לבושי שרד/אורח חיים/רעו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לבושי שרד ‏ אורח חיים רעו

ש"ע ס"א בקבלנות וקבלנות מותר בסי' רנ"ב ס"ב הכא אסו' משום שנהנה כו'. מיהו בבית ישראל בלאו הכי אסור בקבלנות כמבואר שם בסי' רנ"ב ורמ"א כאן קמשמע לן אם הישראל במלון אצל הנכרי:

שם . דל"ח שמא ירבה בשבילו דנר לא' נר למאה:

שם או לצורך חולה מותר לישראל להתחמם משום דמדורה קטנה נמי מתחממה הרבה אנשים והוי כמו נר והי"א ס"ל דבמדורה גזרינן שמא ירבה ולא דמי לנר משום דבריבוי אנשים צריך להוסיף במדורה:

מג"א סק"א תוך תחומו. ואין איסורו שוה בכל מש"ה קיל משארי איסורי דרבנן כן כתב הר"ן הובא בב"י:

סק"ב ושכירות ומ"ש רמ"א או שעשאו כו' הוא ביאור למה שכתב תחלה בין קצב כו'. ובדרך אחר יש לפרש דה"ק רמ"א בין שמדליק בשכר בין בחנם דהדר קאמר דבשכר אין חילוק בין קבלנות לשכירות: (הגה ס"א) מדעתו שלא צוהו הישראל אעפ"י שעוש' הנכרי בשביל ישראל לא הטריחוהו לצאת מהבית אעפ"י שבע"כ הוא נהנה רק אסור להשתמש לאורו:

סק"ד קבולת בביתו. קשה הא בלא"ה אסור מטעם שכתב רמ"א דהואיל והישראל נהנה כו' עיין מה שכתב אות א'. וי"ל דאי משום ה"ט לא היה צריך לגרשו אם רוצה לצאת למקום אחר כדי שלא יהנה מזה משא"כ לטעם המג"א צריך לגרשו משום שיחשדהו שעושה הנכרי בשליחות ישראל כיון שהוא בבית ישראל:

סק"ז פי' שיושב בחושך כו' תרתי בעינן שאין לו שום נר וגם צריך לאכול משא"כ אם כבר אכל או יש לו נר א':

ט"ז סק"ב נסתפק בזה תיבת בזה הבין הב"ח דקאי אדסמיך ליה דמיירי ממחצה. והט"ז פירוש דקאי על כל דברי הרא"ש שהזכיר בב"י תחל' דמיירי בין ברוב ישראל בין במחצה ובשניהם נסתפק המ"מ אי מהני הוכחה:

סק"ג לדעת המתירים. היינו דיעה א' שבס"א א' שמתירים במדורה ובאות א' כתבתי דהיינו מטעם דהוי כמו נר והוא מדברי הב"י. אבל הט"ז כאן ס"ל דטעמם משום דאף אם ירבה שרי כיון שתחלה נעשה בהיתר לצורך נכרי לכן אף אם ירבה מותר והטעם שפי' כך הט"ז הוא מתוך שהביא הט"ז אח"כ במגדול ווישבור"ג שהתירו בפי' מחמת שתחלת המדורה היה בהיתר בע"ש:

שם אלא דהטור וכו'. היינו דיעה ב' שבסעיף א':

שם שיש איסור לפנינו ר"ל אם ירבה בשבילו יהיה איסור לכן אסרינן מחשש שמא ירבה ולא אמרינן שכשירב' יפרוש הישראל משם כיון דליכא גבול ולא ידעינן אימתי ירבה חיישינן דלמא לא יהיה אז אדעתיה דישראל לפרוש משם:

שם ויש כאן קושיא ר"ל דלפירושו של הט"ז יש קושיא זו אבל הב"י אזיל לשיטתיה וכמו שכתבתי באות כ"א וק"ל:

שם בע"ש עשינו מדורה להתחמם בשבת כצ"ל:

שם אם יש בלאו הכי היתר כגון שעשאו נכרי לצורך עצמו או חולה ובהא נראה דגם הב"י מודה וק"ל. ומ"ש הט"ז ואפילו לדעת הטור כו' אינו נמשך לשל מעל' בלשון פלוגתא על הב"י אלא הוא ענין בפ"ע והוא גם להב"י:

סק"ד יש אש דולק. ר"ל מערב שבת:

שם ולטעמייהו אזלי'. ר"ל שהם הם בעלי דיעה א' שבסעיף א':

שם שעשה הנכרי לצרכו דכיון שעשאו לצורכו הרי נעשה בהיתר ואפי' כשמרבה אסור. ה"ה כשמרבה על האש שנעשה מע"ש. והב"ח מחלק ביניהם וסתר הט"ז דבריו דאין חילוק:

שם דכבר הרבה. לפ"ד הב"ח האלו אין חוששין לשירבה שני פעמים אלא פעם אחד א"כ כשעשה נכרי אש בין בע"ש בין בשבת לצורכו אסור לישראל להתחמם משום שמא ירבה ואין אסור אלא קודם שריבה אבל אם כבר ריבה בשביל הישראל מותר להישראל לחמם. וע"ז כ' הט"ז דליתא דאם אסור קודם הריבוי מחשש שמא ירבה ודאי אסור גם אחר הריבוי. וא"כ המתירים אחר הריבוי ודאי דמותר גם קודם הריבוי והאוסרים אף על גב דמיירי אינהו קודם הריבוי מ"מ ודאי דאסרי גם אחר הריבוי זהו המשך דברי הט"ז:

מג"א סק"ז וכמ"ש ר"ס זה. דאם הדליק נכרי נר בשביל ישראל אסור ליהנות ממנו:

שם דלא כע"ש. שכ' דאם יש נר א' עדיף כמו בסעיף ד' וז"א דדוקא לענין עבר והדליק מקילינין בסעיף ד' אבל לא לצוות להדליק:

סק"ה שבות רחוקה. שהתירו שבות לצורך דבר קרוב כגון שיש בו צורך לשבת זה אבל לא לצורך דבר רחוק וע' פסחים דף מ"ג:

(הגה ס"ג) ליטול נר דלוק כגון שרוצ' לילך לחדר שאין בו נר למשוך משם יין או להביא לחם וכה"ג:

מג"א סק"י ועיין ססי' רנ"ג. כוונתו דאפי נאמר דהוי פסיק רישיה מ"מ שרי ע"י נכרי והובא ברע"ז במג"א סק"ז:

סקי"א מצי לאתויי בלא נר דוגמא לדין זה בסי' שכ"ה סעיף יו"ד דכיון שהיה יכול הישראל לעשות דבר ההוא בהיתר אין איסור ע"י נכרי:

שם מתיר בכל ענין. ר"ל אף שאינה צריכה להאיר לעצמה:

שם ועסי' של"ד ס"ב. דיש אוסרין לטלטל מוקצה ע"י נכרי וחולקים על סברת ר"ח הזו:

שם שמא יכב' כוונת המג"א דלדברי רש"י הללו אין מקום לדברי ר"ת דהרי אין הישראל מותר לטלטל אפי' מן הצד משום שמא יכבה לכן כתב דליתא להאי טעמא דרש"י:

שם בסיס לדבר האיסור. היינו השלהבת ואין איסורו אלא משום מוקצה כדברי ר"ת ועיין מג"א סימן רע"ז סק"א:

שם ועמ"ש סימן רע"ז ס"א כצ"ל:

מג"א סקי"ב כיון שלאחר שכלו הוא החילוק שהביא הט"ז סק"ד מהב"ח ור"ל דדוקא קודם הריבוי אסור מחשש שמא ירבה אבל אחר הריבוי שרי דליכא למיחש שירבה עוד פעם א'. דהא לאחר שכלו הראשוני' שוב לא יתחמם שם הישראל כלל:

שם לצורך חולה שרי. ד"ל דבה"ג יש סברא לאסור אפילו אחר הריבוי שמא ירבה עוד פעם אחת כיון דבהאי גוונא יתחמם אפילו אחר שכלו הראשוני' כמ"ש הט"ז בסק"ג מש"ה כ' דאפילו הכי שרי:

סקי"ג ועסס"א. דשם בסק"ה כ' דאסור להשתמש היינו כשלא מיחה וכגון שלא ראה דאם ראה צריך למחות עיין מ"ש אח"כ:

ט"ז ססק"ד וכך לי באש וכו'. עד עכשיו ביאר הט"ז דאין חילוק בין קודם הריבוי לאחר הריבוי. ועכשיו כתב דג"כ אין לחלק בין אם שנעשה מע"ש ובין הנעשה בשבת לצורך נכרי שהרי שניהם בהיתר נעשו ולכן ע"כ שיש מחלוקת ביניהם כדברי הב"י:

מג"א סקי"ד ועמ"ש סס"א בסק"ד כתב דצריך למחות וכאן ברמ"א מותר למחות. מש"ה מחלק דלעיל בשל ישראל חייב למחות משא"כ כאן ואע"ג דבסק"ד לא כתב רק דמחויב למחות מכאן ולהבא וא"כ י"ל דרמ"א כאן מיירי בפעם ראשון. ז"א דגם בפעם א' צריך למחות והמג"א בסק"ד מיירי שלא ראה בפעם ראשון עד אחר הדליקה כ"כ א"ר:

שם וסימן רנ"ב ס"ב. ע"ש במג"א סק"ט:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.