כפות תמרים/סוכה/לו/א

כפות תמרים סוכה לו א

דף ל"ו ע"א

נסדק ניקב תני עולא כו'. הנה רש"י פיר' במתני' ניקב וחסר כל שהוא פסול דחדא מלתא היא דאלו ניקב ולא חסר שתחב בו מחט והוציאה כשר והכא פרש"י תני עולא ב"ח אניקב ולא חסר קאי דמכשר תנא דמתני' כו' משמע לפיר' זה של רש"י דפי' דרישא דמתני' חדא קתני ניקב וחסר כל שהוא פסול דדוקא משום דאיכא תרתי לריעותא ניקב וחסר פסול הא ניקב ולא חסר כשר ויראה דה"ה חסר כל שהוא ולא ניקב כגון שנחתך ממנו מעט בסכין ונשאר מקומו שוה דלא נשאר באתרוג נקב וגומא כשר שא"ת חסר כל שהוא אפי' לא ניקב פסול הכין נשנה פיסול זה הרי לא מצינו פיסול זה לא במתני' ולא בברייתא והרמב"ם כתב אתרוג שניקב נקב מפולש כו' וכתב ה"ה ופי' רבינו כפרש"י וכו' יעו"ש ודברי ה"ה ז"ל תמוה' דאיך כ' דהרמב"ם מפרש כפרש"י והלא חלוקים הם בעיסתן דרש"י פי' דרישא דמתני' דתני ניקב וחסר כל שהוא חד פיסולא הוא והרמב"ם לפי דברי ה"ה מפרש דתרתי פסולי נינהו ולכאורה יר' דכונ' ה"ה היא לו' דאע"ג דפי' הרמב"ם ז"ל במשנה מוחלק מפרש"י מ"מ לענין הדין שוין הם דנקב מפולש אפי' אין בו חסרון פסול ונקב כאיסר אפי' חסרון פסול לאפוקי דעת הראב"ד דס"ל דלעולם לא פסל נקב אלא בחסרון וכ"כ הב"י סי' תרמ"ח יע"ש וק' איך החליטו הדבר לו' דלענין דינא רש"י והר"מ שוים והלא אני רואה לענין דינא דאיכא בינייהו דין חסר כל שהוא ולא ניקב דלפרש"י דרישא דמתני' חדא מלתא היא יוצא הדין ניקב ולא חסר כשר וה"ה חסר ולא ניקב ולדברי הרמב"ם דפי' דמתני' תרתי פיסולי קתני יוצא הדין דחסר כל שהוא פסול:

