אליה רבה/אורח חיים/תרצ

אליה רבה ‏ אורח חיים תרצ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] בין יושב וכו'. עיין סימן ח' ס"ק ב' כתבתי בשם אבודרהם דמצוה מן המובחר שהברכה יהיה בעמידה וכן כל מצוה שאין בה הנאה הברכה בעמידה:

ב

[ב] לא יקרא וכו'. עיין סימן נ"ג סעיף ט"ו דשליח ציבור קבוע יורד מעצמו, ואפשר דהכא מיירי כשאינו קבוע, ובמרדכי פרק הקורא מקור דין זה סבירא ליה דהשליח ציבור לא יקרא וכו' ואף על גב בקריאה ספר תורה קאי הוא הדין במגילה, עד כאן, ועיין סימן קל"ט סעיף ו'. ומגן אברהם כתב דיש מדינות דהחזן קורא לעולם המגילה ואין צריך שיאמרו לו:

ג

[ג] וקראם הקורא על פה. דוקא באותיות המפסידין הקריאה כגון ימי הפורים האלה לא יעברו אם השמיט מילת לא הפסיד הקריאה וכן מ"ם של ומתנות ולאביונים וכיוצא בהם אבל שאר אותיות או מלות שאינן מפסידין הקריאה יצא אף שלא קראן כלל, ריא"ז בשלטי גיבורים, כתב מגן אברהם דלקמן סעיף י"ד לא משמע כן, עד כאן, ועיין ס"ק ח':

ד

[ד] [לבוש] כגון מתחילת הספר וכו'. משמע דאין חילוק בין התחילה לאמצע רק הכל תלוי בענין שלם ומרמ"א לא משמע כן וצריך עיון:

ה

[ה] [לבוש] דשמא יתנו וכו'. משמע דהוא עצמו יכול לשמוע לשליח ציבור אף על פי שקורא, ומשמע דוקא בעל פה אבל במגילה שאינה כשרה לא יקרא כמו שכתב הלבוש בריש סעיף זה מפני שהוא נותן דעתו וכו' והוא מבית יוסף בשם שבלי הלקט ודלא כמגן אברהם שכתב טעם דשמא יתן וכו' על קורא במגילה שאינה כשרה. גם צריך עיון דבתניא כתב דאין רשאין לקרות עם הקורא על פה, שאינן יוצאין אלא אם כן ישמעו מן הקורא בכתב, עד כאן, וכן כתב בספר אמרכל משמע דאף בעל פה והוא עצמו אינו יוצא, גם יש לומר הא דכתבו טעם שמא יתנו כו' היינו אף שהוא אינו חש גוערין בו משום אחרים. ובמטה משה סימן תתר"ב כתב מה שאנו קורין בחומשין על קריאת השליח ציבור אנו סומכין משום דאז טפי יכול לשמוע מלה במלה ויקרא בקול דממה דקה כמו בקריאת התורה. ולעניות דעתי להחמיר במגילה שישמע מתוך חומש ולא יקרא דקריאת מגילה חמיר מקריאת תורה בענין זה וכדאמרן ועיין סימן תרצ"ב ס"ק ו', גם בקריאת תורה יש מחמירין כמו שכתב סימן קמ"א:

ו

[ו] אפילו שהה וכו'. ואם שהה באונס פסק הב"ח סימן ס"ה דצריך לחזור:

ז

[ז] [לבוש] והוא שלא יפסיק בעניינים וכו'. בתשובת רשב"א סימן תמ"ד מקור דין זה מבואר דאפילו שח בעניינים אחרים יוצא בדיעבד וכן משמע מרמ"א, ובשולחן ערוך סעיף י"ג לא משמע שיהא אסור אפילו דיעבד אך ואפשר כוונתו שמפסיק בהיסח הדעת גמור כמו בסימן קע"ח הפסק בסעודה וצריך עיון, ועיין סימן תרצ"ב סעיף ב':

ח

[ח] [לבוש] לא יקראנה וכו'. ולענין דיעבד שני דיעות בשולחן ערוך. והנה עולת שבת הוכיח והקשה מדלא משני במגילה דף י"ח הא דקתני לא יצא מיירי ביודע לשון הקודש להכי קתני אלא דיצא. ולעניות דעתי דסבירא ליה מדנקט בסיפא אבל קורין ללועזת בלע"ז, ולא נקט שקורין בלעז למי שאינו יודע לשון הקודש אלמא דמתניתין לא מיירי ביודע לשון הקודש, ולדינא ראוי לחזור ולקרות בלא ברכה:

ט

[ט] טעות וכו'. כגון מיושב ישב נופל נפל (בית יוסף ומגן אברהם). משמע דוקא בשינוי ענין ועיין ס"ק ג' וכל זה דין השומע כקורא:

י

[י] בנשימה אחת וכו'. לכתחילה נוהגין לומר בנשימה אחת מתחילת חמש מאות איש ואת פרשנדתא עד עשרת (רמ"א), וכן פסק הב"ח, וטעם בדרכי משה ומטה משה בשם מהרי"ל דעשרת בני המן היו שרי חמשים על אותן חמש מאות איש, ובשאר פסוקי מגילה כתב מטה משה לא יפסיק רק כדי נשימה בין באמצע הפסוק בין פסוק לפסוק שחייב לקרות כאגרת. כשיגיע השליח ציבור לבלילה ההוא נדדה ירים קולו יותר מה שעשה עד עתה, דשם התחלת גאולת אסתר, כשיאמר אגרת הזאת ינענע המגילה (שם):

יא

[יא] אבל בדיעבד וכו'. מכל מקום טוב לחזור ולהתחיל מחמש מאות איש ועיין סימן שכ"ג:

יב

[יב] [לבוש] קודם שיתפלל וכו'. פירוש פושט כל המגילה יריעה על גבי יריעה קודם שיתחיל ויזהר שלא יגרר על גבי קרקע (שיירי כנסת הגדולה), וכן מצאתי בספר אמרכל. כתב הב"ח דוקא שליח ציבור אבל השומע כן במגילה אין צריך לפשוט:

יג

[יג] וגם חרבונה וכו'. במהרי"ל חרבונה הוא אליהו, עד כאן. ושמעתי לפרש גם חרבונה רצה לומר אף שהפשוטו אמת שהוא חרבונה מכל מקום יהא ברוך כיון דזכור לטוב, רצה לומר שנזכר לטובה דיש אומרים שהוא אליהו:

יד

[יד] וכורכה וכו'. ומניחה על מקומה ואחר כך מברך (מעגלי צדק ומטה משה ומהרי"ל), לא דמי למה שכתב סימן רפ"ד סעיף ו' דאין לסלק הפטרה עד שבירך דשאני הכא דהברכה לא קאי על המגילה עד כאן לשון מגן אברהם. ותמיהני מאד על גדול שכמותו דעיינתי בגוף הפוסקים הנזכרים לעיל ולא כתבו כלל שמניחו על מקומו ואדרבה שבמהרי"ל כתב להניחו לפניו וכן במטה משה זה לשונו, והניחוהו אצל הקורא על המגדל עד כאן לשונו, הרי להדיא דינו כמו בהפטרה. גם מה שכתב דהברכה לא קאי וכו' ליתא דאף לא ניתקנה מכל מקום קאי עלה עיין סימן תרצ"ב:

טו

[טו] ומברך וכו'. כתב מגן אברהם זה לשונו ואם רצה מברך ואחר כך כורך (כן הוא בסדר היום) עד כאן לשונו, ובאמת שכן כתב בכנסת הגדולה סימן ח' סעיף ב', אבל תמה אני איך לא חש למה שכתב במהרי"ל במעשה שפתח הקורא הברכה טרם שכרכה וגער בו מהרי"ל והשתיקו עד שכרכו לכרך אחד והניחו לפניו ואז חזר והתחיל ובירך, עד כאן, וכן פסק מטה משה בסתם. ועוד ראיתי בשיירי כנסת הגדולה חזר בו ופסק לדברי מהרי"ל, ועוד הא מייתי במהרי"ל ראיה מלשון הסמ"ג חוזר וכורכה ומברך, ובמרדכי ואגודה ראיתי מבואר יותר וזה לשונו כורכה כולה ואחר כך מברך. ונראה לי דמעשה דמהרי"ל מיירי שהתחיל לברוך אתה אבל כשהזכיר השם אין סברא להשתיקו שהרי בתשובת מהרי"ל סימן נ"ז כתב טעם דגנאי למגילה שתהא מונחת פתוחה שלא לצורך אחר גמר קריאתה, עד כאן. אם כן משום גנאי אין לגרום ברכה לבטלה ועיין סימן קל"ה וצריך עיון:

טז

[טז] מחה תמחה וכו'. אפילו מעל העצים ואבנים. מחה אמחה בגימטריא זה המן (מטה משה). כשמכין צריך החזן לשתוק כדי שישמעו כולם קריאתו וכל יחיד יקרא פסוק אחד שתים מתוך החומש בעוד שמכין המן כי אז אף שלא ישמע מחזן יצא:

יז

[יז] אין לבטל וכו'. עיין מגן אברהם דיני מנהגים:

יח

[יח] בעשרה וכו'. יש להסתפק אם נשים מצטרפות לעשרה (רמ"א והגהות מיימוני מהגהות אשירי). ונראה לי טעם הלבוש שהשמיטו דבטור בשם העיטור סימן תרפ"ט כתב דאין מצטרפות משמע אף למאן דאמר נשים מוציאין לאנשים, מכל מקום אין מצטרפות אפילו להר"ן דפליג היינו דסבירא ליה דמוציאין לאנשים כדמשמע שם בבית יוסף אבל למאן דאמר אין מוציאין אין מצטרפות, והלבוש לטעמיה דסבירא ליה הכי. וצריך עיון על רמ"א והגהות מיימוני שכתבו דברי הגהות אשירי בסתם ולא העירו מפוסקים הנזכרים לעיל ודאי לא נניח פשיטות דפוסקים הנזכרים לעיל מקמי ספיקות דהגהות אשירי. גם נראה לי דהגהות אשירי מיירי בקטנים וכן משמע במגן אברהם, אבל נשים אפשר דמודה משום פריצות:

יט

[יט] [לבוש] ואם אי אפשר וכו'. ורמ"א כתב ואם קראו אותה בציבור ואיזה יחיד לא שמעה יוכל לקרות אפילו לכתחילה ביחיד הואיל וקורין אותה באותה עיר בעשרה, והלבוש דהשמיטו נראה לי דסבירא ליה דלעולם צריך לכתחילה לקרות בציבור ועיין סימן תרפ"ז ס"ק, [ב'] גם דעת הבית יוסף ושולחן ערוך משמע הכי דלא כתב כן בשם הראב"ד מכל מקום שאר פוסקים משמע הכי ודו"ק. כתב במעגלי צדק כשאומר החזן להיות כל איש שורר בביתו ממשיך הניגון ומרים קולו וכן בפסוק והנערה אשר תיטב בעיני המלך, וכן ויאהב המלך את אסתר וכו' וכן כשאומר רוח והצלה יעמוד ליהודים וכן כשאומר יבוא המלך והמן היום לפי שהוא ראשי תיבות של שם ד' וכן כשאומר יבוא המלך והמן אל שהוא בראשי תיבות יהו"א, וכשאומר בלילה ההוא מרים קולו גם כן. וכן בפסוק קח את הלבוש עד פסוק השלישי וישב מרדכי אל שער המלך כל זה אומר בקול רם ובמשך וכן כשאומר מי הוא זה ואיזה הוא שבתיבת מי הוא נרמז בשם יהו"א, וכן כשאומר כי כלתה אליו הרע"ה שהוא בס"ת שם של ד', וכשאומר גם הנה העץ מרים קולו והנערים מכין בפטיש עץ על הספסלין, וכן כשאומר ואת עשרת בני המן מכין וכו', וכן כשאומר רוכבי הרכש האחשתרנים וגו' מרים קולו במשך עד סוף הפסוק, וכן כשאומר לעשות ימי משתה ושמחה, וכן כשאומר קראו לימים האלה פורים על שם הפור וגו' ופסוק וכל מעשה תקפו עד סוף הפסוק אומר בהרמת קול וממשיך עמו תיבת כי והקהל אומרים כל הפסוק והחזן חוזר ואומר מרדכי היהודי עד סוף המגילה:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.