא קא ילפת שהייה מהתם ילפת אם כן בעיא אכתי איתא והיה לו לפסוק לקולא, ואולי סובר רבינו ז"ל דהיכא דנכנס באיסור כה"ג ודאי דשהייה מחייבו ולא אמרו בגמרא אי גמירי שהייה הוי במקדש דוקא אלא כשהיה באונס דפרע חבירו בעל כרחו את המעזיבה דהתם אמרינן דוקא במקדש גמירי אף על פי שהוא נגד הסברא כיון שהיה באונס אבל בעלמא אין לחייבו בעבור השהייה אבל הכא דנכנס בשגגה והתרו בו סברא הוא דשהייה מחייבו וזה דוחק:

כא

וכן אם נזר בבית הקברות לוקה משום בל תאחר וכו'. אע"ג דנראה שהוא לאו שאין בו מעשה כבר כתבו התוס' ז"ל בפ' מי שאמר (נזיר דף י"ז) ד"ה אילימא דאמר לא תינזור וכו' דהוי לאו שיש בו מעשה במה שאינו יוצא משם וכו':

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף