כף החיים/אורח חיים/תרצ

כף החיים ‏ אורח חיים תרצ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] קורא אדם את המגילה בין עומד בין יושב. משמע אפי' לכתחלה יכול לקרות יושב וכמ"ש הטור בשם הירושלמי. וכ"כ המ"מ וכ"פ הר"ן וכן עיקר. ב"ח:

ב

ב) שם. בין עומד בין יושב. והברכה תהיה בעמידה. מ"א סק"א. א"ר או' א' א"א או' א' והשומע הוי כעונה וכאלו הוא מברך ולכן צריך השומע לעמוד כמו המברך. מחה"ש. וכ"כ בי"ע או' ט' וכ"כ הרמ"ע סי' ק"ב דברכת המגילה מברך בעמידה וכן עמא דבר יעו"ש ומשמע דבין קורא בצבור ובין קורא ביחיד בביתו הברכות צ"ל מעומד. וכ"כ א"א שם. בי"ע שם. בן א"ח פ' תצוה אות ד' אמנם כנה"ג בהגה"ט סי' רצ"ב הביא דברי הרמ"ע הנזכר וכתב ואנחנו לא נהגנו כן. וכ"כ בס' תפלה לדוד דף פ"ו ע"א. וכ"כ בס' אורה ושמחה די"ד ע"א וע"ב. וכ"כ בס' מל"ח סי' ל"א אות ע"ו. וכ"כ היפ"ל ח"ב אות ב' שמנהגם שהמברך שהוא הש"צ מברך וקורא את המגילה הכל בעמידה אבל הקהל לא נהגו לעמוד אפי' בשעת הברכה יעו"ש וכן הוא מנהג בית אל יכב"ץ שאין עומדין הקהל אפי' בשעת הברכה:

ג

ג) והיחיד שקורא מיושב אם הוא בביתו מברך גם כן מיושב דכדין עשיית המצוה כן הברכה כמ"ש הרב שמן המאור לעיל בסי' ח' דף ג' ע"ג ובסימן זה דג"ן ע"ד יעוש"ב. יפ"ל שם:

ד

ד) שם. אבל לא יקרא בצבור יושב וכו'. משמע דליכא קפידא אלא על הישיבה ולא על הסמיכה. מט"י. והב"ד מ"ב בב"ה וכתב דבשעת הדחק יש לסמוך על זה להקל יעויין שם:

ה

ה) שם. מפני כבוד צבור. ואם רצו הצבור למחול על כבודם רשאים הם בכך משא"כ בקריאת התורה. מט"י:

ו

ו) שם הגה. ואסור לחזן לקרוא וכו'. היינו במקום שהמנהג שאין החזן קורא לעולם המגילה אבל במדינתינו שהחזן קורא לעולם המגילה א"צ שיאמרו לו דמעיקרא מינוהו על כך כמ"ש סי' קל"ט סעי' ג' וכ"מ במרדכי יעויין שם. מ"א סק"ב. א"ר אות ב' א"א אות ב' מ"ב אות ג':

ז

ז) [סעיף ב'] אפי' שנים ואפי' עשרה יכולים לקרותה וכו'. ואע"ג דבתורה אין קורא אלא אחד מגילה שאני כיון דחביבא להו יהבי דעתייהו ומשתמעי כל הנך קולות. ב"י. ט"ז סק"ב. מ"א סק"ג:

ח

ח) שם. יכולים לקרותה וכו'. משמע אפי' לכתחלה וכ"ה דעת כל הפו' ער"ה אות א':

ט

ט) שם. ואפי' עשרה יכולים לקרותה וכו'. ונראה כשיש הרבה בני אדם בבהכ"נ משו"ה יכולין אף עשרה להקרות לצבור משא"כ כשאין רק מנין טוב יותר שיקרא א' והשאר ישמעו ברוב עם. א"א אות ג':

י

י) שם. ויוצאים הם והשומעים מהם. וה"ד כשיכול לשמוע כל תיבה ותיבה אבל אם רבו הקורים דאף כי ישים דעתיה אינו יכול לשמוע השומע לא יצא. ליקוטי פר"ח. מ"ב או' ד':

יא

יא) [סעיף ג'] צריך לקרותה כולה. דאיפסיקא הלכתא בגמ' כדברי האומר כולה. ב"י:

יב

יב) שם. צריך לקרותה כולה. הדבר ברור דהקריאה מעכבת אפי' פסיק א' אם לא קראו לא יצא. מט"י. ובתשו' הרשב"א סימן תס"ז מבואר דאפי' אם חיסר תיבה א' הקורא או השומע אם לא שמע אפי' תיבה אחת לא יצא יעו"ש. וכ"כ מ"א ס"ק ט"ו. א"א אות ע"ו. ועיין עוד לקמן או' ט"ז ואות פ"ב:

יג

יג) שם. ומתוך הכתב. ומתבאר בש"ס דאפי' קורא כל פסוק במגילה אלא שלא היתה המגילה כשירה נמי מיקרי בע"פ ולא יצא. מ"ב או' ו':

יד

יד) שם. וצריך שתהא כתובה כולה לפניו לכתחלה. שלא יחסר בה אפי' או' א' ח"א כלל קנ"ה או' ט"ז:

טו

טו) שם. אבל בדיעבד וכו'. ואם אין לו מגילה אחרת קורא בה לכתחלה. מ"ב אות ח':

טז

טז) שם. אם השמיט הסופר וכו'. ונראה בעיני שא"צ לקרותם על פה אלא באותיות המפסידין את הקריאה כגון וימי הפורים האלה לא יעברו אם השמיט מלת לא הפסיד הקריאה וכן מ"ם של ומתנות לאביונים וכיוצא בהם אבל אם השמיט שאר האותיות או שאר מלות שאינן מפסידין הקריאה יצא ואעפ"י שלא קראן כלל. ריא"ז הב"ד בשה"ג פ"ק דמגילה. כנה"ג בהגה"ט. מ"ז סק"ד. אלא שכתב שם המ"א על דברי ריא"ז הנז' דלקמן סעיף י"ד לא משמע כן. וכ"כ הפר"ח לקמן בסעיף י"ד כל שחיסר ממנה כלום בקריאתה אפי' תיבה א' לא יצא וכתב על דברי הריא"ז הנז' דאינו מחוור יעו"ש. וכ"כ לעיל או' י"ב:

יז

טוב) ולפי שאין הכל בקיאין בזה מה הוא מפסיד הקריאה ומכל שכן שי"א שלעולם חוזר לכן לעולם אפי' השמיט אות א' יחזור ויקרא בלא ברכה ואם השמיט ויודע שזה מפסיד הקריאה יחזור ויקרא בברכה וא"כ אם קרא ומרדכי ישב וכו' וכן והמן נפל אפי' כבר סיים כל המגילה צריך לחזור ולקרותה בלא ברכה. ח"א כלל קנ"ה אות ט"ז. ומיהו מ"ש ואם השמיט ויודע וכו' יחזור ויקרא בברכה יש לחוש לספק ברכות דאפשר דיוצא למ"ד אלא רק יחזור לקרות בלא ברכה וכן בכל דבר שמסתפק אם יצא יש לחזור ולקרות בלא ברכה.

יח

חי) שם. אפי' עד חציה וכו'. משמע דאין לפוסלה אלא אם כן חסר רובה אבל חציה כשירה וכן דעת הרשב"א והר"ן והמאירי והטיר יעו"ש ואפשר דס"ל כמ"ש הטור סימן תרע"ח בשם אחיו הר"י גבי אתרוג יעו"ש אבל דעת הרמב"ם דחציה פסילה דס"ל כהראב"ד שם. ער"ה או' ג' וכ"ה דעת או"ח והרא"ה כהרמב"ם דבחציה פסולה כמ"ש הברכ"י אות ה' יעו"ש. ועל כן יש להחמיר:

יט

יט) שם. וקראם הקורא על פה יצא. דכיון שנקראת ג"כ אגרת אין מדקדקין בה לפוסלה בכך ואין קדושתה כקדושת ס"ת ליפסל בחסירות ויתירות. לבוש. ועיין לקמן סימן תרצ"א סעי' ב' בהגה ובדברינו לשם בספר קול יעקב ה' סתו"ם כי שם נת' כל דיני הלכות כתיבת המגילה יעויין שם:

כ

ך) שם הגה. אבל אם השמיט תחלתה וכו'. ואפי' פסיק א' אם חסר פסולה דהרי נראית כספר חסר וכן מוכח מלשון ההגה דכתב תחלתה סתם ולא נתן שיעור. מט"י. וכ"כ מ"ב אות י"א דאפי' בחסר רק פסוק ראשון או אחרון נמי הדין כן. מיהו בחסר תיבות בפסוק ראשון או אחרון בודאי לא מסתברא להחמיר. מ"ב בשה"צ אות יו"ד:

כא

כא) שם הגה. אבל אם השמיט תחלתה או סופה וכו'. דוקא השמיט הסופר תחלתה או סופה אפילו מיעיטה פסולה משום דלא מקרייא ספר בחסרון זה אבל אם כתובה כולה והקורא קרא על פה תחלה או סופה יצא. מט"י. בי"ע אות ה':

כב

כב) שם בהגה. ואפי' באמצעה דוקא דלא השמיט ענין שלם. והפר"ח חולק וכתב דכל שהוא באמצעיתה אפי' חסרה ענין מסתברא דיצא יעו"ש. אמנם המט"י כתב על דברי הפר"ח הנז' דליתא דאין לנו אלא דברי מרן דגם השמטת ענין חשיבא כספר חסר יעו"ש. וכן הסכים בי"ע או' ד' וכ"פ ח"א כלל קנ"ה או' ט"ז:

כג

כג) שם בהגה. דוקא שלא השמיט ענין שלם. בניו של המן אם אין כתובים במגילה מעכבין ואין אדם יוצא בה י"ח. ס' האשכול. פת"ע או' ו':

כד

כד) שם. אבל ביותר מחציה וכו'. בין שהשמיט רוב תיבות בין שהשמיט רוב אותיות פסולה. מהר"י מולכו בתשו' כ"י סי' ל"ה. ברכ"י או' ו' בי"ע או' ג':

כה

כה) שם. אלא שהם מטושטשות וכו'. ר"ל שהדיו נופל מעל האותיות:

כו

כו) שם. אלא שהם מטושטשות וכו'. והוא הדין אם היו נפסקין האותיות חשוב כחסר. ח"א כלל קנ"ה סיף אות ט"ז. מ"ב בב"ה:

כז

כז) [סעיף ד'] לא יקרא עם ש"צ וכו'. דשמא יתן השומע לבו לזה הקורא ולא לש"צ. ב"י בשם או"ח. משמע דהוא עצמו יכול לשמוע מש"צ אעפ"י שקורא. מ"א סק"ו. ונ"מ דאם קורא רק לאדם א' רשאי השומע לקרות עם הקורא מתוך מגילה פסולה דהא הוא יכול לשמוע מן הקורא ואחר ליכא בהדיה. מחה"ש. מיהו הלבוש כתב הטעם דלא יקרא עם הש"צ מפני שהוא נותן דעתו בקריאתו באותה מגילה והרי היא פסולה והוי כקורא על פה עכ"ל משמע דהחשש הוא על הקורא עצמו שלא יתן דעתו על קריאת הש"צ רק על קריאתו שהוא במגילה פסולה ולא יצא י"ח. וכ"ה דעת המאמ"ר או' ג' יעוש"ב:

כח

כח) שם הגה. וכן לא יסייע שום אדם על פה לחזן. והוא מפני טעמים הנז' שמא יתן השומע דעתו ע"ז שקורא על פה או מפני הקורא עצמו שמא יתן דעתו על קריאתו שהיא על פה:

כט

כט) שם בהגה. צריך החזן לחזור ולקרותם וכו'. לפי שבקריאת הצבור לא יצאו י"ח שהרי קראו אותם על פה. לבוש. ועוד יש שקוראים אותם מתוך מגילה שאינה כשירה:

ל

ל) [סעיף ה'] קראה סירוגין וכו'. ונהגו בכמה מדינות לקרותה בלי טעמים. בית יהודה סי' כ"ג. ברכ"י אות א' ולא יעשה כן במדינותינו אם לא כשלא נמצא מי שיודע לקרותה בטעמים אבל מ"מ צריך לחזור אחר מי שיודע לקרות המלות כמשפט הניקוד כמבואר לקמן דטעות שהענין משתנה מעכב בקריאתה ולכן אם אין שם מי שיודע לקרות הניקוד כהלכתו אין לברך עליה. שע"ת:

לא

לא) ומ"מ אם אין רוצים לקרות בלא טעמים עכ"פ יש ליזהר שיקרא אחד בלחש שלא יהיה נשמע רק לאזני הקורא. ואם אין מי שיודע לקרות הנקודות כראוי יש לקרוא אחד לפניו מתוך החומש בלחש ומ"מ יש לזה שקרא מתוך החומש לקרות אח"כ מתוך המגילה כי מן הסתם לא היה יכול לכוין דעתו לשומע היטב בשעה שקרא זה המגילה מחמת טרדתו להשמיע לאזני הקורא. שע"א שער ו' או' נ"ח. שע"ת שם:

לב

לב) שם. קראה סירוגין וכו'. אין להפסיק בקריאת המגילה מפני שנקראת אגרת ודרך אגרת לקרותו בלא הפסקה לכך צריך לכתחלה לקרותה בלא הפסק כדרך שקורין אגרת. לבוש:

לג

לג) שם. אפי' שהה כדי לגמור את כולה. ר"ל שהיה יכול בזמן הזה של השהייה לקרות המגילה מתחלתה ועד סופה כמ"ש לעיל סי' ק"ד או' ל"ב יעו"ש:

לד

לד) שם. אפי' שהה כדי לגמור וכו'. ואפי' שעה ויותר. ח"א כלל קנ"ה או' ח"י:

לה

לה) שם. אפי' שהה כדי לגמור את כולה יצא. משמע אפי' שהה מחמת אונס א"צ לחזור לראש כמ"ש לעיל סי' ס"ה סעי' א' לגבי ק"ש. ומיהו עי"ש בהגה שכתב די"א דאם שהה מחמת אונס כדי לגמור את כילה חיזר לראש יעו"ש. ומה שלא הגיה כאן רמ"א דאם הפסיק מחמת אונס וחזר לראש כדרך שהגיה בסי' ס"ה לענין ק"ש כדעת הרא"ש היינו משום דמגילה דרבנן ובדרבנן לא פסקינן כהרא"ש כמ"ש המ"א סי' תכ"ב בשם הד"מ לענין הלל ושם בד"מ כתב בהדיא כך לענין מגילה יעו"ש. לב"ש. ומיהו דעת העו"ש להחמיר גם במגילה אם שהה מחמת אונס כדברי הרא"ש וכ"כ א"ר או' ו' בשם הב"ח יעו"ש. ועיין בדברינו לשם סי' תכ"ב או' מ"ט ובסי' ק"ד או' כ"ח ודוק:

לו

לו) שם הגה. ואפי' סח בנתיים. פי' הקורא אבל השומע שסח ולא שמע לא יצא. ב"י סי' תרצ"ב. מ"א סק"ז. ח"א כלל קנ"ה או' ח"י. והקורא או השומע לכתחלה צריך לקרוא או לשמוע כולה בכתב ודיעבד אם קרא או שמע מיעוט. על פה יצא אבל שמיט אפי' תיבה א' שלא קרא ולא שמע כלל לא יצא אף דיעבד ואם סח כל שהוא אף דיעבד לא יצא שלא שמע תיבה א' עכ"פ כלל ולא יצא אף דיעבד וא"כ צורך גדול להיות לכל א' חומש כי בעוד שמכים הנערים המן וכיוצא א"א לשמוע כמה תיבות מש"צ ויוצא מם שקורא ע"פ מחומש ויוצא עכ"פ דיעבד. א"א אות ז' מ"ב אות י"ט. והיינו אם אין יכול לקנות מגילה כשירה דאל"כ יקנה מגילה כשירה ויקרא בה כמ"ש לעיל סי' תרפ"ט אות כ"ז יעו"ש. וכ"ז במקום דאיכא בלבולים מן הילדים אבל במקום דליכא בלבולים ישמע הכל מהש"צ ויוצא:

לז

לז) שם בהגה. מיהו גוערין וכו'. דכיון שבירך עליה אין לו להפסיק בנתיים על לאחר כל המצוה. הרשב"א בתשו' סי' רמ"ד. מ"ב אות ך':

לח

לח) [סעיף ו'] הקורא את המגילה למפרע לא יצא. שלא קרא זכרון הנס בהווייתו וכתיב נזכרים ונעשים הוקש זכירה לעשייה מה עשייה למפרע א"א לעשות יום ט"ו קודם י"ד כך הקריאה למפרע לא יצא. לבוש. והוא מן הגמ' מגילה י"ז ע"א:

לט

טל) שם. הקורא את המגילה למפרע לא יצא. אפילו הקדים פרשם ב' לא' לא יצא. ריטב"א. עו"ש אות ד' פת"ע אות ט':

מ

מ) שם. הקורא את המגילה למפרע לא יצא. ומשמע דלענין ברכה דהיינו אם תיכף אחר הברכה לא התחיל מראש וחזר והתחיל מראש דלא הוי הפסק כמו שהפסיק בדברים אחרים בין ברכה לעשיית המצוה שצריך לחזיר ולברך כיון דברכתו היתה על המגילה והרי קרא ג"כ מגילה ועוד דלא גרע ממי שהפסיק בין ברכת המוציא לאכילה ואמר תנו מאכל לפלוני וכו' שא"צ לחזור לברך משום שהוא מענין כמ"ש לעיל סי' קס"ז סעיף ו' יעו"ש ודלא כמי שכתב דצריך לחזיר ולברך דאינו מחוור והוא פשוט. ועיין קול יעקב סי' תרצ"א אות ל' בדין מגילה הכתובה למפרע יעו"ש:

מא

מא) שם. ודילג השני וקרא שלישי וכו'. וה"ה אם קרא אחר הדילוג כל המגילה או ענין אחד וקרא אח"כ הפסוק הנדלג לא יצא. ט"ז סק"ה. וה"ם אם קרא תיבה א' למפרע צריך לחזור ולקרות על הסדר. שו"ג אות י"ד בשם הר"ן. מש"ז אות ה' מ"ב אות כ"ב:

מב

מב) נכנס לבהכ"נ ומצא צבור שקראו חציה לא יאמר אקרא חציה עם הציבור ואח"כ אקרא חציה אלא קורא אותה מתחלתה ועד סופה. מגילה י"ח ע"ב. והביאו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ורי"ו ושאר פו' שו"ג או' י"ד:

מג

מג) [סעיף ז'] הקורא את המגילה על פה וכו'. כבר הקשו האחרונים דהא כתבו הש"ע בסעי' ג' וכתב העו"ש או' ה' דחידש כאן אפי' היתה כתובה לפניו בלה"ק והוא קורא בלשון אחר הוי כמו על פה. והמ"א סק"ח כתב דבא לומר אפי' השומע ממנו לא יצא. והמט"י כתב דק"ק על שניהם דכבר נת' כ"ז בסעי' ט' ולכן כתב דהשגרת לשין היא ונגרר אחר לשון הרמב"ם שכתב לשונו סעי' ח' וסעי' ט' וכן סעי' זה הוא לשונו ומסמכי להדדי יעו"ש וכ"כ הברכ"י או' ז' והמאמ"ר או' ד' כתב נראה שהוא דין כפול כמו שמצינו לו בדוכתי אחריני שנמצאו איזה סעיפים כפולים בש"ע עיין ביו"ד סס' ק"ץ ובמקומות אחרים יעו"ש:

מד

מד) [סעיף ח'] הלועז ששמע את המגילה הכתובה בלה"ק וכו'. תרגום שבמגילה שכתבו לשה"ק מוכח בתו' דפ"ק בד"ה עד וכו' דאינו יוצא בה אלא למכירים אע"ג דכילה לשה"ק דאל"כ אמאי אין מטמא את הידים יעו"ש אבל ראיתי לה' המאירי בפ"ב שכתב דפסולה משום דמזוייפת מתוכה והשינוי מוכיח כן ויש פו' דאם קראם הקורא תרגום יצא כדין השמיט והדבר רופף עי"ש דף י"ז ע"א. ער"ה או' ז':

מה

מה) שם. ובכתבי הקודש. צ"ל ובכתב הקודש וכן הגירסא בהרמב"ם. ור"ל אשורית. כמ"ש במשנה מגילה י"ז ע"א:

מו

מו) שם. אעפ"י שאינו יודע וכו'. בגמ' (שם י"ח ע"א) אמרינן דהא אחשתרנים גם אנחנו לא ידעינן מה הוא אלא לא בעינן אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא ומשו"ה יוצאין הנשים ועמי הארץ. ט"ז סק"ו:

מז

מז) שם. יצא י"ח. ואפי' לכתחלה נמי. הריטב"א. מ"ב או' כ"ו:

מח

מח) [סעיף ט'] היתה כתובה תרגום וכו'. ואפי' הכתב היה כתב אשורית ג"כ לא יצא מי שאינו מכיר הלשון מ"ב או' כ"ז מדברי התוספתא פ"ב דמגילה:

מט

מט) שם. אבל אם היתה כתובה בכתב עברי וכו'. ר"ל אימתי אמרינן שיוצא אם מכיר אותו הלשון דוקא אם קורא בלשון הכתוב במגילה אבל אם אומר זה בלשון הכתוב במגילה בלשון אחר אף שהוא מכיר שתי הלשונות אינו יוצא משום דהו"ל כקורא על פה:

נ

נ) שם. בכתב עברי. ר"ל בלשון עברי. ב"י. מ"ב או' כ"ט:

נא

נא) שם. לא יצא. ר"ל השומע אעפ"י שמבין לשון ארמי. דכיון שהקורא קראה ע"פ ואינה חשובה קריאה לעצמו לא עדיף השומע ממנו:

נב

בנ) וכן אם היא כתובה לפניו באותו לשון שהוא קורא והוא אינו מבין באותו הלשון לא יצא כיון שאינו מבין מה שהוא מדבר אין כאן זכרון הנס וכיון שהוא לא יצא גם השומע ממנו לא יצא אעפ"י שהשומע מבין אותו הלשון והיא כתובה לפני הקורא באותו לשון לא יצא השומע שכיון שהקירא לא יצא איך יצא השומע. ונ"ל שה"ה אם הקורא מבין אותו הלשון וכתובה לפניו באותו הלשון שאמרנו שהקורא יוצא בה אם השומע אינו מבין אותו הלשון השומע אינו יוצא כיון שאינו מבין אין כאן זכרון הנס גבי השומע. לבוש. מ"ב או' ל"ב:

נג

גנ) שם הגה. אבל אין לחוש באיזה כתב כתובה. דאנן לא קפדינן אלא שלא תהא כתובה בלשון אחר כדי שלא יהא כקורא על פה אבל כל שכתובה באותו לשון (שהוא קורא) אעפ"י שכתובה בכתב אחר לית לן בה. ב"י. ועיין לקמן או' ל"ו:

נד

דנ) שם הגה. אבל אין לחוש באיזה כתב כתובה. ומגילה הכתובה בכתב האומות אין מדקדקין בה שיהיו האותיות מוקפות גויל שלא הצריכו זה אלא בכתב הקודש. הריטב"א. מ"ב בב"ה:

נה

הנ) שם הגה. אבל אין לחוש באיזה כתב כתובה. וכן הוא דעת מרן והרמב"ם כדמוכח בב"י וכ"כ בית דוד סי' תפ"ח וכ"ה דעת הרשב"א בחי' והריטב"א וכ"ה דעת הרדב"ז בל' הרמב"ם סי' קכ"ו אבל הריא"ז הב"ד השה"ג פ"ב דמגילה והתשב"ץ בתשו' ח"א סי' ח' והמאירי והפר"ח ובביאורי הגר"א ס"ל אעפ"י שהכשירו שאר לשונות במגילה הכתיבה צריכה שתהיה אשורית שהוא כתב לה"ק ולא שאר כתיבות ולענין דינא כתב החק"ל ח"א סי' קל"ד דהעיקר כסברת מרן ז"ל ודעמיה דכשירה אלא דלכתחלה יש לחוש לדברי ריא"ז והתשב"ץ וכו' שלא לצאת י"ח אלא במגילה הכתובה כתב אשורית ולשון אשורית יעו"ש וכ"כ בי"ע אות ט"ז. ומיהו מ"ש שם בביאורי הגר"א על דברי הגה הנז' שגגה היא תמוה שהרי כמה גדולי הפו' ס"ל הכי כנז' ומ"ש להקשות ממתני' עד שתהיה כתובה אשורית וכו' כבר תירצו זה הרשב"א והחק"ל שם וכן בתוי"ט פ"ב דמגילה ושכנה"ג בהגה"ט סי' תרצ"א או' א' תירצו זה דהיינו דבלשון אשורית כ"ע יוצאין אבל בשאר לשונות דוקא המבין אותו לשון יעו"ש:

נו

ונ) י"א הא דאפי' בכתב אחר כשירה ה"ד בכתובה גם הלשון לשון אחר אבל אם כותבה בלה"ק צריך לכותבה דוקא בכתב אשורית ואם כתבה הלשון בלה"ק והכתב אינו אשורית פסולה. הרדב"ז ללשונות הרמב"ם סי' קכ"ו וכ"כ חסדי דוד על התוספתא פ"א דמגילה ד"ה קראה בלעז יעו"ש וכ"כ החק"ל שם. אבל מרן בב"י דחה סברא זו וכתב דאנן לא קפדינן אלא שלא תהא כתובה בלשון אחר כדי שלא והא כקורא על פה אבל כל שכתובה באותו לשון (שהוא קורא) אעפ"י שכתובה בכתב אחר לית לן בה יעו"ש והב"ד בי"ע בדיני כתיבת המגילה או' י"ז ובדיני קריאת המגילה או' יו"ד וכתב דהעיקר כדברי מרן ז"ל יעו"ש ומיהו נוהגין בזה"ז לקרות הכל בלה"ק ולכותבה בכתבי אותיות הקודש. לבוש ססעי' י"א. מ"ב או' ל"ב. וכן איתא במ"ס פכ"א הלכה ח' וחייבים כל ישראל לקרותה בלה"ק. וכן המנהג בין לנשים בין לע"ה לקרותה בלה"ק דוקא. שו"ג סוף או' כ"ג.

נז

זנ) [סעיף יוד'] מי שיודע לעז וכו'. כל שאינו לה"ק נקרא לעז. רש"י מגילה יז ע"א. וכ"כ התוי"ט בפי' המשנה. מיהו בירושלמי סוטה פא"נ משמע דלעז הוא לשון פרטי מיוחד בפ"ע. יפ"ל ח"ב או' ג':

נח

חנ) שם. אינו יוצא בלעז. דס"ל דהא דאיתא בגמ' אבל קורין ללועזות בלעז היינו מי שאינו יודע לה"ק מ"א סק"י בשם הר"ן וכתב ודלא כעו"ש ור"ל דלא כעו"ש דדעתו דיוצא בדיעבד יעו"ש:

נט

טנ) שם. אינו יוצא בלעז. ומתבאר מדברי הפו' שכתבנו לעיל דלדיעה זו כיין שהוא אינו יוצא גם השומע ממנו לא יצא אעפ"י שהשומע אינו מבין בלה"ק. וכ"כ מ"ב או' ל"ג:

ס

ס) שם. וי"א שיוצא. כ"ה דעת רש"י והרמב"ם וכתב ב"ד סי' תפ"ח שכ"נ דעת הטור וא"כ אם אין לו אלא מגילה הכתיבה בלעז יוצא בה וכ"כ מדברי הריב"ש יעו"ש וגם הכלבו ואו"ח או' כ"א כתבו דנראה לפי הש"ס שלנו דאפי' יודע אשורית יוצא בכל לשון שיבין יעו"ש. ער"ה או' יו"ד. ועיין באו' שאח"ז:

סא

סא) שם. וי"א שיוצא. ולדינא ראוי לחזור ולקרות בלא ברכה. א"ר או' ח' מ"ב שם:

סב

סב) שם. וי"א שיוצא. ודע דבכל מקום דאמרינן דיוצא בלעז היינו שעכ"פ תיבת האחשתרנים בני הרמכים יאמרם בלשון המקרא האחשתרנים בני הרמכים ואעפ"י שכותבים בלעז לית לן בה דלא גרע מהשמיט בה הסופר אותיות או פסוקים וקראן הקורא ע"פ דיצא. ב"י:

סג

סג) שם הגה. ואם כתובה בשני לשונות. מקצת המגילה בלשון אחד ומקצתם בלשון אחרת. לב"ש. ונראה דאפי' לא היו פרשיות שלימות בלשון אחד אלא פסוק אחד בלשין זה ופסוק אחד בלשון אחר ג"כ שרי דכיון שמבינים בטוב איכא פרסומי ניסא. מ"ב בשה"צ או' ליה:

סד

סד) שם בהגה. מי שמבינים יצאו. ב דיעבד דלכתחלה אין לקרות בשני לשונות. מ"א ס"ק י"א ומחה"ש:

סה

סה) שם בהגה. מי שמבינים יצאו. והיינו אם שתי הלשונות בלעז אבל אם אחד בלה"ק ואחד בלעז גם המבינים לא יצאו כדיעה ראשונה דכיון שיודעין אשורית אין יוצאין בלעז:

סו

סו) [סעיף יא'] יש למחות ביד הקורים לנשים וכו'. כי הקורא אותה יודע אשורית ויודע לעז ולעצמו אינו מוציא בקריאה ההיא כסברת הרמב"ן וכן לא יוציא הנשים כמ"ש בירושלמי. כ"כ הריב"ש בתשו' סי' שפ"ח בכתב אשר שלח להר"ן יעו"ש והב"ד ב"י והשו"ג או' כ"ב. ועוד משום דלא ידעי הלעז של האחשתרנים וא"ת יקרא האחשתרנים ככתבו בלה"ק י"ל דאסור לכתחלה לקרות בב' לשונות. מ"א ס"ק י"ב. מ"ב או' ל"ז:

סז

סז) שם. אעפ"י שכתובה בלשון לעז. ואעפ"י הקוראים בשני הימים אסור לקרותה בלעז. ראב"ח ח"ב סי' ע"ט. מ"א ס"ק י"ג. מ"ב או' ל"ח. וכבר כתבנו לעיל סוף או' נ"ו דבזה"ז ניהגין הכל לקרות בלה"ק יעו"ש:

סח

סח) [סעיף יב'] קראה מתנמנם. והיכי דמי מתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מידכר. מגילה י"ח ע"ב:

סט

סט) שם. קראה מתנמנם וכו'. וה"ד בתחלת שינה אבל בסוף שינה אפי' קראה מתנמנם לא יצא. ב"ח. שכנה"ג בהגב"י או' ז' עט"ז. פר"ח. וטעמו של דבר כשהוא בתחילת שינה כיון שלא נשתקע בשינה עדיין יכול לכוין אבל בסוף שינה כיון שנשתקע בשינה אעפ"י שקראה מתנמנם אינו יכול לכוין כלל דעדיין חבלי שינה על עיניו. שו"ג או' כ"ג. מיהו הט"ז סק"ח כתב דלא יש חילוק בין תחלת שינה לסוף שינה יעו"ש. וכ"כ בתשו' שאילת שמואל סי' ט"ל דעיקר לדינא כהט"ז יעו"ש. וע"כ נראה דהכל לפי מה שהוא אדם דאם יודע בעצמו שכיון ולא חיסר שום תיבה דיצא ואם לאו צריך לחזור ולקרותה:

ע

ע) שם. קראה מתנמנם וכו'. הא דקורא מתנמנם דיצא היינו בדיעבד שכבר גמר כל קריאתה כך. אבל אם הן בעודנו קורא חזינן ליה דמתנמנם בפסוק או פסוקים מעירין אותו וחוזר וקורא אותן פסוקים דזהו קצת כלכתחלה כיון שעדיין לא סיים קריאתו. ברכ"י בשיו"ב. בי"ע או' י"ד:

עא

עא) שם. הואיל ולא נרדם בשינה יצא. וה"ה השומע ממנו ג"כ יצא אם רק נשמעים הדברים היטב. כ"כ המאירי. ואע"ג דצריך לכוין להוציא אפשר דמתנמנם ג"כ יכול לכוין להוציא ויותר נראה לומר דמיירי שחושב בתחלת הקריאה קודם שנתנמנם להוציא השומעים. מ"ב או' מ':

עב

עב) שם. אבל אם שמעה מתנמנם לא יצא. והטעם דבקורא בפיו שפיר דמי משא"כ שומע י"ל דלא שמע שפיר בתיר ולא תיר נים וכו' אמנם מירושלמי שהביא ב"י משמע הטעם דמצות צריכות כוונה ואעפ"י ששומע לא מכוון יפה משא"כ קורא בפיו. מש"ז או' ח':

עג

עג) [סעיף יג'] היה כותבה וכו'. ואעפ"י שהכתיבה מלאכה היא ומלאכה בפורים אסורה שמא הואיל ולצורך מצות רגילה הוא כותבה כגון שרוצה לשלחה לעיר אחרת שאין להם מותר או שמא בדיעבד. מיירי פת"ע או' י"ח. ועיין לקמן סי' תרצ"ו סעי' א':

עד

עד) שם. אם כיון לבו לצאת וכו'. סתם כמ"ד מצות צריכות כוונה כמ"ש לעיל סי' ס' סעי' ד' ועיין בדברינו לשם בס"ד:

עה

עה) שם. והוא שתהא כתובה כולה לפניו וכו'. עיין לעיל סעי' ג':

עו

עו) שם. וכן אם היה מגיהה. ר"ל ובעת הגה קוראה ומכוין לצאת י"ח. ודוקא אם קרא בניקוד כראוי אבל אם קרא להגיה ע"פ המסורת ולא בניקוד כראוי אינו יוצא י"ח. א"א או' י"ד. מ"ב או' מ"ה:

עז

עז) שם. וכן אם היה דורשה. בין לעצמו בין משמיע לאחרים. ב"י בשם הרא"ש:

עח

עח) שם. שאסור להפסיק בה וכו'. עיין לעיל סעי' ה' בהגה:

עט

עט) שם. בענינים אחרים. אלא בענינו של מגילא. ב"י בשם הרא"ש:

פ

פ) [סעיף יד'] הקורא את המגילה צריך שיכוין וכו'. ולעיכובא דאם לא כיון לא יצא לפי מה שפסק הש"ע בסעי' הקודם דמצות צריכות כוונה:

פא

פא) שם. צריך שיכוין להוציא השומע. דהיינו שקודם שמתחיל לברך יכוין להוציא בברכתו ובקריאתו זאת את השומע ואם הוא ש"צ יכוין להוציא את כל השומע קילו:

פב

פב) שם. וצריך שיכוין השומע לצאת. ומבואר בתשו' הרשב"א סי' תס"ז דאם השומע לא שמע תיבה א' לא יצא אבל אם שמע ולא כיון בכל תיבה יצא. מ"א ס"ק ט"ו. ח"א כלל קנ"ה או' כ"א. ועיין לעיל או' י"ב:

פג

פג) שם. ואם הקורא ש"צ מסתמא דעתו וכו'. ומ"מ טוב לומר בפי' הריני מכוין בברכות אלו שאני מברך עתה ובקריאת מגילה זאת שאני קורא עתה להוציא את כל השומעים:

פד

פד) שם. מסתמא דעתו על כל השומעים וכו'. ומיהו איכא חילוק בין העומדים בבהכ"נ לעוברים אחורי בהכ"נ לענין זה שהעומדים בבהכ"נ סתמם כפי' שמכוונים אבל העוברים אחורי בהכ"נ בעינן שיכוין בפי' לצאת ו"ח. פר"ח. בגדי ושע. מ"ב או' מ"ט:

פה

פה) שם. אין מדקדקין בטעיותיה. אין הדין הזה מיירי לענין כתיבה דהא כתבו לעיל סעי' ג' ולקמן סי' תרצ"א סעי' ב' אלא לענין קריאה דהיינו אפי' קרא אותה בכמה טעיות כיון שעכ"פ קרא כולה יצא. ועיין לעיל או' ט"ז:

פו

פו) שם. וי"א דוקא בטעות שהלשון והענין אחד וכו'. וכן עיקר. פר"ח:

פז

פז) שם. אבל טעות אחר לא. כגון מיושב ישב ומנופל נפל וכדומה ודאי חוזר. ב"י בשם או"ח. מ"א ס"ק ט"ז א"ר או' ט' מ"ב או' נ"א. ומשמע דוקא בשינוי ענין וכ"ז דין השומע כקורא. א"ר שם:

פח

חפ) ואפי' קרא כולה ותיבה א' קרא ע"פ מסורת וכדומה מיושב ישב לא יצא וצריך לחזור ולקרותה כסדר שהרי כתב הטור דהוה כשלא קראה כולה וכחיסר תיבה א' יעו"ש. א"א או' ט"ז. ועיין לעיל או' טו"ב:

פט

טפ) [סעיף טו'] צריך לומר עשרת בני המן ועשרת הכל בנשימה אחת. וצ"ל עם עשרת בני המן איש שלפניה ועשרת הכל בנשימה אחת. ב"י בשם או"ח:

צ

צ) שם. הכל בנשימה אחת. ולא יפסיק רק כדי נשימה אפי' בין פסק לפסוק שצריך לקרותה כאגרת כשיאמר בלילה ההוא נדדה יגביה קילו כי שם עיקר הנס. כשיאמר האגרת הזאת ינענע המגילה. מ"א ס"ק י"ז. א"ר חו' יו"ד. מ"ב או' נ"ב. וכשאומר ויקר ישים ידו על התפילין וינשק. בן א"ח פ' תצוה אות ט' והוא ע"פ משז"ל ויקר אלו תפילין. וגם צריך להאריך בואו דויזתא. כמ"ש לקמן סימן תרצ"א סעיף ד':

צא

צא) ומה שנוהגין בקצת מקומות שכל הקהל אומרים יו"ד בני המן אינו מנהג אלא הקורא יאמרם לבד והקהל ישמעו כמו כל המגילה. ח"א כלל קנ"ה אות כ"ב. ויש נוהגין שלאחר שאומרים אותם הקהל אז אומרם החזן לבדו כדי להוציא מי שאין לו מגילה כשורה:

צב

צב) שם. להודיע שכולם נהרגו ונתלו כאחד. הרב ראש יוסף טרח ליישב משז"ל דיצא נשמתם בבת א' ואזדקיפו בזקיפה אחת דכיון דאזדקיפו בזקיפה אחת איך יתכן דיצא נשמתן בבת אחת. והשיגו עליו דלק"מ דמקרא מלא הוא דבתחלה הרגום ואח"כ תלאום ביום השני וכ"כ רש"י בהדיא בפי' אסתר ואת עשרת בני המן יתלו על העץ אותם שנהרגו. ברכ"י אות ט':

צג

צג) שם הגה. ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם הפסיק ביניהם יצא. ואפי' אם שהה כדי לגמור את כולה יצא. א"א אות י"ז. מ"ב או' נ"ג. ועיין לעיל או' ל"ה:

צד

צד) שם בהגה. מתחלת חמש מאות איש וכו'. והטעם דצ"ל חמש מאות איש בנשימה א' עם בני המן משום דעשרת בני המן היו שרי חמשים על אותן חמש מאות איש. דרשות מהרי"ל הל' פורים בשם הרוקח. מט"מ סימן תתר"ב. ד"מ אות ג' א"ר אות יו"ד:

צה

צה) ומי שיש לו נשימה קצרה ישער שאם יתחיל מן חמש מאות איש לא יוכל לומר כל עשרת בני המן בנשימה אחת טוב יותר שיתחיל מן ואת פרשנדתא וכו' כי זהו דינא דגמרא אבל חמש מאות איש הוא מנהג בעלמא. מ"ב אות נ"ח. ואם גם זאת אינו יכול לומר בנשימה א' אז יתחיל מחמש מאות איש ועד שיטרח יקח נשימה:

צו

צו) והמנהג להכות ברגליו על הקרקע כשאומרים שמות עשרת בני המן ויש נוהגין להכות בידם על הקרקע ואין זה מנהג יפה אלא ראוי להכות בסנדלים שברגליהם. בן א"ח פ' תצוה אות ח' ור"ל שאינו ראוי להכות ביד לפי שאינו מן הכבוד אבל בסנדל זהו כבודו כמ"ש ואתה תשופנו עקב. ועיין לקמן אות ק"י:

צז

צז) וצריך ליזהר לקרות תיבת ואת ואת הנזכרים בעשרת בני המן מתוך המגילה כי יש טועים מחמת המהירות של נשימה אחת לקרות כל תיבות של ואת הנז' בע"פ לכך צריך להשים לב על זאת להזהר. בן א"ח שם אות ט' וגם צריך ליזהר לקרות כל שם בן המן בתיבת ואת שלו ולא של אחר:

צח

צח) [סעיף טז'] צריך שיאמר ארור המן וכו'. וכשיאמר ארור המן יכוין לס"מ שנתלבש בו. וכשיאמר ברוך מרדכי יכוין ליסוד דאבא וכשיאמר ארורה זרש יכוין ללילית שנתלבשה בה. וכשיאמר ברוכה אסתר יכוין ליסוד ומלכות דתבונה. וכשיאמר ארורים כל הרשעים יכוין להתלבשות כל הקלי' בהס. סידור הרש"ש ז"ל. ומנהג בית אל יכב"ץ לכפול זה וגם חרבונה זכור לטוב ג"פ:

צט

צט) שם. ארורה זרש וכו'. יש אומרים דצ"ל ארורה זרש וושתי. מהר"א אזולאי בהגהות כ"י משם צל"ד. ברכ"י אות יו"ד. ומנהג בית אל יכב"ץ אין אומרים רק ארורה זרש כמ"ש בסידור הרש"ש ז"ל:

ק

ק) שם. וצריך שיאמר וגם חרבונה וכו'. כ"כ הטור בשם הירושלמי והוא בס"פ בני העיר. ובמד"ר דמגילה איתא מה עשה אליהו זכור לטוב נדמה לחרבונה ואמר וכו' יעו"ש וכ"כ בדרשות מהרי"ל ה' פורים דחרבונה הוא אליהו לפיכך אנחנו אומרים וגם חרבונה זכור לטוב משום דזכור לטוב הוא אליהו עכ"ל ושמעתי לפרש וגם חרבונה ר"ל אף שפשוטו אמת שהוא חרבונה מ"מ יהא ברוך כיון דזכור לטוב ר"ל שנזכר לטובה די"א שהוא אליהו. א"ר אות י"ג. והרב חיד"א בפירושו למ"ס פי"ד כתב בשם גורי האר"י ז"ל דחרבונה בגי' פינחס אליהו עם הכולל עכ"ל ור"ל עם עשר אותיות של פינחס אליהו והכולל:

קא

קא) שם. וצריך שיאמר וגם חרבונה וכו'. ולא יאמר וחרבונה זכור לטוב אלא רק ד' תיבות וגם חרבונה זכור לטוב. יפ"ל ח"ג או' ב' ועיין שם הטעם:

קב

קב) [סעיף יז'] מנהג כל ישראל שהקורא קורא ופושט כאיגרת וכו'. כתב רב האי מנהג דחזי לן מאן דקרי לה למגילה פושט וקורא כאיגרת אבל כס"ת לא חזי לן. ורב נטוראי כתב הוו יודעין שבב' ישיבות שבבית רבינו שבבבל ובכ"מ ישראל קורין וכורכין כס"ת ונוהגין בספרד ובאשכנז וצרפת כרב האי. טור. וכתב ב"י דברי רבינו האי כתבוה הרי"ף והרא"ש בפ"ק דמגילה וכ"כ הרמב"ם ג"כ ע"כ. ודברי הש"ע כאן הוא לשון הרמב"ם פ"ב דמגילה. וא"כ הוא מדברי רב האי וכ"כ המ"מ על דברי הרמב"ם שם. וכתב הב"ח שמדברי רב האי שהביא הטור משמע דפושטה קודם הקריאה וכן המנהג אבל בכל שאר המחברים שהעתיק דברי רב האי כתוב קורא ופושט כאיגרת משמע דקודם הקריאה אינו פושט אלא בשעת קריאה כל מה שקרא מניח פשיטה עד אחר גמר הקריאה עכ"ל וא"כ דברי הש"ע שלא כתב כניסח הטור פושט וקירא אלא קירא ופושט משמע דקודם הקריאה איני פושט וכמ"ש הב"ח על שאר המחברים. וכ"כ הט"ז סק"י על דברי הש"ע משמע שאינו פושט רק מה שקורא אבל בטור (ר"ל מ"ש בשם רב האי) כתב להיפך פושטו וקורא כאיגרת משמע דפושטה תחלה קודם הקריאה וכן המנהג עכ"ל נמצא דבהבנת דברי רב האי יש כד ויש כך ומדברי הש"ע משמע דא"צ לפשוט קודם והמנהג כתבו הב"ח והט"ז לפושטה כולה קודם קריאה. וכ"כ בדרשות מהרי"ל ה' פורים דמנהג הוא לפתוח איגרת המגילה ולכפול יריעה על יריעה לקיים בה האיגרת הזאת. וכ"כ בתשובת מהרי"ל סי' נ"ו דנהגו הקראונים לפושטה קודם הקריאה יעו"ש. וכ"כ הלבוש. שכנה"ג בהגה"ט או' ה' פר"ח. א"ר או' י"ב. מש"ז אות יו"ד. ח"א כלל קנ"א אות כ"ב. מ"ב או' נ"ו:

קג

קג) ומ"מ יש ליזהר שלא תהיה נגררת על גבי קרקע. שכנה"ג שם. פר"ח שם. א"ר שם. ול"ד ע"ג קרקע ה"ה תלויה מעל השלחן ושטענדי"ר נמי הוי גנאי כתבי הקודש. מש"ז שם. מ"ב שם. וכתב עו"ש המש"ז דפושט קודם הברכות דלא ליהוי הגלילה הפסק בין ברכה לקריאה. מ"ב שם:

קד

קד) ודוקא הקורא בציבור להוציא צריך לפשוט קודם הקריאה אבל היחידים שיש להם מגילות א"צ לפשוט. ב"ח. שכנה"ג בהגב"י אות י"ד. עט"ז. א"ר שם. ח"א שם. מ"ב אות נ"ה. וכמדומה שאין נוהגין כן אלא כל אחד פישטה כאיגרת. א"א אות י"ח. מ"ב בשה"צ אות ן' ומיהו משמע שם בדרשות מהרי"ל דדוקא יחיד השומע מש"צ א"צ לפישטה קודם קריאה אבל אם קורא בה לעצמו כדי לצאת י"ח גם היחיד צריך לפושטה קידם קריאה יעו"ש:

קה

קה) שם. וכשיגמור חוזר וכורכה כולה. ומברך. ר"ל שכורכה כולה ומניחה לפניו ואחר כך מברך. דרשות מהרי"ל הל' פורים. מט"מ סימן תתר"ה. לבוש. מ"א ס"ק י"ט. א"ר אות י"ד. ח"א כלל קנ"ה אות כ"ה. והטעם כתב בתשו' מהרי"ל סימן נ"ו משום דגנאי למגילה שתהיה מונחת פתוחה שלא לצורך אחר גמר קריאתה. א"ר או' ט"ו. ח"א שם. מ"ב אות נ"ז. ואפי' אם התחיל לברך אם עדיין לא הזכיר השם כורכה ואח"כ מברך. דרשות מהרי"ל שם. מט"מ שם. א"ר שם. ח"א שם. מ"ב שם. ומ"ש המ"א סק"ך בשם הכנה"ג סי' תרצ"ב וסדה"י דאם רצה מברך ואחר כך כורך עיין מה שתמה עליו הא ר שם מכמה פו' וכתב דגם הכנה"ג חזר בו בשכנה"ג סימן תרצ"ב וכתב כדברי מהרי"ל יעו"ש. וכ"כ בביאורי הגר"א לדחות דברי מ"א הנזכר מ"ש בשם כנה"ג וסדה"י וגם כתב דהחילוק של סדה"י אין לו שחר יעויין שם:

קו

קו) שם הגה. יש שכתבו שנוהגין לומר ד' פסוקים וכו'. וכתב התניא דאינו לא חובה ולא מנהג אלא שמחת תינוקות וקולות לפניהם כדי שישמחו. וגם בראיתם שיניי בזה שואלים מה זאת ומתוך כך אתה בא לספר גבורותיו של הקב"ה למען ישמחו ולמען ילמדו ליראה איתו כל הימים. מט"מ סי' תתר"ג:

קז

קז) שם בהגה. והחזן חוזר וקורא אותן. כדי להשמיע לצבור שמצוה לכתחלה לשמוע כל המגילה מתוך הכתב. מ"ב אד' נ"ח. ועיין לעיל סעי' ג':

קח

קח) שם בהגה. עוד כתבו שנהגו התינוקות לצור צורת המן וכו'. כתב באו"ח כשמזכיר הקורא שם המן ובניו מנקשים התינוקות באבנים או בלוחות עץ שבידם וכתוב בהם שם המן ובניו וע"י הניקוש הם נמתקים. ולמנהג הזה יש שורש בהגדה דאמרינן כי מחה אמחה את זכר עמלק אפי' מעל העצים ומעל האבנים. מחה אמחה בגי' זה המן לכן אין להלעיג על המנהגות כי לא לחנם נקבעות. והמנהג הזה נוהגין בצרפת ובפרובינצא ונותנים טעם ע"ש ושם רשעים ירקב. וסי' לדבר והי"ה א"ם ב"ן הכית הרשע ס"ת המן ב"י ומט"מ סי' תתר"ו. וטעם שמכים המן בקריאת המגילה מרגלא בפומייהו דאינשי דהמן לוקה במכות הללו בכל שנה ושנה בגהינם. רו"ח סי' תרצ"ו או' ט' ועי"ש מה שהביא סמוכות לזה:

קט

קט) מהרי"ל לא היה מקפיד להכות את המן. כמ"ש בדרשות מהרי"ל ה' פורים. ועכ"פ כשמכים המן צריך החזן לשתוק כדי שישמעו כולם קריאתו. וכל יחיד יקרא פסוק או ב' מתוך החומש בעוד שמכין המן כי אז אף שלא ישמע מהחזן יצא כמ"ש סעי' ג'. מ"א ס"ק י"ט. א"ר או' ט"ז. מ"ב או' ס' ומ"מ יצא שכרם בהפסדם שמבלבלין הרבה והגם שהש"צ ישתוק בעוד שמכים גם זה אינו נכון שאסור לכתחלה להפסיק יותר מכדי נשימה שנקראת אגרת. א"א או' כ"א. מ"ב או' נ"ט:

קי

קי) כתב בסידור רב יעב"ץ או' י"ד על אביו הגאון ז"ל שהיה מכה ברגליו וטופח בסנדלו כשהגיע לזכור המן עכ"ל והב"ד בן א"ח פ' תצוה או' יו"ד וכתב ואני רגיל להכות ברגלים בשם המן הראשון הכתוב בפסוק אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדיתא האגגי וגם עוד שם המן האחרון הכתוב בפסוק כי המן בן המדתא האגגי צורר כל היהודים חשב וכו' עכ"ל ומ"מ כ"ז יעשה בנחת בלי השמעת קול כדי שלא לבלבל השומעים כנז':

קיא

קיא) שם בהגה. עוד כתבו שנהגו התינוקות וכו'. ובלבוש כתב בשעה שאומרים המן יאמר ושם רשעים ירקב. מ"א ס"ק כ"ב. ולא ראיתי נוהגין כן ואפשר מפני שלכתחלה אין להפסיק בה בדברים אחרים ועוד מפני שיש לחוש שלא ישמע איזה תיבה מש"צ באמרו הדברים הללו:

קיב

קיב) שם בהגה. ואין לבטל שום מנהג וכו'. עיין מ"א ס"ק כ"ב מה שהאריך בענין המנהגים ומיהו מ"ש דאפי' יש במנהג צד איסור אין לבטלו כמ"ש מהרי"ק ש"ט עיין בתשו' חת"ס סי' קנ"ט שכתב שאין אנחנו שומעין לו דכבר דחה ליה הפר"ח במנהגי איסור שלו סי' יו"ד בראיות ברורות וכ"נ מתשו' הריב"ש סי' רנ"ו יעו"ש. ועיין בתשו' יכין ובועז ח"א סי' קי"ח שהאריך בדיני מנהג יעו"ש. פ"ת. מ"ב בב"ה:

קיג

קיג) [סעיף חי'] מגילה בי"ד ובט"ו. היינו בי"ד לבני עיירות ובט"ו לבני כרכים כמ"ש בב"י. וכ"כ הלבוש. שו"ג אות מ':

קיד

קיד) שם. צריך לחזר אחר עשרה. ואע"ג שיש לו מאה אנשים מצוה לקרותה בצבור משום ברוב עם וכו' הר"ן. ב"ח. מ"א ס"ק כ"ג. מ"ב אות ס"ב. אלא עשרה צריך לקבצם ולטרוח אחריהם ויותר מעשרה א"צ לטרוח לקבצם אבל ודאי לכתחלה מצוה טפי בצבור כאמור. א"א או' כ"ג.

קטו

קטו) מי שדר סמוך לבהכ"נ ויש לבית חלונות פתוחות על בהכ"נ אעפ"י דלענין קדיש בראיית פנים סגי הכא משום פרסום ניסא צריך לילך לבהכ"נ. הלק"ט ח"א סי' רפ"ז. י"א בהגה"ט. ומיהו דעת הלבוש להתיר בזה אפילו לכתחלה יעו"ש. ועיין מגן שאול בליקוטיו דף מ' ע"ג דהתיר אפי' לכתחלה בזה כדי שלא להטריחו לחזיר ולקרותה בביתו פעם ב' יעו"ש. זכ"ל אות מ' ומשמע היכא דליכא טירחא טוב הוא שילך לבהכ"נ:

קטז

קטז) האבל ליל פורים יצא לבהכ"נ משום פרסומי ניסא. ואם ביום יש בלבול בבהכ"נ מחמת רוב הגביות יקרא בביתו בעשרה. בית יהודה ח"א דף ק"ז ע"ד. מחב"ר בקו"א אות א' ועיין לקמן סימן תרצ"ו או' ל"א:

קיז

קיז) החתן יקרא בביתו בעשרה. הרב הנז' שם. מחב"ר שם או' ב' והיינו אם הוא באופן שאינו יכול לילך לבהכ"נ אבל אם אפשר מצוה לילך לבהכ"נ משום ברוב עם וכו':

קיח

קיח) שם. צריך לחזר אחר עשרה. עיין פר"ח מה שהאריך בזה ומסיים נמצינו למדים למעשה שמי שקורא אותה בזמנה מצוה לחזר אחר עשרה ואי לא אפשר קורא אותה ביחיד אבל אם יוצא נדרך שקורא אותה קודם זמנה וכן אם חל ט"ו להיות בשבת לבני כרכים צריך לקרותה בי' ואי ליכא עשרה יקראנה בלא ברכה והכי נקטינן עכ"ל והב"ד השו"ג או' מ' ומיהו עיין בתשי' קול אליהו ח"ב סי' כ"ח ג"כ מה שהאריך בזה וכתב דדחיקא מילתא לומר דשלא בזמנה מיקרי י"ד לבני כרכים דכיון דרובא דעלמא קרו ביה אין לך זמנה גדול מזה וע"כ כתב דהמברך לא הפסיד יעו"ש. וכ"כ בשו"ת בני בנימין בסופו דף ק"ד ע"ג דמצו לברוכי בי"ד ביחיד לבני כרכים שחל ט"ו בשבת אלא שלא הביא ראיות לדבר רק אמר שכך הסכמנו יעו"ש וצ"ע דדבר שיש בו פלוגתא בראשונים ובאחרונים איך לא חיישי לספק ברכות ובפרט דגם לבני עיירות שקורין בי"ד יש פלוגתא אם יברך ביחיד כמ"ש לקמן אות קכ"ד וע"כ נראה כיון דדבר זה בפלוגתא שניא וק"ל סב"ל אפי' כנגד הרוב ואפי' כנגד מרן ז"ל כמ"ש לעיל סי' י"ח או' ז' אם חל ט"ו בשבת ובני כרכים קורין בי"ד דאין להם לברך על המגילה אלא בקיבוץ עשרה וכ"פ מ"ב או' ס"א. ומשמע מדברי הפו' דגם על הנסים ושהחיינו אין לברך ביחיד לבני כרכים שקורין בי"ד כיון דחשביה ליה כקורא שלא בזמנה רק בלי שם ומלכות. ומ"מ במקום שכבר נהגו לברך ביחיד אין למחות דבמקים מנהג לא אמרינן סב"ל. ועיין לעיל סי' תרפ"ט או' י"ט בדין ברכת המגילה לנשים יעו"ש:

קיט

קיט) שם הגה. ויש להסתפק אם נשים מצטרפות לעשרה. בהג"א פ"ק דמגילה מסתפק אי בעינן שיהו כולן בני מצות כמו כל הטעונין עשרה או דלמא הואיל ואינו אלא פרסומי ניסא אע"פ שאינן בני מצות איכא פרסומי ניסא עד כאן לשונו וממ"ש כמו כל הטעונין עשרה וכו' משמע דגם בנשים יש להסתפק וזהו שציין בהגה הג"א וגם מה שציין בהגה טור סימן תרפ"ט ר"ל דשם הביא פלוגתא בנשים וע"כ יש להסתפק והמ"א ס"ק כ"ד כתב להקשות על הגה שציין על הג"א וטור כמ"ש המחה"ש ולפי מ"ש אתיא שפיר ודוק:

קכ

קך) שם בהגה. ויש להסתפק אם נשים וכו'. אבל הרב המאירי דף ז' ואו"ח דף קי"ט כתבו דאין מצטרפות לעשרה כמו שאין מצטרפין לזימון וכ"כ הטור סי' תרפ"ט בשם בעל העיטור יעו"ש. וכ"כ הכלבו סי' מ"ה. וכן הסכים הפר"ח. שו"ג או' מ"ה ער"ה או' י"ד:

קכא

קכא) שם בהגה. ויש להסתפק אם נשים וכו'. אבל בקטנים נראה לו להרב להלכה דודאי אין מצטרפין דלאו בני חיובא הן רק חינוך. א"א אות כ"ד. מ"ב או' ס"ג:

קכב

קכב) שם בהגה. יכול לקרות אפי' לכתחלה ביחיד וכו'. כיון שהיה בעיר פירסום דקריאת צבור. ב"י בשם או"ח. והגם דק"ל מבטלים ת"ת וכו' לקרות מגילה בצבור היינו בעת שהצבור מצויין לפניו משא"כ הכא שכבר קראו לא מטרחינן ליה לעשות צבור. מיהו בעיקר דין זה שכתב מור"ם ז"ל כתב עליו היא"פ דאינו מוסכם ולשאר פו' לא מחלקי בהכי וא"כ לדידהו לכתחלה בעי עשרה אף אי ליכא צבור יעו"ש. וכ"כ א"ר או' י"ט דהלבוש שהשמיטו נראה דס"ל דלעולם צריך לכתחלה לקרות בצבור וגם דעת הב"י והש"ע משמע הכי יעו"ש:

קכג

קכג) שם בהגה. וכשהיחיד קורא אותה בזמנה. היינו אם א"א לו בעשרה. לבוש:

קכד

קכד) שם בהגה. צריך לברך עליה. כתב המרדכי בשם ר"ג יחיד הקורא את המגילה לא יברך לא לפניה ולא לאחריה דא"ר אסי מגילה בעשרה וכיון דצריך יו"ד יחיד לא מחייב לקרות והיכי מברך הא הו"ל מוציא שם שמים לבטלה. וכ"כ באו"ח שכן דעת מקצת גאונים ושהר"מ כתב שמברך אפי' ביחיד עכ"ל. ומתוך מ"ש ית' לך שדעת כל הפו' חוץ מבה"ג היפך דעת המרדכי הילכך נקטינן כדברי הר"מ שמברך אפי' ביחיד. ב"י. וזהו שכתב כאן בהגה וכשהיחיד קורא אותה בזמנה צריך לברך עליה. ומיהו מהרי"ו בתשו' סי' נ"ז כתב דכיון דהוי פלוגתא דרבוותא אין לברך דברכות אין מעכבות. אבל בתשו' מהרי"ל סי' נ"ו כתב דאם א"א בעשרה יקרא ביחיד ויברך וכן ראיתי נוהגין עכ"ל והב"ד כנה"ג בהגה"ט. ומשמע מדברי ב"י ומהרי"ל הנז' דמברך בין לפניה ובין לאחריה. וכ"כ בדרשות מהרי"ל ה' פורים מי שקורא לחולה וליולדת צריך לברך לפניה ולאחריה. ומיהו ב"י בסי' תרצ"ב כתב בשם או"ח דלא אמרו ברכה לאחריה אלא בצבור. והביאו מור"ם שם בהגה סעי' א'. אבל דעת הב"י משמע מדלא העתיק זה בש"ע משמע דלא חש להאי סברא וגם יחיד מברך לאחריה. וכ"כ הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תרס"ה דרוב הפו' פסקו כרב דיחיד חייב לקרותה וממילא שחייב לברך לפניה ולאחריה יעו"ש. וכ"כ הער"ה או' ט"ו בשם כמה פו' דמברך היחיד אף לאחריה. וכ"כ א"ר בסי' תרצ"ב או' ח' בשם כמה פו' יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר בסי' תרצ"ב או' ד' דהמנהג פשוט לברך אותה אף ביחיד וכתב דכ"מ מדברי הטור וש"ע ושאר פו' יעו"ש. וכ"כ בן א"ח פ' תצוה או' י"ג דכן המנהג בעירנו וכן ראוי לנהוג בכ"מ ולא יאבד היחיד ברכה יקרה זו עכ"ל ומיהו עיין בס' תפלה לדוד דף פ"ו ע"א שכתב דלענין ברכה שלאחריה תליא במנהג ופעה"ק ירושת"ו אין מברכין ברכה של אחריה אלא בעשרה יעו"ש אמנם כבר כתבנו לעיל סי' תס"ח דעתה נתרבו אכליסין בירושת"ו מעמים שונים וכל קהל וקהל עושה כמנהגו ויש להם על מה שיסמוכו יעו"ש וע"כ בדבר זה שיש בו פלוגתא הולכין אחר המנהג ונהרא נהרא ופשטיה. ומ"מ אף במקום שאין נוהגין לאומרה אלא בעשרה יש לו ליחיד לאומרה בלי שם ומלכות שלא יאבד ברכה היקרה הזו:

קכה

קכה) כתב בתה"ד סי' ק"ח בני היישובים שאין להם מנין ורוצים ללכת לקהילות הסמוכים להם לימי הפורים כדי לשמוע מקרא מגילה בצבור צריכים להקדים ביאתם גם לשבת הסמוך לפורים כדי שישמעו פ' זכור ביו"ד כלומר מפני שהיא מן התורה כמ"ש סימן קמ"ו. ב"י. לבוש. ועיין לעיל סי' תרפ"ה סעיף ז' ובדברינו לשם אות ל"ד:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---