אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוכה/לו

יום חמישי ד אלול - מסכת סוכה דף לו

אכילת דבר שאכל ממנו עכבר

אתרוג שנקבוהו עכברים

איתמר אתרוג שנקבוהו עכברים, אמר רב אין זה הדר (סוכה לו:). ומקשה הגמרא: איני, והא ר' חנינא מטביל בה ונפיק בה. ופירש רש"י: מטביל בה, אוכל מקצתו. ונפיק - ויוצא ידי חובתו בנותר ומברך עליו. ומיישבת: אמר לך רב, שאני עכברים דמאיסי.

ופשטות הסוגיא, שהבינה הגמרא תחילה שטעמו של רב הפוסל משום הדר אתרוג שנקבוהו עכברים, הוא מאחר שעל ידי נקיבת העכברים נעשה האתרוג חסר. ועל כך מקשה הגמרא מדר' חנינא מטביל בה ונפיק בה, והיינו שהיה אוכל מעט מהאתרוג קודם קיום המצוה, אם כן מוכח שחסר אינו פסול. ומיישבת הגמרא, שאכן חסר בעלמא אינו פסול, ורב איירי דוקא בנקבוהו עכברים כי שאני עכברים דמאיסי.

פירוש המפליא של הדברי מלכיאל - ר"ח אכל אתרוג שנקבוהו עכברים

פירוש חדש ומפליא כתב בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סימן א) בביאור סוגיית הגמרא. ראשית, הוא מקדים לשאול מספר שאלות על מהלך הסוגיא לפי פשוטה, בין היתר הוא תמה כיצד הבינה הגמרא תחילה שטעמו של רב משום חסר והלא מדברי רב מבואר להדיא שהעמיד דבריו דוקא בציור של "נקבוהו עכברים" ומשמע להדיא שטעמו משום שעכברים מאוסים.

מכח קושיה זו וקושיות נוספות, סולל הדברי מלכיאל דרך חדשה בהבנת המו"מ בסוגייתנו. לדבריו, הבין המקשן שרב הדגיש ודיבר על נקיבת עכברים דוקא ולא על מקרה פשוט יותר של אכילת אדם, לפי שאם אדם אכל מהאתרוג הוא בודאי פסול משום חסר. ולכן הוצרך רב להעמיד דבריו ב"נקבוהו עכברים" שאז אין חסרון משום חסר כיון שהוי נקב שאין בו חסרון ואינו מפולש, אך מכל מקום פסלו מחמת נקיבת העכברים כיון שאין זה הדר משום דעכברי מאיסי.

על כך מקשה הגמרא מהא דר' חנינא מטביל בה ונפיק ביה. וכוונת הגמרא שר' חנינא מטביל בה דוקא, דהיינו באתרוג כזה שנקבוהו עכברים, כי לא היה מאוס עליו, והיה יוצא בו ידי חובה - וזו קושית הגמרא על רב שמפורש ממעשה זה שאין דין 'הקריבהו נא לפחתך' בנטילת לולב, ואף שעכברי מאיסי אין נקיבתם פוסלת את האתרוג. ושוב מקשה הגמרא על מעשה זה שהרי חסר הוא וחסר פסול, ומשני שהיה זה ביום טוב שני [ועל רב לא מקשה הגמרא מהמשנה שחסר פסול, כי רב אכן איירי באופן שאין פסול חסר וכגון שנקבוהו בלי חסרון נקב שאינו מפולש, וכל טעמו לפסול משום 'הקריבהו נא לפחתך'].

תמיהה מדברי הגמרא בהוריות שדבר זה קשה לשכחה

אלא שעל ביאור נפלא ומחודש זה יש לתמוה מדברי הגמרא במסכת הוריות (יג:): תנו רבנן חמשה דברים משכחים את הלימוד, האוכל ממה שאוכל עכבר וכו'. אם כן תמוה ביותר כיצד אפשר להעמיד את המעשה בר' חנינא שאכל מאתרוג שנקבוהו עכברים והרי כיון שאכל ממנו עכבר אסור לאכול ממנו כיון שמשכח את לימודו.

וכבר עמד על כך הדברי מלכיאל שם וכתב שעל כרחך צריך לומר שהיה חותך מקום נשיכת העכבר, דהא בלאו הכי אסור לאכול מקום נשיכתם מפני שמשכח כדאיתא שילהי הוריות, ועוברים בזה על 'פן תשכח', עכ"ד. והיינו שאכן ר' חנינא קודם שאכל מהאתרוג חתך ממנו את מקום נשיכת העכבר ואחר כך אכל [ולפי זה כשמקשה הגמרא שחסר פסול, מקשה כן הן על מה שאכל ר' חנינא מהאתרוג וחיסר ממנו והן על החסרון שעשה בחתיכת מקום נקיבת העכבר].

האם אסור לאכול רק ממקום נשיכת העכבר

והנה הדברי מלכיאל הניח בהנחה פשוטה שכל השכחה היא רק באוכל ממקום נשיכת העכבר, אבל אם מסיר את נשיכת העכבר אין כל חשש לאכול את שאר המאכל. וכ"כ גם בספר מילי דחסידותא להגה"ק מבוטשאטש (צוואות אות נ) כתב: ובמה שיש חשש גרם שכחה כו' וכנראה שאין כל החתיכה בכלל רק מקום שבו אכל ממש.

אמנם בשו"ת דברי חיים (ח"ב יו"ד סימן ס) נשאל אם השכחה באוכל ממאכל שאכל ממנו עכבר שייך בכל המאכל שאכל ממנו העכבר או רק במקום נקיבתו. והשיב לו שלפי פשטות הסוגיה נראה דכל המאכל מביא לידי שכחה [ואולי יש לדקדק הלשון "ממה שאוכל עכבר" ולא "ממה שאכל עכבר" שהכוונה למקום ששם הוא אוכל היינו מקום הנשיכה ממש ולא המאכל כולו].

וכעין ראיה וסימן לדבר לדעה זו הביא בספר ילקוט אברהם (יו"ד סימן קטז סמ"ה) מדברי המשנה בתרומות (פ"ח מ"ו): ניקורי תאנים וענבים וכו' אפילו הם ככר כו' אסור ונשוכת הנחש אסורה מפני סכנת נפשות. ופירש הרע"ב: נקורי תאנים, תאנה שנראה בה ניקור, אסור, שמא ניקר בה נחש והטיל בה ארס. אפילו הן ככר, כלומר שהן גדולים הרבה והניקור מצד אחד, לא יאמר אכל מצד אחד, אני מצד אחר כו'. ונשוכת הנחש, בהמה שנשכה נחש ושחטה, אסורה, שהארס מתחלחל בכל גופה.

הרי שאף שהנחש הטיל הארס בצד אחד של המאכל, עובר הארס בכל המאכל והוא נאסר כולו. ואף שיש מקום לחלק בין סכנת ארס נחש לסכנת שכחה בנקיבת עכבר. אעפ"כ נראה שכמו שארס הנחש עובר בכל המאכל, כמו כן ארס השכחה של העכבר או החתול עובר בכל המאכל. וכדברי הגמרא בעבודה זרה (לא:) כל השרצים יש להם ארס, עכ"ד.

וכדעת הדברי חיים כן מבואר בדברי החלקת יואב (יו"ד סימן ז בהגה"ה), שכתב בביאור מחלוקת הלישנות בסוגייתנו, שללישנא קמא אין זה הדר כיון שע"י אכילת העכבר נעשה כולו מאוס לאכילה עי' ש"ס סוף הוריות, ואילו ללישנא בתרא זה הדר כיון שנשאר רובו הדר, עכת"ד. הרי מבואר בדבריו שבאכילת העכבר נעשה כולו מאוס באכילה ולא רק מקום הנשיכה. ולפי דעתם חזרה הקושיא למקומה, כיצד אפשר לומר שאכל ר' חנינא מאתרוג זה שנקבוהו עכברים.

וכתב בספר ילקוט אברהם הנ"ל (שם אות מו) שכיון שנחלקו בזה שני המאורות הגדולים הנ"ל [הדברי חיים ובוטשאטשער] אין בידי להכריע, ואפשר לומר בכגון זה פוק חזי מה עמא דבר, והעולם אינם נזהרין למיחש לשכחה בכל המאכל. ומכל מקום הסיק שבודאי מי שיכול להזהר בזה מה טוב.

ובהשמטות (ליו"ד סימן קטז) כתב להביא ראיה לדברי הסוברים שאין נאסרת כל החתיכה מדברי הגמרא בסוגייתנו שהיה ר' חנינא מטביל בה ונפיק בה, ואיך היה אוכל מאתרוג זה נגד דברי הגמרא בהוריות שהדבר קשה לשכחה - אלא ע"כ שהיה תחילה חותך מקום הנשיכה, ומוכח שאין נאסר אלא מקום הנשיכה. וכיישוב הדברי מלכיאל הנ"ל. אמנם שוב דחה הראיה וכתב שיש מקום לחלק בין "נקבוהו" ל"נקרוהו", ומה שאמרו חז"ל שהארס מתפשט בכל המאכל הוא דוקא באופן של "נקרוהו" ואילו ר' חנינא אכל מהאתרוג ש"נקבוהו" עכברים [והדברים צ"ב כי לכאורה ניקור שייך בנחש ונקיבה בעכבר].

כל החשש כשאוכל בשעה שהעכבר אוכל

דרך אחרת ביישוב הקושיא כיצד אכל ר' חנינא מאתרוג זה, אם נפרש שאכן היה זה אתרוג שנקבוהו עכברים, רצה לומר הרב ש' רובין, השואל בשו"ת משנה הלכות (ח"ג סימן סא). אביו, רצה לדקדק לשון הגמרא בהוריות "ממה שאוכל עכבר" שאין האיסור אלא דוקא בשעת אכילת העכבר, אבל לאחר שהניח העכבר אין כלל איסור לאכול ממה שנשתייר. ורצה הרב הנזכר להוכיח כן ממעשה זה דר' חנינא, שלכאורה תמוה כיצד אכל ממה שניקב העכבר, אך לפי זה אתי שפיר כי באמת אכל מהאתרוג אחרי שהניח ממנו העכבר ובכך אין כלל איסור.

ובעל המשנה הלכות דחה את דבריו וביאר את סוגיית הגמרא כפשוטה דמה שאכל ר' חנינא לא היה כלל אתרוג שנקבוהו עכברים אלא סתם אתרוג, וקושיית הגמרא דכיון שאכל הרי נחסר ומדוע לא נפסל לדעת רב הפוסל באכילת עכברים.

עוד רצה להוכיח השואל כדבריו מעיקר דברי רב הפוסל אתרוג שנקבוהו עכברים כיון שאין זה הדר, וללישנא בתרא יוצא בו כיון שזה הדר. ולכאורה קשה הרי לעיל (לה.) אמרינן שלכולי עלמא בעינן שיהא באתרוג התר אכילה, וילפינן לה מ'לכם' - הראוי לכם בכל דרכי הנאתו. ואם כן אתרוג זה שנקבוהו עכברים והרי הוא אסור באכילה כיון שקשה לשכחה - ייפסל מדין 'לכם'.

והשיב לו בעל המשנה הלכות, שאין זה איסור במאכל ובודאי שאם יפול ממנו לקדרה לא ייאסר התבשיל. וממילא אי אפשר לקרותו בשם 'אינו ראוי לאכילה'. והוסיף לפלפל ולהביא ראיה לנדון זה מאתרוג האסור באכילה מחמת הסכנה בהניחו תחת המטה שדנו רוב הפוסקים להתירו, כיון שאינו חשוב 'אינו ראוי לאכילה' וכל שכן באתרוג זה שאף אין בו חשש סכנה או איסור, אלא רק עצה טובה [ולעיל הבאנו מהדברי מלכיאל שעובר בזה בפן תשכח, ועי"ש במשנה הלכות (סימן סב)].

ובעיקר דקדוק השואל מלשון הגמרא "ממה שאוכל עכבר", כתב המשנה הלכות שמצא בשל"ה (מסכת שבועות) שהעתיק לשון הגמרא בלשון "האוכל ממה שאכל עכבר", וכן הגירסא בעין יעקב, וכן הביא הקיצור שולחן ערוך (סימן לב ס"ט).

ביאורו הנפלא של רבי משה דרשן בפסוק "לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי"

בנותן טעם להביא מה שציין בספר ילקוט הגרשוני (הוריות שם) לכתוב בפתיחת ספר שמן ששון מרבינו בעל המגן אברהם, ששמע בשם רבי משה דרשן מפוזנא לבאר על פי מאמר חז"ל זה שהאוכל ממה שעכבר אוכל קשה לשכחה, את הכתוב בוידוי מעשר "לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי". דהנה במדרש רבה (פרשת עקב) מובא שאם אין מפרישים מעשרות כראוי נאכלת התבואה על ידי עכברים, וידוע עוד בזה המעשה המובא בירושלמי (פ"א ה"ג) ברבי פנחס בן יאיר שהלך למקום אחד ואמרו לו בני המקום שהעכברים מכלים תבואתם. וגזר על העכברים וכינסם למקום אחד ואמרו לו שאין בני המקום מפרישים מעשרותיהם. ומעת שהחלו לעשר תבואתם פסקו העכברים.

ולפי זה פירש, הפלא ופלא, לשון הפסוק: "לא עברתי ממצוותיך" אלא הפרשתי המעשרות כראוי, וממילא "לא שכחתי" - כי על ידי זה לא אכלו העכברים מהתבואה ולא שכחו הבעלים האוכלים את שארית התבואה את תורתם כמבואר בהוריות שחמשה דברים משכחים את הלימוד והראשון שבהם - האוכל ממה שעכבר אוכל.

וגם מביאור זה מוכח, א' שהשכחה שייכת אף לאחר שהניחו העכבר, שהרי אכילת התבואה על ידי הבעלים נעשית לאחר זמן. ב' שאין האיסור אלא על מקום נשיכתו, וכמו שהביא ראיה בשו"ת מילי דאבות (ח"ה יו"ד סימן ח) שאין כל הכיכר אסור מעכברים האוכלים מן הקמח ואעפ"כ אופין ממנו לחם [אם כי יש להעיר שהרי לכאורה שם אוכלים אף מקום שנשך העכבר, אלא שיש לומר שכיון שרק מקום נשיכת העכבר אסורה ואין מקום זה ניכר ובפרט באכילת קמח וממילא בטל ברוב].

אמנם כתב שם לדחות שיתכן שמאחר שנשתנה ונעשה לחם אין בו עוד משום שכחה. אך גם סברא זו נסתרת מביאור רבי משה דרשן בפסוק הנ"ל, שהרי אף שם אכלו העכברים מהתבואה, והבעלים - מהכיכר.