לחם משנה/אישות/ג

לחם משנה ‏ אישות ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

ואם קידש בשטר כותב על הנייר וכו' הרי את מקודשת לי וכו'. קשה למה לא כתב כאן דאם חתמו בעדים ונתנו בינו לבינה דמקודשת וכמו כן גבי גט פרק ראשון וגבי עבד פרק חמישי ובודאי דה"ה כן גבי שטר קידושין דומיא דגט כיון דאית לן עידי חתימה כרתי ובפרק האיש מקדש (קידושין דף מ"א) אמרו שם הכא במאי עסקינן כגון שקידשה בשטר שאין עליו עדים ור' מאיר לטעמיה דאמר עידי חתימה כרתי משמע דלרבי מאיר שטר קידושין בעדי חתימה סגי ולא ידעתי למה לא הזכירו כאן רבינו ז"ל דפסול:

ד

כתבו שלא לשמה וכו'. בהלכות פסקו כרב פפא ורב שרביא והביאו ראיה לדבריהם דאע"ג דאוקמוה הכא בשטרי פסיקתא הא אוקמוה בפרק הנושא (כתובות דף ק"ב:) בשטרי אירוסין ממש. וראיתי מי שהקשה כיון דהרמב"ם ז"ל פסיק הכי משמע דאית ליה דתירוצא דשטר אירוסין הוי קושטא דמילתא וא"כ איך כתב בפרק כ"ב מהלכות מלוה על מה שפסק רבינו ז"ל שם אין כותבין שטר אירוסין כתב ה"ה ז"ל דפירוש שטר אירוסין הוא שטר פסיקתא הא ודאי אינו כן כיון דהוא פסק כרב שרביא ודאי דאית ליה שטר ממש והך קושיא נמי נ"ל דאיתא התם בגוונא אחרינא כיון דהוא פסיק בהלכות זכייה ומתנה בפ"ו שדברים אלו לא נתנו ליכתב. ובפרק הנושא אמרו מאן דאית ליה הכי מוקי הך מתניתין דשטרי אירוסין בשטר אירוסין ממש דאי לא לא מיתוקמא מתניתין אליביה לפי פירוש רבינו ז"ל דמפרש דלא נתנו ליכתב דאין הכתיבה מועלת כדפירש שם בהלכות זכיה ואם כן מה מועיל כתיבה בשטרי פסיקתא דכותבין אותן מדעת שניהם כדפריך שם בגמרא אלא ודאי ע"כ מתני' איירי בשטרי אירוסין ממש. ואי לאו דברי ה"ה ז"ל ל"ק כלל דלרבינו הוה מצינן למימר דאית ליה שטרי אירוסין ממש אבל בדברי ה"ה ז"ל קשה. וי"ל דה"ה ז"ל ס"ל דלפי המסקנא דתירצו דברייתא איירי בשקנו מידו הך משנה נמי איירי בשטרי אירוסין וקנו מידו דומיא דההיא ובהכי מיתרצא קושיא חדא דהקשו שם התוספות ז"ל דלרבינא דאית ליה כתבו שלא מדעתה מקודשת א"כ מתניתין איירי בשטרי פסיקתא וא"כ מאי קבעי לעיל אי דברים הללו נתנו ליכתב אי לאו ודאי דנתנו ליכתב והשתא ניחא דהוה מספקא ליה דילמא איירי בשקנו מידו ומ"מ משמע ליה מתניתין בלא קנין לפי פשטא ולכך קאמר מאי לאו בשטר פסיקתא ובלא קנו מידו כפשטא דמתניתין הכי משמע. ולפי האמת מוקמינן לה בשטרי פסיקתא ובקנו מידו ואע"ג דקנו מידו לא אמרינן בהא סתם קנין לכתיבה עומד אלא בעינן דעת שניהם. ומ"מ מוכחינן שפיר דהלכתא כרב פפא ורב שרביא אע"ג דלפי האמת מוקמינן מתניתין בשטרי פסיקתא משום דכיון דרב אשי מוקי מתניתין כוותייהו בשטרי אירוסין משמע דס"ל כוותייהו ולפי האמת דקאמרינן בשקנו מידו לאו משום דלית הלכתא כרב פפא ורב שרביא אלא דלא צריכינן להכי דמצינן לאוקמי בשקנו מידו. זה נראה לי ליישב דעת ה"ה ז"ל שכתב בפירוש דברי רבינו ז"ל שם פירוש שטר אירוסין שטרי פסיקתא דמשמע דהוא מפרש דברי רבינו ז"ל כן דאין לומר דמפרש כן לדברי שאר המפרשים דהיינו הר"ז הלוי ז"ל דפסק כרבינא דזהו דוחק כיון דהוא מפרש דברי רבינו ז"ל ודאי דמה שהוא מפרש דעתו מפרש: גבי כתבו שלא מדעת כתב הטור ז"ל בשם הרמ"ה ז"ל דשמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ונסתפק הרב ב"י ז"ל שם אי איירי בקדשה בנייר בפירוש או אפילו שקדשה בשטר. ונ"ל דאין מקום לספק ההוא דאפילו קדשה בשטר מיירי דהאי דינא נפקא ליה להרמ"ה ז"ל מההיא סוגיא דפרק האיש מקדש דכתיבנא דאוקימו שם פלוגתא דר"מ ורבי אליעזר ורבנן דכתבו לשמה ושלא מדעתה ושם אמרו רבנן שמין את הנייר כו' והתם ע"כ איירי שקדשה בשטר עצמו וקא אמרי רבנן שמין את הנייר וטעמו של הרמ"ה ז"ל דפסק כרבנן התם:

ה

ואם קדש בביאה אומר לה הרי את מקודשת וכו'. והמקדש בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה. כתב ה"ה ז"ל שדעת רבינו ז"ל כדעת בעל ההלכות שכתב דעתו על גמר ביאה וכו' היכא דא"ל אקדיש לי בביאה סתם וכו'. קשה דלא הוצרך בעל ההלכות לומר כן אלא לתרץ קושיית התוספות ז"ל דבפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נ"ה:) אמרינן דנקנית בהעראה וכאן אמר דכל הבועל דעתו על גמר ביאה ולא קני בהעראה לכך תירץ בעל ההלכות דשאני התם דפירש ואמר בתחילת ביאה ליקני אבל הרי"ף ז"ל תירץ בפרק הבא על יבמתו דהתם הוי העראה במקום חופה דהיינו אחר קידושין ורבינו ז"ל אית ליה כדברי הרי"ף ז"ל בפרק עשירי שכתב שם והבא על ארוסתו אחר שקידשה משיערה בה קנאה ושם כתב ה"ה ז"ל שהוא כדעת ההלכות ז"ל וא"כ למה הוצרך רבינו ז"ל לשני התירוצים. וי"ל דודאי כדברי בעל ההלכות הוי פשטי הדברים מדקאמר דעתו וכו' משמע דהיכא דפירש לה וכדברי ההלכות ג"כ ס"ל משום דקשיא ליה קושיית התוס' שהקשו בפ"ק בד"ה ובעלה וא"ת ונילף מג"ש דקני בביאה כדאמרינן בריש הבא על יבמתו אשה לבעלה מנין שנקנה בהעראה אתיא קיחה קיחה. ולפי זה ניחא דהך ג"ש לא הוי אלא לענין חופה בלבד:

ו

הדברים שיאמר האיש כשמקדש כו'. כתב הרב המגיד ז"ל ודע שאלו הלשונות מועילין וקשה כיון דאלו הלשונות של הברייתא אינם מועילין אלא דיעבד א"כ כשהקשו בגמרא במאי עסקינן אי לימא בשאין מדבר עמה וכו' אדהקשו על הבעיא היה להם להקשות על הברייתא דאי במדבר אפילו לא אמר כלום ואי אינו מדבר מנא ידעה. וי"ל דודאי הברייתא יש לתרץ דידעה דאותם הלשונות קרוב להכיר אותם אבל בבעיא ג"כ קשיא ליה למקשה דלית לשנויי דידעה משום דאין קרוב להכיר אותם הלשונות ולכך מקשה במאי עסקינן וכו':

הרי את ארוסתי וכו'. יש בקצת ספרי רבינו ז"ל אסורתי במקום עצורתי וניחא לפי גירסתו מה שקשה לפי פירוש רבותיו של רש"י ז"ל דקאמר אשה עצורה לנו. ורש"י ז"ל הצריך הפירוש האחר ולפי גירסא זו לא צריכנא למשכוני אנפשין:

ח

היה מדבר עם האשה [על עסקי הקידושין ורצתה] ועמד וקידש ולא פירש וכו' הואיל והן עסוקין באותו ענין דיו כו'. ורצתה פירש מהררי"ק ז"ל דהיינו דאמרה אין. משמע דאי לא אמרה אין לא מיקדשא אפילו מדבר עמה על עסקי קידושין אבל בגט לא כתב שם רבינו ז"ל אלא מדבר עמה על עסקי גיטה בלבד דהתם ודאי לא בעינן רצתה משום דהוי בעל כרחה. וא"ת א"כ בגמרא כשאמרו אי כשמדבר עמה על עסקי גיטה אפילו לא אמר לה לימא אפילו דאיירי דלא אמרה ובודאי דידעה כיון שמדבר עמה על עסקי הגט אע"ג דלא אמרה אין דהא בגט לא אמרה ואמרינן דידעה ומיבעיא ליה אי הני לישני הוו לישני דקידושין או דילמא לא הוי לישני דקידושין ולא מיקדשא. ותו קשיא ליה היכא דאמרה הני לישני ודיבר עמה על עסקי קידושיה אף ע"ג דלא אמרה אין כיון דידעה דהוי קידושין אי הני לישני דמיועדת וכו' הוו קידושין אמאי לא מיקני במדבר. ורבינו ז"ל סתם וכתב והוא שיהיה מדבר עמה על עסקי קידושין ולמטה כתב דמדבר על עסקי קידושין בעינן שתאמר הן א"כ למעלה נמי נראה דבעינן שתאמר הן וא"כ קשה בלאו אמירת הן כיון דידעה מאי קאמרה ליהוי ספק מקודשת דדילמא הני לישני הוו לשון קידושין. וי"ל דבלאו אמירת הן לא ידעה ודאי אי לקידושין יהב לה משום דכיון דלא אמרה הן לא אסיק אדעתה דהוו לשון קידושין דמשמע לה כיון דלא נתרציתי לו בפירוש ודאי דלא יקדש לי אבל בגט כיון דהוא בע"כ אפילו בלא אמירת הן ידעה דהוי גט דאמרה כיון דדיבר לי שרוצה ליתנו אף ע"פ שלא אמרתי לו הן נותנו לי בעל כרחי, ועוד דשם בגט אע"ג דלא אמר לה כלל כתב שם רבינו ז"ל דהוי גט מדאורייתא ופסול מדרבנן ולכך בידיעה קצת סגי. ע"כ בקונטרס:

היה מדבר עם האשה כו'. וכתב הרשב"א ז"ל שאפילו חזר ואמר לה וכו' מלשון והיה רוצה משמע דאפי' דקאמרה אין ולא דמי לכנסי פקדון זה שכתב רבינו ז"ל פ"ה שאפילו אחר שנטלתו אי אמרה אין סגי דשאני הכא דדילמא מתנה יהיב ניהלה כיון שלא פירש או דלמא מלוה הוי והמקדש במלוה אינה מקודשת לכך צריך לשוב לקחתו. ע"כ קונטרס:

י

אמר לה הרי חצייך מקודשת לי וכו' הרי זו מקודשת. כתב ה"ה ז"ל דכיון דחזינן בגמרא דבהני אמרי את"ל מקודשת כו'. כנראה שה"ה ז"ל לא נתן טעם אבל יש ליתן קצת טעם ולומר דבחצייך בפרוטה אית לן לומר דמקודשת דמונה והולך הוא וה"ק לה נמצא שהחצי מגיע לך בפרוטה והחצי בפרוטה אבל ב' חצייך בפרוטה אין כאן מונה והולך דהיל"ל חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה אבל באומרו שני חצייך משמע דדעתו לקדש לחצאין ואע"ג דבגמרא אמר הכא ודאי דבחד זימנא קאמר לה כו' היינו לחד צד אבל לצד אחר אית לן למימר בההיא דב' חצייך דמקודשת טפי:

אמר לה חצייך מקודשת לי בפרוטה וכו' הרי זו מקודשת וכו'. בסי' ל"ה כתב הרב ב"י ז"ל על קושיית התוס' ז"ל שהקשו גבי חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה דאמאי לא יועיל והא לא אמרינן לעיל דלא פשטו קידושין בכולה אלא משום דאיכא דעת אחרת ואינה מתרצה וכו' ותירצו דאיירי דלא אמר התם לשון קידושין. ורבינו והטור ז"ל דכתבו דין זה גבי קידושין קמה להו הקושיא. ותירץ הרב הנזכר דכשאמר תחילה חצייך בפרוטה ליכא גילוי דעת שהיא מתרצה בכולה וכי הוה אמר לה וחצייך בפרוטה דאז גלי דעתה שהיא מתרצה בכולה מאי הוי דילמא בשעת אמירת חצייך בפרוטה לא נתרצית אלא לחצייה והשתא הוא דהדרא בה ונתרצית ע"כ. וקשה דא"כ מה יתרץ לשני חצייך בפרוטה דהוי הריצוי בבת אחת. וי"ל דאף כשבאו בבת אחת לא נתרצית דאמרה לחצאין רוצה לקנותני בחצי פרוטה כל חציי. וכשהזכיר פרוטה לכל חציה י"ל כדכתב הרב ז"ל והמחבר כתב. לכך נ"ל לתרץ דכיון דהאשה רוצה להתקדש לחצאין בפרוטה אחת חציה ובפרוטה אחרת החצי האחר וזה אי אפשר דאין קידושין לחצאין לא אמרינן בכולהו כיון דהיא מעכבת ורוצה שלא תתערב החצי בחצי האחר משא"כ גבי בתך ופרתך ודוחק:

יא

האיש מקדש את בתו שלא לדעתה כו'. אע"ג דבגמרא פ"ק דקידושין (דף ג':) משמע דלא נפקא לן מהאי קרא אלא קטנה דוקא דהקשו ואימא ה"מ קטנה וכו' עד שהוצרכו לאתויי נערה מקרא דויצאה חנם מ"מ לבתר דאתי ויצאה חנם גלי לן דהאי קרא לנערה נמי דעיקר פשטיה בנערה הוא כדכתבו התוספות ז"ל:

וכן כשהיא נערה רשותה בידו וכו' ולא היא. ובמאמר אמרינן התם במסקנא דנערה עושה מדעת עצמה משום דזקוקה ועומדת. ורבינו ז"ל לא כתב בהלכות יבום כן בפירוש אלא כתב וקטנה אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה וממילא משמע דוקא קטנה אבל נערה לא: רבינו ז"ל לא הביא הא דההוא אמר לקריבי וכו' משמע דאית ליה דמאי דכתב הרי"ף ז"ל דהא סבירא להו דחיישינן שמא נתרצה האב ולית הלכתא כוותייהו לפי דעתו ז"ל ולא במאי דכתב הרי"ף ז"ל דלא שייך הך פלוגתא בהך פלוגתא דא"כ היה לו לרבינו ז"ל להביאו אלא כדכתיבנא. והטור ז"ל הביא הך עובדא בסימן ל"ז שכתב שם וקטנה שקדשה עצמה למי שגילה כו' ופסק כרבה ולכך כתב כל זמן שלא שדכה וטרח וכו' והיינו כרבה דאמרו שם איכא בינייהו דלא טרח והרב ב"י ז"ל לא שת לבו לזאת וכתב שם שהם דברי הרמ"ה ז"ל ותמה על מ"ש וטרח לחזור וכו', ובמה שכתבתי הוא מבואר. עוד כתב שם הרב ב"י ז"ל וגרסינן תו בגמרא זו היא גירסת הרא"ש ז"ל אבל בספרים דידן וכו' ודברי הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר כגירסת הרא"ש ז"ל והך ודאי כשגגה היוצאה מלפני השליט דאין כאן חילוף נוסחאות בין הר"ן והרא"ש ז"ל דהר"ן הביא מימרא תליתאה והרא"ש ז"ל הביא מימרא תניינא וכד מעיינת ביה בקל יתבאר דהר"ן והרמב"ם והרא"ש ז"ל גירסא אחת להם והוא פשוט. ע"ק בדברי רבינו ז"ל בה' עבדים שפסק שם מעות הראשונות לקידושין ניתנו ושם פסק דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות וכתב שם דאחר יעוד מוסרה וכיון דהוא סבר דלא כרבי יוסי הם דברים סותרים. ועוד קשה שם מה שכתב מוכר האלמנה דלא משכחת לה אלמנה כדהקשו בגמרא וכאן אני כותב הדברים בקוצר כי כבר הארכתי בהם במקום אחר:

יג

נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה אינה מקודשת וכו' ובין היא ובין אביה יכולין לעכב. כבר נודע בכאן קושיית הר"ן ז"ל. והרב ב"י ז"ל לא נראה לו יישוב הרב מהר"י קולון בשורש ל' ותירץ תירוץ אחר ואמר והיכא דנתקדשה בפניו ודאי דמוכיח דכיון דלא מיחה באותה שעה נתרצה ולכך צריך עיכוב דידה דאם היא מעכבה רצוי האב לא מהני. וקשה בדבריו דהא בגמרא (דף מ"ה:) גבי נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן וכו' משמע התם דטפי עדיף היכא דליתיה קמן מהיכא דאיתיה דהיכא דאיתיה אמרינן האי דאישתיק מרתח רתח והלכתא כרב הונא דאמר הכי בגמרא. וע"ק דתינח שתירץ בעיכוב דידה בעיכוב דידיה מאי מתרץ אם לא שיאמר דכשיעכב הוא לבסוף לא מהני נתקדשה בפניו אבל כשנתרצה הוכיח סופו על תחלתו והיינו תירוץ שתירץ מהר"י קולון ז"ל. ולהר"י קולון ז"ל קשה דלא תירץ אלא לאביה אבל להיא מה יתרץ אם לא שיאמר דכשתעכב היא אפילו שיתרצה האב לבסוף לא מהני מאחר שמתחלה לא קדשה הוא דאז היה יכול לקדשה בע"כ כדכתב הרב ב"י ז"ל א"כ ודאי בשני התירוצים יבאו על נכון כל דברי רבינו ז"ל אבל בחד בלא חבריה לא סגי:

יד

היתה הבת ספק בוגרת וכו'. נראה מדברי רבינו ז"ל שלא הזכיר כלל הדין האמור בגמרא ומאי דכתב ספק בוגרת כל שיש לה ספק בשנותיה אם עברו כבר ששה חדשים שבין נערות לבגרות או לא קשה קצת אם כן אמאי לא אמרינן דאוקמינן אחזקתה וליהוי נערה ובשלמא כשקידשה אביה לא אמרינן אוקמינן אחזקתה והוי נערה ומקודשת משום דאיכא חזקה אחרת כנגד זו והיא חזקה דאוקמה אחזקה דפנויה כמו שכתבו התוספות ז"ל וכיון דיש שתי חזקות סותרות זו לזו הוי ספק מקודשת אבל כשקידשה עצמה לוקמה בחזקת נערה ואינה מקודשת וגם חזקת פנויה מסייעת לזה. ואם היינו אומרים דמאי דכתב כאן רבינו ז"ל ספק נערה ספק בוגרת היינו כגון שנראה בה אחד מסימני נערות שכתב רבינו ז"ל בפרק ראשון דהיא ספק נערה ואחר כך הביאה שתי שערות ועברו ששה חדשים מזמן שהביאה הסימן הראשון ויש לנו ספק אם אותו הסימן סימן נערות והשתא בוגרת דכבר עברו הששה חדשים או דילמא לא היה סימן נערות ולא נעשתה נערה אלא כשהביאה שתי שערות ומשם ואילך עדיין היא בתוך הששה חדשים וכ"כ שם הראב"ד ז"ל בהשגות על דברי רבינו ז"ל בפ"א דאם אירע כן הוי ספק בין נערה לקטנה מתורצת קושיין דלעיל דכיון דנראה בה סימן אחד מסימני נערות ועברו הששה חדשים לא אמרינן נערה היא ואוקמינן אחזקתה דכבר נראה בה סימן אחד של נערות ואתרע לה חזקתה דנראה שהיתה אז נערה והשתא בוגרת. אבל אם נפרש באופן הראשון יקשה עליו קצת מה שכתבתי: הטור ז"ל כתב בשם הרמ"ה דדוקא מכחישתו צריכה גט משניהם וכתב הרב ב"י ז"ל שם בסימן ל"ו שהוא מפרש מה שאמר ואי סלקא דעתך וכו' דלפי הפירוש ההוא מוכרחים אנו לומר דלפי המסקנא (דף עט:) תנאי ולא אמרינן אידי ואידי כשמואל כאן במכחישתו וכו' דהא שמואל במכחישתו פליג וכשאמרו בגמרא ותסברא הא רב יוסף בריה דרב מנשיא וכו' דוחה נמי מאי דקאמר דמתנייתא לא פליגי ולא כפירוש רש"י ז"ל דלפי פירושו דחי מאי דקאמר דאמוראי דפליגי אבל מתנייתא לא פליגי זה נראה מוכרח בדברי הרמ"ה ז"ל. וקשה דלפי האמת אמאי מוקי גמרא אידי ואידי כשמואל כאן במכחישתו כאן באין מכחישתו כיון דרב פליג דוקא במכחישתו אבל בשאין מכחישתו מודה ונימא דלפי האמת דמתנייתא לא פליגי ולא הוי תנאי. וי"ל דלפי האמת אין הכי נמי דמצינן למימר הכי אבל לא ברירא ליה להגמרא אי רב פליג נמי בשאין מכחישתו או לא לכך לא קאמר הכי. וכן משמע מדברי רבינו ירוחם ז"ל כשהביא פירוש הרמ"ה דס"ל דגמרא לא ברירא ליה אי פליג רב בהא או לא ע"ש:

ואומר האב לבתו הקטנה צאי וקבלי קידושיך וכו'. אע"ג דבגמרא (דף יט) נאמר זה אליבא דרבי יוסי כבר כתב הרא"ש ז"ל דלא פליגי רבנן בהא יעויין שם בפסקיו וכן הרי"ף ז"ל הביאה בהלכותיו. והרב ב"י ז"ל כתב שהרי"ף ז"ל לא הביאה ואולי דבספרו בדברי הרי"ף ז"ל ליתיה אבל א"א לומר כן דההיא דמקדש במנה שיש עליה משכון נאמר בגמרא אליבא דרבי יוסי ומכל מקום הביאה הרי"ף ז"ל בהלכות. וע"כ צריך אתה לומר משום דע"כ לא פליגי אלא מטעמא אחרינא וא"כ גם זה נאמר להך מימרא דצאי וקבלי קידושיך ומאי שנא דהרי"ף הביא ההיא דמשכון ולא הביא הך אלא ודאי כגירסת ספרינו עיקר בדברי הרי"ף ז"ל:

