לחם משנה/נדרים/א

לחם משנה ‏ נדרים א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ו

אסר על עצמו אכילה מן התאנים וכו'. הראב"ד ז"ל השיג עליו דבגמרא משמע דהיכא דאמר אכילה מזו עלי ואכילה מזו עלי דאין מצטרפין. והרב כ"מ ז"ל תירץ דכי שני רב פנחס שאני שבועות מתוך שחלוקות וכו' הדר ממאי דקאמר מעיקרא אלא בכל גוונא מצטרפות ואני אומר דיש טעם נכון לרבינו ז"ל לומר כן דקשה בפשטא דשמעתתא דמשמע דרב פנחס מהדר אמאי דשני שלא אוכל משתיהן א"כ היכי קאמר דגבי שבועות חלוקות לחטאות הא אמרינן בגמ' לקמן דהיכא דאמר שבועה שלא אוכל חטים וכוסמין ושעורין דאינו חייב אלא אחת ואפילו אמר שלא אוכל פת חטים וכן של שעורין וכן של כוסמים ולא אמרינן דחייב על כל אחת ואחת אלא משום שהזכיר ג' פעמים פת וכדכתב רבינו ז"ל בפ"ד מה' שבועות אבל היכא דאמר שלא אוכל משתיהן מה יתור לשון איכא כדי שנאמר שמחלקות לחטאות לכך מפרש רבינו ז"ל דלא כפירש"י ז"ל. והר"א ז"ל דמהדר אמאי דקאמר מעיקרא שאמר אכילה מזו עלי אכילה מזו עלי ומאי דפרכת ליצטרפו גבי קונמות לאו קושיא היא דאפי' גבי שבועות היו מצטרפים אי לאו קרא דפלגינהו לחטאות משום דהזכיר אכילה בכל חד וחד דהוי כמו שהזכיר פת אכל אחד ולכך מצטרפין אבל גבי קונמות דליכא קרא דפלגינהו לחטאות ודאי דלא מצטרפין:

ז

האומר פירות אלו עלי קרבן וכו' הרי אלו אסורים עליו וכו'. נראה דפוסק כר"מ דלא שאני ליה בפ"ק דנדרים (דף י"ג) בין שיאמר קרבן בלא כ"ף בין שיאמר בכ"ף וכן בעולה מנחה וחטאת ודלא כר' יהודה דמתיר דבעינן שיאמר בכ"ף וטעמו דסתם לן תנא התם הכי כדאמרינן בפ"ק (דף י"ג) קתני קרבן הקרבן כקרבן וכו' סתמא תנא כר"מ וכיון דר"מ אמר דלא שאני לן בין שיאמר אימרא לאימרא כאימרא דירים לדירים כדירים עצים לעצים כעצים אישים לאישים כאישים מזבח למזבח כמזבח היכל להיכל כהיכל ירושלים לירושלים כירושלים כו' א"כ בכולהו בלא כ"ף סגי. ורבינו ז"ל שכתב בכל אלו לקמן כ"ף צ"ל דלאו דוקא וכיון שכתב דכשיאמר קרבן בלא כ"ף וכן עולה ושלמים בלא כ"ף סגי ומהא שמעינן לאינך לא חש לפרש:

יא

אבל האומר פירות אלו עלי כחלת אהרן וכו'. הר"א ז"ל השיג על רבינו ז"ל דלא תליא טעמא בהכי דהא חטאת ואשם אין באין בנדר ובנדבה ומ"מ מתפיסין בהו משום דקדושתן ע"י אדם הכא נמי כיון דחייב להקדישן ראוי היה להתפיס בהן אע"פ שאינן באין בנדר ובנדבה וכי האי גוונא סבר ר' יעקב גבי בכור אלא ודאי טעמא לא הוי אלא מפני שהם נכסי כהן ונכסי אשתו ובנותיו אבל הבכור אינו אלא לזכרים ע"כ. נראה כוונתו של הר"א ז"ל דחלה ותרומה ניתנין לזכרים ולנקבות אבל בכור אע"פ שהוא נאכל לבניו ובנותיו של כהן מ"מ אינם ניתנין אלא לזכרים וכמ"ש כל זה רבינו ז"ל בפ"א מהל' בכורים. וקשה לי עליו דא"כ תרומת לחמי תודה אינן ניתנין אלא לזכרים כמו הבכור ובפ"ק דנדרים (דף י"ב) אתי רבינא למפשט בעיין דהרי עלי כבשר זבח שלמים אי בעיקרו קא מתפיס או בהיתרא קא מתפיס ממתני' דכחלת אהרן וכתרומתו מותר וקאמר הא כתרומת לחמי תודה אסור וכו' ותירצו אימא כתרומת הלשכה והקשו אבל תרומת לחמי תודה מאי מותר ליתני לחמי תודה וכ"ש תרומתו ותירצו הא קמ"ל תרומת לחמי תודה תרומתו היא. והשתא לפירוש הר"א ז"ל טעמא דתרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים מותר הוי משום מתפיס בדבר האסור דטעמא משום דהוי נכסי כהן לא הוי הכי דינם כבכור וכמ"ש רבינו ז"ל בפ"א מהל' בכורים וטעמא דתרומתו הוי משום דהם נכסי כהן וכיון דהם טעמים מחולקין לא יפול על זה הקושיא שהקשו בגמרא ליתני הא וכ"ש הא דמהיכא ילפת תרומתו דלא הוי טעמא משום דבר האיסור מתרומת לחמי תודה דטעמא הוי משום דהוי דבר האיסור וכן לא יפול התירוץ שאמרו בגמרא הא קמ"ל דתרומת לחמי תודה תרומתו היא כיון שהם טעמים מחולקים, האמת דלפירוש רש"י קמא שכתב שם קשה כי הך קושיא דהוא מפרש דהפשיטותא הוי דבדהשתא קא מתפיס משום דלחמי תודה אחר זריקה מותר וקודם זריקה אסור ותירץ המתרץ דתרומת לחמי תודה מותר משום דבעיקרו קא מתפיס וא"כ קשה על זה הקושיא עצמה דמאי פריך ליתני לחמי תודה וכל שכן תרומתו דהוו טעמים מחולקים דטעמא דלחמי תודה משום דבעיקרו קא מתפיס וטעמא דתרומתו הוי משום דהוי דבר האסור וכן התירוץ לא יפול על זה כדכתיבנא אבל לפירוש בתרא דרש"י ז"ל דמפרש דפשיטותא דרבינא הוי איפכא וכן לפירוש הר"א ז"ל ניחא והוא מסכים לפירוש רבינו ז"ל שמפרש דטעמא דתרומת לחמי תודה ותרומתו הוי משום דלא הוי דבר הנדור:

יב

כנותר כפיגול וכו'. בפירקא קמא דנדרים (דף י"ג י"ד) הביא רבא הך מתני' למפשט בעיא דבשר שלמים אי בעיקרו קא מתפיס או בדהשתא קא מתפיס ואמרו שם והא נותר ופגול לאחר זריקת דמים הוא ופירש רש"י ז"ל דנותר הוי שנתותר חוץ לזמנו שלא נאכל ופגול שיצא חוץ ממחיצתו ואמר זה כזה וקאמר דהוי אסור וכו' שמע מינה בדהשתא קא מתפיס ותירצו בנותר של עולה כלומר דלא הוה ליה שעת הכושר מעולם דכולה כליל ואם רבינו ז"ל היה מפרש כן כיון דהוא סובר דבעיקרו קא מתפיס כדפסיק לקמן היה לו לומר דהיינו דוקא בנותר של עולה דלא היתה לה שעת הכושר אבל שאר הקרבנות בעיקרו קא מתפיס ומותר אלא ודאי ס"ל כפירוש הר"ן ז"ל שמפרש איפכא דאיסור נדריה פקע ליה בזריקת דמים ואפילו הכי תנן דאסור שמע מינה בעיקרו קא מתפיס ותירצו בנותר של עולה ולכך רבינו ז"ל דאית ליה בעיקרא קא מתפיס לא הזכיר נותר של עולה. ומאי דאמר כנותר וכו' הוא הדין בלא כ"ף וכדאמרו שם במשנה (דף י') נותר בלא כ"ף וכן כתב רבינו ז"ל לקמן מה שאוכל לך נותר או טמא או פיגול וכו':

טו

אבל אם היה בשר בכור (לפניו) וכו'. הקושיות העצומות אשר בדברי רבינו ז"ל כבר כתבן הרב כ"מ ז"ל והם נכללות בהשגות הר"א ז"ל וכמה דחק עצמו הרר"א בנו ז"ל בתירוץ הקושיא דמחלק בין מונח לפניו לשאינו מונח דמונח לפניו מקרי דבר הנדור קודם זריקת דמים משום דכיון דבזריקת דמים ניתר לאכלו הוי כשלמים ועם כל מה שדחק עצמו עדיין קשה דלאחר זריקת דמים אמאי מותר נימא בעיקרו קודם מתפיס דהוי קודם זריקה והוי אסור וכמו שפסק רבינו ז"ל בבשר השלמים ועוד קשה לאחר זריקת דמים לישראל אמאי מותר דכיון דישראל הנודר ובסתמא איירי רבינו ז"ל א"כ לאחר זריקת דמים הרי אסור לישראל וליהוי אסור ורש"י ז"ל פירש דאיירי בכהן המתפיס דאי בישראל הא לית ליה שום זכייה בגויה אבל לרבינו ז"ל דלא חילק קשה. ונ"ל לומר דרבינו ז"ל מפרש היפך מפירוש רש"י ז"ל והר"א ז"ל דכשאמרו בגמ' (דף י"ג) אלא לאו דמחית בבשר בכור ומחית בשר דהאיך גביה איירי לפני זריקת דמים אבל לאחר זריקת דמים ודאי מותר כדאמרו מ"ט דמאן דאסר דטעמא דאע"ג דאסור לזרים מ"מ אפילו למאן דקרי בכור דבר הנדור משום דמצוה להקדישו האי לאו דבר הנדור הוא דלאו מחמת נדריה הוא כיון דשרו לכהנים דאיסוריה לאו מחמת נדריה הוא שאילו כן היה אסור לכל וכדכתב הר"ן ז"ל שם בפירוש הבעיא ע"ש וא"כ לכ"ע בההיא שעתא דבר איסור מקרי ולא הוי נדר כי פליגי קודם זריקת דמים דמאן דשרי סבר בעיקרו קא מתפיס כלומר דאע"פ שזה הקדישו אחר שנולד מ"מ אינו מתפיס זה במה שהקדישו אח"כ אלא בעיקרו שהוא כשנולד דהיה אסור מעצמו ומאן דאסר סבר בדהשתא קא מתפיס כלומר וכיון דההיא שעתא הוא מהקדש מחמת פיו תפיס והוי דבר הנדור אבל לאחר זריקה ודאי דמותר דאי אזלת בתר השתא דבר האיסור הוי לכולי עלמא דאין האיסור מחמת הנדר כדכתיבנא ואי בתר מעיקרא הרי כשנולד קדוש היה מעצמו וא"כ לעולם הוי דבר אסור וכל זה לא הוי אלא כשבשר מונח לפניו אבל אם אמר כבכור סתמא ודאי דבעיקרו קא מתפיס דהיינו בשעה שנולד וכמ"ש הר"ן ז"ל בפ"ק דנדרים והכריח הדבר דהא תנן במתני' חטאת תודה ושלמים אסור ולא דייקינן מינה דבעיקרו קא מתפיס אלא ודאי דכשאין הדבר מונח לפניו בעיקרו קא מתפיס ומאי דקא מבעיא ליה כשהדבר מונח לפניו שכבר נזרק הדם ועבר מעשה הזריקה אי אמרינן בדהשתא קא מתפיס או בעיקרו דהוי קודם זריקה אבל כשאמר הרי הוא כבכור ודאי דהוי בעיקרו ולכך מקרי דבר האיסור ושרי וכמו שפסק רבינו ז"ל לעיל ומאן דאסר בבכור משום דגלי קרא לה' ואע"ג דבעיקרו הוא דבר האיסור מ"מ מרבינן ליה מקרא דלה' משום דסוף סוף הוי מצוה להקדישו ומסתבר טפי לרבות הא מחטאת ואשם מהך טעמא. ועם מ"ש יעלו דברי רבינו ז"ל כהוגן לע"ד דכיון דרבינו ז"ל פסק לחומרא להך בעיא לכך בשלמים דהוי חומרא בעיקרו פסק דאסורים ובבכור דהוי חומרא לפני זריקת דמים לומר בדהשתא קא מתפיס דהיינו במה שהקדישו בפה אמרינן בדהשתא קא מתפיס דספיקא דאורייתא לחומרא ולכך פסק בבכור דלפני זריקה אסור אבל לאחר זריקה מותר בלי ספק כדכתיבנא, ולפי זה מאי דפסק רבינו ז"ל בעיקרא קא מתפיס גבי שלמים הוי משום ספיקא דאורייתא לחומרא ולא דאיפשיטא ליה הכי משום רבינא ורבא דבעו למפשט הכי כדכתב הר"ן ז"ל דאין זה הכרח דכבר דחו להו בגמרא. וגם אין להכריח מדאמרינן בנזיר פ"ד (דף כ"ב:) בלישנא בתרא איכא דאמרי היינו דרמי בר חמא כלומר ברייתא דקאמרה האשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ובא בעלה של ראשונה והפר לה היא מותרת וחברתה אסורה הוי אבעיא דרמי בר חמא ואיפשיטא בעיין דבעיקרו קא מתפיס דכבר כתבו התוס' דאין לדמות הנושאין להדדי דודאי גבי אשה אמרינן דעתה אמעיקרא משום דבשעת איסור חבירתה נדרה אבל דרמי בר חמא הנודר נודר בשעת היתר אחר זריקת דמים וההיא סוגיא דנזיר דמדמה הנושאים להדדי ס"ל דבעיא דרמי בר חמא הוי קודם זריקה ופליגא אסוגיא דנדרים ולא קי"ל כההיא סוגיא אלא כסוגיא דנדרים דהוי בעיא במקומה והבעיא הוי לאחר זריקה וליכא פשיטותא מההיא ברייתא דהאשה שנדרה לבעיין דאיבעיא לן אחר זריקה וא"כ לא משגחינן כלל בסוגיא דנזיר ואין להביא ראיה משם אלא נשאר הדבר בספק וקי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא ומש"ה פסק רבינו ז"ל כך וכך כתב הר"א בנו דטעמו של רבינו ז"ל כן. וצריך שנפרש פי' ה"ד לפירוש זה ונאמר דה"פ ה"ד אילימא דאמר בהדיא לפני זריקת דמים מ"ט דמאן דשרי דכיון דמסתמא משמע דאעיקרו קא מתפיס כדכתיבנא והוא פי' מה שהיה על הסתם משמע שכוונתו לומר ה"ז כבכור אחר שנשחט וקודם שנזרק הדם שכבר הקדשתיו בפה באותה שעה שנשחט ולא בעת שנולד שעדיין לא הקדשתיו בפה נמצא שהוא מתפיס במה דהקדישו בקדושת פיו והוי דבר הנדור וא"כ לכ"ע אסור ואי שאמר בהדיא לאחר זריקת דמים מ"ט דמאן דאסר דדבר האסור מקרי דאי אזל בתר מעיקרא שהוא שעה שנולד קדוש מעצמו הוא ודבר האסור היה ואי אזלת בתר השתא דבר האסור מקרי דאי מחמת נדרו היה אסור לכל וכיון דהותר לכהנים נסתלק האיסור מחמת נדרו וכדכתב הר"ן ז"ל כאמור אלא ודאי דהיה לפני זריקת דמים ואמר הרי זה כזה ומספקא לן אי אזלינן בתר מעיקרא והתפיס בדבר האסור והוא בעת שנולד שהיה קדוש מעצמו או בתר השתא שכבר הקדישו בפה והוי דבר הנדור אבל לאחר זריקה ודאי דדבר האסור הוי ומותר כדכתיבנא. ולא נראה לאוקומי פלוגתא סתמא דאמר הרי עלי כבכור ולא אמר יותר דודאי משמע ליה דבעיקרו קא מתפיס והוי בעת שנולד דהוא דבר האסור וא"כ מ"ט דמאן דאסר ודחי בגמרא דאפילו שיאמר בהדיא לפני זריקת דמים לא איכפת לן דודאי בעיקרו קא מתפיס דהיינו בעת שנולד ואע"פ שבסתמא מובן אין חשש בזה שרצה לפרש דבריו ביותר וזהו טעמו של מי שמתיר ומאן דאסר אמר דקושטא הוי הכי אלא דרבי ליה קרא מלה' ומסתבר טפי לרבות הא מחטאת ואשם כיון שאח"כ בא לידי נדר שהוא מקדישו בפה. כל זה טרחתי להעמיד דברי רבינו ז"ל וישר בעיני כי הקושיות הם גדולות ועצומות. והא דכתב הטור ז"ל ביו"ד סי' רט"ו דהיכא דנדר מנבילות וטריפות והתפיס בהן דלא מקרי דבר הנדור דבעיקרו קא מתפיס לא פליג רבינו ז"ל עליו דשאני התם דלא מחית בשר קמיה:

יז

כך אם הקדיש בכנויין וכו'. הכי משמע בגמ' (דף י') דקאמר בלשון שבדו חכמים משום דלא לימא קרבן לה' הכי משמע דבהקדש נמי נאמרו הדברים ומינה לר"י דקי"ל כוותיה דהוי נמי הכי:

יח

מה שאוכל עמך לא יהיה חולין וכו'. עם מה שהקשה הר"א ז"ל בהשגות הוקשו דברי רבינו ז"ל אהדדי דכאן פסק כחכמים ולמטה גבי חולין שלא אוכל לך פסק כר"מ ותירץ הרב כ"מ ז"ל דסובר רבינו ז"ל דלפי המסקנא אידחייא לה סברוה דאמרו בגמ' (דף י"א) ולחולין שאוכל לך לר"מ לא איקרי מכלל לאו אתה שומע הן. ומלבד הדוחק שהרגיש הוא בעצמו שאינו מבואר בגמ' סתירת הסברוה איכא לאקשויי עליו מריש פ"ב (דף י"ג:) דהדרינן לסברת סברוה דאמרינן על מתני' ואלו מותרין חולין שאוכל לך וכן טעמא דאמר חולין שאוכל לך הא אמר לחולין שאוכל לך משמע לא חולין ליהוי אלא קרבן מני מתני' אי רבי מאיר הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וכו' משמע דסברת סברוה היא אמת. ולכן נראה ודאי דדעת רבינו ז"ל כדעת התוס' (דף צ"ד:) והרא"ש והטור ז"ל בסימן ר"כ שכתבו דברייתא דקאמרה לחולין שאוכל לך לרבי מאיר אסור הוא דאמר לא חולין בחול"ם ומאי דאמרינן בפירקא קמא סברוה היינו דקאמר לחולין בפת"ח דצריך לפרש דלחולין כמו לא חולין והא מקרי מכלל לאו אתה שומע הן אבל היכא דאמר לא חולין ודאי דאפילו לרבי מאיר לא הוי מכלל לאו אתה שומע הן וזהו ששינה רבינו ז"ל כאן לשון המשנה ולא כתב לחולין בפת"ח אלא לא חולין דהוא בחול"ם וקשה א"כ מאי קאמר בגמ' בריש פרק ב' טעמא דאמר חולין וכו' ופירשו שם הרא"ש והר"ן ז"ל דדייק משום דלגופיה לא איצטריך אלא לדיוקא והא כיון דהרא"ש ז"ל גופיה סבר דלא חולין בחול"ם מודה רבי מאיר אם כן נימא דדיוקא אתא להיכא דאמר לא חולין בחול"ם דאסור ומתני' כרבי מאיר ואם כן מאי פריך בגמרא להרא"ש ז"ל ורבינו ז"ל וסיעתם. וי"ל דכיון דלדיוקא אתא ע"כ למעט לחולין בפת"ח אתי דאי לא לישמעינן מתני' רבותא דלחולין בפת"ח מותר אלא ודאי דאתא למעוטי לחולין בפת"ח דאסור ודלא כרבי מאיר. כך נ"ל ליישב דברי רבינו ז"ל להסכימו עם שאר הפוסקים ז"ל והגם כי הרב בעל כסף משנה ז"ל כתב בטור יו"ד סי' כ"ד דפירוש הרא"ש ז"ל נראה לו דחוק נראה שמפני זה לא רצה לתלותו בהרמב"ם ז"ל מכל מקום נראה יישוב כמו שפירש הוא ז"ל מחמת הקושיות שהקשינו עליו:

יט

הקרבן שאוכל לך. דוקא בפת"ח אבל בציר"י ודאי דאינו כלום דלשון שבועה קאמר. והא דלא פי' כן רבינו ז"ל כשאמר הקרבן בציר"י לא חש לכותבו שהוא פשוט בעיניו וכ"כ הרב בעל כ"מ ז"ל בטור יו"ד סימן כ"ד. ומ"ש שם וכאן בכ"מ דרבינו ז"ל גורס במתני' דפ"ב קרבן לא אוכל לך הא קרבן לא אוכל לך לא קרבן לא אוכל וכתב שכ"ה גירסת הר"ן ז"ל. אני בדפוסים לא ראיתי בזה חילוק גירסאות וכ"ע גרסי בפ"ב הא קרבן שאוכל מותר ומשום הכי הוצרכו לומר הי בציר"י דאי אמר שלא אוכל לך בין שיאמר הקרבן לא אוכל לך בפת"ח בין שיאמר הקרבן לא אוכל לך בציר"י ודאי דמותר דאפי' שיהא בפת"ח פירושו קרבן יהא מה שלא אוכל לך וא"כ אמאי אסור אלא החילוק הוא בין פת"ח לציר"י היכא דאמר שאוכל לך ובהדיא כתב הכי הר"ן ז"ל גבי מתני' דפ"ק דהקרבן שאוכל לך דאוקמוה בגמ' שם דהוי בפת"ח כתב שם והא דלא עריב ותני וכו' משום דהנהו תלתא דהיינו הקרבן כקרבן דוקא כי אמר שאוכל אסור אבל אמר לא אוכל שרי וכדכתיבנא וא"כ הוא לא ירדתי לסוף דעת הרב בעל כ"מ ז"ל. גם במ"ש ביו"ד בסימן הנזכר על מה שפסק רבינו לא קרבן לא אוכל לך דמותר דאע"ג דתנן בפ"ק דנדרים לא קרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר פסק ז"ל כסתם משנה פ"ב דנדרים ולא חש לההיא, איני מבין דבריו אלו דבפ"ב רמו מתני' אהדדי ותירצו דמתני' בפ"ק הוי לקרבן בשב"א ובפרק בתרא הוי לקרבן בפת"ח ולכך מותר והיינו דכתב רבינו ז"ל כאן. גם מ"ש שם דפירוש לקרבן לא אוכל לך דשרי רבינו ז"ל הוי בשב"א הלמ"ד אבל בפת"ח הלמ"ד אסר, הדברים הפוכים וט"ס הם וצ"ל דבפת"ח הלמ"ד שרי ובשב"א הלמ"ד אסר. מיהו במה שפירש שם בהא דלקרבן לא אוכל כאן בכ"מ חזר ותיקן הדברים:

קרבן לא אוכל לך. פירש הר"ן ז"ל אי אמרינן דבקרבן משתבע שרי דקרבן לאו בר אשבועי אבל בקרבן שאוכל לך לא אמרינן דמשתבע בקרבן שיאכל לו, וכן כשאמר לקרבן שאוכל לך דקי"ל דאסור כדכתב הר"ן ז"ל בפ"ק דנדרים לא אמרינן דמשתבע בחיי קרבן שיאכל לו קרבן וכמ"ש רבינו ז"ל גבי לקרבן שלא אוכל לך דשאני התם דפשט הדברים מורה איסור דהיינו קרבן מה שאני אוכל ממך לקרבן יהיה מה שאוכל ממך אבל הכא פשט הדברים מורה היתר דאמר יהיה קרבן מה שלא יאכל דמשמע מה שיאכל לא יהיה קרבן וכדי לקיים דבריו שלא יהיו לבטלה מוקמינן להו דנשבע בקרבן והוי היתרא כיון דסוף סוף פשט הדברים מורה כדכתיבנא:

כא

אבל האומר לא טמא שאוכל לך וכו' אסור. הרב כ"מ תיקן הנוסחא וכתב דגרסינן בדברי רבינו ז"ל לטמא שאוכל לך לנותר שאוכל לך. ודברי הרב צ"ע ליישב הנוסחא וכן למטה שכתב רבינו ז"ל לא היכל שאוכל לך אסור כתב שהנוסחא משובשת והנוסחא הנכונה היא להיכל שאוכל לך. ונ"ל שאין לתקן הנוסחאות ורבינו ז"ל טעמו ונמוקו עמו דהוא גריס בגמ' בפ"ק דנדרים (דף י"ג) לא קשיא הא דאמר לאימרא הא דאמר לא אימרא כגירסת רבינו תם ז"ל שכתבו התוס' ז"ל כלומר והברייתא דקאמרה לא אוכל לך מותר היינו דאמר לא אימרא לא אוכל לך ולכך מותר דר"מ לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן והתוס' ז"ל הקשו לגירסא זו דא"כ ברישא גבי שאוכל לך דכיון דאמר לא אימרא שאוכל לך א"כ היתרא הוי ולא איסורא דכיון דאמר שיאכל לא יהיה אימרא א"כ היתר הוא ואמאי קאמרה הברייתא שהוא אסור ואי אמרת החלוקה דכשאוכל לך איירי לאימרא וסיפא דאמר לא אוכל לך אמר לא אימרא א"כ ליפלוג וליתני בדידה כולה בלא אוכל לך, ודחקו שם התוס' ז"ל הרבה בקושיא זו עד שהם עצמם הרגישו בחולשת תירוצם וכתבו כן יש לדחות לפר"ת ז"ל. ומפני קושיא זו סובר רבינו ז"ל דהיכא דאמר לא היכל שאוכל לך אסור ברישא וסיפא כולה בלא אימרא או לא היכל איירי וטעמא דמילתא משום דכדי שדברי הנודר לא יהיה לבטלה אנו מתקנים דבריו כל מה שאנו יכולים אע"פ שאנו מוסיפים על דבריו קצת תדע לך דהא לא חולין לא אוכל לך אנו מתקנין דבריו שאומרים לא חולין יהיה מה שאוכל עמך וכן לקרבן לא אוכל לך בציר"י הוי כי האי גוונא דאנו אומרים דהכי קאמר לקרבן יהיה מה שאוכל עמך ולפיכך לא אוכל הרי אנו מוסיפים על דבריו אלא ודאי טעמא מפני דכ"מ שאם אנו תופשים הדברים כפשטם יהיה דברי הנודר לבטלה אנו דוחקים עצמנו בדבריו כדי ליישב דבריו ואם אנו תופשים דבריו כפשוטן גבי לא חולין לא אוכל לך וכן גבי לקרבן לא אוכל לך פשט המאמר הוא שעושה קרבן מה שאינו אוכל עמו ואלו דברים בטלים דאיך יאסור על עצמו ויעשה קרבן מה שאינו אוכל ולכך כדי שיהיה קיום בדבריו אנו דוחקים בלשונו. גם אנו נאמר כן אם פירוש דבריו כפשטן שאמר אינו פיגול מה שאוכל לא יהיה טמא מה שאוכל עמך דברים בטלים הם אלו דלמה לו לומר שלא יהיה טמא ושלא יהיה פיגול לכך כדי לקיים דבריו אנו מוסיפים בדבריו ואנו מפסיקין בין לא לטמא שאוכל ובין לא לפיגול שאוכל לך וכן בין לא להיכל שאוכל לך ואנו מוסיפין על מלת לא עוד אוכל עמך וה"ק לא אוכל עמך מפני שאני עושה טמא מה שאוכל עמך וכן על זה הדרך לא פיגול ר"ל לא אוכל עמך מפני שאני עושה פיגול מה שאוכל עמך וכן בלא היכל שאוכל לך לא אוכל עמך שאני עושה היכל מה שאוכל עמך ועם זה יבא על נכון דברי רבינו ז"ל אין בהם נפתל ועקש ודברים נכונים בטעמם הם לע"ד. וזה פירש רבינו ז"ל בהדיא בדבריו שהוא מוסיף מלת אוכל לך על לא במה שאמר שמשמעו של דבר הוא שיהיה פיגול או טמא לפיכך לא אוכל לך:

כב

שזה כמו שנשבע בהיכל וכו'. קאי לחלוקה דהיכל שלא אוכל לך ומינה לקרבן שלא אוכל דקאמר רבינו ז"ל לעיל דמותר דטעמו הוי מפני שנשבע בקרבן אע"פ שהרב בעל כסף משנה ז"ל לא כתב שטעם השבועה הוא לחלוקה של קרבן לא אוכל לך מה לא משמע הכי:

כד

אמר לו מנודה אני לך וכו'. בפ"ק דנדרים (דף ז') אמר רב פפא בנדינא מינך דכולי עלמא לא פליגי דאסור וכו' פירוש דברי הגמ' אפשר לפרשם באחד משלשה פנים ועל דרך זה דברי רבינו ז"ל. הא' מה שפירשו התוס' ז"ל דמ"ש בנדינא ממך כ"ע לא פליגי דאסור הוא אפילו שלא אמר אלא נדינא מינך לחוד וכתבו שם התוס' ז"ל טעמא דלשון נדינא לא משמע כלל לשון הרחקה אלא משמע שאני נע ונד ליהנות ממך וכו' וכן פירשו דפלוגתא דמנודה אני לך הוי לחוד בלא שאני אוכל לך וזהו הפירוש שהזכיר הרשב"א ז"ל. וע"פ זה יתפרשו דברי רבינו ז"ל דפסק כרבנן ולכך כתב דבמנודה אני לך לחוד לא הוי אלא שלא ישב תוך ארבע אמותיו כמו מרוחק אבל מנודה אני לך שלא אוכל כתב דהרי זו אסור באכילה מפני שע"כ לא פליגי רבנן אלא במנודה אני לך לחוד אבל כשאמר מנודה אני לך שאני אוכל לך מודו לר"ע דהוי כמו מנודה אני לך לחוד אליבא דר"ע וכי היכי דהתם לר"ע הוי איסור ולא מלקות משום דחוכך להחמיר היכא דהזכיר שאני אוכל לך לרבנן הוי איסור ולא מלקות. הפירוש הב' הוא פירוש המפרשים ז"ל דנדינא לא סגי אלא שיאמר שאני אוכל לך וכן מנודה אני לך לר"ע ורבינו ז"ל פוסק כר"ע ולכך כתב במנודה אני לך שאני אוכל לך דאסור ואינו לוקה כר"ע ומ"ש אמר לו נדינא ממך לפי פירוש זה קאי אמאי דקאמר לעיל שאני אוכל לך והכי קאמר אם במקום מנודה אני לך אמר נדינא אבל שאר הלשון במקומו עומד אסור וזה פירוש השיטה שכתב הרב בעל כ"מ ז"ל. הפירוש השלישי הוא דברי הרב בעל כ"מ ז"ל דבנדינא אסור בלא שאני אוכל ואפילו בהנאה אבל הפלוגתא במנודה אני לך הוי כשאמר שאני אוכל לך ופסק רבינו ז"ל כר"ע ולפי פירוש זה אתו דברי רבינו ז"ל כפשטן בנדינא שכתב רבינו ז"ל דאסור דהוי לחוד. ומדברי רבינו ז"ל בפירוש המשנה נראה שאינו מפרש כפירוש התוס' ז"ל שכתב שם ומי שאמר מנודה אני לך שאיני אוכל לך או שאיני טועם לר"ע אסור לאכול לו או לטעום לו ואם עבר אינו חייב מלקות ובסוף דבריו כתב שם דהלכה כר"ע מוכח ודאי שדעתו כאחד משני פירושים האחרים ולא כפירוש הראשון. ובפירוש דברי הר"א ז"ל יש חילוק דהרב בעל כ"מ ז"ל רצה לומר דהר"א ז"ל אית ליה דהלכה כר"ע כדברי רבינו ז"ל אלא שסובר דפלוגתא דר"ע לא הוי אלא לענין ד' אמות דוקא דלרבנן מנודה אני לך מותר לגמרי אפילו בתוך ד' אמות ולר"ע אסור בתוך ד' אמות אבל קשה על פירוש זה דכיון דהר"א ז"ל מודה דבמשמתנא לך לא ישב בתוך ד' אמות דלא השיגו לרבינו על כך א"כ מכ"ש דלא יוכל לעמוד תוך ארבע אמות דידיה כיון שלא ישב שם וכיון דרבנן אמרי לישנא דמשמתנא הוא ודאי דמודו רבנן דבתוך ד' אמות מיהא אסור כיון דדמו ליה למשמתנא ובמשמתנא דינא הכי וכמו שהודה הר"א ז"ל ומינה דר"ע דפליג ואוסר אפילו חוץ לד' אמות הוי וכ"ש אי גרסינן לישנא דנדינא דהיא הגירסא הנכונה כדכתב הרב בעל כ"מ ז"ל דודאי לר"ע אסור אפילו חוץ לד' אמות כיון דמדמי ליה לנדינא ובנדינא אסור ליהנות אפילו חוץ לד' אמות וכמ"ש רבינו ז"ל והראב"ד ז"ל מודה לו דלא השיגו אבל אם היה מפרש הרב ב"י ז"ל דהר"א ז"ל פוסק כרבנן אתי שפיר דכיון דבמנודה לחוד ובמשמתנא לחוד לא ישב תוך ד' אמות כאן שהזכיר האכילה הוי האיסור פחות ממנו דישב תוך ד' אמות אבל לא יאכל בתוך ד' אמות והוא הדין במשמתנא דהוי הכי דרבנן מדמי להו להדדי והוא פסק כרבנן. ולפי הפירוש הב' שהוא פירוש השיטה מוכרחים אנו לומר דהר"א פוסק כרבנן ולכך אסר האכילה תוך ד' אמות לבד ולא כר"ע דאסר לגמרי ומיהו לא אסר אלא האכילה לבד תוך ד' אמות ולא הישיבה כיון דהזכיר בלשונו אכילה כדכתיבנא. ולפי הפירוש הא' שהוא פירוש שהזכיר הרשב"א וכתב וכן נראה שהוא דעת הראב"ד נראה לומר ג"כ דדעתו שהר"א פוסק כרבנן וכמו שפסק רבינו לפי אותו הפירוש כדכתיבנא ודקדק מדברי הר"א דסובר אותו הפירוש משום דלא השיג על רבינו ז"ל בנדינא שכתב שאסור ליהנות אפי' לא יאמר שאני אוכל לך משמע דאית ליה כפירוש רבינו דבנדינא לחוד סגי אלא שהוא השיג על רבינו דלית ליה דע"כ לא פליגי רבנן אלא במנודה לחוד אלא אפי' במנודה אני לך שאני אוכל לך אית ליה דפליגי דכיון דרבא מדמי ליה למשמתנא אית ליה להר"א דבמשמתנא אינו אסור אלא תוך ד"א לבד אפי' שהזכיר שאני אוכל לך דכיון דאיסור השמתא הוי תוך ד"א מה שהזכיר האכילה אינו אלא למעט הישיבה שיוכל לישב תוך ד"א אבל (לא) שלא יאכל תוך ד' אמות דידיה אך אינו מוסיף בהזכרת האכילה איסור יותר מד"א וכיון דבמשמתנא הוי הכי ה"ה במנודה דמדמי להו רבנן וזהו שהזכיר בהשגתו וכן משמתנא מינך שלא אוכל לך כו' כלומר כיון דבשמתא הוי דינא הכי הא רבנן מדמו להו להדדי וא"כ אפי' שהזכיר שאני אוכל לך אין האיסור אלא תוך ד' אמות לבד. ובאמת הנכון כדברי הר"ן לומר שפוסק כרבנן ואע"פ שהזכיר בדבריו במקצת הנוסחאות פי' אסור לאכול כו' אין כוונתו לפרש דברי רבינו אלא מסברא דנפשיה קאמר. והרב ב"י ז"ל בטור יו"ד סי' ר"ו דקדק מדברי הטור שכתב בשם רבינו ז"ל והרמב"ם כתב כו' ובנדינא מינך ולא אמר שאני אוכל לך אסור ליהנות ממנו מנודה שלא אוכל אסור לאכול עמו דמלשון עמו משמע בתוך ד' אמות דידיה ואית ליה לטור ז"ל כפירוש שמפרש הראב"ד ז"ל בדברי רבינו ז"ל לפי דעתו ואין זה הכרח דהטור עצמו כתב למעלה אבל אם אומר נדינא ממך וסיים בדבריו שאני אוכל לך אסור עמו ובודאי דההוא עמו לאו בתוך ד' אמות קאמר דהוא אית ליה כפירוש שמפרש ז"ל דבנדינא עם שאני אוכל לך אסור באכילה בכל גוונא. ועוד הזכיר שם הטור ז"ל דין ר' יוסי בר חנינא שאמר שם מודר אני לך שניהם אסורים מודרני ממך הוא אסור וחבירו מותר והרב ב"י ז"ל תמה שם על רבינו ז"ל למה לא הזכירו. ואפשר לתת טעם לרבינו ז"ל דאית ליה דשמואל פליג עליה דקאמר מודרני ממך דלא משתעי בהדיה קאמר אע"ג דשאר המפרשים פירשו ויישבו הב' מימרות דמאי דקאמר ר' יוסי בר חנינא מודרני ממך עם שאני אוכל לך הוי רבינו ז"ל לא ס"ל הכי וכיון דאידחיא לה מימרא דריב"ח אידחיא לה כולא מילתא ודוחק:

כה

האומר לחבירו הרי עלי כנדרי רשעים כו' חייב בכולן. כלומר שאם אכל יהיה נזיר ויביא קרבן ועבר על השבועה שבועת ביטוי. וא"ת בפ"ק (דף ט') על מתני' דכנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה שהקשו שם ודילמא כנדרי רשעים הרי עלי והימנו וכו' והוצרכו לומר כשנזיר עובר לפניו ולמה לו לומר כולי האי לימא דאמר כי האי לישנא דקאמר רבינו ז"ל. וי"ל דהאי לישנא פשיטא ולא אשמעינן מידי התנא אבל באוקימתא דשני הוי רבותא טובא כדאמרו שם בגמ'. ודין זה אע"פ שלא הוזכר בגמ' נפקא ליה לרבינו ז"ל מהתם דפשוט הוא בודאי ובמאי דתירץ שמואל באומר כנדרי רשעים הרי עלי והימנו כו' נראה מדברי רש"י ז"ל דכולהו אאכילת הככר קאי וכגון שהיה ככר לפניו ואמר דברים אלו אז יתחייב אם אכלו בנזירות ובקרבן ובשבועה. אבל מדברי הר"ן ז"ל נראה שמפרש שם דהריני עלי לא איירי באכילת ככר אלא באדם שרוצה לנדור בנזירות ואמר כנדרי רשעים הריני וכן אדם שרוצה לנדור בקרבן ואמר כנדרי רשעים עלי אבל חלוקה דהימנו איירי באיסור אכילת ככר שהיה לפניו ואמר כנדרי רשעים הימנו ולזה מטים דברי רבינו ז"ל אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר וכו' חייב בנזירות כנדרי רשעים עלי חייב בקרבן כנדרי רשעים שלא אוכל ממנו חייב בשבועה משמע קצת כפירוש הר"ן דבנזירות וקרבן לאו באכילת ככר שייכי אע"פ שמדבריו בפירוש המשנה אינו נראה כן. וא"ת כשאמר הרי עלי כנדרי רשעים אם אוכל ככר זה כתב רבינו ז"ל אסור ולא כתב שאם אכל חייב קרבן ואמאי כיון שאמר הרי עלי הרי בלשון עלי קרבן וכיון שאמר אם אוכל ואכל ראוי לחייבו קרבן. וי"ל דסובר רבינו ז"ל דכשרוצה לנדור בקרבן ולא בא לאסור ככר אז אמרינן דעלי קאי אקרבן אבל כשבא לאסור ככר והזכיר עלי לא קאי עלי אלא אאיסור ככר שאסר עליו. והטור ז"ל בסימן ר"ו כתב האומר כנדרי רשעים עלי חייב קרבן אמר ככר זה עלי אסור בו ע"כ. ודין הימנו והריני לא הזכיר והרב ב"י ז"ל כתב שם דלא שייכי לענין איסור ככר וקשה עליו דהימנו באיסור ככר הוי דהוי שבועה שלא לאכול הככר ולא כתבו רבינו ז"ל לא כאן ולא בהל' שבועות ובנזיר נמי שייך היכא דאמר כנדרי רשעים הריני אם אוכל ככר זו. גם מ"ש הטור ז"ל כנדרי רשעים עלי חייב בקרבן דברי מותר הם דאיהו לא עסיק בדיני קרבן כלל אלא די"ל לזה דמשום דרצה להזכיר דין הנמשך ככר זה עלי כנדרי רשעים כתב הדין הראשון דבגמ' נאמר הדין גבי קרבן ומיניה למדו הטור ז"ל גבי איסור ככר:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף