מגן אברהם/אורח חיים/תרצ
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
פרי מגדים ♦ מחצית השקל טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) בין יושב. ערסי' ח' דמשמע דהברכ' תהי' בעמיד' ועססי' קמ"ו מ"ש:
(ב) ואסור לחזן. היינו במקום שהמנהג שאין החזן קורא לעולם המגילה אבל במדינתינו החזן קורא לעולם המגילה א"צ שיאמרו לו דמעיקרא מינוהו על כך כמ"ש סי' קל"ט ס"ג וכ"מ במרדכי ע"ש:
(ג) לקרות' ביחד. דאיידי דחביבא להו יהבי דעתייהו לשמוע:
(ד) אם השמיט הסופר. ואם השמיט הקורא תיבות שאין מפסידין הקריא' יצא (ש"ג) עיין סי' קמ"ב ולקמן סי"ד דלא משמע כן:
(ה) אפי' מיעוט'. ע' בכ"ה שהרבה להשיב ע"ז ולענ"ד אינו כלום דהרשב"א הוכיח דאי איתא דבדיעבד כשר מנ"ל להקשות דלמא אפי' השמיט רובה כשר וא"כ לא ה"ל לאתויי דרב חמא:
(ו) לא יקרא כו'. דשמא יתן השומע לבו לזה הקורא ולא לש"ץ (ב"י א"ח) משמע דהוא עצמו יכול לשמוע להש"ץ אף על פי שקורא:
(ז) ואפי' סח. פי' הקורא אבל השומע ששח ולא שמע לא יצא (ב"י סי' תרצ"ב):
(ח) ע"פ. צ"ע דהא כבר כתבו בס"ג ואפשר דבא לומר דאפי' השומע (דפוס ישן משומע) ממנו לא יצא כמ"ש בסמוך:
(ט) באיזה כתב. פי' ובלבד שיכול לקרות אותו כתב:
(י) אינו יוצא בלעז. דס"ל דהא דאיתא בגמרא אבל קורין ללועזות בלעז היינו מי שאינו יודע לה"ק (ר"ן דלא כע"ש):
(יא) מי שמבינים יצאו. בדיעבד עסי"א:
(יב) יש למחות. משום דלא ידעי הלעז של האחשתרנים וא"ת יקרא האחשתרנים ככתבו בלה"ק י"ל דאסור לכתחלה לקרות בב' לשונות:
(יג) בלשון לעז. ואפי' הקוראים בשני הימים אסור לקרותה בלעז (ראב"ח ח"ב ע"ט):
(יד) מתנמנם. כגון דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא:
(טו) צריך שיכוין. כתב הרשב"א סי' תס"ז שאלת אם צריך השומע לכוין בכל תיבה ותיבה בשמיעתו ששמעתי שחכם א' היה תופס מגילה א' בידו ותמיהני מי לא יצא מפי הקורא ועוד דנשים וע"ה יוצאין באשורית תשובה האמת כמ"ש מאותן ראיות מן הלועזות וע"ה ועוד אמרו העובר אחורי ב"ה ושמע קול מגיל' אם עמד חזקה כוון כו' אבל במה שנסתפק לך אם השמיט בה הקורא תיבה א' אם חוזר באמת אפילו תיבה א' חוזר עכ"ל, מבואר דה"ה אם השומע לא שמע תיבה א' לא יצא דאטו מי יפה כח השומע מכח הקור' וכ"כ הטור סי' נ"ט וב"י סי' תרצ"ב אלא אם שמע ולא כוון בכל תיבה יצא הארכתי בזה לפי שבב"ח סי' תרצ"א לא משמע כן:
(טז) טעות אחר. כגון מיושב ישב ומנופל נפל (ב"י א"ח):
(יז) הכל בנשימה א'. לא יפסיק רק כדי נשימה אפי' בין פסוק לפסוק שצריך לקרות' כאגרת (מט"מ) (ד"מ טור) כשיאמר בלילה ההוא נדדה יגביה קולו כי שם עיקר הנס (מהרי"ל ד"מ), כשיאמר האגרת הזאת ינענע המגילה (מט"מ):
(יח) ופושטה כאגרת. אפי' מה שעתיד לקרות (מהרי"ל סי' נ"ו), כשקרא החזן והיה ביד מהרי"ל מגילה כשרה לעיין בה היה מניח' כרוכ' (ב"ח):
(יט) וכורכ' כולה. ומניחה על מקומה ואח"כ מברך (מ"מ מט"מ מהרי"ל) ול"ד למ"ש סי' רפ"ד ס"ו דאין לסלק ההפטרה עד שיברך דשאני הכא דהברכה לא קאי על המגיל': כתוב במהרי"ל הבנתי אחר מהרי"ל שלא הי' חושש להכות המן [ד"מ] ועכ"פ כשמכין המן צריך החזן לשתוק כדי שישמעו כולם קריאתו, וכל יחיד יקרא פסוק או ב' מתוך החומש בעוד שמכין המן כי אז אף שלא ישמע מהחזן יצא כמ"ש ס"ג:
(כ) ומברך. ואם רצה מברך ואח"כ כורך (כ"ה סה"י):
(כא) שנהגו התינוקות וכו'. ולבוש כ' בשעה שאומרים המן יאמר שם רשעים ירקב ועיין ברב' במגילה גבי נבוכדנצר:
(כב) ואין לבטל כו'. וכ' רמ"א בתשו' סי' כ"א בשם מהרי"ק שורש קמ"ד דאם נמצא המנהג באיזה פוסק אין לבטלו אפי' בשעת הדחק אין לשנות מנהג כדאמרי' בבני בישן ואפי' יש במנהג צד איסור אין לבטלו כמ"ש מהרי"ק ש"ט ואפי' במנהג מקום א' אמרי' שמבטל הלכה מיהו אם נשתנ' הענין מאשר הי' בזמן הראשונים רשאים לשנות המנהג לפי הזמן עכ"ל ומהרא"ש בביאורי סמ"ג כ' הא דאמרינן מנהג עוקר הלכה היינו אפי' רוב דיעות ס"ל אסור והתלמוד מסייע להו והמנהג הבנוי על פי הפסיקתא או ספרי' חיצונים אמרי' מנהג עוקר הלכה דודאי כך קבלו אבותינו איש מפי איש עכ"ל (עיין מהרי"ק ש"ט ושנ"ד ובס' ב"ש) ודוקא מנהג שנתיסד ע"פ ותיקין כמ"ש המרדכי אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת (מ"ס פי"ד), ודבר שנגזר במנין אפי' ידוע מאיזה טעם ובטל הטעם צריך מנין אחר להתירו (גמ' פ"ק דביצה) ואין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין וכל דבר שהוא משום חששא ועברה החששא א"צ מנין אחר כמ"ש בי"ד סי' קי"ו ובתוס' ביצה ע"ש וביבמות דף ע"ט כתבו דבדבר שבממון יכולים לבטל דברי ב"ד חבירו משום דהפקר ב"ד הפקר ולכאורה לא משמע הכי בגיטין דף ל"ו גבי פרוזבל ע"ש ומיהו י"ל דהתם הוי מילתא דאיסורא שעי"כ נמנעין מלהלוות[1] וע"ש בתוס' דדבר שלא פשט איסורו ברוב ישראל יכולין לבטל ע"ש ועמ"ש ססי' ט"ו ע' בס' נחלת שבעה דינים הרבה מענין המנהגים ובס' ב"ש:
(כג) צריך לחזור כו'. אף על גב שיש לו ק' אנשים מצוה לקרות' בצבור משום ברוב עם וכו' (ר"ן ב"ח) עסי' תרפ"ז ס"ב:
(כד) ויש להסתפק. באמת בהג"א מסתפק בקטנים ונשים ופלוגתא היא בטור סי' תרפ"ט:
(כה) לכתחלה ביחיד. דמשום ברוב עם לא מטרחי' ליה למכנף עשרה והא דמבטלים כל המצות מפני מ"מ בצבור היינו למצוה מן המובחר:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ עי' כסף משנה (ממרים פ"ב ה"ב-ג) דפרוזבול לאו גדר הוא פן יפרצו על דברי תורה, דאדרבה דין תורה הוא שישמט, והלל הפקיע הממון ותיקן דלא לישמיט. ואע"ג דאמרינן התם (גיטין לו.) שהתקין פרוזבול לפי שראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברים על מה שכתוב בתורה 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל' – לאו איסורא לגמרי הוו עבדי כשנמנעין מלהלוות, דהא שב ואל תעשה הוא. ודרך כלל, עיקר תקנת הפרוזבול לא היה סייג לתורה אלא מפני תקנת העניים שלא תנעול דלת בפניהם, ומפני תקנת העשירים שלא יפסידו. והביא דברי רש"י בביאור 'פרוז בולי ובוטי' דהיינו תקנת העשירים שלא יפסידו והעניים שלא תנעול דלת בפניהם, הרי מבואר שעיקר התקנה לא היתה כסייג לתורה אלא כתקנה ממונית.
ובספר שערי בקיאות העיר מדברי רש"י (גיטין לו:) במה שביאר שם רבא את עיקר תקנת שמיטת כספים ופרוזבול בזמן הזה, שהיא מדין 'הפקר בית דין הפקר', וכתב על כך רש"י: בין לרבנן דאמרי שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דאורייתא ותקין הלל דלא תשמט, בין לרבי דאמר לאו דאורייתא ואמור רבנן דתשמט, לא תיקשי דבר, דבדבר שבממון אין כאן עקירת דבר מן התורה במקום סייג וגדר, דהפקר בית דין בממון הפקר, ע"כ. הרי מבואר מדבריו שהפרוזבול הוא 'סייג וגדר'. ומשמע להדיא כדברי המגן אברהם, ודלא כדברי הכסף משנה.