טו

כמו שליח הגט. ואם תאמר מאי שנא דבשליח הגט אמרינן דנאמן לומר עשאני שליח אע"פ שהבעל מכחישו וכאן אינו נאמן אי מהתם ילפינן למה לי הודו השליח והמשלח אפילו לא הודה המשלח נמי. וי"ל דהתם האמינוהו רבנן משום עיגונא דאיתתא כי היכי דהאמינוהו לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ועוד דקא נפיק גיטא מתותי ידיה אבל הכא לא והראיה שהביא הוא דמן הדין לא היה צריך עדים דאם כן היה לו לעשות שם בעדים אע"פ שיהא נאמן לומר עשאני שליח מכל מקום ראוי לעשותו בעדים והוא יאמר אחר כך עשאני בעדים כדכתב הרא"ש ז"ל ויתבאר שם באופן האחר בסימן רמ"ג דכתב הרב ב"י דס"ל להרא"ש ז"ל דאע"פ דצריך לעשות השליח בעדים מכל מקום נאמן השליח לומר עשאני שליח בעדים. אבל רבינו ז"ל אינו סובר כן אלא הוא סובר דבגט אינו צריך לעשות בעדים כלל אבל קשה שלא ראינו זה מבורר בגט דלא יהא צריך לעשותו בעדים. וה"ה ז"ל כתב בפרק ו' דהלכות גירושין ראיה לזה משום דמתברר מן הסוגיות דפרק קמא דא"צ שליח להביא עדים שהוא שליח ואין זו ראיה דאינו צריך להביא עדים על כך מכל מקום ראוי לנו לומר שיעשהו בעדים כדאית ליה להרא"ש ז"ל. ואולי שה"ה ז"ל סובר דהא בהא תליא דכיון דאינו צריך להביא עדים על כך ודאי דאינו צריך לעשותו בעדים דאם צריך לעשותו בעדים לא היה להם לרבנן להאמינו על עיקר השליחות אע"פ שהאמינוהו על עיקר הגט לומר בפני נכתב ובפני נחתם דמכל מקום כל זמן שלא ידענו שהוא שליח אין ראוי להאמינו אלא ודאי דאין צריך עדים על השליחות ומכל מקום זה דוחק. ע"ק בדברי רבינו ז"ל למה שהביא כאן ראיה משליח הגט דבפ"ט מהלכות גירושין כתב אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי כתבו ונתנו לבעל בלא עדים וכו' שאין השליח נאמן להתיר ערוה אע"פ שהוא עד אחד וכו' משמע דדוקא בעדים חתומים על הגט האמינוהו אבל אי לא לא וא"כ הכא שאין עדים חתומים על שטר הקידושין או היכא דמתקדשת בכסף אמאי הוי כאן מקודשת ודאי לא ליהוי אלא ספק מקודשת כי התם ובדברי רבינו ז"ל היינו יכולין לתרץ דהתם איירי דלא הודה הבעל אבל כאן הודה השליח והמשלח. אבל ה"ה כתב שם דאפילו יודה הבעל הוי ספק מגורשת וא"כ היכי ילפינן מהתם דהויא מקודשת ודאי ליהוי ספק כי התם. ויש לומר דהתם דהוי להתיר לא האמינוהו אבל הכא דהוי לאסור האמינוהו דיש לחלק בין היתר לאיסור כדכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו בפרק קמא דקידושין גבי הא דאמר שליח קבלה דקידושין אין צריך לעשותו בעדים וכיון דהתם נאמן להתיר כשהגט חתום בעדים ואי לאו לא הויא מגורשת ודאי כאן שהוא לאסור מקודשת ודאי אפילו כשאין השטר חתום והיכא דהודו השליח והמשלח נאסרה ודוחק. ולענין הדין נמצאו בענין סברות דלרבינו בגט ובקידושין א"צ עדים בשליחות ולהרא"ש בקידושין אינו צריך כדכתב הטור ז"ל בשמו בסימן ל"ה אבל בגט צריך שיעשהו בעדים ומ"מ נאמן לומר עשאני שליח בעדים. ולדברי הראב"ד ז"ל בהשגות שכתב שאין לדמות קידושין לגט משמע דאית ליה איפכא מדברי הרא"ש ז"ל דבגט אין צריך לעשותו בעדים ובקידושין צריך:

יז

הכל כשרים לשליחות. מ"ש רבינו ז"ל הך טעמא דאתם בני ברית אע"ג דאמרו בפרק האיש מקדש (קידושין דף מא:) לדר"ש דאמר תרומת עכו"ם אינה מדמעת לא דרשינן ליה להכי ורבינו ז"ל פסק כרבי שמעון בהלכות תרומות שכתב שם שתרומת עכו"ם אסורה מד"ס מכל מקום הרי כתבו התוספות ז"ל בפרק ב' דגיטין (דף כג: בד"ה מה אתם) דלר"ש מ"מ קי"ל דאין שליחות לעכו"ם מהאי קרא דכיון דאיתרבי שליח מינה הוי דומיא דאתם ואע"ג דעיקר קרא לא אתא אלא לענין דעושה שליח דלענין שליחות לעכו"ם לא שייך גבי תרומה כיון דליתיה בתרומה דנפשיה מ"מ ילפינן ליה דגם הוי דומיא דאתם. ובהלכות תרומות כתב רבינו ז"ל הך טעמא דאתם בני ברית אף ע"ג דלא הוה צריך ליה התם דכיון דבעכו"ם ליתיה בתרומה דנפשיה ודאי דאינו נעשה שליח מכל מקום כיון דהוצרך טעם זה לענין אין שליחות לעכו"ם בכל התורה כולה כתבו ג"כ התם:

יט

מצוה לאדם שיקדש בעצמו יותר מעל ידי שלוחו וכו'. פסק כאיכא דאמרי בריש האיש מקדש (קידושין דף מא) דכי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר ואיכא איסורא. ומ"ש מצוה שיקדש וכו' י"ל דאיירי אפי' בשמכירה ולקמן שכתב איסור הוא בשאינו מכירה:

כב

וכן המקדש בלא שידוכין וכו'. רבינו ז"ל פסק דלא כנהרדעי אבל מכל מקום קשה בההיא דחייל עליה שמתא תלתין יומין לא כתב בהלכות תלמוד תורה [דמכין אותו] אלא מנדין אותו פעם שנייה. והרב בית יוסף ז"ל בטור יו"ד בסימן של"ד כתב אבל הרמב"ם ז"ל לא כתבו משמע דס"ל דכיון דספיקא הוי וכו' ואחריו נמשך רבינו ז"ל. ודבר תימה הוא זה והרי בפירוש פסק רבינו ז"ל דלא כנהרדעי. ובשלמא לדברי הטור ז"ל יש לומר דנמשך אחר סברת אביו דאית ליה דהלכתא כנהרדעי כדכתב באורח חיים סימן כ"ו כן אמת דקשה דבסימן קל"ד גבי המוסר מודעא כתב דמשמתינן ליה וסתם שלא כדעת אביו וכבר תמה שם הרב בית יוסף ז"ל יעויין שם ובסימן קמ"א ג"כ כתב בסתם דברי הרמב"ם ז"ל השולח גט ומבטלו ומוסר מודעא מכין אותו מכת מרדות אבל מכל מקום בההיא דחייל עליה שמתא עשה כהוגן דנמשך אחר סברת אביו אבל לרבינו ז"ל קשה. ואולי י"ל לדעתו דכיון דבפ' ואלו מגלחין אמרו דמנדין אותו פעם שניה שמתא חמירא מנגידא וקים ליה בדרבה מיניה ומאן דאית ליה בפירקא קמא דקידושין דנגדינן אולי סובר דלא מנדינן ליה:

כג

כל המקדש את האשה כו' צריך לברך קודם הקידושין. בנוסח הברכה דלהכניסו בבריתו של אברהם אבינו משמע מדברי הרב בית יוסף בטור יורה דעה בריש הלכות מילה דאית ליה לרבינו ז"ל דמברכין אותה אחר המילה ואף על גב דהוי אחר עשייתה. יש לומר לדעתו כמו שפירש רבינו תם דשאני התם דאין המברך עושה המצוה ובזה ניחא דבפסחים פירקא קמא כשאמרו התם כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה לא הזכירו זה דלהכניסו בבריתו של אברהם אבינו דכיון דהראיה דהביא הרמב"ן ז"ל להך דינא שכתב רבינו ז"ל גבי קידושין היא מהתם דאמאי לא הזכירו קידושין צריך על כל פנים ליישב לדעתו למה לא הזכירו חוץ מהא דלהכניסו בבריתו. ובמה שכתבתי אתי שפיר דלא איירי אלא במצות שהמברך עושה המצוה ולא כי התם אבל הכא המברך עושה המצוה גבי קידושין דסובר רבינו ז"ל דהמקדש עצמו מברך אף על פי שאין אנו נוהגין כן כדכתוב בהגהות מיימוניות:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף