אור שמח/טוען ונטען/ז

אור שמח ‏ טוען ונטען ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

המודה בפני שנים וכו' בדרך הודיה וכו':

לבאר דברי רבינו אעתיק מש"כ בחידושי בגמרא מזמן כביר, הנה ראינו בסוגיא זו שני טעמים לפטור המודה, חד משום משטה אני בך, וחד משום שלא להשביע את עצמו אמר כן, וכבר נתבאר בשו"ע ובש"ך, ולנו לבאר אך דברים אחדים, בסוף פרק גט פשוט אמר הגמרא דשכיב מרע אינו משטה בשעת מיתה, אולם טענת השבעה איכא אף בשכ"מ דאדם עשוי שלא להשביע את בניו יעו"ש. והנה צ"ב מאי בעי תמן שכ"מ שהודה אם אמרינן אדם משטה וכו', בלא זה הא איכא טענת השבעה, ומזה הוכיחו הפוסקים דבתבעו והודה לא שייך שלא להשביע כו' ותמן בתבעו איירי, אבל שיטת רבינו דאין נפק"מ בתבעו רק אם הודה בפני התובע לא שייך תו טענת השבעה, ואפשר דמוקי הך כגון שהודה בפני התובע, ובזה הדרך דרך הרב בש"ך בס"ק ל"ד עי"ש. [וראיתי בשאלתות פ' ויקרא שמפרש דבהודה בפני המלוה אך גם בתבעו עיי"ש היטב]. והנה המעין יראה כי דעת רבינו, דהא דאמרי רב ושמואל דשכ"מ שאומר מנה לפלוני כו' אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין, דמשום שלא להשביע בניו, הרי דבאומר תנו לא שייך טענת השבעה בשכ"מ, וא"כ פשוט דמוקי הך דבעי רבא באומר תנו ואפ"ה אם הוה משטה בשכ"מ הוה טענינן להו משטה אני בך אם לא דרך הודאה, ואפשר דכיון דאומר תנו אין זה רק מגדר מתנת שכ"מ, ובאופן שגם האיש שהודה לו מודה דאינו חייב לו כלום [דאפילו בבריא סבר רבינו דאדם מחייב עצמו בדברים] וע"ז בעי מי בעי אתם עדי או לא, ועיקר בעייתו על גדר מתנת שכ"מ מי בעי אתם עדי, וכן כתב רבינו פרק כ"ח מזכיה ז"ל, ומשפטי מתנותיו אינם כמתנת בריא כיצד ש"מ שצוה ליתן לפלוני כו' ואין ש"מ צ"ל אתם עדי אלא כל השומע את דבריו ה"ז עד שאין אדם משטה בשעת מיתה עכ"ל. וכן היכי דלא שייך גדר מתנת שכ"מ כמו בגר וכיו"ב אם מודה ואומר תנו אף שאינו חייב לו דפסק רבינו בפרק י"א ממכירה דמצי לחייב עצמו בעדים כמו ערב עיי"ש, הגם דשם כתב רבינו דאמר הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה זה דוקא בבריא אבל בשכ"מ אף בלא אמר הוו עדים סגי [ועיין ש"ך סימן פ"א סעיף כ' בזה ובאו"ת שם ודוק], רק באופן דלא שייך השבעה כגון שאומר תנו, ולכך לא הקשה הרי"ף רק מהך דאמר רבה שכ"מ שהודה כו' דלא אמר תנו, וזה פשוט:

והנה רבינו העתיק דברי הרי"ף דהך דאמר רבה מיירי באומר דרך הודאה כמוסר דבריו בפני עדים ולכך לא טענינן שלא להשביע כו', והקושיא עצומה מהא דכתב רבינו בפרקין דבהודה דרך הודאה גמורה מצי למיטען שלא להשביע כו', ושיטת התומים דבלא הודה דרך הודאה אז אמרינן אנן שלא להשביע אף כי לא טעין איהו, אבל בהודה דרך הודאה כי טעין איהו שפיר טעין אבל אנן אף לבניו לא טענינן טענת השבעה. אולם ע"ז קשה טובא דמאי בעי רבא אם אדם משטה בשעת מיתה, טפי הו"ל למיפשט מהך עובדא דסנהדרין דהוו קרו ליה עכברא וכו' כי שכיב אמר פלוני כו' דאמר ר' ישמעאל בר"י דאין אדם עשוי שלא להשביע בניו, ואמאי אכתי נטעון השטאה לבניו דאם הוי דרך הודאה איך הוה טעין ר"ח השבעה לבניו, וע"כ בלא הודה דרך הודאה וכן משמע לשון כי שכיב אמר, דדרך שיחה אמר, וא"כ מדלא טענו משטה לבניו ע"כ דאין אדם משטה בש"מ, דלפי שיטת רבינו אף בלא תבעו טענינן משטה כמו שהוכיח הש"ך ס"ק י"ב. אך לשיטת הש"ך ולח"מ דאך בבריא אמרינן שלא להשביע בהודה דרך הודאה, אבל בשכ"מ כי הודה דרך הודאה לא אמרינן שלא להשביע דאין אדם משביע בשעת מיתה דרך הודאה כמו דאין אדם משטה בשעת מיתה, וא"כ לא מצינן למיפשט מהך דר"י בר"י דלעולם דילמא אדם משטה בשעת מיתה, והך עובדא דר"י בר"י הוי דרך הודאה ואפ"ה טעין ר"ח השבעה דכפי ס"ד דאדם משטה בש"מ ה"ה דעושה שלא להשביע בניו דרך הודאה בש"מ, וכן לסברת הלח"מ דלחדא מילתא אהני וכיון דאין משטה בשעת מיתה אהני דרך הודאה שאין זה להשביע, א"כ אם אמרינן משטה בש"מ תו אף דרך הודאה טענינן שלא להשביע ודוק:

ולכולהו טעמים דפירשו האחרונים לא ידענא מאי נקיט הרי"ף מהך ברייתא דראו את אביהם שהטמין וכן רבינו סמך זו לזו בפרק י' מזכיה, מאי ראיה מהתם כיון דאמרת דכ"ז אינו רק בשכ"מ או לטעון לבניו, אטו תמן מיירי בשכ"מ. והנראה פשוט, דכיון דמזמין עדים ואומר לפניהם כל לבו בדרך הודאה (ש"ך ס"ק י"ט) א"כ לא שייך משטה אני בך, ולא שלא להשביע עצמו אמר כן דחזינא דמגלה כל לבו ולא כמהתל אומר זה ואיך נאמר דאמר זה בערמה שלא להשביע, רק דתמיה לן א"כ למה לו להודות בפני עדים כיון שבלבו לשלם והוא יודע מהחוב אמאי יודה בפניהם ומי מכריחו לזה, הלא דבר הוא, ולכך כי טעין שלא להשביע נאמן דאיכא טעמא למלתא משום ענין תכליתי היינו שלא יחזיקוהו העולם לעשיר, דאם תאמר שלא היה שלא להשביע א"כ מדוע היה צריך להודות כיון שאינו פורע לו הלא אם לדוכרן פתגמא ע"ז צריך להודות בפני עדים אתמהה, ולכך נאמן בטענת משטה, אבל בשכ"מ שאומר מנה לפלוני בידי דרך הודאה הלא אנו רואים מדוע צריך להודות, שהלא צריך להודיע לבניו מי האיש המגיע לו זה ולצוות לביתו, לכן אין לנו שום ספק כלל ואין כאן טענת שלא להשביע, דלומר שאמר שקר הלא הודה כאדם המגיד כל לבבו, ומפני זה הביאו ממה דאמרינן בסנהדרין אם כמוסר דבריו קיימין, דתמן הרי מילתא בטעמא מפני שהן רואים שהוא מטמין זה, הוא אומר להם מפני מה אני מטמין מפני שהמעות הם של פלוני או של מעשר ולכך דבריו קיימין, וכן הך דאמר להם אחד אני ראיתי כו' בשדה דבריו קיימין כו' דמיירי ע"כ במוסר לו בתורת עדות, דאל"ה מצי טעין משטה אני בך וכן כתב בחידושי רבינו יונה, וכן דייק הסמ"ע בסי' רנ"ה מדברי הטור ואמאי לא אמרינן שלא להשביע עצמו ועיין חידושי רבינו יונה, ולפ"ז א"ש, דכאן הרי חזינן סיבת הדבר מפני מה הודה זה מפני שראוהו שהטמין אמר לו מפני מה מטמינם כי הם של מע"ש או של אחרים, ולכך כיון שאומר בתורת הודאה גמורה א"כ לא אמרינן ששקר בפיו ומערים שלא להשביע את עצמו, ונכון בס"ד:

ולפ"ז מיושב דברי הריב"ש בשו"ת סימן שצ"ב שכתב דה"ה בבריא דרך הודאה לא אמרינן טענת שלא להשביע עצמו, היינו כמו בנידון דידיה דשם ידעינן טעמא מפני מה הודה בגביע הכסף מפני שהב"ד הכריזו שכל מי שיש לו מעניני פלוני יגיד ובח"ח, וא"כ ודאי לא טענינן שלא להשביע, והריב"ש דייק שמעתתא כדרכו ולא כאשר חשבו הש"ך בס"ק ל"ד לטועה עיי"ש. מיהו מדברי הנמוק"י מוכח דסבר דבהודה דרך הודאה לא טענינן השבעה, דהקשה אהך דראהו אחד כו' בשדה דבריו קיימין ניחוש שלא להשביע כו' ול"ל דהכא במוסר עסקינן כו' מוכחא דאם הוי מיירי במוסר לא אמרינן שלא להשביע כיון דהודה דרך הודאה וכמוסר, וכן מה שתירץ הנמוק"י דהא משום שיכול ליטול אלמא דמהימן ליה ואומר לו האמת, אין זה רק מפני דהוי כמו דרך הודאה ואינו יכול לטעון שלא להשביע כו', ואולי דסובר דהוי כאומר אתם עדים דבזה דעת הש"ך דגם לרבינו מהני לענין שלא להשביע. ולפ"ז להטור לטעמיה דסבר דאף אם אומר אתם עדי שלא בפני התובע מצי טעין שלא להשביע ועיין ש"ך סק"כ, ולפ"ז מוכרח לומר דהך דראוהו שהטמין איירי בגוונא שכתב רבינו יונה יעו"ש ודוק:

והנראה לי בשיטת רבינו, דהנה כמה מהפוסקים סברי דלא אמרינן משטה רק בתבעו, אבל הודה מעצמו לא אמרינן טענת השטאה כלל, [וכן מוכח מהשאלתות דמוקי הך דרבא בתבעו, דאל"כ לא מצי טעין משטה אני בך והבן] וכן פסק בשו"ע, ורבינו חולק כמו שברר הש"ך סקי"ב עי"ש, ולפי אשר הבינותי מדבריו נראה דסובר דאע"ג דהודאה היינו כמוסר עדות בפני עדים ולא מצי טעין משטה אין זה רק במודה מעצמו, לא בשתובעו בעדים אילו דאז מצי טעין משטה אני בך כמו שהשטה בי שתבע אותי לשקר, אם לא שאמר ליה אתם עדי, ומיושב היטב סגנון דבריו שבסוף פ"ו דשם לא הזכיר כלל דרך הודאה משום דמיירי בתובעו מנה לי בידך לכן כתב בקצרה שאין כאן עדות עד שיאמר הלוה אתם עדי כו' היינו משום דתובעו לכן לא מהני אף דרך הודאה, אבל בפרקין כותב שאינו תובעו לכן כתב דמהני דרך הודאה כמו אתם עדי, ומדוייק שפיר מה דנקיט במשנתנו בפניו הודה כו' היינו דבלא תבעו מיירי ולכך סגי דרך הודאה לחוד, ולכן בהך דצריך שיאמר אתם עדי הביא ברייתא דמיירי בתובעו לכן בעינן אתם עדי, וכן בהך דערי ושכבי כו' מסיק דבעי אתם עדי מפני שתובעו, ובהך דר"נ דהוי קרי ליה קב רשו אפשר דמיריי דהודה דרך הודאה ולכך לא הוה טעין משטה אני בך, ודוק כי זה נכון בשיטת רבינו. [אח"ז רב מצאתי בשו"ת מהר"ם אלשיך סימן קל"ד שפירש כן בקצרה בשיטת רבינו יעו"ש והנאני]:

ובזה מיושב מה דתמוהים לי דברי הריב"ש בסימן שצ"ב שכתב דטענת משטה לא שייך משום שאינו תובעו כו', וכ"ת מצי למיטען שלא להשביע וכו' היינו היכי דלא אמר ליה דרך הודאה כו', ותמוה מאוד דלדחות טענת השבעה נקיט טעמא משום דהוי דרך הודאה, דצריך ביאור רב כמו דפרשתי, ולמדחי טענת משטה שביק הך דהוי דרך הודאה דפסקו רבינו והבאים אחריו דכל דרך הודאה לא טענינן משטה, ואיהו כתב לקמן לשון רבינו דכל שהודה דרך הודאה לא דרך שיחה כו' הרי דדרך הודאה לא מצי למיטען משטה וצ"ע. אולם לפי מה שבארתי א"ש בפשיטות, דבתבעו אף דרך הודאה לא מהני, רק בהודה מעצמו אם דרך ספור ושיחה מצי למיטען משטה ואם דרך הודאה לא מצי למיטען משטה, ות"ל כי כוונתי לזה מסברא דנפשאי טרם ראיתי דברי הריב"ש, והנה לפי מה שבארתי לעיל לא רחוק לומר כמש"כ הר"י אבן לב דהא דבפני התובע אם הודה לא אמרינן טענת השבעה, דוקא כשהודה דרך הודאה, אבל דרך שיחה לא ומצי טעין אף בפני התובע שלא להשביע הודיתי, ומדוייק סדר לשון רבינו, וטעמא דמלתא, דלפי מה שפרשתי לעיל דכל דהודה דרך הודאה וכמוסר להן עדותו לא מצי טעין כלל לא השבעה ולא השטאה, רק מפני שלפלא לנו מדוע היה מוכרח זה להודות ומי הביאו לידי זה, לכן אם טעין שלא להשביע נאמן דאית טעמא להודאתו, ולפ"ז לפני התובע שפיר איכא טעמא דרוצה להראות להתובע שאינו מכחישו ומודה בפני עדים ולכך לא יגוש אותו, וא"כ מש"ה לא מצי למיטען השבעה ודוק בכ"ז:

ולפי מה שבארתי שיטת הריב"ש לעיל, דאזיל אליבא דשיטת רבינו דאף אם לא תבעו יכול לטעון ג"כ משטה א"ב, רק בשהודה דרך הודאה סבר דאיכא נפ"מ דאם לא תבעו אינו יכול לטעון משטה א"ב ואם תבעו יכול לטעון משטה א"ב, א"ש מה דהאריך שם הריב"ש בנידון דידיה דתליא אם הודאה בפני אחד הוי הודאה, והא הר"ן בחידושי סנהדרין כתב בשם ר"ד בונפיר דבהודה מעצמו בלא תביעה דלא שייך טענת משטה תו אף בפני אחד הוי הודאה, ודוקא כשתבעו דאז שייך משטה הוי הדין דבפני אחד אף אם אמר אתה עד הוי ולא כלום דמילי דכדי נינהו ומשטה הוא בו עכ"ד ודבריו נעימים, וכיון שכתב הריב"ש דבלא תבעו אינו משטה, תו איך מייתי ע"ז פלוגתת הקדמונים בהודאה בפני עד אחד, וכבר תמה ע"ז אחד מהאחרונים, ולפי מה שבארתי דסובר דטענת השטאה שייך גם בלא תבעו, רק משום דהודה דרך הודאה גמורה וכמוסר לו עדותו לכן לא מהני השטאה, א"כ תו הוי הסברא פשוטה דבפני עד אחד הוי מילי דכדי כמו דהוי בתבעו והודה, והר"ד בונפיר לא קאמר רק לטעמו דסבר כהראשונים דבלא תבעו אף אם סיפר דרך שיחה ג"כ אינו יכול לטעון משטה, לכן מהני אף בפני עד אחד, אבל לשיטת הריב"ש דאף בלא תבעו בעי שיהיה דרך הודאה גמורה כמו שמעתיק על נידון דידיה לשון רבינו דרך הודאה לא דרך שיחה ושונה ומשלש בזה, א"כ תו פשוט דבפני עד אחד הוי כמו דרך שיחה דמאי איכפת ליה כי מודה כיון שיכול להכחישו וכמו בתבעו להך שיטה, וברור בס"ד:

ב

והוא ש[י]היו ב"ד מכירין את שניהן:

נ"ב ירושלמי פרק המגרש סוף ה"ז אר"ח צריכין הדיינין מכירי את הנידונין מעשה היה וזייפו וזה על פסק ב"ד יעו"ש:

ה

בההמ"ג ור"ה גאון כתב שאם היה חייב שבועת התורה ואמר נשבעתי כו' מ"מ נשבע [הוא] היסת שכבר נשבע.

נ"ב, יתכן דגם בזה שייך דין היפוך שבועה דיאמר לו השבע שלא נשבעתי שבועת התורה ואז אשבע שבועת התורה, ואם לא ירצה אז מיפטר לגמרי כמו בכל דין היפוך שבועת היסת ודוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.