וראיתי בחדושי רא"ם על הסמ"ג על מ"ש ניטלה הפטמ' פסול וז"ל וא"ת והא בכלל חסר כל שהוא פסול הוא י"ל דניקב וחסר כל שהוא דמתני' חדא מלתא היא כו' וכל זה לדעת הרמב"ם כו' עכ"ל וק' טובא איך כתב דהרמב"ם ס"ל דחסר כל שהוא ולא ניקב כשר הרי הרמב"ם כתב בהדיא חסר כל שהוא פסול ופיר' דבריו ה"ה דמפרש דתרתי פיסולי קתני וכן ק"ל על הלח"מ דהקשה דמנ"ל למגיד דהרמב"ם מפרש מתני' בתרתי פיסולא לימא חד פיסולא ותירץ דלמד כן מדבריו בפי' המשנה יע"ש וק' למה לי פי' המשנה והלא ממ"ש הרמב"ם כאן חסר כל שהוא פסול מוכרח לומר כן וי"ל דהרא"ם ס"ל דהרמב"ם מפרש מתני' כפירוש רש"י דחדא קתני ומ"ש חסר כל שהוא אניקב דרישא קאי וה"ק ניקב נקב מפולש כל שהוא פסול ושאינו מפולש בכאיסר ואם ניקב נקב שאין בו כאיסר ואינו מפולש אם יש בו חסרון פסול אבל חסרון בלא נקב כשר זה הבין הרא"ם בהרמב"ם ולפי' זה הרמב"ם מסכים על רש"י ז"ל לכל הדינים אבל לדברי ה"ה דהרמב"ם מפרש דמתני' תרתי פיסולי קתני נהי דלדין נקב מפולש ונקב כאיסר שוים הם רש"י והרמב"ם דפסולים בלא חסרון מ"מ בדין חסר כל שהוא נראה דיש הפרש ביניהם כדכתיב ונראה לע"ד דה"ה ומרן הב"י ס"ל דאע"ג דפירש"י במשנתינו ניקב וחסר חדא קתני היינו לומר שהנקב שאינו כאיסר ואינו מפולש אינו פסול אלא בחסרון אבל בחסרון לחודיה אע"פ שלא יהיה באתרוג גומא ונקב מודה רש"י דפסול וכן נראה מדברי ה"ה גבי ניטל העוקץ מעיקר האתרוג דכתב שם דדעת רש"י הוא דחסרון פוסל יע"ש. ושוב פשפשתי בסוגיא ומצאתי הדבר בהדיא דהרי לקמן דף ל"ו ע"ב גבי ר' חנינא מטביל ביה ופרכינן ולר"ח ק' מתני' ופירש"י קשיא מתני' דקתני חסר כל שהוא פסול יע"ש אלמא אע"ג דפירש"י דמתני' קתני חדא מ"מ חסרון בלא נקב מודה רש"י דפסול וכ"ת תיקשי להרא"ם איך החליט הדבר דמאן דמפרש מתני' דחדא קתני ס"ל חסר כל שהוא בלא נקב כשר א"כ מאי תקשי' לר' חנינא ממתני' הלא מתני' מכשר חסרון בלא נקב י"ל דהא דס"ל להרא"ם חסרון בלא נקב כשר היינו חסרון כל שהוא אבל ר"ח שהיה אוכל מקצת האתרוג ויוצא בשאר ודאי דגרע מניקב וחסר כל שהוא דכיון דהחסרון הוא גדול דנאכל מקצתו חשיב דאית ביה תרתי לריעותא ניקב וחסר ולכך הקשו לר"ח ממתני' וכונת הקושי' אינה מחסר לחודיה אלא מניקב וחסר כל שהוא כנ"ל ליישב דברי הגדולים הנזכר ומ"מ אכתי ק' לשיטת ה"ה וב"י דהרמב"ם ורש"י ז"ל שוין הם לענין דינא בכל הפרטים כדכתיב מי הכריחם לומר דהרמב"ם מפרש מתני' דתרתי פסולו קתני יפרשו דמפרש כפרש"י דחדא מלתא קתני וברייתא דעולא אסיפא קאי הכל כפרש"י ועי' בלח"מ וי"ל דסדור דברי הרמב"ם מוכיח כן דפתח דבריו בדין אתרוג שניקב נקב מפולש משמע דזהו דין השנוי במשנה וכ"ת על הרמב"ם תקשי אמאי לא פי' כפרש"י י"ל דס"ל דפירש"י הוי דוחק משום דדין חסר ולא ניקב אינו שנוי במשנה ותו דמסדר התלמוד דמייתי ברייתא דעולא ארישא דמתני' משמע כפי' דאלו לרש"י צריך לידחק דבריית' אסיפא קאי וכ"ת על רש"י תיקשי אחר דלענין דינא ס"ל כהרמב"ם אמאי לא פי' מתני' כהרמב"ם דתרתי פיסולי קתני י"ל דרש"י כבר הכריח לפי' מדקתני סיפא ניקב ולא חסר באופן דהגם דלענין דינא שוים הם רש"י והרמב"ם מ"מ מוחלקים בפי' המשנה ויישוב הברייתא מכח טענות ופלפולים וכל א' בחר לו דרך א' אלו ואלו דברי אלהים חיים. ויש פי' ג' להראב"ד בהשגות דס"ל דמתני' דקתני ניקב חהסר כל שהוא חדא קתני וס"ל דעל רישא זו הוא דתני עולא ניקב נקב מפולש במשהו ושאינו מפולש בכאיסר ומ"מ חסרון בעינן דברייתא ארישא דמתני' מייתי לה תלמודא דהוי ניקב וחסר כל שהוא ולפי' זה ודאי דחסרון בלא נקב כשר דאי לת"ה אלא דבחסרון בלא נקב פסול א"כ לא ליתנא תנא דין נקב כלל כיון דכל נקב לא פסל אלא בחסרון וחסרון פסול בלא נקב ליתני דין חסר ולימא חסר כל שהוא פסול הא ניקב ולא חסר כשר ומדקתני ניקב וחסר כל שהוא ס"ל להראב"ד דחדא קתני א"כ ניקב ולא חסר וחסר בלא ניקב כשר ולפירושו קשה מה הקשו לר"ח לקמן דהוה מטביל ביה ונפיק ביה ממתני' דניקב וחסר כל שהוא הרי במקצת האתרוג שר"ח היה יוצא בו לא היה בו לא נקב מפולש ולא נקב כאיסר וי"ל דס"ל להראב"ד דתלמודא סבר דמקצת אתרוג הוי כניקב כאיסר וחסר דפסול. וה"ה כתב גבי ניטל העוקץ וז"ל ומכאן נראה ראיה דחסרון כו' יע"ש וכנראה שכתב סברא זה לדחות סברת הראב"ד דס"ל דכל נקב לא מפסיל אלא בחסרון ואחרי נשיקת ידיו נראה דאין טענה זו מכרעת דמעולם לא אמר הראב"ד דהחסרון צריך שיהיה כאיסר אלא מה שכתב הראב"ד הוא דכשיש בו נקב כאיסר ר כגון שתחב בו יתד אם על ידי שתחב בו יתד חסר ממנו כל שהוא פסול אבל אם לא חסר אע"ג דניקב כאיסר כשר ואם כן ניטל העוקץ משורשו כיון דנשאר מקומו גומא הרי הוא נקב כאיסר וחיישי' דכשנתלש העוקץ תלש משהו מגוף האתרוג וכ"כ ר"ח שהביא בערוך דניטל בוכנה פסול היינו משום דחיישינן שמא ניטל מגופו של אתרוג עמה יע"ש וכ"ת דמכל מקום תקשי להראב"ד איך פסיק ותני ניטלה בוכנתו פסול דהיינו העוקץ משורשו הרי אפשר דבאתרוג קטן לא יהיה בגומא של העוקץ כאיסר ואפי' ניחוש דחסר כל שהוא מגוף האתרוג עם העוקץ מכל מקום כיון דהגומא אינה נקב כאיסר היה ראוי להכשיר לדעת הראב"ד יש לומר דהראב"ד סבירי ליה דמאי דפסלינן נטילת העוקץ משורשו לאו מטעם ניקב וחסר כל שהוא פסלי' ליה אלא טעמא הוי כאתרוג שאינו הדר כגון ניטל דדו או עלתה חזזית על חוטמו דפסולו מטעמא שהוא בעל מום ואינו הדר ודוק:

בעי רבא נולד באתרוג סי' טרפה מהו. פרש"י סי' טריפה שבהמה נטרפה דלקמן מפרש ליה ע"כ. וקשה דמסקנא דגמרא דהבעיא הוא באתרוג הנשפך כקיתון וקיימי סמפוניו והיכא דקיימי הסמפונות לא מטרפא ריאה וא"כ הבעיא היא בדבר שאין הבהמה נטרפת בה יש לומר כיון דטעם הבעיא היא דלמא שאני ריאה דלא שליט בה אוירא הדר ברייא ולכך היא כשרה אבל הכא גבי אתרוג דשליט בה אוירא סרוחי מסרח א"כ אלו היה מציאות הריאה כאתרוג דשליט ביה אוירא היתה נטרפת א"כ שפיר מתיישב לשון נלדו בו סימן טרפה שהבהמה נטרפת בה ודוק:

כי קא מבעיא ליה ריאה שנשפכה כקיתון כו'. קשה אמאי לא קאמר כי קא מיבעיא ליה כמ"ש פרק א"ט (דף מ"ז ע"א) בדרב נחמן דאמר ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים ופירש"י נמוקה נתרוקנה מאליה כו' יע"ש והכא גבי אתרוג הכי מיבעיא ליה אתרוג שנלדו בו סימן טריפה שנימוק ועורו קיים מהו דלמא התם גבי ריאה כשרה משום דלא שליט בי' אוירא הדר ברייא אבל הכא דשליט ביה אוירא סרוחי מסרח או דלמא ל"ש ושמא יש לומר דניחא ליה לתלמודא לפרש בעיא דרבא בדין נשפכה כקיתון דאיירי ביה רבא התם לחלק בין קיימי סמפונות ללא קיימי וה"ה דמיבעיא ליה באתרוג שנימוק מבפנים אם חסרון דבפנים שמיה חסרון או לא ודוק:

הכא מאי כו'. ק' אמאי אצטריך לחלק מן הקצה אל הקצה לימא התם דלא שליט ביה אוירא הדר ברייא אבל הכא דשלט בה אוירא לא הדר ברייא א"נ לימא התם דלא שליט ביה אוירא אע"ג דלא הדר ברייא מ"מ סרוחי לא מסרח אבל הכא דשלט ביה אוירא סרוח מסרח. וי"ל דנקט החילוק מן הקצה אל הקצה לרמוז השני חילוקים דאמרינן:

ודע דבריאה שנשפכה כקיתון דכשרה וכן ריאה שיש בה אבעבעות מלאות מים דכשרה נפל מחלוקת גדול בין הפוסקים דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דוקא שיהא מיחוי המים זך אבל עכורים וסרוחי' טריפה והרא"ש וסיעתו מכשירים בכל גוונא עי' בי"ד סי' ל"ז ומסוגיא דידן יר' להכריע כס' הרי"ף והרמב"ם דהרי משמע הכא דע"כ לא מיבעיא ליה באתרוג אלא משום דכיון דשליט ביה אוירא סרוחי מסרח ואם אית' דגבי ריאה אע"ג דסרוחי מסרח כשרה מאי קא מיבעיא ליה גבי אתרוג משום דסרוחי מסרח הלא בריאה אע"ג דסרוחי מסרח כשרה אלא ודאי משמע דגבי ריאה אי סרוחי מסרח טריפה ומיהו יש לדחו' וליישב הסוגי' לדעת הרא"ש דה"ק דלמא התם גבי ריאה דלא שליט ביה אוירא אע"ג דהם מי' סרוחים הדר ברייא אבל הכא גבי אתרוג דשליט ביה אוירא סרוחי מסרח כלו' נשאר בסרחון והוא הולך וחזק והיינו דקאמר סרוחי מסרח ולא הדר ברייא וכל זה לפי הפשט דסרוחי מסרח הוא לשון מים סרוחים אך רש"י ז"ל פירש בענין אחר ודוק:

תוס' ד"ה אי נסדק תנינא כו' ומ"מ כו'. כתב בס' מע"ח ר"ל ואם תקשה לך מ"ט נשתנה דין אתרוג מדין טריפה בניקב טפי מנקלף ונסדק דבכולהו דין אתרוג שוה לטריפה ועז"א ומ"מ אע"ג דלענין טריפה אסור עכ"ל וק"ל על התוס' דמ"מ תקשי אמאי מדמי נקב אתרוג לניקב הלב ולא לבית חללו דכשר ידמה האתרוג לריאה דריאה שניקבו הקרומים העליונים טריפה אע"ג דכולי ריאה חבור הוא י"ל דטפי דמי אתרוג ללב דהוא בשר עב וגם מש"כ ריאה דהיא סמפוניו' דלא הוי חבור כולי האי:

ת"ש אתרוג תפוח סרוח כו'. פירש"י סרוח מבפנים וקליפתו קיימת כו' ק' דהבעיא לא היתה כשכבר נסרח דאם כבר נסרח אפילו בריאה היא טריפה לדעת הרי"ף והרמב"ם כדכתיב לעיל וכי קא מיבעיא ליה הוא בשנשפך כקיתון ועדיין לא סרח דבריאה כשרה ובאתרוג מאי דלמא שאני ריאה דלא שליט בה אוירא והדר ברייא אבל אתרוג דשליט ביה האויר יש לפוסלו משום דסופו להסריח ואע"ג דעדיין לא סרח וא"כ הבעיא היא כשעדיין לא סרח אלא שעתיד למסרח וא"כ מאי ראיה מייתי מסרח כבר לעתיד למסרח והלא בסרח כבר פשיטא ליה דאפילו בריאה פסול וי"ל דהפשיטות אינו לפיסול אלא להכשיר וה"ק תפוח מבחוץ וסרוח מבפנים הא לא סרח מבפנים דאין ריחו רע אף על גב דנשפך כקיתון כשר ודחינן לא אידי ואידי מבחוץ ול"ק הא שתפח מחמת גשמים שנפלו עליו אף על גב דלא סרח הא דסרח מבחוץ מחמת תולעים שאכלו קליפתו הדקה דלא מפסיל משום חסרון כדמוכח לעיל גבי האי אתרוגא דאגליד אלא טעם הפיסול משום דסרח מבחוץ וכיון דברייתא לא איירי בסרח מבפנים ליכא למיפשט בעיין ולמדק טעמא דסרח מבפנים דריחו רע הא לא סרח אלא שנשפכה כקיתון כשר דדלמא אפילו לא סרח מבפנים כיון שנשפך כקיתון ושליט ביה אוירא ולא הדר ברייא ועתיד למסרח דין הוא שפסול והנה כתב מרן הבית יוסף ז"ל סימן תרמ"ח בשם הפוסקים דהרי"ף והרמב"ם השמיטו בעיא זו דסבירי ליה דאזלינן בה לקולא משום דהנך פיסולי הם מד"ס. וטענה זו חלושה בעיני דדלמא דפיסולים דאו' הם כמ"ש הטור אלא הטעם דאזלי' בה לקולא משום דהפשיטו' הוא לקולא לפום מאי דפרישית ואח"כ דדחי הפשיטות שינוייא דחיקא היא ולא סמכינן עלה זה נ"ל לפרש הסוגייא לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל אבל לשיטת הפוסקים דסבירי ליה דגבי ריאה שנשפכה כקיתון אפילו הם מים סרוחים כשירה משום דהדרא ברייא אבל גבי אתרוג דלא הדר ברייא וסרוחי מסרח מבעיא ליה אי פסול או לא צריך לפרש הפשיטות לפיסול כפשט השמועה ודוק:

מאי לא תפוח מבחוץ וסרוח מבפנים. יראה דהכרח מאי לאו הוא זה דלפ"ז הוי ברייתא לא זו אף זו אבל אם נפרש אידי ואידי מבחוץ וכו' הוי זו ואצ"ל זו וז"ל הטור נפל עליו בתלוש ותפח או סרח והוא יותר מתפוח שיש בו קצת ריח רע פסול וכתב מרן הב"י וזו ואצ"ל זו קתני ודוק:

אתרוג שלוק פרש"י מבושל ביותר. מה שהכריחו לפרש כן הוא מה דאיתא בפרק כל הבשר דף קי"א וכבד אוסרת ואינה נאסר' שלקה אוסרת ונאסר' יעו"ש וכן כתב הערוך בערך שלק והרמב"ם העתיק כלשון הברייתא אתרוג שלוק פסול אבל הטור כתב אתרוג מבושל פסול ותימה מנ"ל למפסל מבושל הא ברייתא לא פסלה אלא שלוק שהוא מבושל יותר מדאי ושמא י"ל דהשתא לא בקיאינן עד איזה שיעור יקרא מבושל ולא שלוק לכך החמיר לפסול אפילו במבושל ועיין בי"ד ר"ס רי"ז דהנודר מן המבושל מותר בשלוק ושם כתב הרא"ש דשלוק הוא מבושל יותר מדאי והר"ן כתב בשול ולא בשול דנהי דשלוק משמע נמי מבושל יותר מדאי בנדרים הלך אחר לשון בני אדם יעו"ש מכל זה משמע דאנן בקיאינן לדעת מהו שלוק ע"כ יראה לתרץ דסבירי ליה לטור דשלוק דהכא א"צ שיהיה מבושל יותר מדאי דמבושל כראוי נמי לא עדיף מכבוש בחומץ דפסול ומ"מ משמע קצת דאתרוג דהוא בשיל ולא בשיל כשר ודוק:

תוס' ד"ה אתרוג ככדור פסול כלו' עשוי וכו'. יר' דיש נפקותא דדינא בין ב' הגרסאות דלגי' כדור ברי"ש דוקא עגול לגמרי ככדור פסול אבל עגול כקדרה כש' ולגי' כדוד בדלי"ת דר"ל עגול כקדרה כ"ש עגול ככדור של בנות שפסול והרמב"ם השמיט זה ותמה עליו ה"ה וכתב ז"ל ואולי שסמך על מ"ש וכו' יעו"ש והנה מה שרצה לתרץ שסמך על מ"ש עשאו כמין בריה אחרת אינו נוח לי דדלמא שאני התם דהאד' שינה ברייתו אבל אם גדל מאליו ככדור מאן לימא לן דפסול ותו דהרי הבריית' שנה תרוייהו משמע דלא נפיק דין אתרוג ככדור מדין עשאו כבריה אחרת גם בגי' ד"ה דגריס כדור פסול אינו נוח לי דכיון דגריס ברי"ש הוי ליה למימר ככדור לא כדור דחסר כ"ף הדמיון ולפי גירסתו דגריס כדוד עכ"ל דהגי' היא בדלי"ת דדוד הוא קדרה והכ"ף היא כ"ף הדמיון ודוק:

וי"א אף התיום. משמע דת"ק מכשיר התיום וכ"פ הרמב"ם והטו' ומספק' לי הא דאמרו התיו' כש' היינו שלוק' בידו ב' האתרוגי' הדבוקים ביחד וליכא קפידא משום הא דאמרינן בריש הסוגייא פרי א' אמר רחמנא ולא ב' פירות דכיון דגדלו ב' האתרוגים ביחד פרי א' חשיב ולפ"ז אם הפריד אתרוג א' מחבירו אינו יוצא בו דכיון דכשהם דבוקים קרינן להו פרי א' כשנפריד א' מחבירו יקרא חצי אתרוג דפסול או דלמא הא דאמרי' התיום הכשר היינו דוקא כשהפריד א' מחבירו ואשמו' דלא פסול משום דהיה מתויים אבל לא יוכל ליקח שניהם יחד דפרי א' אמר רחמנא או דלמא בין שלקח שניהם יחד יוצא בו ובין שהפריד א' מחבירו יוצא בו ולא מצאתי לספקות אלו גילוי בדברי הפוסקים ואפשר דהיינו טעמא דפסק הסמ"ג דהתיום פסול משום דנסתפק בכל אלו הספקות ולכן פסק להחמיר דפסול בכל גוונא ועיין בתשו' הרשב"א סימן תי"א:

תוס' ד"ה אתרוג הבוסר פי' בקו' וכו' כדפרישית ר"פ דף ל"א ע"ב. ואפשר היה ליישב דברי רש"י דה"ק אתרוג הבוסר כלו' שהוא קטן לערך פריו כשם כשיעו' דפול הלבן נקרא בוסר לגבי ענבים ולעול' דלגבי אתרוג בוסר יהיה שיעורו גדול פחו' מכביצה ודייקא נמי דלא קא' אתרוג כבוסר כדקאמר אתרוג ככדור:

אמר מר אתרוג כושי וכו' אמר אביי וכו'. קשה היכא רמזא דמתני' איירי בדומה לכושי הלא אתרוג הכושי קתני דאביי דייק מדקתני הכושי בה"א דמשמעותו הוא דומה לכושי דאלו היה ר"ל אתרוג שבא מארץ כוש היל"ל כושי כמו איש מצרי ולפ"ז אביי תרץ מתני' אברייתא אבל ברייתא דלעיל דקתני אתרוג כושי פסול היא סותרת לברייתא אחרת וצ"ל דהיא משובשת וצ"ל אתרוג הכושי ולפיכך בא רבא ואמר ל"ק הא לן והא להו וק"ק ל"ל לומר לא קשיא לימא בקיצור רבא אמר הא לן והא להו אלא כוונת רבא לומר דלפי תירוץ אביי נהי דתירץ מתני' אברייתא אבל אכתי קשה ברייתא אברייתא לכן בא רבא בלישנא יתירה ואמר לא קשה הא לן והא להו ומתני' וברייתא דקתני כושי פסול היינו לבני א"י וברייתא אחריתי דמכשרת אתרוג שבא מארץ כוש מיירי לבני בבל באופן דלרבא בא"י בין אתרוג שבא מארץ כוש בין שגדל כאן ודומה לכושי פסול ובכל אתרוג הבא מארץ כוש כשר אבל הגדל שם ודומה לכושי פסול משום נדמה ור"ע ז"ל בפי' המשנה כתב וז"ל אתרוג הכושי שגדל כאן והוא שחור פסול אבל כושי שגדל בארץ כוש אורחיה הוא וכשר עכ"ל ודבריו תמוהים דפי' מתני' כשינוייא דאביי והו"ל לפרש כרבא דהלכתא כוותיה ויותר יגדל התימה על התי"ט שלא דקדק זה עפ"י הרב כמנהגו הטוב:

ודע דהרי"ף והרמב"ם פי' אתרוג כושי ר"ל שחור מעט דומה לכושי ר"ל שחור הרבה כאדם כושי ולפי' זה אפשר לומר דאתרוג הבא מארץ כוש יהיה כשר אף לבני ארץ ישראל ולפי זה נתיישבו דברי ר"ע דהוא אזיל כפי' הרי"ף והרמב"ם וגם צ"ל דאתרוג הבא מארץ כוש אינו שחור הרבה דאלו שחור הרבה אפילו בבבל וכוש הוא פסול וכן מוכח בהדייא מדברי הרמב"ם ויש להסתפק לדעת הרי"ף והרמב"ם אם גדל בארץ ישראל אתרוג שחור מעט דלבני ארץ ישראל הוא פסול אם יוליכו אתרוג זה לבני בבל אם הוא כשר כאתרוגין שלהם או דלמא זה יהיה פסול משום נדמה כיון דגדל בא"י ומדקדוק לשון הרמב"ם משמע דלא הכשר בבבל אלא האתרוגים שלהם אבל נדמה שבא מארץ אחרת משמע דפסל ודוק:

א"ר ר"ע ור"ש אמרו דבר א' וכו'. דע דהרמב"ם וטור פסקו אתרוג הבוסר כשר כס' חכמים וק"ל איך אפשר לפסוק כן הלא קי"ל דאתרוג יבש ובעל חזזית פסול משום דאינו הדר ואתרוג הבוסר נמי לאו הדר הוא י"ל דפלוגתא דר"ע ורבנן הכי הוי ר"ע פוסל אתרוג הבוסר דס"ל דאינו הדר וחכמים ס"ל דהדר הוא דהדר דקרא למעוטי יבש ובעל חזזית אבל אתרוג הבוסר הדר הוא:

א"נ ע"כ לא קאמר ר"ש וכו'. משמע דרבנן דר"ש דמחייבים לעשר האתרוגים בקטנן לית להו הך דרשא דעשר תעשר כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה וקשה דמשמע דרבנן מודים לדרשא זו כדתנן פירקא קמא דמעשרות בתלתן משתצמח התבואה והזתים משיביאו שליש גם הרמב"ם כתב פרק ב' דהלכות מעשר איזו היא עונת המעשרות משיגיעו הפירות להזריע ולצמוח וכתב שם מרן בירוש' פ"ק דרשו תבואת זרעך דבר שהוא נזרע ונצמח וכו' יעו"ש ואפשר לומר דלעולם רבנן נמי דרשי כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה מיהו רבנן ס"ל דכל מידי דתחלתו אוכל וסופו אוכל הוי ראוי לזריעה ולכך מחייבי רבנן להפריש מעשר מאתרוגים הקטני' דכיון דנאכלים אם יזרע גרעיניה' צומחים והוי ראויים לזריעה ור"ש פליג עלייהו דס"ל דאתרוגים בקטנן אינם צומחים ובתפוחים קטנים מודה ר"ש לרבנן דצומחים זה נ"ל ליישב הסוגיא. ומיהו בתפוחים ואתרוגים קטני קטנים יראה לע"ד דכיון דרבנן נמי דרשי כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה כיון דקטני קטנים לא חזי לזריעה מודים רבנן דפטורים ממעשר אמנם מדברי רש"י שכתב דבתפוחים בקטני קטנים פליגי רבנן ור"ש הואיל וטעמא משום מוציאים לזריעה משמע דס"ל דרבנן דר"ש לית להו הך דרשא דבני אדם מוציאים לזריעה ולפי' מחייבי רבנן בתפוחים אפי' שהם קטני קטנים והדרא קושיא לדוכתא איך אפשר לומר דרבנן לא ס"ל הך דרשא ואפשר דרש"י סבור דרבנן ס"ל תרי קראי כתיבי מזרע הארץ מפרי העץ דמשמע דכיון דנעשה אוכל ופרי חייב במעשר ולכך כל שתחלתו אוכל חייב במעשר אבל במידי דאין תחלתו אוכל כגון התלתן והתבואה והזיתים בעי' עד שיהיו ראוים להזריע ולהצמיח מקרא דכל תבואת זרעך כדרך שבני אדם מוציאי' לזריעה היא במידי דאינו ראוי לאכלו חי בקוטנו ור"ש פליג עלייהו וס"ל דאפילו במידי דראוי לאוכלו בקוטנו אין הדבר תלוי אלא במידי דראוי להזרע ולהצמיח ולכך פוטר ר"ש האתרוגים בקטנן ובתפוחים מודה דקים ליה דראוין להזרע ולהצמיח ובתפוחים קטני קטנים פליגי דלרבנן כיון שהם נאכלים חייבין במעשר ולר"ש פטורים כיון דאינן ראויין להזרע ולהצמיח זה נ"ל לפי שיטת רש"י ולעד"נ דהרמב"ם ס"ל כפי התירוץ הראשון שכתבתי ולכך כתב פ"ב דמעשר התפוחים והאתרוגים משיתעגלו דהיינו שהם קטנים הא קודם שיתעגלו שהם קטני קטנים פטורים משום דאין ראויין להזרע ולהצמיח כנ"ל ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף