כפות תמרים/סוכה/לו/ב

כפות תמרים סוכה לו ב

דף ל"ו ע"ב

גדלו בדפוס כו' א"ר ל"ש כו'. ק' מנ"ל לרבא הך חדושא דלמא כיון דעשאו דפי דפי הוא כבריה אחר' ופסול ויר' דעשאו כברי' אחרת דפסול משום דאינו ניכר שהוא אתרוג אבל כשהניחו בצורת אתרוג והכל מכירין אותו שהוא אתרוג אע"ג שעשאו דפי דפי משא"כ שאר האתרוגים אפ"ה כשר כיון שהוא ניכר בצורת אתרוג א"נ י"ל כשנדקדק לשון רש"י שכתב והכא אשמועינן דהא נמי ברייתו דלכאורה ק' מאי אתא רש"י לאשמועי' ויר' דרש"י הרגיש דמנ"ל לרבא הך חדושא ותי' דרבא אשמועי' דיש מיני אתרוגים דהם עשוים דפי דפי מתחלת ברייתם וא"כ אפי' דאתרוג זה שנעשה דפי דפי נעשה בידי אדם ע"י דפוס כיון דצורת דפי דפי מין דאתרוג הוא לפי' גם זה כשר וזש"א רש"י ורבא אשמועי' דהא נמי ברייתי כלו' דיש מיני אתרוגים דעשוים דפי דפי בידי שמים ולפי' גם העשוי בידי אדם כשר ודוק:

אתמר אתרוג שנקבוהו עכברים כו'. וק' ודקארי לה מאי קארי לה והלא התירוץ הוא פשוט דאל"כ אמאי נקט שנקבוהו עכברים לימא אתרוג חסר אין זה הדר י"ל דכונת הקו' היא דרב החליט המאמר דאתרוג שנקבוהו עכברים אין זה הדר ומשמע דאין תקנה להכשירו בי"ט ב' והלא סמיה בידי' דיכול לחתוך ממנו בסכין מקו' אכיל' העכברים ויוצא בנשאר דהא ר"ח מטביל ביה כו' ומשני שאני עכברי' דמאיסי כלו' אה"נ אם יחתכו ממנו בסכין מקום אכילת עכברים דיוצא בנשאר מ"מ בעוד שלא חתך ממנו הוא מאוס מחמת אכילת העכברים הנר' באתרוג ובכה"ג איירי רב ודוק:

איכא דאמרי א"ר זה הדר דהא ר"ח כו'. ק' מאי ראיה מייתי מר"ח והלא יש לחלק ולומר שאני עכברים דמאיסי י"ל דמיירי שחתך מן האתרוג מקום אכילת העכברים ואינו ניכר שאכלוהו עכברים דהרואה יאמר שאדם אכל מקצתו בכה"ג אע"ג דהוא מקצת אתרוג דחסר קצתו הדר הוא דהא ר"ח כו' כנ"ל. והרי"ף והרא"ש כתבו אתרוג שנקבוהו א"ר אין זה הדר ולא היא דהא ר"ח כו' וכתב על דבריהם מרן הב"י ס"ס תרמ"ט ונר' שטעמם מפני שהם פוסקים הלכתא כלישנא בתרא כו' יע"ש ולעד"ן דאכתי קשה מי הכניסם בדוחק זה יפסקו כלישנא בתרא בלי שום דוחק י"ל דאם היו פוסקים כלישנא בתרא א"ר אתרוג שאכלוהו עכברים זה הדר דהא ר"ח כו' היה משמע דוקא כשחתך מקום אכילת העכברים דבכה"ג איירי רב מכח ראיה דמייתי מר"ח כדאמר לעיל והרי"ף והרא"ש רוצים להכשיר אפי' שניכר באתרוג מקום אכילת עכברים ולכך פסקו כלישנא קמא דלא כר' דר' אמר בלישנא קמא דאתרוג שניקבוהו עכברים אין זה הדר כלו' מפני שניכר בו שנאכל מקצתו מהעכברים והקשו עליה מר"ח דהוה מטביל ביה כו' וטעמו משום דבי"ט ב' כשר חסר בכל גוונא אפי' שניכר באתרוג מקום השיניים שאכלו בני אדם מקצתו או שאכלו מקצתו העכברים ושפיר מקרי הדר בקצתו הנשאר ורב דחק עצמו לתרץ שאני עכברים דמאיסי ומשיטת התלמוד משמע דהך שינוייא דחיקא היא מדקאמר אמר לך רבא דהו"ל לשנויי סתמא שאני כו' אם שינוייא רויחא היא ומדאמר לישנא יתירה אמר לך רבא משמע דרב הוא דמתרץ לנפשיה הכי אבל התלמוד ס"ל דבי"ט ב' חסר כשר אפי' ניכר באתרוג שאכלו מקצת בני אדם או עכברים והדר חשיב בקצתו הנשאר אבל אם היו פוסקים כלישנא בתרא א"ר זה הדר כו' היה יוצא הדין דוקא כשחתכו ממנו מקו' אכילת עכברים דאז מייתי ראיה מר"ח שפיר דודאי מעשה דר"ח לא הוה עביד בכה"ג שהיה ניכר באתרוג מקו' השיניים דח"ו דהוה עביד הכי אע"ג דמין הדין הוא כשר ללישנא קמא דטעמא דדינא הוא דחסר כשר בי"ט ב' בכל גוונא אפי' ניכר באתרוג שנאכל קצתו מבני אדם או מעכברים וכיון דאיכא נפקותא דדינא בין היוצא מלישנא בתרא לפסק הרי"ף והרא"ש דפסקו כלישנא קמא ודלא כרב לפי' פסקו כלישנא קמא ודלא כרב ודוק:

וכל זה לשיטת הרי"ף והרא"ש דפוסקים דהדר בעינן לכולהו יומי ולכך יבש ובעל חזזית פסול לכל הימים דהדר בעינן וחסר כשר בי"ט ב' אפי' אכלוהו עכברים דחשיב שפיר הדר בקצת האתרוג הנשאר כמ"ש הר"ן בר"פ אבל הרמב"ם ס"ל דיבש ובעל חזזית כשר לכל הימים דלא בעי' הדר אלא בי"ט א' והקשה הל"מ ז"ל וא"ת כיון דלא בעי הדר בי"ט ב' איך אמרו בגמ' בשלמא לר"ח מתני' בי"ט א' אלא לרב דאמר אין זה הדר קשיא דלרב נמי לא קשיא דלא בעי' הדר אלא בי"ט א' ואיהו לא אמר אלא דלא מיקרי הדר ור"ח נמי מודה דלא מיקרי הדר ומ"מ יוצאים בי"ט שני וא"כ אין כאן קו' כלל לרב ונדחק בתיר' קו' זו יע"ש:

ולעד"ן דהתלמוד פשיטא דכשא"ר אתרוג שנקבוהו עכברים אין זה הדר ודאי דבא ללמד לי"ט ב' דאלו לי"ט א' פשיטא דפסל ומוכרח לו' דרב אתא ללמד דלכולהו יומי בעינן הדר ונקבוהו עכברים אין זה הדר לי"ט ב' והקשו עליו איך הוא סובר דלכולהו יומי בעי' הדר והא ר"ח מטבי' ביה ונפיק בי"ט שני ופשיטא דנאכל מקצתו אין זה הדר אלמא משמע דלא בעי' הדר לכולהו יומי ומשני נהי דהדר לא בעינן לי"ט שני מ"מ שאני עכברים דמאיסי וראוי לפוסלו בי"ט ב' ופסק הרמב"ם כלישנא קמא דלא בעי' הדר לכולהו יומי ואפי' אכלוהו עכברים כשר ודלא כרב זה נ"ל שהוא דעתו של הרמב"ם ז"ל ודוק ומיהו ק"ל איך החליטו הפוסקים להכשיר אתרוג שאכלוהו עכברים והלא בשמן ב"ה שנפל עכבר כתבו הפוס' א"ח סי' קנ"ד ובי"ד סימן ק"ד בשם גאון דאסור להדליקו אם הוא מאוס יע"ש איברא דגם כאן כתב הב"י סימן תרמ"ט דבה"ג פוסל נקבוהו עכברים יע"ש ומיהו אפשר לחלק דאפי' מאן דמכשר באתרוג שנקבוהו עכברים יאסור להדליק בב"ה שמן שנמוח בו עכבר דמאיס טפי ודוק:

אמר רפרם כמחלוקת כאן כו'. פרש"י כדרך שחולקין כאן כו' כונ' דבריו דלסימנא בעלמא אמרה שלא תחליף בברייתא סי' ר"מ לדר"י דאם ישכח גי' הברייתא יזכור עצמו מתני' דאתרוג השגורה בפי הכל וכן מתבאר בס"פ המוציא יין ודוק:

רש"י כאגוז פזיא לקינוח כו'. וק' דאמרי' בס"פ המוציא יין דף פ' ע"א א"ר ששת ואם יש עליה עד מותר ופירשו המפרשים אפילו גדולה ביותר ו"ל דרש"י אזדא לטעמיה דפירש שם דר' ששת קאי אמדוכה קטנה של בשמים וצ"ל דהמדוכה אינה גדולה מכביצה ואתי כר' יהודה ודוק:

תוס' ד"ה מקורזלות כו' וכן יסד הפייט כו'. דברי הפייט לא ידעתי כונתו באיזה ענין מדבר אמנם ראית התוס' היא מדסיים הפייט כתיחוח קירזלא לא משמע דקירזולא הוא אבן רך שנעשה תיחוח ובפ' כירה דף מ"ג תניא התם פורסים מחצלת ע"ג אבנים ומוקי לה באבנים מקורזלות דחזיין לבית הכסא ופרש"י מקורזלות ראשן חד וראויין לקינוח עכ"ל והערוך כתב מקורזלות פי' מתוקנות ואין בהם חדודין פי' שראשיהם חד פי' אחר לבנים רכות עכ"ל:

תוס' ד"ה בשבת ג' אבנים כו' ובפכ"ג כו'. נראה לי ליישב לדעת רש"י דודאי רש"י אינו מכחיש המציאות דיש ב"ה במחיצות מיהו י"ל דהא דהתירו להכניס ג' אבנים מקורזלות הוי בב"ה שאין לו מחיצות ואגב עיוני בראותי הך בקיאות דפ"ק דתמיד בעובדא דרב ספרא ראיתי דמה שהוכיח ר' אבא לרב ספרא שלא היה צנוע היינו מפני שא"ל ליעול מר ולא איבעי ליה למיעל כלו' שאינו דרך צניעות ששני בני אדם יעשו צרכיהם ביחד בב"ה א' אך בס"פ הרואה מייתי תלמודא הך עובדא ושם פירש"י דטעם התוכחה הוא משום דאין מספרין בב"ה והיכי קאמר ליה ליעול מר וק' איך פרש"י הפך הסוגיא דפ"ק דתמיד ומיהו מ"ש רש"י דאין מספרין בב"ה אמת הוא דהכי אמרו שם בפ' הרואה ר' אמי ור' אסי קבלה דב"ה צניעותא ושתיקותא ודוק:

כתבו עוד ותדע דהא איסור טלטול' כו'. ראיה זו הדחיה היא פשיטא דרש"י פי' בשלהי המצניע דלא התירו לאפוקי לכרמלית אלא ע"י ככר או תינוק וכ"ת ס"ס ראיה היא דלענין טלטול אנו מתקנים איסור טלטול ע"י ככר או תנוק ואיסור הכנסה לכרמלית בלי שום תקנה שרי' זה ודאי אינו דא"א בלאו הכי משום בזיון המת אבל הכנסת אבנים לכרמלית לא שרי' דהא ילך בשדה ויעשה שם צרכיו ותו דאפי' תימא דהתוס' ס"ל דשרי להוציא המת לכרמלית בלא ככר ותינוק שאני התם דטיבותא הוא להוציאו בלא ככר ותינוק כדי למעט ההוצאה שלא אמרו ככר ותינוק אלא ברה"י מחמה לצל כמ"ש טא"ח סי' שי"א בשם הרמב"ן יע"ש וכתב עוד הטור בשם הרמב"ן שמותר להוציאו אפ' לר"ה ע"י תינוק כו' יע"ש וק"ל אמאי בר"ה הצריך תנוק טפי מכרמלית ואדרבה כתב בכרמלית דטפי עדיף להוציאו בלא תנוק למעט בהוצאה א"כ ברה"ר נמי נימא הכי וצ"ע ובהך דינא דאין מטלטלין המת אלא ע"י ככר או תנוק כתב מרן שם בשם המרדכי דהיינו דוקא למת ערום אבל מת בכסותו מטלטלים אותו אגב כסותו יע"ש וקשה דבפרק ב"מ דף ל' מייתי עובדא שנתבקש דהמע"ה בישיבה של מעלה בשב' והיה מוטל בחמה ושאל שלמה לחכמים מה יעשה והשיבו לו שיניח עליו ככר או תנוק ויטלטלו אותו ולפי דברי המרדכי למה לי ככר והא דוד בכסותו היה דבתורה היה עוסק באותה שעה כדאיתא התם ויש לומר דשאני כסות דוד דהוא מלך דהוא בטל לגביה דשורפין על המלכים כלי תשמישן כמ"ש הרמב"ם סוף ה' אבל יע"ש:

פיסקא ובגדול כדי שיאחוז ב' בידו דרי"ה רי"א אפי' בב' ידיו. זו היא גירסת רש"י שכ"כ לעיל דף ל"א ע"ב שנים בידו א' גרסינן ובא רש"י לאפוקי דלא נגרוס כגי' הר"ן רי"ה או' כדי שיאחוז שניהם בידו א' כלו' הלולב והאתרוג ורי"א אפי' בשתי ידיו כלו' שיאחוז שניהם זה ביד א' וזה ביד א' ויש להתבונן מ"ט דחה רש"י גירסת הר"ן ויראה דטעמו משום דלעיל בר"פ ס"ד דטעמא דרי"ה הוי משום דבעי הדר ודחי תלמודא דלאו היינו טעמא משום הדר דרי"ה לא בעי הדר אלא טעמא משום דא"ר לולב בימין ואתרוג בשמאל כו' וסובר רש"י דאם איתא כגירסת הר"ן היכי ס"ד דטעמי' משום הדר דמה הידור יש שיהיו שניהם בידו והלא יותר הידור הוא שיאחוז זה ביד א' וזה ביד א' אבל אי גרסי' כדי שיאחוז שנים בידו דהיינו שני אתרוגים א"ש דס"ד דטעמיה משום הדר דקים לי' לר"י דבהך שיעור חשיב הדר טפי לא חשיב הדר ודחי תלמודא דטעמיה דר"י משום דא"ר לולב בימין כו' ומשער ר"י כדי שיאחוז שני אתרוגים בידו אחת כדי שיאחוז האתרוג והלולב בידו א' במקום ב' אתרוגים בידו אחת ואע"ג שיהיה הלולב בעובי גדול יותר מהאתרוג יכול לאחוז האתרוג ומקצ' עובי הלולב ולפ"ז שיעור אתרוג גדול הוא מחזיק חצי היד ויותר מכאן פסול ולעולם כך הוא שיעורו בין שיהיה הלולב עב בין שיהיה דק אבל אם היה אומר כדי שיאחוז שניהם בידו אחת דהיינו הלולב והאתרוג נמצא דשיעור אתרוג הפוסל עולה ויורד דאם הלולב עב ביותר שלא יוכל להחזיק הלולב עם האתרוג בידו א' האתרוג פסול משום דהוא גדול ואם הלולב יהיה דק דיוכל להחזיקו בידו א' עם האתרוג האתרוג יהיה כשר וזה לא מסתבר דפסלות וכשרות האתרוג הגדול יהיה תלוי בעובי הלולב פעמים יהיה פסול ופעמים יהיה כשר אבל אי גרסינן כדי שיאחוז שניהם בידו טפי מהכי פסול לפ"ז לא ישתנה הפסול של אתרוג הגדול דלעולם הכי משערי' בין שיהיה הלולב עב בין שיהיה דק זה נראה לי בכונת רש"י ז"ל ובכן נסתלקה קושי' הר"ן שהקשה על גיר' רש"י דלאיזה ענין ישער ר"י שהוא כשיעור שני אתרוגים בידו אחד יע"ש והטעם יראה לי נכון כדכתיב ולפי דרכי יומתק לחכי מה שכתב רש"י ברי"פ גירסת המשנה במסקנת הגמרא דמשני דטעמא דר"י משום דאתי לאפוכינהו וז"ל רש"י שנים בידו א' שבמקום הא' יאחז לולב כשיהפכה עכ"ל דלכאורה קשה אמאי לא כתב הגירסא בריש הסוגיא לפי הס"ד דטעמיה דר"י משום הדר ונטר רש"י לאשמועינן גירסת המשנה לפי המסקנא אלא דראה רש"י דלפום המסקנא היה עולה על הדעת לשבש הגירסא כסברת הר"ן דהכריח גירסתו ממסקנא דגמרא ע"כ בא רש"י והאיר עינינו דאדרבה לפום מסקנא דגמרא מוכרח נמי לומר דהגירסא היא כדי שיאחוז שניהם בידו א' מטעמא דכתיב וזה נכון מאד בעיני ודוק:

גמ' תניא אר"י מעשה בר"ע כו'. פי' רש"י על כתפו מרוב גדלו עכ"ל ויר' דבא רש"י לאפוקי דלא נפרש דלעולם האתרו' לא היה גדול והטעם שהביאו על כתיפו להורות חיבוב המצוה כמו משארותם צרורות בשמלות' על שכמם דעשו כן לחבב המצוה ואם זה הוא טעמו דר"ע ראית ר"י מר"ע אזדא לה לכן הוכרח לפרש דמה שהביא ר"ע האתרוג על כתפו לאו משו' חבוב מצוה דבידו נמי איכא חבוב מצוה אלא טעמא דר"ע מרוב גדלו אלמא דאתרוג גדול כשר ואפילו יותר מדאי פרש"י אין זה הדר ואע"ג דאוקימנא דטעמא דר"י כו' וקשה לכאורה מאי ראיה מייתי ר"י מר' עקיבא והלא ר' יהודה תנא הוא ויכול לחלוק על רבי עקיבא וזה ודאי אינה קו' משום דרבי יהודה הוא תלמיד רבי עקיבא ואי אפשר לו לחלוק על ר"ע רבו וכיון שכן ק"ל מאי משני רי"ה משם ראיה אף הם א"ל אין זה הדר ומקשה לר"י דאמאי אינו פוסל אתרוג הגדול משום הדר כס' חכמים דר"ע והלא יאמר ר' יוסי אנא דאמרי כר"ע וכ"ת כונת הקושיא היא דלית הלכתא כר"ע לגבי חכמים וראוי לפסול אתרוג הגדול משום הדר כס' חכמים דר"ע א"כ תקשי ליה לר' יהודה לנפשיה אמאי לא בעי הדר והלא חכמים דר"ע ס"ל דבעי הדר וא"א לחלוק עמהם דהם תנאים קדמונים דמהאי טעמא גופיה פריך רי"ה לר"י והיכי ניח' לדידיה דפליג עלייהו דלא בעי הדר וצ"ע והר"ן כתב דגירס' הנכונה כך היא ובגדול כדי שיאחוז שניה' בידו כו' ור"י דא' אפילו בשתי ידיו כו' יע"ש. וק' אמאי הוצרך הר"ן להביא ראיה לדבריו ממאי דפרכי בגמ' לר' יוסי והלא הדבר ברור ממה שהביא ראיה ר"י ממעשה דר"ע שהביא אתרוג על כתפו אלמ' דר"י מכשיר בכה"ג ולתרץ קושיא זו יראה לי דלא גריס הר"ן בגמ' כגיר' אמשטרדם דגרסי' תניא אר"י מעשה בר"ע שבא לב"ה ואתרוג על כתפו א"ל רי"ה משם ראיה אף הם א"ל אין זה הדר ע"כ אלא הר"ן גריס כגי' תלמוד ויניצייא דגריס הכי תניא ארי"ה מעשה בר"ע שבא לב"ה ואתרוגו על כתפו וא"ל אין זה הדר א"ל ר"י משם ראיה אף הם א"ל אין זה הדר וה"פ דרבי יהודה הקשה לר"י ממ"ש חכמים לר"ע אין זה הדר והכי פריך ליה אפילו לדידך דלא חיישת לאנפולי לפחות תפסול הגדול הרבה משום דאינו הדר כמ"ש לר"ע אין זה הדר א"ל ר"י משם ראיה כלו' אדרבה ממקו' שבאת יש ראיה לדברי דלא הקשו לו דפסול משום חששת נפילה דלנפילה לא חיישי' ומה שהקשו לו הוא דאין זה הדר ואני איני חושש לפוסלו מטעמא שאינו הדר דאנא דאמרי כר"ע דס"ל דאפי' גדול הרבה שצריך להביא על כתפו חשיב הדר זו היא פי' גי' ויניצייא לפי דעתי וכנר' דגי' זו היתה לפני הר"ן ולכך אייתי ראיה ממה שהקשו לר"י ממ"ש חכמי' לר"ע אין זה הדר אלמא דר"י מכשיר בכה"ג ודוק:

מתני' אין אוגדין את הלולב כו'. קשה דכיון דטעמא דר"י משו' דצריך אגד מן התורה ולכך אוסר שלא במינו משום בל תוסיף ור"מ ס"ל דא"צ אגד וכיון דא"צ אגד ליכא ב"ת דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי א"כ אדמפליג באיזה דבר אוגדו ליפלגו בעיקרא דדינא אם צריך אגד או לא ומשם נדע דלר"י אין אוגדין אלא במינו י"ל דאי הוה תנן פלוג' דצריך אגד לחודי' לא הוה שמעי' דא"א אלא במינו דהו"א אפי' דצריך אגד אין כאן ב"ת דרחמנא הכי אמר קחו ד' מינין ואגדו את הלולב ומיניו בכל דבר ולא הוי ב"ת דהכי צוה שיאגוד בכל דבר אבל השתא אשמוע' ר"י דכיון דצריך אגד הכי אמר קחו ד' מינים ואגדו את הלולב במינו שלא יהא ב"ת ותנא דמתניתי' נקט חדא פלוגתא דאין אוגדין את הלולב אלא במינו דממילא משמע אידך פלוגתא דצריך אגד אבל אי הוה נקט פלוגתא דצריך אגד לא הוה שמעי' דאין אוגדין אלא במינו ועוד דאלו נקט פלוגתא דצריך אגד והיה אומר רמ"א א"צ אגד לא הוה שמעינן דמצוה לאגדו לר' מאיר משום זה אלי ואנוהו אבל השתא דנקט פלוגתא בענין אם אוגדין הלולב שלא במינו ואמר ר"מ אפי' בחוט שמעי' דמודה ר"מ דמצוה לאגדו משום זה אלי ואנוהו וא"ה כשר לאגדו שלא במינו ותו יש לדקדק אמאי נקט ר"מ אפי' בחוט יאמר אפי' שלא במינו י"ל דאגב אורחי' אתא לאשמוע' ר"מ דאע"ג דמצוה לאגדו משום זה אלי ואנוהו לא תימא כיון דהאגד משו' נוי יהיה אסור לאגדו בחוט של משיחא שאינו חשיב קמ"ל ובהא דאר"י אין אוגדין הלולב אלא במינו מדלא קאמר במיניו לשון רבים משמע דאינו אוגדו אלא בעלה של לולב וק' דאמאי לא יוכל לאגדו בענף של הדס או ערבה הרי ליכא ב"ת י"ל דפשיטא דאה"נ דיכול לאגדו בענף של הדס או ערבה ור"י נמי ה"ק אין אוגדין את הלולב אלא במינו דהיינו עלה לולב או הדס או ערבה ונקט מינו דכמין א' חשיבי כיון דהן נאגדין באגוד' א' א"ק דא"כ לא יוכל לאגדו בענף של עץ אתרו' כיון דאינו נאגד עם הלול' ואמאי הלא אתרוג הוא מכלל ד' מינים וליכא ב"ת וי"ל דחשיב מין אחר דלא דמי לאתרוג דהוי אוכל אבל סיב של דקל מינא דלולבא הוא ודוק ולענין הלכה פסקו הפוסקים כר"מ וצריך טעם דהא קי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י ושמא הטעם הוי משום דברייתא דלעיל פ"ק דף י"א שנה פלוגתא דצריך אגד ות"ק דהוא סתם סבר דא"צ אגד וכיון דסתם ברייתא כר"מ ש"מ הלכתא כותיה אך יש לערער על זה דאמרי' בהחולץ דף מ"ב מחלוק' במתני' וסתם בברייתא אין הלכה כסת' דאם ר' לא שנאה ר"ח מנ"ל ועיין מה שהקשה על זה מוהריק"א בכללי הגמ' בס' יבין שמועה דף ס"ב יע"ש י"ל משו' דמפלוגתא דאמוראי דפליגי לקמן אם הקשר חוצץ או לא מהתם שמעי' דס"ל א"צ אגד כר"מ ודוק:

גמ' א"ר אפיל' בסיב כו'. ק' כיון דהל' כר"מ דא"צ אגד וכמו שהוכחתי מדברי רבא שאמר לקמן דהקשר אינו חוצץ משום דהוי לנאותו א"כ אמאי טרח רבא לאשמועי' דסיב ועיקרא דדקלא דהוי מינא דלולבא כיון דלא נפקא לן מידי לענין דינא ושמא דאפי' דקי"ל כר"מ דשרי שלא במינו מ"מ כל היכא דפליגי תנאי חד אסר וחד שרי ומסברא יש לפסוק כר"י דאס' דקי"ל בשל תורה הלך אחר המחמי' ועוד דר"מ ור"י הלכה כר"י ראוי לחוש לכתחלה לצאת ידי כולם וכה"ג כתב תה"ד ס"ס רל"ב ובכתביו סי' ר"ן י"ש וכיון דראוי לחוש לכתחלה לדברי ר"י הוצרך רבא לאשמועי' דסיב ועיקרא דדיקלא הוי מינא דלולבא וכן ראיתי חסידים ואנשי מעשה דאין אוגדין הלולב אלא בעלה של לולב אי נמי יש לומר דנ"מ אם היה מפסיק בין ידו ללולב סיב ועיקרא דדיקלא דאי חשיב מינו מין במינו אינו חוצץ ודוק:

וא"ר מ"ט דר"י. כונת קשר מימרות רבא הדבר מובן מתוך פרש"י כ"ד ס"ד בר"פ דף ל"א ע"א דטעמ' דר"י דאמ' אין אוגדין את הלולב אלא במינו היינו משום דבעי הדר ולפי טעם זה לא היה יכול לאגדו בסיב ועיקרא דדיקלא וכיון דאשמועי' רבא דסיב ועיקרא דדקלא כשר אליבא דר"י הורה לנו דלא הוי טעמא משום הדר אלא משום דבעי מינו אף שלא יהי' הדר ולכן סמך מימרא השנית וא"ר מ"ט דר"י כו' ועיין בתוס' דף ל"א ומ"ש לעיל על דבריהם:

רי"א אין סוכה נוהגת אלא בד' מינין כו'. קשה דמאי קושיא הוא זה והלא אעיקרא דדינא פרכא מה ללולב שכן שאול ושל שותפין פסול וכיון דיש בו חומרא זו הטיל בו הכתוב חומרא אחרת דאינו יוצא אלא בד' מינין אבל בסוכה שהיא קלה דשאולה ושל שותפין כשרה לפיכך דין הוא שיהא בה קולא אחרת דכשרה בכל המינים וכ"ת ר"י סבר כר"א דאמרינן לעיל דף כ"ז ע"ב דס"ל דסוכה שאולה פסולה מ"מ הרי כתבו שם התוס' דע"כ לא פליג ר"א אלא בסוכה שאולה אבל סוכת השותפין מודה ר"א דיוצא בה מדכתיב תשבו כעין תדורו ואם כן לפרוך ללולב שכן של שותפין פסול אבל סוכה של שותפין כשרה לר"ע ולכאורה היה נראה לתרץ דיליף מלולב במקדש דהוא ז' וכשר במקדש בשאר הימים שאול ושל שותפין דהא לכם דממעטינן מיניה שאול ושל שותפין לא כתיב אלא ביו' הא' וזה אינו נכון דאכתי פרכא מה ללולב שכן מצאנו בו חומרא ביום א' דפסול של שותפין תאמר בסוכה דמצינו בה קולא גם ביום א' דשל שותפין כשרה וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף