אור שמח/אישות/ג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
בני אהובה
חידושים ומקורים מנחת חינוך
חידושי רבנו חיים הלוי
יצחק ירנן
מעשה רקח
מקורי הרמב"ם לרש"ש
קובץ על יד החזקה
קרית ספר
שער המלך
שרשי הים


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


אור שמחTriangleArrow-Left.png אישות TriangleArrow-Left.png ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

אומר לה הרי את מקודשת לי וכו' בזה וכו'. ובהלכה ה' ואם קידש בביאה אומר לה הרי את מקודשת לי בבעילה זו. ובהלכה ג' ואם קידש בשטר כו' הרי את מקודשת לי כו':

דייק רבינו גבי כסף וביאה לשון בזה, בבעילה זו, ובשטר השמיט תיבת בזה, מוכחא דדוקא נקט, וטעמו משום דבשעה שנותן השטר על כרחין אומר לשון קדושין כמבואר הלכה י"ח, מוכח דבשטר זה הוא מקדש, אמנם נראה גבי גט בנתינה צ"ל לשון גירושין ואפ"ה אמרינן דצריך לכתוב ודין כו', משום דאל"כ דילמא בדיבורא קא מגרש, יעוין בפרק המגרש פלוגתא דר"י ורבנן, ויעוין ר"ן בפ"ק דנדרים דלחד סברא מאן דמצריך לי בקדושין מצריך נמי ודין גבי גירושין ורבינו השמיט בזה והצריך לי, וצריך לומר דסברתו דשאני גירושין שכותבו שלא מדעתה אינו מוכח דבגיטא מגרש ואימור בדיבורא בעלמא מגרש, אבל גבי קדושין שכותבו מדעתה וברצונה כותב השטר מוכח דבשטרא מקדש ולא בדבורא ודוק. ורבינו דייק בלשון המשנה התקדשי לי בתמרה זו בכוס זה, וגבי שטר העתיק לשון הברייתא, ומזה המציא ההבדל, וכן הועתק בשולחן ערוך יעו"ש. וראיתי בספר נאות יעקב בקונטרס גט מקושר בסימן ט' האריך הרי"ט אלגאזי אם בעינן ודין גבי שטר קדושין והביא דברי הריטב"א בריש פ"ק דקדושין דבעינן כמו בגירושין ולא הרגיש מדברי רבינו בלשונו הזהב שמוכח כמו"ש ודוק:

הבית שמואל הביא בשם רש"ך דטלי כסף קדושיך מע"ג קרקע לא מהני, ולהקת האחרונים תמהו ע"ז ועיין באבני מלואים בשם שו"ת מוהרי"ל באורך והנני להעיר כי מתוספתא משמע כן, וז"ל בפרק ב', אמר לה התקדשי לי בסלע שיש לי בידך אינה מקודשת, כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הרי את מקודשת לי ע"כ. ובמאי מיירי, אם במלוה הא איכא תקנתא במחילת מלוה שיאמר התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה ולמה ליה ליטול אותו הימנה, ואם נגרוס התקדשי לי בסלע שיש בידך [ולא בסלע שיש לי] ואפשר דקאי על סלע דידה ומשום דתניא קודם בחטף סלע מידה כו' הרי זו מקודשת, קמ"ל דוקא בחטף סלע מידה אמרינן דאקנויי מקנית לו הך סלע, אבל כל זמן דאיכא ברשותה לא מצית להקנות לו ואינה מקודשת, זה מילתא דפשיטא טובא. לכן נראה לפרש שהיה לו סלע בידה רק שלקחה מעצמה או גזלה ממנו ולכך הוי טלי קדושיך מע"ג קרקע שלא הגיע מידו לידה ולכך אינה מקודשת עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה דבעינן דיגיע מידו לידה, אמנם מתוספתא פרק ב' גבי סלע שאני חייב לך מוכח דאחטף סלע וקדשה לאחר שנתן לה קאי דאינה מקודשת וכדוגמא דנקט בפרק ב' גבי כנסי סלע שאני חייב ליכי יעו"ש ובירושלמי:

אולם ראיתי בתוספתא סוף פ"ג, בדינר של כסף ונמצא של זהב אינה מקודשת כיצד יעשה יטלנו הימנו ויחזור ויתננו לה, ולשון זה צריך ביאור, הא כיון דאינה מקודשת בודאי דדינר שלו הוא ויקדשנה אף אם מונח בידה ויאמר לה התקדשי לי בדינר של זהב שיש לי בידך, וע"כ דטעמא משום דטלי קדושיך מע"ג קרקע לא מהני, אף דיכול לקדשה בפקדון שיש לו בידה, צ"ל תמן שאני, דמכל מקום הגיע לידה מקודם מידו, אבל הכא אילו ידע שהוא של זהב לא היה נותן לה אז לא מיחשבא נתינה קמייתא מידי וצריך ליתן לה מחדש דהוי כאילו נטלה מעצמה כיון שלא הגיע לידה במכוון רק במקרה ע"י טעות וגרע מפקדון, ויעויין סימן כ"ז סעיף ג' ברמ"א, וביאורי הגר"א אות כ"א ואין ענין כלל לכאן יעו"ש ודוק:

אמנם נראה דלפי מה שצדד הר"ן באינו יודע המוכר שזה טעות במקח, נראה דלכו"ע כיון דהמעות נתנו לשם מקח הוי המעות מלוה ורשות ביד המוכר להוציאן יעויין במשל"מ (פ"ה הלכה ז') סוף דבריו. והארכתי בזה במק"א בסוגיא דר"פ המוכר פירות בדברי תוספות שם ד"ה ואי ליכא הנהו זוזי, א"כ פשוט דכיון דרשות בידה להוציא המעות הוי המעות מלוה אצלה וכמו שכתבו בתוספות פרק אלו מציאות (דף כ"ט) ד"ה והוי שואל עלייהו, ואתי שפיר שצריך ליטול מידה, דאי לא"ה כל זמן שהוא בידה הוי מקדש במלוה דלהוצאה ניתנה ואינה מקודשת. והנה באמת בטעה הנותן ונתן של זהב ודאי דלא שייך להוצאה ניתנה דהא לא כוון ליתן המותר ששוה הדינר של זהב כ"ה פעמים כשל כסף ולא ניתנו בתורת מקח, רק משנתנו דמיירי באופן שהמקדש ידע שהוא של זהב שאל"כ לא הוי אמר ר"ש דלשבח מקודשת, ובפרט לאוקימתא דגמרא דאמרה לשלוחה, ודאי דבכה"ג רשאה להוציא הדינר כיון שלשם קדושי טעות ניתנו עדיף ממקח טעות והוי הדינר של זהב בידה מלוה וצריך לחזור וליטול הימנה ודוק:

ג[עריכה]

ואם קידש בשטר כותב על הנייר או על החרס כו' הרי את מקודשת לי וכו':

מסתפקנא טובא בשטר שכתוב עליו הרי את מקודשת לי וחתמו בעדים והיה בו שוה פרוטה וקידש אותה בשטר זה בתורת כסף בלא עדי מסירה מי מועיל? והיה נראה לכאורה ראיה מהא דאמר בירושלמי בשטר שאינו שוה פרוטה, אבל בשטר שיש בו שוה פרוטה בכסף הוא. ולפ"ז היה נראה דאם נאמר דאינו מועיל לוקמה ביש בו שוה פרוטה ובלא נתנו לה בפני עדים רק שחתם עליו עדים ומדין שטר מועיל ולא מתורת כסף, וע"כ דבכה"ג מועיל נמי אם מקדשה מתורת כסף. אמנם יש לומר דירושלמי אזיל להני תנאי דסברי עדי מסירה כרתי דאז בלא נתנו לה בפני עדים לא מהני גם מדין שטר, אולם למ"ד עדי חתימה כרתי תיבעי, ויעוין סימן ל"ב אות ב' בחלקת מחוקק. ובאמת לשיטת האלפסי כפי שביאר דבריו הר"ן בפרק המגרש דלר' אליעזר הא דעדי חתימה מהני היינו משום דס"ל שהמסירה כורתת כל זמן שיש בשעתה עדים מכיון שיש עדים על עיקר הדבר שהרי הגט יוצא מתחת ידה בעדים הללו שהבעל מסר לה, ונמצאו כאילו הן עצמן מעידין על המסירה, והכא נמי כיון שהעדים מעידין בחתימתן שנמסר השטר לידה ויש בו שוה פרוטה הרי איכא עדים שנמסר לה שוה פרוטה, ואמאי לא הוו קדושין בנותן לה בתורת כסף כיון דהוי כנתנו לה בפני עדים. ולפ"ז יהיה איפכא, למאן דאמר עדי חתימה כרתי דעיקר וכתב לה על חתימה קפיד רחמנא ונתינה יכול להיות בינו לבין עצמה, א"כ זה דוקא בקדושי שטר דילפינן מגט דכתיב וכתב לה ואקשינן הויה ליציאה, אבל בנותנו לה מתורת כסף לא מועיל, דבכסף, הנתינה צריך להיות בפני עדים ואין כאן עדים על הנתינה, אבל לר' אליעזר דסבר דעדי מסירה כרתי והחתימה שיש עליה עדים אינו כורת, רק מטעם דהוי כאילו היתה המסירה בפני עדים שהן כמעידים שנמסר מידו לידה, א"כ גם במקדשה בשטר שיש עליו עדים בתורת כסף מועיל דהוי כאילו היו עדים מעידין על המסירה שנמסר לה שוה פרוטה ונמצא דבזה יועיל לר' אליעזר טפי מר' מאיר, וזה מלתא חדתא טובא:

לכן נראה דגם לר' אליעזר לא מועיל משום דכל עדי שטר הלא הוי מפי כתבם ומפיהם ולא מפי כתבם, וכדאמר גבי שטר קדושין נינחה גבי סהדי זימנא דחזי כתבא ומסהדי ורחמנא אמרה מפיהם ולא מפי כתבם. אך כבר פירשו רבוותא הואיל ונכתב מדעת המתחייב ולהיות לראיה ביד המוציאו הוי החתימה כנחקרה עדותן בב"ד, או כמו שפירש הרז"ה דהוי מפי כתבו דמתחייב, וזה יתכן הכל על מה דחתמו שיהיה לו דין שטר, אבל על הנתינה מתורת כסף והוא שיש בו שוה פרוטה ע"ז לא איתיהב דין שטר והוי כאילו עדים מעידין שקדשה בכסף ע"י שטר, שכיון שאין מעידין בפיהם, הוי מפיהם ולא מפי כתבם ולא הוי עדות. ואף לשיטת רבינו תם דסובר דיכולים לשלוח עדותן בכתבם הוא מה שראו בעיניהם, אבל לא היכי דחזו ע"פ כתבם וגרע מאלם דאינו ראוי להגיד, ועל המסירה מתורת כסף לאו דין שטר יש לו ולא הוי נחקרה עדותן בב"ד ומפי כתבם קרינא בהו מה דחזינן מתוך כתבם שנמסר מידו לידה ויש בו שוה פרוטה, וברור דלכ"ע לא הוי קדושין ויעוין סימן מ"ב סעיף ד' ונראה פשוט כאן דלכו"ע לא הוי קדושין ודוק היטב:

ד[עריכה]

וצריך שיכתוב אותו לשם האשה המתקדשת כגט:

כן מקיש הגמרא יציאה להויה, ונסתפקתי דמבעי להגמרא ריש זבחים אם סתמא כשר בגט, ומסיק דפסול משום דאיתתא לאו להתגרש קיימא, ולכן בקדשים כשר הקרבן, משום דסתם לשמו קאי. ולפ"ז יתכן דבקדושין דאמרו סוף פרק יש נוחלין איתתא לאינסובי קיימא אפשר דסתמא כשר, או אפשר דשאני קרבן דסתמא לשמו ולשם בעלים קאי, משא"כ בקדושין אע"ג דלאינסובי קיימא, מ"מ לא קיימא לאינסובי דוקא לאיש זה, דהא אפשר לה להנשא לאיש אחר, וכמו כן אמרו בפרק תמיד נשחט דסתמא לאו להני אוכלין קאי דילמא ממשכי כו' ע"ש:

ונראה דבפ"ק דגיטין (דף י') דפריך והא איכא לשמה משום דשוו גיטי נשים לשחרורי עבדים, ומתרץ מלתא דאיתא בקדושין לא תני, ואם נאמר דסתמא כשר בקדושין א"כ ליתני סתמא דבגיטי נשים ושחרורי עבדים פסולים. ויש לדחות, דנתבונן לר' מאיר דלא בעי כתיבה לשמה ורק חתימה בעי לשמה א"כ מאי חידוש יש כאן בגיטין, אטו אם יחתמו העדים על שטר שנכתב בלא צוואת המתחייב מאי חשיבות יש בו, וכלום יש דבר קיים בעדותן, וכשמעידין על דבר שלא היה עדיין פסול בודאי דאין זה עדות כלל, וצ"ל דאין זה רק כשצוה הבעל לגרש לכתוב ספר כריתות לאיזו שירצה לגרש או לשם אחת מנשיו ולא פירש לאיזו, וכיון דכותב על פי צוואת הבעל, והבעל לא פירש לאיזו וחתמו עדים בצוואת הבעל, בזה ודאי בשאר שטרות אם יצוה עדים לחתום שילוה מראובן ולא פירש מאיזה ראובן, דעדות גמורה היא שמתחייב לראובן שיתן לו השטר, וכש"כ כאן בגט דלא בעי דעתה ודאי היה מועיל, לולא שהצריכה התורה חתימה לשמה, א"כ כיון שנכתב ע"פ צוואת הבעל ויש לו שתי נשים ששמותיהן שוין תו הוי כמו שאמרו ריש זבחים דזה גרע מסתמא דהוי כמו דאינתק לשם חברתה ואין זה סתמא כלל דהויא כמו דנכתב לשם חברתה אשתו השניה, וזה ברור. א"כ כאן דתני וכדברי ר"מ בארבע, מוכח דר"מ מודה בהנך ארבעה, ואם הוי תני לשמה הלא גם בקדושין בעינן, ואם הוי תני סתמא הלא בחתימה לא משכחת סתמא, וליכא למימר דצוה לכתוב ולחתום לשם נכרית דאמרו שם דהוי כמו סתמא כיון דלאו בת כריתות הויא ולא מחרבתה כיון דשלא במינו יעו"ש, דבכה"ג בחתימה אם יאמר חתמו שטר ששדי נתון לשוטה זה ששמו ראובן כו' דלאו בר קנין הוי כלל מי הוי עדות ושם שטר ע"ז, שאם יתן השטר לראובן אחר תהא קנויה לו השדה? ובלאו כ"ז בקדושין אם חתמו עדים על טופסי קדושין שנכתבו סתמא, הלא בכל מקום בשטר בעי מרצון המתחייב, והיא המתחייבת ובלא רצונה שהיא המקנה עצמה לבעל, מה דין שטר יש לו, לכן אף כי אמינא דצוה לכתוב לנשיו וחתמו דהוי סתמא, מ"מ בקדושין דבעי מרצון המתחייב ודאי לא מהני בכה"ג שחתמו סתמא אף בצוואת המקדש וז"ב:

אולם לפ"ז תמיה לי בפרק האיש מקדש (דף מ"ח) דמוקי פלוגתייהו דר"מ ורבנן, דר"מ סבר המקדש בשטר אינה מקודשת כגון שכתבו שלא לשמה כו' א"נ שכתבו לשמה ושלא מדעתה וקא מיפלגי בפלוגתייהו דרבינא כו', דא"כ לר"מ בכתבו שלא לשמה הא אף לר"מ בגיטין ג"כ כשר כשמצאו באשפה, ועל כרחין דבחתמו עדים מיירי, וא"כ אף שלא מדעתה תיפוק ליה דנחתם שלא מרצון המתחייב ואין זה שטר רק מפי כתבם, וכן בשלא לשמה א"כ אין זה עדות וכמוש"ב. וצ"ל דמיירי כגון דשויתיה שליח לקבל קדושין או דשדיך ונתרצית בקדושיה, רק דשמה ושם חברתה שוין ושניהם נשתדכו לו ושמותיהן שוין, וכיון דשלא מדעתה נחתם אין זה קדושין דילפינן מגט. [או דאזלי להני אמוראי קמאי רב הונא ורבא דסברי בגיטין (דף כ"ג) דאף לר"מ בעי כתיבה לשמה מה"ת ומיירי בשנכתב שלא לשמה] וכ"ז דחוק. אמנם ז"א דהא בערכאות קתני דכשרין בקדושין, וע"כ בעדי מסירה מיירי, וזה דלא כר"מ, והא דתני וכדברי ר"מ פירושו בתוספות למאן דסבר כר"מ בהא יעו"ש. וא"כ הדק"ל ליתני סתמא וע"כ דסתמא פסול בקדושין [והא דמשמע מתוספות גיטין (דף כ"ו) דבשחרורי עבדים כשר לכתוב טופס ולא גזר אטו תורף, וכן בקדושין לא גזרי אטו תורף משום דהסופר לא יטריח לכתוב שלא בבירור לשמו ולשמה דאימור יקדשנה בכסף בפרוטה, ול"ל למכתב שטר ולשלם לסופר, ולכן סברי דכשר לכתוב טופס ולא גזרינן ולכן שפיר הקשו דניתני וכדברי ר"א בארבע, ולא שייך דאיתא בקדושין דשם ודאי לא גזר דרובא מקדשי בכספא וכדאמר פרק ד' אחין דמשו"ה לא תקון זמן בש"ק ודוק היטב:

אולם יש לדחות דלר"מ ג"כ משכחת פסולא דרבנן בגיטי נשים ע"י ערכאות, והוא בכתיבת יד הבעל דכתיבתו כמאה עדים דמי וכמו דמוקי בגמרא הך דשלש גיטין וכו' כתב בכתב ידו ואין עליו עדים כר' מאיר ועיין רש"י ותוספות שם, וא"כ אם נעשה בערכאות וחתומים עליו נכרים פסול והולד ממזר ואם ניסת תצא, דאימור לא יקיימו כתב ידו של הבעל ויסמכו על עדי החתימה, ובזה לא הוי אלא פסולא דרבנן והוי כמו דאוקימנא בעדי מסירה אליבא דר' אלעזר, ושפיר משכחת וכדברי ר"מ בארבע. ולפ"ז יש לפקפק במה שהוכחנו דסתמא פסול בקדושין דבעי למיתני מילתא דגם לר"מ איכא דפסול בגיטין וכשר בקדושין וחתימה בסתמא לא משכחת כמוש"ב בס"ד:

אולם מדברי הירושלמי מוכח דסתמא פסול לקדושין, והוא, בריש תרומות על משנה דחשו"ק שתרמו אין תרומתן תרומה, ופריך ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתן דתנינן תמן העלו חשו"ק כו' ואיזהו מעשה שלהן ר"ה אמר בתפוס בהן בטל ואמר אף הכא ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתו ר' אבהו בשם ר' יוחנן ונחשב לכם תרומתכם את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו. פירוש, דעיקר ההרמה הוא אף בנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר, א"כ אין המעשה צורך אל המחשבה להתיר השירים באכילה לכן אין המעשה מוכיח על המחשבה, משא"כ בהכשר שהצורך אל המעשה בצירוף המחשבה, היינו דיהיה הטל יורד עליהן ויהיה ניחא להן, שפיר המעשה מוכיח על המחשבה, אמר ר' יוסי קשייתה קומי שמואל הרי גיטין הרי אין כתיב בהן מחשבה ואין מעשה שלהן מוכיח על מחשבתן דתנן הכל כשירין לכתוב כו' חוץ מחושו"ק, חזר ר"י ומר תמן זה כותב וזה מגרש, ברם הכא הוא חושב והוא תורם, וזה פלא, דלא מקשה מהא דקטן יש לו מעשה אהך דקטן פסול לכתוב הגט ועמדו בזה בתוספות פ"ק דחולין. ונראה, דלכאורה יש לחלק בין הכשר וכן לחוק כלי לקבל טומאה, לגט, משום דענין ההכשר נהי דהוא ענין דתי שלא הורידה התורה תורת טומאה על האוכלין אם לא שיכשרו ע"י ז' משקין, בכ"ז מה דבעינן דיהא ניחא לבעלים הוא דבר ההוה מהויות העולם כמו משפשף רגלי המטה שיודחו במים וכמו שהיפך בפירות שירד עליהן הטל כדי שיתלחלחו, דלא בעינן כלל שידע קצת מן הקצת מעניני הטומאה, רק ממסיבות העולם והליכותיו בזה שפיר מוכיח מעשה של הקטן על מחשבתו דניחא ליה במה שבא עליהן המשקין וכן האלון כו' שחקקו להן תינוקות כו' הוא לעשות בית קבול לכלי זה אינו מעניני הדת והחוקים, אבל בגט דבעינן שיכתוב לשם כריתות, ענין הכריתות הוא חוק דתיי דבר שאינו תלוי בהויות העולם רק בעניני הדת, אין ה"נ דאין מעשה של קטן מוכיח על מחשבתו. וזה סברא ברורה לחלק. ולכן לא הוי מקשה בירושלמי כלל אהכשר מגט, לולא שתירץ דמשום דכתיב ונחשב לכם לכן לא מוכיח מעשה על מחשבה, הא אילו לא היה היתר התרומה תלוי במחשבה רק בהפרשה לשם תרומה היה תלוי שמפריש להתיר השירים באכילה ולהרים לשם, היה מעשה שלו מוכיח על מחשבתו, אף ע"ג שזה ענין דתי שפיר מקשה מגט דאינו מוכיח מעשה על מחשבתו, ולכן לא מקשה בתלמודין למה לא מוכיח מעשה בגט על מחשבתו, ואם תאמר א"כ מה פריך אהך דקיימא עולה בדרום ואייתי לה קטן בצפון ושחטה כו' איכוון לה, התם הוא חוק דתיי שיהא מתכוין לשם עולה ובזה אין מעשה מוכיח על מחשבתו כמוש"ב בס"ד. יש לומר דרבנן בתוספות שם פירשו, דאע"ג דסתמא כשר והוא שאינו צריך לחשוב לשם עולה רק בסתמא סגי, אבל בקטן גרע טפי שסבור שהוא חולין והוי כמו משם חולין דקיי"ל דפסולה, וכיון דאין השחיטה צריכה להיות לשמה, רק מה שדעתו שהקרבן הוא חולין, אם כן הידיעה זו אם הוא חולין או קדשים, בהמה זו ששוחטה הוי כמו כל ידיעה מן הידיעות הקשורים בהויות העולם ותלוים בהמציאות ואין להם יחס אל עניני הדת וחוקיו ושפיר מייתי מהיפך בהן בטל שג"כ הוא ענין מעניני המציאות כמוש"ב בס"ד:

והנה יש להתבונן מאי פריך מתרומה אגט לימא שאני תרומה דאילו היה תלוי בהפרשה היה מעשה שלו מוכיח על מחשבתו, משום דתרומה סתמא לשמה קאי דקיימא להפרשה, אבל גירושין דאשה לאו לגירושין קיימא וסתמא לאו להכי קיימא לכן אין מעשה שלהן מוכיח על מחשבתן דלא עדיפא מחשבת הקטן מאילו חשב סתמא וזה חילוק נכון, ובפרט לשמואל לטעמיה דאמר ירושלמי פרק ב' בקטן כותב הגט ואחרים עומדים ע"ג צריך שיניח מקום התורף ואתיא כי דמר רשב"ל כתב תרפו בטופס פסול, הרי דסבר דסתמא פסול בגט ומאי מקשה, וצ"ל דתרומה שאני, שהגם שהיא עומדת להפרשה בכ"ז אין עומד להפריש זו המקצת לתרומה דילמא מקצת אחרת. ולכן לא שייך לומר דסתמא לשם תרומה קיימא ומשו"ה הוי מהני בקטן, לולא דהיא תליא במחשבה, וא"כ מוכח דגם בקדושין סתמא לאו לשמה קיימא אע"ג דאיתתא לאינסובי קיימא, מ"מ לזה האיש אינה עומדת דהיא ראויה להתקדש לאחר, ועיין מש"כ בהלכות גרושין שם יתבאר דבעינן דתהא עומדת להתגרש בגט זה כמו"ש בתוספות עיי"ש דברי נועם בס"ד ודוק:

כתבו שלא לשמה או לשמה שלא מדעתה כו' אינה מקודשת:

הנה הב"י בבדק הבית הוכיח מסוגיין (דף מ"ח) דאף דלא נחית אדעתא דקדושי כסף מכל מקום אם יש שוה פרוטה בנייר מקודשת דדעתה נמי אניירא עיי"ש, ורבינו סתם, נראה דסבר דכיון דלא נתכוין לקדשה רק בתורת שטר לא נחית לקדשה בכסף כלל לכן אינה מקודשת אף אם יש בנייר שוה פרוטה. ונראה דסברת רבינו דאמאי קאמר ורבנן מספקא להו אי כר"מ אי כר"א לימא דסברי כר"מ דעדי חתימה כרתי ולכך שמין את הנייר, ועל כרחין דסברה הגמרא, דזה אין סברא לומר כיון דהיא נתכוונה להתקדש בשטר דנימא דדעתה אניירא, דאימור מגניא לה למקני בניירא, רק כיון דמספיקא היא מקודשת וצריכה גט להתירה להנשא, תו אנו אומדין דעתה דמסכמת להתקדש על כל מה שמכוון הבעל לקדש, ודעת הבעל לקדשה אף בניירא, לכן לדידן דאינה מקודשת מודאי ולא הוי קדושין כלל, תו אמרינן דילמא מגניא לה להתקדש בניירא מתורת כסף וכמו דאמרו (דף י"א) אשה בפחות מפרוטה לא מקניא כו' דגנאי הוא לה, ובנתיה דר' ינאי לא מקדשי פחות מתרקבא כו' כיון דהוי מתורת מחיר ושווי לא מקניא נפשה, וא"כ הכא אף כי אמרה אחרי זה דניחא לה להתקדש גם בשומת הנייר הוי כמקדש בלא עדים, שהעדים רואין אותה שקדשה בשטר פסול ואמדו דעתה דלא ניחא לה בתורת כסף, וזה נכון בביאור לשון הגמרא, ורבנן מספקא להו הלכך שמין את הנייר, דמשום דהויא מקודשת בספק תו אומדן הוא דניחא לה בניירא ולכן שמין את הנייר, משא"כ לפום דהוי מייתי מעיקרא דבמקדש במלוה מתורת כסף ודאי שמין הנייר ודוק:

אמנם אם נאמר כסברא זו קשה לן מדף י"ב מהך דקדיש בציפתא דאסא אמרו ליה והא לית בה שוה פרוטה א"ל תקדשי בארבעה זוזי כו' דמייתי מהך דכנסי סלע זה בפקדון כו' ולאחר מתן מעות שתקה לא הוי כלום יעו"ש דמאי ראיה, הא רבינו פירש דהיא מקודשת מספק שמא ש"פ במדי כמוש"כ לקמן פ"ה הלכה כ"ה, אם כן כיון דהיא מקודשת מספק שמא ש"פ במדי, תו אמדינן דעתה דניחא לה להתקדש אף שהוא לאחר לקיחת המעות אי שתקה ולא שדיתינהו, ועל כרחין לומר דלא נפ"מ בהך סברא, ונראה דרבא כי פשיט מכנסי סלע בפקדון, מייתי ראיה, דהא ודאי דאשה צריכה שתעשה מעשה לשם קדושין, דאל"כ ודאי דלא הוי קדושין אם לא גילתה דעתה בפירוש, רק דלא נאמר דהא דמונח בידה ולא שדיתה מקרי מעשה, מייתי מכאן דשתיקה לאחר מתן מעות לא מהני, אלמא דהא דלא שדיתה לא מיקרי מעשה, וכיון שלא עשתה מעשה המורה על רצונה בהקדושין מהיכא תיתי לומר דניחא לה להתקדש אחרי שבציפתא לא הוי רק ספק, אבל למאי דקאמר רב הונא בריה דר"י דתמן טעמא משום דסברה אי שדינא ומיתברי מחייבא באחריות, תו אין ראיה דאפשר דמה דאוחזת הד' זוזי ולא שדיתינהו, הוא משום דכיון דכבר היא מקודשת בכסף מספק לכן ניחא לה להתקדש ורצונה להתקדש, דהיא דינא גמירא וידעה דמקודשת מספק לכן ניחא לה להתקדש ומקודשת, ומה דאוחזת בידה והא מעשה לגלות רצונה שניחא לה שתתקדש ודוק. ולפ"ז הא דאמר אתון דשמיע לכו כו' חושו, פירוש, דאף לפום מה דפריך רב אחאי דאולי גם הכא סברה דאי שדינא מחייבנא באחריות, בכ"ז כיון דמה דאוחזת בידה הוי מעשה וצריכה אמתלא למה לא שדיתה כמו שביאר רב אחאי, תו אמרינן דכיון דבל"ז מקודשת וצריכה גט תו דעתה להתקדש בד' זוזי, והחשש הוא שמהך דפחות ש"פ אם בא אחר עליה הולד כשר כדעת רמ"ה, ולדידהו הולד פסול, וזה היה נכון, אך דברי רבינו מפורשים דאין שום חשש יותר מהך דקדשה בפחות מש"פ, וצ"ע:

יג[עריכה]

נתקדשה שלא לדעת אביה כו' ואפילו אם נתרצה האב אחר שנתקדשה כו' אינה מקודשת:

עיין בכס"מ ובהגהות. והנה רבוותא קדמאי האריכו אם הא דחלין הקדושין אם נתרצה האב אם חלין למפרע ועיין הגה"מ. וזה אין להקשות אמאי לא תלו לה בפלוגתא אם יש ברירה דבשלמא אם אין חלין אלא כשיתרצה האב ודאי הוא חל ולא שייך לברירה, דבעת חלות הקדושין כבר מבורר הוא אם יש חלות בקדושין או לא, וכמו כל הנלקט שפירשו בתוספות שמניח המעות עובד שלא נלקט ואומר לכשיהא נלקט יהא מחולל (עיין פרק מרובה דף ס"ט), אבל למה דמוכח מרומיא דאם מאן ימאן אביה דהוי בעי למימר דאף במקדשה בביאה נמי מהני אע"ג דע"כ חלין קדושין למפרע דאי לאו בעת ביאה תו במאי חלין הקדושין א"כ שייך לכאורה דין ברירה. אבל דא ג"כ בדותא, דאימת איכא בתנאי דין ברירה דהוא תנאי שאינו במכוון מבעלי התנאים כמו ע"מ שירצה אבא דרצון האב לא מעלה ולא מוריד, רק מתנה אם ירצה ותולה הענין במה שאין ביד בעלי התנאים. אבל האומר הרי את מקודשת על מנת שתתן לי מאתים זוז כיון שזה הוא במכוון מבעל המעשה ובידה, וכן כי יהיב גט ואמר ע"מ שארצה ג"כ הוי גט, וכמו מעכשיו ולאחר שלשים דאמרו דהוי גט אם תנאי קאמר בחזרה כמו שפירש"י, ורק באומר לאיזו שתצא בפתח, שהענין אינו מבורר לאיזו אשה ועיין רש"י פרק כל הגט, וא"כ כאן דכל הקדושין אינו רק מדעת האב ודעתו הוא עקרי בהקדושין א"כ הוי כמתנה עם האב הרי בתך מקודשת לי ע"מ שתרצה ודאי דהוי קדושין דהוי כמו כל תנאין דעלמא שעל דעת בעל המעשה שאינו גומר רק בתנאי שבידו, והא דהיא יכולה לעכב ג"כ ברצון האב תלוי משום שעל אופן שהיא תמאן לא רצה האב, והכל מחסרון הרצון באב שהוא בעל הקדושין לבתו ופשוט:

טז[עריכה]

השליח נעשה עד כו':

כן מסיק בתלמודן פרק האיש מקדש, ובירושלמי שם, בש"א אין השליח עולה משום עד ובה"א השליח עולה משום עד, היך עבידא שילח (שנים) [ט"ס וצ"ל שלשה] על דעתין דב"ש שליח ושני עדים, ע"ד דב"ה שלשתן שלוחים ושלשתן עדים, והדבר צריך מובן כיון דלב"ה שליח נעשה עד מאי נפק"מ אם שלשתן שלוחים או שלשתן עדים, ובבבלי איתמר אם שליח אינו נעשה עד אז פליגי אם כוון שיהיו כלם שלוחין או אחד שליח ושני עדים, אבל זו קשה להבין ועיין ש"ק. ונראה דכונת הירושלמי כך, דאם אחד פסול לדעת ב"ש דשליח אינו נעשה עד שהוא כגוף הבעל וכבעל דבר דמי וכמו דמפרש דבי רב שילא, ודאי אינו פוסל השנים הנשארים, דאמרינן דכוון שיהא אחד הפסול שליח, והשנים הכשרים עדים, והוי כבעל דבר ואינו פוסל העדים דבמקיימי דבר הכתוב מדבר כמפורש בפ"ק דמכות, אבל לב"ה כיון דגם השליח ראוי להיות עד אמרינן דאם אחד פסול אף אם הוא שליח ג"כ הוי ממקיימי דבר ופוסל העדים[א], וזה נכון בפשט הירושלמי:


ובזה מיושב מה דהקשו תוספות לרבה דר"מ סבר בקנס מת ומשלם, איך יתרץ משנתנו דתני טבח ביוהכ"פ, דכבר נודע מש"כ רבנן בתראי דוקא בלא איתעביד החומר מהני תפיסה, אבל באיתעביד החומר הוי כמו ששילם ולא מהני תפיסה, ודין טביחה ומכירה הוי גם ע"י אחרינא, וא"כ בשבת אליבא דר"א ב"ש דהרודף לחלל שבת ניתן להצילו בנפשו (סנהדרין דף ע"ג), א"כ בטובח ע"י אחר, האי אחר הוי רודף לחלל שבת, ורודף הלא כבר הותר דמו בלא התראה לכל אדם, וכי לא נהרג הוי כמו שעבר עבירה שיש בה מיתת ב"ד והתרו בו, ולסוף אחר שנגמר דינו נקטע יד העדים דהוי כמו דאיתעביד ביה החומר שדינו היה למיתה וכמו כפתוהו על העמוד ורץ מב"ד [ומה שפירש"י בסנהדרין דהוי כחייבי מיתות שוגגין, משום מ"ד רודף צריך התראה פירש כן], ותו לא מהני תפיסה ופטור מלשלם קרן לפי עדות העדים, ותו פוטר משום צירופו את הגנב, דאין כאן עדים לחייבו קנס דפסולין משום דהטובח דהוא פוסל אותן בצירופו דהוא מומר, משא"כ ביוהכ"פ דליכא רק מלקות ולא איתעביד החומר ומהני תפיסה, וא"כ הוי בעל דבר ואינו פוסל העדים וחייב הגנב המשלח בדו"ה ודוק, ויש לעיין בזה בדברי הרא"ש פ"ק דמכות בשם ראב"ד, וכבר כתבו דאשה אינה פוסלת בצירופה ומצי להיות ע"י אשה ודוק:

יז[עריכה]

הכל כשרין לשליחות חוץ מחרש שוטה וקטן לפי שאינן בני דעת:

יש להתבונן, בהא דפריך בסוגיא דפרק האיש מקדש בתר דיליף שליחות, ואלא הא דתנן השולח את הבערה כו' שילח ביד פקח, פקח חייב אמאי נימא שלוחו של אדם כמותו כו', מאי קושיא הלא לא ילפינן שליחות רק במקום שאם תשלול השליחות מן המשלח יתבטל המעשה לגמרי כמו בגיטין וקדושין שאם לא הוי אמרינן שליחות איך מקדש או מגרש אשה של חבירו, וכן בתרומה דהוא תורם כריו של חבירו ובלא שליחות הלא יתבטל המעשה דאיך מצי תרים כרי שאינו שלו, אבל כאן הלא אם תקח השליחות הוא הבעיר את גדיש של חבירו ובמה יתיחס הפעולה אל המשלח וזה תימה. ומכאן מוכרח דהא דילפינן בקדשים מושחטו אותו כל קהל עדת ישראל מכאן ששלוחו של אדם כמותו, דגדר שליחות בהא ג"כ דאף אם תאמר דתשלול מן המעשה פעולת השליחות ושחט פסחו של חבירו שלא מדעתו ג"כ הוי הקרבן כשר אף בע"כ אם שחט פסחו, וא"כ פעולת השחיטה כשרה בלא צירוף כח השליחות וכמו דאמר כאן בירושלמי, דמשו"ה לא יליף מקרא דושחטו רק מן קרא דויקחו כו' רק דשחיטה בבעלים מצוה וכמו שפירש"י ריש פסחים, נימא לשחוט לא סגי דלאו איהו שחיט פסח וקדשים מא"ל, הבעלים נצטוו דכתיב וסמך ושחט, (נ"ב. וכן פירש"י זבחים ק"ג ע"א ד"ה מן המותרות כו' ואין בעליה סומך עליה ואינו שוחטה. פי' שלא נצטוה לשוחטה כו' ודו"ק) ועל ידי שחיטת השליח מיחשב דהבעלים קא שחיט לכן דמי לשליחות דהבעירה ביד פקח, והארכתי ביאור ענין זה במק"א באורך נפלא בס"ד, דלפי שיטת האור זרוע שהבאתי שם דהוא מטעם זכיה לכן שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו דאמרינן דמסתמא ניחא ליה, לא ידענא מאי קושיא היכן אשכחן שליחות בהאי גוונא דהפעולה בשלימותה בלא צירוף כח השליחות וכמוש"ב. והא דאמר פרק הקומץ רבה (דף י"ט) אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים גלי רחמנא ביוהכ"פ ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דשחיטה בעלמא לא בעינן בעלים. פירושו, דמקשה דנילף דכמו דסמיכה בבעלים ולא ע"י שליח, כמו דאמרו פרק שתי מדות דשליח אינו סומך, כן שחיטה תהיה דוקא ע"י בעלים לא ע"י שליח, וע"י שליח תהא השחיטה פסולה וכמו דלא נשחט, וכמו דסמיכה ליכא רק בידו לא ביד שלוחו, ומשני משום דגלי רחמנא גבי פרו של אהרן דבעי בעלים מכלל דבכ"מ סגי בשליח, וכמו בפסח דליכא סמיכה וכתיב ושחטו אותו, וזה ברור:

ולפ"ז קושיית תוספות בתלמודן דנילף שליחות מדכתב קרא גבי פרו של אהרן שהוא בבעלים, מכלל דבכ"מ לא בעי בבעלים, הוא דוקא למ"ד דפרו של אהרן כשרה בזר ולא אמרו בבעלים רק למצוה, מוכח דבכ"מ כשרה ע"י שליח, אבל למ"ד דפרו של אהרן בזר פסולה אין הוכחה, דאפשר בכ"מ בעינן בעלים דמצות שחיטה בבעלים, רק דאם שחט אחר הוי כמו דשוחט שלא מדעתו והשחיטה כשרה, אך דלא נתקיים מצות שחיטה בבעלים, ולכן גלי רחמנא בפרו של אהרן דבזר תהא השחיטה פסולה, ותירוצם א"ש, דכיון דבע"כ לא תלי בדידיה לכן הו"א דליכא דין שליחות והוינא מחלק בין חטאת לעולה [עיין מהרש"א], אבל תמן משני אם הוינא פוסל בשחיטה ע"י אחר דלאו בעלים מהקישא דוסמך ושחט, א"כ קרא דושחט אהרן את פר כו' א"ל למה לי, ומצאנו בפ"ק דמציעא דאמר תרי גווני דשליחות בגוונא דיהיה שליח לדבר עבירה, מאי בינייהו א"ב כהן דא"ל לישראל צא וקדש לי אשה גרושה, א"נ איש דאמר לאשה אקפי לי קטן, פירוש, במקדש אשה גרושה לאיש, א"כ בלא תפיסת שם שליחות הלא איך מקדש אשה להכהן, והשליחות הוא סיבת חלות המעשה, ואיש דא"ל לאשה אקפי לי קטן דמעשה של ההקפה הוא חל בשלימותה בלא השליחות, רק השליחות הוא שתתיחס הפעולה אל האיש, בהני תרי גווני פליגי רבינא ורב סמא אם מתיחסת הפעולה אל המשלח וזה כמו שבארנו בס"ד:

ובהך דשמאי דאמר ואב"א שאני התם דגלי רחמנא ואותו הרגת בחרב בני עמון, הפירוש, דבאמת סבר בהא שמאי דהוי כאילו הרגוהו שניהם השליח והמשלח דמעשה של ההריגה מצאנו דמתיחס אל המשלח, ובודאי דלא שלל פעולת ההריגה מן השליח רק שמתיחס אל המשלח דהוי כמו שהרגוהו שניהן ולכן חייב המשלח מיתה, ולכן שפיר דריש בהך דשחוטי חוץ ההוא ולא שלוחו, משום דאף אם תאמר דהוי כאילו המשלח והשליח שניהן שחטוהו ג"כ הוי פטור המשלח משום דשנים ששחטו פטורין, ולפ"ז בהעלאה יהא תלוי פלוגתא דר"י ור"ש אם שנים שהעלו חייבין אז יהא חייב המשלח לשמאי, ולפ"ז במשלח ישראל חבירו שיחלל את השבת, אם תאמר דהוי כמו שעשו שניהם את המלאכה א"כ פטורים, והוי המשלח והשליח, כזה יכול וזה אינו יכול, והמשלח בדבור בעלמא אף אם תיחס אליו המלאכה, מכל מקום לא הוי רק כאינו יכול והשליח כיכול, א"כ זה שאינו יכול פטור, ולפ"ז כי אמר רבא מודה שמאי דלא תימא דהוי כאילו בעלו שניהן את הערוה או כאילו אכלו שניהן חלב, ולכן לא אמר רבא זה לדידן דבמעילה גמירי לן דיש שליח, ואפילו כן באומר לשליח שב על עורות של הקדש או התחמם מגיזי עולה אין שליח, דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרו כמו שכתבו בתוספות, משום דבהקדש אם תאמר דהוי כאילו נהנו שניהן מן ההקדש וצריכין שניהן לשלם הקרן שפגמו או שנהנו ממנו, להקדש, וזה משלם פלגא וזה משלם פלגא. א"כ תפטור ע"י השליחות את השליח מן הפעולה אשר עשה בעצמו ע"י התיחסותה אל המשלח, זה לא יתכן, ולשלם שניהם לא מצאנו בקרן המשתלם להקדש שישלמו שניהן, וכיון שהמשלח פטור מן הקרן תו פטור גם מן האשם, וכמו שכתב הריב"א בפרק כל שעה (דף כ"ט) סד"ה ר' נחוניא היא עיי"ש, ולכן לא צריך רבא להשמיענו רק בחיובא דחטאות דשנים מתחייבין על פעולה אחת כמו שכתבו בתוספות ב"ק (דף מ') ד"ה כופר אחד, וכמו שנים שהעלו אבר אחד בחוץ דשניהן חייבין חטאת, ואפ"ה פטור המשלח, וא"כ לא צריך רבא להשמיענו דלא נשלול החיוב מן הנהנה רק דלא ניחס הפעולה של ההנאה אל המשלח ג"כ, וזה אליבא דשמאי דמחייב בפעולת ההריגה גם שניהן השליח והמשלח, ולזה חידש דבהנאה לא אמרו, אבל בהקדש הא דמתחייב המשלח הוא משום שמתיחס פעולת ההוצאה מרשות הקדש אל המשלח שהוא הוציאו מרשות הקדש, ובקדושת דמים הוא עשה פעולת החילול [אם לא שנזכר שהוא מזיד ולית ביה דין מעילה אז חייב השליח כמו שפרש"י בדף מ"ט] וכ"ז לא שייך בנהנה שלא ליחס פעולת ההנאה אל השליח וזה לא צריך להשמיענו ודוק היטב בכ"ז:

יח[עריכה]

ואם קידש בשטר אינו כותבו אלא מדעת האב או מדעת השליח:

ראה מש"כ המגיד בשם הרמב"ן, ואינו מוכרח, דאפשר להיות דמדעת המקנה בקבלתו הקדושין, וכיון דאיהו הוי שליח, הוי דעת השליח כדעת האשה המקנה, ובגט הבעל כותב לכן צריך שיאמר כתוב, ולאו משום מקנה אתינן עלה, רק דאיהו בעי למיכתב או דבעי שליחות או דלא הוי לשמה. אמנם נראה דתליא בהך דתנינן בפרק נערה המאורסה בעל מהו שיפר בלא שמיעה כו' ת"ש האומר לאפוטרופוס כל נדרים שתדור אשתי כו' והפר לה כו' אבל דכו"ע שלוחו של אדם כמותו והא לא שמע, והקשו הר"ן והרא"ש הא כיון דשלוחו של אדם כמותו הוי שמיעת אפוטרופוס במקום שמיעת בעל יעו"ש. ובפירוש הרא"ש תירץ דעל מידי דממילא לא שייך שליחות, ונתבונן איך מהני כאן מדעת השליח, הא כיון דאין זו פעולה מכוונת רק מה דהוי ממילא וע"ז לא שייך שליחות, אולם לא דמי דכאן מדעתה היינו שתתרצה בכתיבת השטר קדושין וזה צריך שיהיה במכוון, משא"כ שמיעת הבעל את הנדר הוא בלא מכוון כלל רק תנאי להפרת הנדר, וז"ב ופשוט:



  1. הגה"ה
    ובזה אמרתי ליישב מה דמקשין במרובה בטובח בשבת דחייב ד' וה', וכאן ע"כ מיירי בטובח ע"י אחר, ומקשים הא גנבא לא מתחייב בד' וה' רק בעדים וע"כ מיירי שהיה טובח מזיד מדחכמים אסרי לה משום מעשה שבת, וא"כ הוי השוחט מומר לשבת ופוסל העדים משום צירוף כקרוב ופסול שפוסל ושליח נעשה עד. ונראה ע"פ מש"כ רש"י בב"מ צ"א דבדקם ליה בדרבה מיניה דחייב לצאת י"ש אם תפס לא מפקינן מיניה, א"כ הוי כאן כגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו דרצה מזה גובה ורצה מזה גובה, וחייב הטובח לשלם אם אין לו לגנב הקרן והוי כבעל דבר, ואע"ג דקם ליה בדרבה מיניה, מכל מקום אי תפס לא מפקינן מיניה והוי בעל דבר לגבי עצמו ותו אינו פוסל העדים לגבי הגנב:
< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.