כף החיים/אורח חיים/תרמט

כף החיים ‏ אורח חיים תרמט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] כל ארבעה המינים וכו'. כתב הסמ"ג אסור לזלזל אתרוג ושאר מצות שהעכו"ם מוכרים עכ"ל כלומר שצריך ליתן להם יותר מכדי דמיהם. מ"א ריש הסי' והיינו מעט לא הרבה שלא ייקרו השער. א"א ריש הסי' והטעם שצריך ליתן להם יותר נראה כדי שירגילו להביא ותהי דבר מצוה מצויה:

ב

ב) שם. פסולין בגזול וכו'. דכתיב ולקחתם לכם וכו' משלכם. סוכה דף כ' ט ע"ב. לבוש. ר"ז או' א':

ג

ג) שם. פסולים בגזול וכו'. ואם לוקח לולב גזול הולך וצווח לפני הקב"ה ואומר גזול אני ומה"ש אומרים אוי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו. א"ר אות א' בשם הרוקח ונעלם ממנו שהוא לשון רז"ל ואתמר בי מדרשא פ' אמור ואפס קצהו בירושלמי פ' לולב הגזול. ברכ"י או' א':

ד

ד) לפי הזוה"ק פ' תרומה הוא שלא לברך על האתרוג שלוקחו בחנם דהקלי' יונקים מאותן מצות הבאות בחנם. מל"ח סימן כ"ג אות מ"ג. ודברי הזוה"ק הנז' כבר הבאנו לעיל סימן תנ"ד אות ט"ל קחנו משם. ועוד עי"ש אות מ' ואות מ"א:

ה

ה) שם. פסולים בגזול וכו'. ואם היה גזל מדבריהם כגון מציאת חש"ו דק"ל דיש בה גזל מפני דרכי שלום וכיוצא נסתפק הרב שער המלך פ"ח מה' לולב אם יוצא י"ח כיון דמאו' קרינן ביה לכם וצידד בזה ודעתו נוטה דלא יצא מטעם מצוה הבאה בעבירה יעו"ש. מחב"ר או' א' שע"ת או' א' מיהו דעת הער"ה או' ג' להתיר. וכ"ה דעת בית השואבה או' ב' אבל המל"ח סי' כ"ג או' ח' כתב דיש להחמיר:

ו

ו) שם. פסולים בגזול וכו'. ונראה בעיני דאפי' אם גנבו או גזלו מן הנכרי ולא נתייאש הנכרי ממנו הואיל ויכול להוציא בדיינין אין אנו קורין לכם ופסול. ריא"ז הב"ד בשה"ג פ' לולב הגזול. כנה"ג בהגה"ט. ומשמע הא אם נתייאש הנכרי כשר אבל דעת העו"ש או' א' דאין לחלק בין ישראל לעכו"ם וגם בעכו"ם אחר יאוש פסול. וכ"פ הר"ז או' א' ולכן מי שגנב אחד מהמינים מהנכרי פסיל ואינו יוצא בו עד שישלם הדמים לבעליו. מ"ב בב"ה. והגם דיכול לקנותו בשינוי מעשה מ"מ לא יכול לברך עליו וכמ"ש אח"כ בש"ע ולכן פסול הוא לברכה עד שישלם הדמים לבעליו בין בישראל בין בנכרי:

ז

ז) שם. בין לאחר יאוש. דיאוש בכדי לא קני. ב"י בשם הר"ן. לביש סעי' ב' מ"ב או' ב':

ח

ח) שם. וקנאו בלא סיוע המצוה. פי' שהקנין שקנה אותו הוא נעשה קודם קיום המצוה לאפוקי אם הוא ע"י המצוה של נטילת לולב כגון שמכרו לו באופן שקנאו במשיכה והגביהו למיפק ביה א"כ ע"י המצוה נעשה הקנין ולא יצא דהו"ול מצוה הבאה בעבירה אלא צריך להגביהו אח"כ פעם שנית לצאת בו. לב"ש מ"ב או' ג':

ט

ט) שם. וקנאו בלא סיוע המצוה וכו'. ואעפ"י שלא פרע דמיו ה"ז כלוקח ולא פרע דמים שהדבר הנקנה הרי הוא שלו לגמרי לכל דבר ואין הדמים עליו אלא חוב וכן הדין בזה וכו' הריטב"א בחי' יעו"ש. חקת הפסח בסופו בשיירי ער"ה על סי' זה או' א':

י

י) שם. כגון גזל לולב ושיפהו וכו'. ר"ל דבעת שגזלו לא היה עדיין מתוקן כראוי שניכל לקרוא עליו שם לולב והוא תקנו בשיפוי שלו דעל ידו נקרא שמו לולב. מ"ב או' ד' והוא ע"פ מ"ש בחו"מ סי' ש"ס העי' ו' והביאו מחה"ש סק"ב יעו"ש:

יא

יא) שם. כגון גזל לולב ושיפהו. אחר שנתייאשו הבעלים דהו"ל יאוש ושיניי מעשה. לבוש סעי ב' ומיהו עיין בחו"מ סי' שס"ב סעי' א' שכתב דהשינוי קונה אעפ"י שעדיין לא נתייאשו הבעלים יעו"ש וכ"כ מ"ב או' ה':

יב

יב) שם. כשר דקנייה בשינוי מעשה. ואפי' ביום ראשון כשר לצאת בו. מ"א סק"א. א"א או' א' ר"ז או' ה' מ"ב שם. דכיון שאפי' אם בא הגזלן אינו מחויב להחזיר לו הגזלה עצמה אלא דמים בלבד היא שחייב לו כמ"ש בח"מ סי' שנ"ג נמצא שהיא קנויה לגזלן לגמרי והרי היא כשלו ממש לכל ובר ומ"מ כיון שע"י עבירה באה מציה זו לידו לא יברך עליה אפי' מיום ב' ואילך. ר"ז שם. וה"ה היכא דהוי יאוש ושינוי רשות כגון שהגזלן מכרו או נתנו לאחר אותו אחר כשר לצאת בו אפי' ביום ראשון דקנהו ע"י שינוי רשות כיון שכבר היה יאוש מקודם ושלכם קרינן ביה מ"ב שם. והוא מחו"מ סי' שנ"ג ושס"ב יעו"ש. וה"ד לענין לצאת י"ח אבל לא יברך עליו כנז' וכמ"ש לקמן או' ט"ז:

יג

יג) אחד שקנה אתרוג מחבירו ע"מ ליתן לו דמים מיד וכבואו לביתו לא נתן ונתייאשו הבעלים מתשלומים וכן לא שילם עבור האתרוג כל עיקר ונתן הגזלן האתרוג לחבירו במתנה ע"מ להחזיר דהגזלן לא יצא כוון דבדעתו מעיקרא שלא לפרוע חשיב גזלן גמור אך השני יצא י"ח דמתנה ע"מ להחזר מיקרי שינוי רשות ואם אח"כ נתן לו חבירו האתרוג בחזרה גם הגזלן בעצמי יצא כיון דאפסיק שינוי רשות. תשו' עולת שמואל סי' ק' פ"ת. פת"ע או' ה' וה"ד לענין לצאת י"ח אבל לא יברך וכמ"ש לקמן או' ט"ז ואו' ך' יעו"ש:

יד

יד) ודע גזל ערבה במדינתינו שמצויות ולית שוה פרוטה י"ל דליתא בהשבה ובשאר הימים יוצא להמחבר ולאחרים אף ביום ראשון. א"א או' א' והיינו נמי דוקא לענין לצאת י"ח אבל לא יברך כנז' ועיין לעיל או' ד' ואותם הלוקחים הדסים מאריס שלא בידיעת בעל הגן י"ל דידע ומחיל ולית בהו משום גזל. מש"ז או' ג' שע"ת סוף או' ב' מיהו בביכורי יעקב מפקפק בזה מאד שהדבר ידוע שבסתמא אינו מוחל דלולבים והדסים הם דברים חשובים במדינתינו ואינם נמצאים אלא בגנות השרים וכיון שכן אף שלא ידע שגזל מ"מ הוי יאוש שלא מדעת דהלכתא כאביי ושינוי רשות לבד הלא לא קנה לכן צריך להזהר שלא לקנות מהאריסים שלא מדעת בעלי הגנות דלא מיקרי לכם ביום א' וגם בשאר הימים הוי מצוה הבא בעבירה דגזל נכרי אסור עכ"ל והב"ד מ"ב בב"ה:

טו

טו) שם. ומיהו לא יברך עליו. כ"כ התו' בסוכה דף ל' ע"א ד"ה הא קנייה דאע"ג דלא הוי מצוה הבאה בעבירה מ"מ לענין ברכה להזכיר ש"ש עליו אסור כיון דמ"מ באיסור דגזל בא לידו וכדאמרינן בב"ק דצ"ד ע"א הרי שגזל סאה של חטים טחנו לשאו אפאו והפריש ממנו חלה כיצד מברך עליו אין זה מברך אלא מנאץ ואמר התם רבא דלענין ברכה שאני. בית השואבה או' ד':

טז

טז) שם. ומיהו לא יברך עליו. עיין לעיל סי' כ"ה או' פ"ו מה שהארכנו בזה וכתבנו שאין לברך על שום מצוה דאו' הבאה מן הגזל אע"ג דאיכא יאוש ושינוי מעשה או יאוש ושינוי רשות אלא א"כ יש ספק עם היאוש ושינוי רשות דאולי אינה גזולה וכההוא דאונכרי יעו"ש:

יז

טוב) שם. ומיהו לא יברך עליו. ואם עבר ונטל א"צ ליטול שוב לולב אחר וכ"ש שלא לברך עליו דכיון דמדינא יצא בנטילה ראשונה שוב הוי ברכה לבטלה. בכורי יעקב. מ"ב בב"ה:

יח

חי) שם. אבל לאחרים כשר בשאר הימים וכו'. משמע אבל הגזלן עצמו איני יוצא בו אף בשאר הימים דלא בעינן משלכם משום מצוה הבא בעבירה. והא דסתם לקמן סעי' ה' להתיר בשאר הימים אפי' לגזלן עצמו י"ל ע"פ מ"ש לעיל סי' י"ג או' ז' דכל היכא שסותם הש"ע לקולא ומביא י"א לחומרא חושש להם לכתחלה ולכן הביא הש"ע דעת האו"ח בכאן בשם יש מי שאומר כדי לחוש לדבריו לכתחלה היכא דאפשר באחר וכ"כ המ"א ס"ק ט"ו יעו"ש:

יט

יט) שם. אבל לאחרים כשר וכו'. ואם הוריש לבניו לא הוי שינוי רשות כמ"ש בחו"מ סי' שס"א סעי' ז' יעו"ש. וכ"כ א"א או' א" מ"ב בב"ה:

כ

ך) שם. חוץ מיום ראשון. ומיירי לפני יאוש דלאחר יאוש הא קנייה ביאוש ושינוי רשות ושלכם קרינן ביה וכ"כ במלחמות בשם בה"ג ובעל הלכות פסוקות וכ"מ בתו' אלא מיירי לפני יאוש ואפ"ה לאחרים לא הוי מצוה הבא בעבירה אבל במלחמות משמע דלפני יאוש אפי' לאחרים הוי מצוה הבא בעבירה כיון דלא קנייה עדיין וכ"מ בגמ' גבי אוונכרי דקאמר דליהוי יאוש ושינוי רשות יעו"ש. ולכן אין להקל. מ"א סק"ג. וכ"פ הר"ז או' ז' מיהו הראיה שהביא מ"א מהגמ' דחוהו הדג"מ והחמ"מ או' ג' וביאורי הגר"א דשם מיירי ביו"ט ראשון ומשום דבעינן לכם יעו"ש ומשמע בביאור הגר"א שמצדד להלכה כהיש מי שאומר דמיירי לפני יאוש יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ג' דראוי לסמוך על היש מי שאומר שכתב הש"ע דהא יש פו' דאף לגזלן עצמו מותר מיום ראשון ואילך כמ"ש בסעי' ה' עכ"ל ומיהו כ"ז הוא רק לענין לצאת בו אבל לברך עליו גם להגר"א אסור לברך עליו דהא אפי' היכא דהוי יאוש ושינוי רשות אסור לברך וכ"ש בזה. מ"ב או' ח' ועיין לעיל או' ט"ז:

כא

כא) שם הגה. ומשום זה יש ליזהר שלא יקצץ הישראל בעצמו וכו'. אפי' ברשות העכו"ם ד"מ או' ג' מ"א סק"ד. ואין חלוק בין זמניהם לזה"ז דחיישינן דמימים קדמונים גזל מישראל. תשו' הרשב"א סי' תתנ"ב. ד"מ שם. מיהו הסמ"ג בסוף עשין קל"ג בענין ה' תרומות ומעשרות כתב וז"ל ואין להחמיר ולומר שעכו"ם גוזלי קרקע הם וקרקע אינה נגזלת שהרי קנאום בכיבוש ואע"ג דחיישינן פ' לולב הגזול (סוכה דף ל') בענין הושענא יש לחלק שהיו ישראל מרובים והיו לישראל קרקעות והיו גוזלין ומאנסין מהם וגם היו העכו"ם יותר אנסים ממה שהם עכשיו עכ"ל וכ"כ בסה"ת בסוף ה' ארץ ישראל. וכן בתשו' הרדב"ז ח"א סי' תקי"ד התיר לישראל לקצץ וכתב דהכי עבדי מעשים בכל יום וטעמו דכיון דבעל הקרקע יש לו שטר בעש"ג ומלכא אמר מאן דאית ליה דסקא ליכול ארעא דינא דמלכותא דינא ונמצאת הקרקע שלו יעו"ש. והב"ד הברכ"י או' ב' ובשיו"ב או' א' שע"ת או' ב' וכ"כ הט"ז ססי' תרס"ד דאם העכו"ם יש לו שדות ויערות מצד דין המלכות שאין בזה חשש איסור כלל יעו"ש. אמנם הכנה"ג סי' תרס"ד בהגב"י אחר שהביא דברי הרדב"ז הנז' כתב דמנהגינו להזהיר על זה שלא יקצץ הישראל יעו"ש וכן בתשו' קול אליהו ח"א בחא"ח סי' מ"ב קרא ערעור על דברי הרדב"ז הנז' משום דהשופטים מקבלי שוחדא וכו' יעו"ש והב"ד בית השואבה או' י"ב וכתב דדברי הרב קול אליהו נראים נכונים ונכוחים בטעמם יעו"ש. ואפשר דבזה"ז דנשתנו החקים ואינו נעשה ע"י השופט כ"א ע"י אנשים הממונים על זה וחוקרים ודורשים ע"י עדיות יש להתיר כדברי הרדב"ז. ומ"מ אם אפשר יש ליזהר שלא יקצץ הישראל ועיין לקמן או' כ"ג:

כב

כב) שם בהגה. שלא יקצץ הישראל וכו'. ובאתרוג בא"י אם קצצו בעצמו הו"ל נתמרח ביד ישראל והו"ל טבל. מהר"ר בצלאל סי' ב' כנה"ג סי' תרמ"ח בהגה"ט. מ"א סק"ד. א"ר או' ד' ר"ז או' יו"ד. וה"ד שכבר קנאו מעכו"ם בדמים ואח"כ קצצו לעצמו הוי מרוח ביד ישראל והוי אתרוג טבל. א"א או' ד' מ"ב בב"ה. ועיין ביו"ד סי' של"א סעי' ה' ולענין אם יוצא י"ח באתרוג טבל ית' לקמן או' מ"א:

כג

כג) שם בהגה. וסתם עכו"ם גוזלי קרקע הם וכו'. ובדיעבד כשר ומברך עלייהו דמספיקא לא חיישינן לגזולה. מ"א סק"ה. ר"ז או' ט' מ"ב או' יו"ד. מיהו הרב מהר"י נבון בס' גט מקושר בביאורו לתוספי הרא"ם דקכ"ח ע"ב כתב דטפי עדיף ליטלו בלא ברכה דברכות אינם מעכבות משא"כ בברכה דנכנס בספק ברכה לבטלה עכ"ל והביאו בית השואבה או' י"ד. אמנם לפי מ"ש לעיל או' כ"א דבזה"ז ליכא חששא דגזל א"כ ה"ה דליכא חשש לספק ברכות ועיין לעיל סי' תרל"ז או' כ"ב:

כד

כד) ומי שגזל ע"י כבוש מלחמה קניא כדאיתא בגיטין דף ל"ח. מ"א שם. ר"ז או' יו"ד. מ"ב שם. ור"ל דאם המלך כבש קרקע במלחמה ונתנה לעכו"ם ואותו עכו"ם נתן רשות לישראל לקצוץ אין בו משום גזל. וכ"כ הר"ז שם:

כה

כה) שם בהגה. אלא יקצצנו עכו"ם וכו'. כי היכי דליהוי ביד ישראל יאוש ושינוי רשות דקני ליה ואפי' לברך עליו שרי חדא דאין זה אלא ספק ועוד דהא איהו לא גזלה ואין כאן מצוה הבא בעבירה אפי' לענין ברכה. מאמ"ר או' ד' מ"ב או' י"ב:

כו

כו) שם בהגה. אלא יקצצנו עכו"ם וכו'. וה"ה כשקוצץ ישראל ונותן לחבירו שרי כיון דהוי לאחר יאוש. מ"א סק"ו. וכ"כ הט"ז ססי' תרס"ד. וכ"כ המאמ"ר שם בשם רי"ו. א"א או' ו' לב"ש. ר"ז או' ח' ח"א כלל קנ"ב או' י"ב. מ"ב או' י"א.

כז

כז) שם בהגה. ויקנה מהם. וה"ה כשהנכרי יתן לו במתנה כשר דהו"ל יאוש ושינוי רשות ויוכל ג"כ לברך לכ"ע ע"ב או' י"ב. וכ"כ לעיל או' כ"ה יעו"ש:

כח

כח) הנכנס לראות בגנים לא יצא מדרכי בני אדם ליגע באילן לקצוץ ממנו אפי' פרח אחד כ"א לראותם בלבד בין שהוא מבן ברית ובין שאינו מבן ברית שדרך בני אדם להלך ואין דרכם ליגע כדתנן בטהרות פ"ה משנה ב' יפ"ל ח"ג או' א' ור"ל משום גזל דגזל הגוי נמי אסור כמ"ש באו' שאח"ז:

כט

כט) שם בהגה. או חוצה לארץ. כלומר אעפ"י ששם הקרקעות גזולים מעכו"ם אפ"ה אסור כמ"ש סי' תרל"ז סעי' ג' מ"א סק"ז. ור"ל דגזל הגוי נמי אסור מחה"ש. מ"ב או' י"ג:

ל

ל) שם בהגה. לולב. שאגדו עכו"ם ועשאו כשר וכו' משמע דלכתחלה לא יאגדנו עכו"ם כמ"ש הי' י"ד גבי נשים וכ"כ בהגמ"י פ"א מה' ציצית בשם ר"ת. וצ"ע דהא ק"ל לולב א"צ אגד וא"כ האגד אינו מן המצוה עיין בסוכה דף י"א ע"ב. וצ"ל כיון שהוא נוי למצוה חשוב כמו מצוה עצמה מ"א סק"ח. א"ר או' כ"ג ולפ"ז גם הנשים אין אוגדות את הלולב וכ"ה בהדיא לדעת ר"ת בגיטין דף מ"ה ע"ב בתו' ד"ה כל שישנו וכו' וא"כ אם אפשר יש להתירו ולאגדו שנית. מחה"ש. וקטן דינו כאשה כמ"ש לעיל סי' י"ד או' ד' יעו"ש וכ"כ היא"פ. ודוקא באגד התחתון ששם איגד כל המיניה ביחד דשם עיקר מצות אגד אבל כמה שאוגדים למעלה אין קפידא. בכורי יעקב. מ"ב או' י"ד. ועיין לקמן סי' תרנ"א סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד:

לא

לא) [סעיף ב'] וכן שאול ביום ראשון וכו'. עיין מ"א סק"ט וא"א או' ט' ותוכן דבריהם דודאי לכתחלה טוב שיפרש ביום ראשון שנותן לו במתנה ע"מ להחזיר אבל בדיעבד אם שאל ממנו סתם ליתן לו לולבו לצאת בו ונתן לו יצא דמסתמא נתן לו באופן שמותר לצאת בו (וכגון שהנותן יודע הדין דביום ראשון אין יוצאין בשאול) דהיינו במתנה ע"מ להחזיר והש"ע מיירי שאמר לו בפי' שנותן לו רק בתורת שאלה ולא במתנה או דמיירי שהנותן אינו יודע הדין שאין יוצאין בשאול דבאופן זה בודאי אינו יוצא כמ"ש בביכורי יעקב מ"ב או' ט"ו. וית' עוד מזה לקמן סי' תרנ"ח סעי' ד' יעו"ש:

לב

לב) שם. משום דבעינן לכם. וה"ה שכירות דלא מיקרי שלכם ואינו יוצא בו בי"ט ראשון אבל בשאר הימים דיוצאין בשאול ה"ה בשכירות. חוקת הפסח בסופו בשייורי ער"ה או' ב' יעו"ש. וכן משכון לא מקרי לכם. תשו' שואל ומשיב מה"ג ח"א סי' קפ"ח:

לג

לג) שם הגה. והמודר הנאה מלולבו של חבירו. כ"כ הרשב"א בתשו' סי' תשמ"ו המודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו ע"מ שיחזרהו אינו יוצא בו י"ח ביום ראשון מיהא משום דבעינן לכם משלכם ולא משל איסורי הנאה והכא כיון שבא מידו לידו אסור כדמשמע בנדרים ככרי עליך וכו' יע"ש ופסקו מרן ז"ל ג"כ ביו"ד ססי' רכ"א יעו"ש. כס"א או' ג' ומ"ש הרב בהגה והמודר הנאה מלולבו וכו' הלשון אינו מדוקדק וכמ"ש א"א או' יו"ד דהו"ל ליה למימר המודר הנאה מחבירו אינו יוצא י"ח בלולבו דהוי רבותא טפי יעו"ש. ואפשר דנקט לשון זה מלולבו של חבירו משום דבעי למימר אח"כ או מלולבו של עצמו:

לד

לד) שם בהגה. או מלולבו של עצמו. והמודר הנאה מאתרוג שלו דין אחד להם. והאוסר עצמו באכילה לבד דבהנאה שרי. באתרוג אין יוצא י"ח דבעינן היתר אכילה. א"א שם. מיהו בס' בכורי. יעקב חולק עליו דלדעת רש"י והרשב"א אם נטל ישראל אתרוג של תרומה יוצא בו משום דראוי להאכילו לאחרים דהיינו לכהן וה"נ הרי יכול להאכילו לאחרים אבל אי אסר על עצמו האתרוג בהנאה אין יכול להנות לאחרים דאין לו דין ממון קרינן ביה יעו"ש. והב"ד מ"ב בב"ה. ואפשר דבזה"ז דאין נוהגין הכהנים לאכול תרומה דאין יוצאין באתרוג של תרומה מפני דהו"ל כתרומה טמאה דאין יוצאין בו משום דאינו ראוי לאכילה וכמ"ש במס' סוכה דף ל"ה ע"ב יעו"ש:

לה

לה) שם בהגה. אינו יוצא בו ביום ראשון וכו'. ואע"ג דאי בעי מתשיל עליה אסור. תשו' הרשב"א שם. מ"א סק"י. ולא דמי לע"ז שכתב המ"א ס"ק י"ג (עיין לקמן או' מ"ז) דדמי לדמאי דאי בעי מפקיר נכסיה ושרי דהכא לאו מצוה לאתשולי עלה. א"א או' יו"ד. לב"ש. ומשמע הא אם עשה מעשה ואתשיל כשר:

לו

לו) שם בהגה. אינו יוצא בו ביום ראשון וכו'. כ"כ הרשב"א בתשו' סי' תשמ"ו והטעם משום דאע"ג דמצות לא ליהנות ניתנו מ"מ ביום ראשון דבעינן לכם לא יצא דכיון שאינו יכול ליהנות ממנו לשום דבר לא מקרי שלו יעו"ש. מאמ"ר או' ה':

לז

לז) שם בהגה. אינו יוצא בו ביום ראשון וכו'. משמע הא בשאר הימים יוצא בו. ולפי מ"ש הש"ע לקמן סעי' ה' דאתרוג האסור באכילה פסול כל ז' והוא מלשון הרמב"ם וכתב שם הגר"א דטעמו דדבר שאין בו היתר אכילה או שאין בו דין ממון דהיינו שהוא של איסורהנאה הרי הוא כתותי מכתת שיעוריה. מ"ב בב"ה. ומיהו אפשר דיש לחלק דדוקא בדבר שהוא ראוי לאכילה בעינן שיהא בו היתר אכילה או דין ממון דדברים אלו נאמרו בגמ' (סוכה ל"ה ע"ב) על האתרוג של תרומה טמאה כיעו"ש לא כן לולב שהוא עצים בעלמא ומעיקרו אינו ראוי לאכילה אין איסורו במודר הנאה אלא דוקא משום דבעינן לכם וזהו דוקא ביום ראשון ולכן בשאר ימים שרי. וכ"פ בהדיא בש"ע יו"ד ססי' רכ"א דבשאר ימים יוצא בו יעו"ש. וכ"ה דעת האחרונים שם:

לח

לח) [סעיף ג'] וכן של עיר הנדחת וכו'. והכי תנן במתני' (סוכה ל"ד ע"ב) של אשירה ושל עיר הנדחת פסול. של ערלה פסול. של תרומה טמאה פסיל. של תרומה טהורה לא יטול ואם נטל כשר. של דמאי ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין. של מעשר שני בירושלים לא יטול ואם נטל כשר ע"כ. וטעמא דכולהו מפרש שם בגמ' וכתבוה הרי"פ והרא"ש שם והרמב"ם פ"ח מה' סוכה. וכתב הריא"ז הב"ד השה"ג על הרי"פ שם ומז"ה פוסל אפי' בערלת חו"ל ולי נראה שערלת חו"ל יש בה היתר אכילה שהרי יכול להאכיל לכתחלה לחבירו שאינו מכיר בה ולא אמרו אתרוג של ערלה פסיל אלא בערלת א"י אבל נראה בעיני שאינו פסול אלא ביו"ט ראשון בלבד הואיל ואין בו היתר אכילה אין אני קורא בו בו לכם אבל בשאר הימים כשר עכ"ל והב"ד כנה"ג סי' תרמ"ח בהגה"ט מיהו לפי מ"ש הש"ע לקמן סעי' ה' אתרוג שאסור באכילה פסול גם בשאר הימים א"כ ה"ה אתרוג של ערלת א"י פסול גם בשאר הימים כיון דאינו ראוי לאכילה ואסור בהנאה. וכ"כ א"א או' ך' ר"ז או' ט"ו. מ"ב או' מ"ה. ועיין עוד לקמן או' ע"ט. וגם במ"ש להתיר ערלת חו"ל יש לפקפק דלא התירו של תרומה טהורה מפני שראוי ליתנה לכהן אלא התם דוקא משים דאעפ"י שיודע הכהן שהיא תרומה מותר לאכלה משא"כ ערלת חו"ל דאם יודע חבירו שהיא ערלה אסור לאכלה י"ל דאינו יוצא בו וע"כ יש להחמיר כדברי מז"ה של הריא"ז. והגם דדעת מ"א סק"ך להתיר נראה משום דלא נכנס בחילוק שכתבנו ועוד עיין בשו"ת בית יהודה ח"ב סי' ל' שכתב להשיג על דברי מ"א הנז' והסכים לאסור וכתב שכן הורה הלכה למעשה לאסור בין ליודע בין לשאינו יודע יעו"ש. אך היכא דלא אפשר באחר יש ליטלו בלא ברכה כיון דיש מתירין:

לט

טל) ובענין לולב והדס וערבה אין בהם משום איסור ערלה דאין איסור ערלה אלא דוקא בפרי וכמ"ש בש"ע יו"ד סי' רצ"ד סעי' א' וסעי' ב' יעו"ש:

מ

מ) אתרוג ושאר המינים שגדלו בעציץ שאינו נקוב הרב ח"א כלל קנ"ב או' ג' ובנ"א שם הניח בצ"ע אם יוצאים בהם י"ח יעו"ש אמנם הפתה"ד סי' ר"ג דף ל"ז הביא דברי הח"א הנז' ושקו"ט בהאי עניינא וכתב להוכיח דיוצא בהם י"ח יעוש"ב. והב"ד השד"ח מע' ד' מינים סי' ג' או' ד' ועיין לקמן סי' תרנ"א או' ע"ו:

מא

מא) ואתרוג של טבל דעת הרמב"ן להתיר אפי' ביום ראשון דלכם קרינן ביה כיון דיכול להפריש עליו מאתרוג דעלמא אבל דעת הר"ן פ' לולב הגזול לאסור ביום ראשון וחלק על דברי הרמב"ן הנז' יעו"ש. וכ"כ הכלבו דאתרוג טבל פסול לפי שאין לו היתר אכילה והתורה אמרה לכם. והב"ד א"ר או' ד' וכ"פ הר"ז או' ט"ו. אלא שכתב דפסול כל ז' משום דאינו ראוי לאכילה. וכ"כ א"א או' ך' דלדעת הש"ע טבל פסול כל ז' משום דאינו ראוי לאכילה יעו"ש. וכ"כ מ"ב או' מ"ה. ולכן צריך להשגיח על האתרוגים היוצאים מא"י שיהיו מתוקנים מתרומות ומעשרות ולא יקנו ממי שאינו מוחזק בכשרות וצריך שיהיו לו עדות מב"ד הצדק. ועיין לעיל סי' תרל"ז או' כ"ג בענין פירות הגדילים בקרקעות של עכו"ם בא"י אם צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות יעו"ש:

מב

מב) ואתרוג שנאסר מחמת בליעת איסור פסול. שה"ג ואינו מוכרח די"ל דוקא כשאיסורו מחמת עצמו פסול ולכן נ"ל להכשירו בשאר ימים דהא התו' ורש"י וכלבו מכשירין אפי' של ערלה בשאר הימים ולכן יש לסמוך עליהם בשאר הימים. מ"א סק"ך. מיהו לפי מ"ש הש"ע לקמן סעי' ה' שכל שאסור באכילה אסור גם בשאר הימים א"כ ה"ה כאן שנאסר מחמת בליעת איסור. וכ"כ א"א או' ך' וכן הסכים בית השואבה או' מ"ב יעוש"ב:

מג

מג) שם. ושל אשירה של ישראל פסול. אפי' נטעו ולבסוף עבדו. כ"מ בתו' סוכה דף ל"ב ובע"ז דף מ"ז. מ"א ס"ק י"א. והיינו דבהא ק"ל ביו"ד סי' קמ"ה סעי' א' דכל הפירות וגוף האילן מותרים להדיוט אלא דכל מה שיוציא האילן אחר שנעבד אסור יעו"ש ואפ"ה לא יטול לכתחלה מאותן שהיו קודם שנעבד דמאיס למצוה ומיהו בדיעבד יצא בזה אפי' ביום א' כיון דמותר להדיוט כ"כ התו' שם. לב"ש וכ"כ א"א שם. מ"ב או' י"א. ומ"ש המחה"ש לפרש דברי מ"א דאפי' בדיעבד לא יצא כתב עליו המ"ב בשה"צ או' י"ז שהוא דוחק:

מד

מד) שם. ושל אשירה של ישראל פסול. שהיא אסורה בהנאה ואינה בטילה לעולם דכתותי מכתת שיעורא והוי כמי שאין בה שיעור. לבוש. וכ"ה לעיל סי' תקפ"ו סעי' ג' לגבי שופר יעו"ש ובדברינו לשם:

מה

מה) שם. של ישראל פסול. אפי' בשאר הימים לפי שכל המינים צריך שיהיו כשיעורן המפורש בהן סי' תר"ן ואשירה שהיא של ישראל כיון שאין ביטול העכו"ם מועיל לה להתירה בהנאה הרי היא עומדת לשריפה וכל העומד לישרף הרי הוא כשרוף ונמצא שאין בו כשיעור המפורש בו. ר"ז או' י"א. מ"ב או' ך':

מו

מו) שם. אבל של עכו"ם לכתחלה לא יטול. אפי' אם כבר ביטלה העכו"ם שהיא מותר בהנאה להדיוט אעפ"י כן הוא מאוס לגבוה כיון שנקרא עליו שם ע"ז. ר"ז או' י"ב. מ"ב או' כ"א:

מז

מז) שם. ואם נטל יצא וכו'. ואע"ג דאיסורי הנאה הוא מצות לאו ליהנות ניתנו. רש"י סוכה ל"א ע"ב. וכ"כ הלבוש. ט"ז סק"ג. ומ"ש המ"א ס"ק י"ג הטעם משום שאם נתבטל מותר באכילה כדאיתא בגמ' גבי דמאי יעו"ש עיין בנתיב חיים מה שהשיג עליו וכתב דעיקר הטעם כמ"ש רש"י מצות לאו ליהנות ניתנו יעו"ש. אבל המחה"ש וא"א או' י"ג כתבו דגם טעם המ"א צריך משום דאסור באכילה ואיך יצא אלא כמו דמאי יעו"ש:

מח

מח) שם הגה. ודוקא שלא נתכוין לזכות בו. אלא היה בדעתו להחזירן להעכו"ם בעל האשירה בשלימות ולא נטלן למצוה ביום הראשון שהרי השאול פסול בו אלא נטלן בשאר הימים. רז או' י"ג:

מט

מט) שם בהגה. אפי' מכוין לזכות בו אח"כ יוצא בדיעבד מיהו לכתחלה אסור שכבר נמאס לגביה. לבוש והיינו בשאר הימיה אבל ביום ראשון אינו יוצא בו אפי' בדיעבד משום דבעינן לכם אך אם אחר שביטלו נתני לישראל במתנה או מכרו לו אז יוצא בדיעבד אפי' ביום א':

נ

נ) שם בהגה. ועיין לעיל סי' תקפ"ו. ר"ל דשם הביא מור"ם ז"ל בהגה לסעי' ג' דיש מחמירין דאפי' בשל עכו"ם אינו יוצא אלא בנתבטל בעיו"ט. ולענין דינא עיין בדברינו לשם או' ל"ב:

נא

נא) [סעיף ד'] גנות הצעירים וכו'. כ"כ מרן בב"י משם או"ח וכ"כ הריטב"א בחי' סוכה ריש פ' לולב הגזול והאריך בחי' לע"ז דף רא ע"ב יעו"ש והט"ז כתב לא ידעתי פירושו ול"נ שהוא לשון נגזר מהפסוק והשבתי ידי על הצוערים דסוף זכריה ועי"ש ברש"י ומהר"י אבראבאניל. ברכ"י או' ג':

נב

בנ) שם. גנות הצעירים וכו'. דאינם לא משמשי ע"ז ולא ניי ע"ז ופירותיהם וכל אשר להם מותרים בהנאה. בית השואבה או כ"ח:

נג

גנ) שם. מותר ליטול משם וכו'. דאין הקדש לע"ז כמ"ש בע"ז דף נ"א ע"ב ע"ז שהיה לה גינה וכו' ביאורי הגר"א:

נד

דנ) שם. מותר ליטול משם וכו'. ולפי המבואר ביו"ד סי' קמ"ג סעי' ג' ובש"כ ובט"ז שם אין מותר ליטול מהם כ"א כשהוא בחנם ולא בשכר אפי' אם המעות נוטלין הכהנים לעצמן ולא לע"ז ואפשר דשם מיירי שמתחלה נדבו הגינה לשם ע"ז והפירות יהיו שייכים למשמשיה להכי אסור להנות למשמשיה והכא מיירי שהגינה לא נדבו מעולם לשם ע"ז ולדעת רמ"א שם בהגה בכל גווני יש להקל אם הגינה אינה עומדת בחצר הע"ז והמעות מגיע רק לכהנים ולא לצרכי ע"ז יעו"ש. מ"ב או' כ"ו:

נה

הנ) שם. מותר ליטול משם וכו'. ומ"מ אם יש אחרים אעפ"י שאינם יפים כזו יקח אחרים. ס"ח סי' תל"ח מ"א ס"ק י"ד:

נו

ונ) שם בהגה. כל זמן שאין עובדין האילן. אבל כשהתחילו לעבדו כל השריגים והעלים והפירות שיוציא כל זמן שהוא נעבד אסורים בהנאה. אבל כל מה שיש שם בשעה שעבדו הן פירות הן שריגים ועלים הכל מותר ואינו אסור אלא מה שיוצא אחר שנעבד כמ"ש בש"ע יו"ד סי' קמ"ה סעי' א' ובש"כ שם. ומ"ש שכל מה שיש שם בשעה שעבדו מותר היינו להדיוט אבל לצורך מצוה לכתחלה לא יטול משום דמאיס וכמ"ש לעיל או' מ"ו יעו"ש. וכ"כ א"א או' י"א. ומ"ש הט"ז סק"ה עיין מה שהקשו עליו א"ר או' ז' והנה"ש או' ג' והלב"ש ומ"ש ליישב א"א שם:

נז

זנ) [סעיף ה'] כל אלו שאמרנו וכו'. זהו דעת הרמב"ם והרי"ץ גיאת ובעל העיטור וה"ר יונה אבל דעת הרא"ש והטור כמו שפסולין בראשון כך פסולין כל שבעת הימים חוץ משאול וחסר שמותר מיום ראשון ואילך כמ"ש בטור וב"י יעו"ש וכ"ה דעת הירושלמי ורי"ו כדברי הרא"ש והטור כמ"ש לעיל סי' תרמ"ה או' כ"ו וסי' תרמ"ו או' ד' יעו"ש וע"כ יש ליזהר לכתחלה לצאת אליבא דכ"ע ובפרט שיש בזה ספק ברכות וק"ל סב"ל אפי' כנגד הרוב ואפי' כנגד מרן ז"ל כמ"ש לעיל סי' ח"י או' ז' יעו"ש:

נח

חנ) שם. או מפני גזל וגניבה וכו'. עיין לעיל או' ח"י שכתבנו שיש פוסלין בגזול לגזלן עצמו גם בשאר הימים והש"ע חושש להם לכתחלה היכא דאפשר יעו"ש וגם מור"ם ז"ל כאן בהגה כתב ויש פוסלין בגזול כל ז' ימים וע"כ אין לברך על הגזול כל שבעה אפי' אם א"א באחר משום ספק ברכות. ועיין לקמן או' ס':

נט

טנ) שם. ביו"ט הראשון בלבד וכו'. והעושים שני יו"ט ית' לקמן בש"ע:

ס

ס) שם הגה. ויש פוסלין בגזול כל שבעה וכו'. משום דהו"ל מצוה הבא בעבירה ואין לברך עליה. ט"ז סק"ו. והמש"ז אות ו' כתב דגם לדעת הרמב"ם אין לברך על הגזול בשאר הימים רק יוצא בו י"ח. וכ"כ הנה"ש אות ד' מ"ב אות ל"א. ואפשר אף בלא ברכה אינו יוצא י"ח כלל ועל כן אם אפשר יש ליטול אחר אם כבר נטל את זה אלא שלא יברך משום ספק ברכות. מש"ז שם:

סא

סא) שם בהגה. ומותר ליטול לולב חבירו וכו'. אבל אסור ליקח מביתו לבהכ"נ או איפכא כמ"ש סי' י"ד סעי' ד' מ"א ס"ק ט"ז. ועיין בדברינו לשם או' ע"ז ואו' י"ז ואו' י"ט מה שיש חילוקי דינים בזה יעו"ש:

סב

סב) שם בהגה. בלא דעת חבירו וכו'. ואפי' למ"ד גזול פסול כל ז' אם נטל אדם לולב חבירו בע"כ כדי לצאת בו ולא נתכוון לגזלו אלא להחזירו מיד אחר שיצא בו יוצא בו ביום ב' דשואל שלא מדעת כה"ג לא הוי גזלן ואינו חייב באונסין דל"ד לשואל דעלמא שיש בו הנאת ממין. או"ח אות י"ט בשם בעה"ת. ער"ה אות ה' וה"ד בדיעבד אבל לכתחלה ודאי שלא יעשה כן לקחת בע"כ של חבירו ואדרבא אם בעליו עמו צריך ליקח רשות דאין סומכין על החזקה במקום שאפשר לברך בנקל וכמ"ש לעיל סימן י"ד אות י"ט יעו"ש. ועיין לקמן סי' תרנ"ח או' פ"ז:

סג

סג) שם בהגה. בשאר הימים דניחא ליה וכו'. אבל ביו"ט ראשון אסור ליטול שלא מדעת ולא ניחא ליה ליתן במתנה ע"מ להחזיר ולקיים מצוה בממוניה לא אמרינן. מש"ז אות ז' ור"ל דביום א' אינו מועיל אלא עד שיתן לו מרצונו מתנה ע"מ להחזיר משום דבעינן לכם. ועיין לקמן סי' תרנ"ח סעיף ד':

סד

סד) שם בהגה. דניחא ליה לאינש וכו'. כיון דאין חשש קלקול במה שנוטלו ומנענע בו ול"ד זה ללומד מס' חבירו שלא מדעת דאסור מפני שחושש שלא יקלקלנו. תה"ד שם. ט"ז סק"ז. מש"ז אות ז' ועיין לעיל סי' י"ד סעי' ד' בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

סה

סה) שם בהגה. דניחא ליה לאינש וכו'. ודוקא פעם א' מותר ליטלו בלא דעת חבירו ולנענע בו אבל לא כל ז' דאפשר דמקפיד ואסור. מש"ז שם. ומטעם זה נ"ל דה"ה שלא יתן לחבירו בעצמו דאולי הוא מקפיד. מ"ב אות ל"ד. וכבר כתבנו לעיל סימן י"ד אות י"ט דאם יודע שחבירו מקפיד אסור ליקח שלא מדעתו יעו"ש:

סו

סו) שם בהגה. וחסר כשר בשאר הימים. וזהו אליבא דכ"ע כמ"ש לעיל אות נ"ז יעו"ש:

סז

סז) שם בהגה. וניטל פטמתו או עוקצו וכו'. ומהר"א מפראג כתב דנטלה פטמתו או עוקצו פסול כל ז' והד"מ אות ה' חולק עליו והב"ד מ"א ס"ק י"ז וכתב אבל במ"מ משמע דפסול וכ"מ בסימן תרמ"ה סעי' ו' ובפו' ולכן כתב דאין להקל בפטמה יעו"ש. וכ"פ הר"ז אות י"ז דניטלה פטמתו פסול כל ז' מיהו דעת הא"ר אות ט"ו להקל וכ"ה דעת המאמ"ר או' י"ב. אבל הא"א או' י"ז כתב דצ"ע לדינא אם יוכל לברך יעו"ש ור"ל משום דק"ל סב"ל אכן אם יצטרף עוד ספק בזה אם ניטלה פטמתו בודאי יוכל לברך בשאר יומי. בכורי יעקב. מ"ב אות ל"ו. ועיין לעיל סימן תרמ"ח סעיף ז' ובדברינו לשם בס"ד:

סח

סח) שם בהגה. עד שיסיר ניקור העכברים. מיהו הט"ז סק"ח כתב אפי' אם הסיר המאוס פסול יעו"ש. אבל הא"ר אות ט"ז כתב על דברי הט"ז הנז' דליתא אלא דמותר כמ"ש בכלבו דאף בה"ג מתיר בזה עכ"ל וכ"כ המאמ"ר אות ט' על דברי הט"ז הנז' דאין דבריו מחוורין יעו"ש. וכ"כ בית השואבה או' ן' וכ"כ החמ"מ או' ט' דנראין דברי רמ"א עיקר לדינא יעו"ש. וכ"פ הר"ז אות ך' מ"ב אות ל"ז:

סט

סט) שם בהגה. עד שיסיר ניקור וכו'. ומשמע מלשון זה דבדיעבד אם נטל בלא הסרת ניקור העכברים יצא ומשאר דברי הפו' משמע דלא יצא ולדינא אף דבודאי צריך לנקר ולחזור וליטיל עכ"פ לא יברך. מ"ב בשה"צ אות ל"ד. ועיין לקמן אות ע"א:

ע

ע) אם נקבוהו תולעים כשר אלא דיש להסתפק אם צריך להסיר מקום הניקור או לא משים דלא מאיסי ומ"מ נכון הוא להסיר הניקור. בית השואבה אות נ"א:

עא

עא) שם בהגה. עד שיסיר ניקור העכברים אבל אם היה יבש וכו'. נראה דס"ל לרמ"א דניקוב עכברים כשר מדינא כדעת רוב הפו' אך לכתחלה לא יטלנו עד שיסיר ניקור העכברים אבל יבש או מנומר שפסול מדינא לא מהני הסרה. מ"א ס"ק י"ח. מאמ"ר או' ט' מ"ב או' ל"ז. מיהו דעת המאמ"ר או' י"ב להקל אף במנומר ויבש לאחר שהסירו הנימור יעו"ש. ועיין לקמן אות פ"ג:

עב

עב) שם בהגה. ומותר לכתחלה להתנות על אתרוג וכו'. קודם ביה"ש של ליל ראשון. ר"ז או' ך' מ"ב או' ט"ל:

עג

עג) שם בהגה. שיהיה כולו ליום ראשון וכו'. דביום ראשון אתקצאי כולו דהא חסר פסול ולכן צריך להתנות שאינו בודל ממנו מליל שני ואילך אבל אם הפריש אתרוג ליום ב' מותר (ר"ל דא"צ שום תנאי) לאכול ממנו ובלבד שישאר כשיעור וכמ"ש הרא"ש והטור וכ"מ בתו' (סוכה מ"ו ע"ב ד"ה אתרוג) וכ"כ רי"ו דלא כמ"ש ב"י. מ"א ס"ק י"ט. ור"ל דלא כמ"ש ב"י דצריך להתנות גם בהפריש ליום שני וכמ"ש מחה"ש והלב"ש יעו"ש. אבל בביאורי הגר"א הסכים כדברי ב"י שצריך להתנות וכתב דלא כהרא"ש יעו"ש. ועיין במ"ב שה"צ או' ט"ל שכתב דכ"ה דעת הריטב"א וכל הפו' הסוברים דאפי' בעצי סוכה הוכשר הכל אפי' ביותר מכדי הכשר סוכה וכ"ש כאן דהוא גוף אחד עכ"ל:

עד

עד) שם בהגה. ומותר אז לכתחלה לאכול ממנו וכו'. ולצאת וכו' פי' לאכול ביום ב' ולצאת בו ביום ג' דהא אסור לאכול קודם נטילה כדלקמן בסי' תרנ"ב. מ"א שם. מ"ב או' מ"ב.

עה

עה) שם בהגה. ולצאת ידי מצוה עם הנשאר. וכתב הר"ן ומיהו כי שרי דוקא בנשתייר רובו דשמו עליו הא לאו הכי לאו אתרוג מקרי ואתרוג אמר רחמנא ולא חצי אתרוג עכ"ל אבל בפסקי מהרא"י סי' נ"ב משמע דאפי' לא נשאר אלא מיעוט סגי בשני. ד"מ או' ו' ובלבד שיהא נשאר בו שיעור כביצה כמ"ש לעיל סי' תרמ"ח. וכ"מ בב"ח דאפי' לדיעה זו צריך שישאר בו שיעור אתרוג. וכ"כ מ"א ס"ק כ"ז. א"ר או' י"ג. ר"ז או' ך' מ"ב או' מ"ג. ועיין לקמן או' פ"ב:

עו

עו) שם בהגה. אלא שאין אנחנו בקיאין בתנאים וכו'. וכן המנהג עכשיו בכל המקומות שאין להתנות על האתרוג לאכול ממנו ואפשר כי כ"ה לפי הסוד שצריך שיהיה שלם בכל שבעה:

עז

עז) שם. והפיסול שהוא משום ע"ז. כגון באשירה של ישראל וכנז' לעיל סעי' ג' יעו"ש.

עח

עח) שם. או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה. משמע אעפ"י שמותר בהנאה כגון של טבל כיון שאסור באכילה פסול כל ז' וכ"ש אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה שעומדים לשריפה דפסולין כל ז' דזהו לשון הרמב"ם פ"ח מה' סוכה ס"ט וחוזר על מ"ש שם ה"ב יעו"ש. ועיין לעיל או' ל"ח ואות מ"א:

עט

עט) ואם אתרוג של ערלה וכיוצא שאינו ראוי לאכילה נתערב באתרוג כשר ואינו ניכר הכשר עיין להריט"א בקהלת יעקב שלו דף ף' דפשט ספיקו להחמיר כיון שמצד ספק איסור בשניהם ד"ת הוי בודאי איסור יעו"ש ועיין להרב חקרי לב סי' צ"ו דאף שדחה קצת ראיותיו מ"מ מסכים לאיסור יעו"ש. עיקרי הד"ט סי' ל"ג אות ט' פ"ת:

פ

פ) ואתרוג שהניח תחת המטה שרוח רעה שורה עליו כמ"ש ביו"ד סימן קט"ז אי רשאי לצאת בו. עיין בתשו' בנין עולם סי' ל"ג שמסיק אם לא מצא אתרוג אחר ודאי שיש ליטלו ולענין ברכה הניח בצ"ע יעו"ש. פ"ת:

פא

פא) שם. או מפני שאינם מינם. כגון הדס שוטה שבסי' תרמ"ו והצפצפה שבסי' תרמ"ז. מ"א ס"ק כ"א. וכן אתרוג המורכב. ר"ז או' כ"ג. מ"ב אות מ"ו. ועיין לעיל סי' תרמ"ח או' קל"ג ומשם ואילך בדין אתרוג המורכב יעו"ש:

פב

פב) או שהם חסרים השיעור. כגון אתרוג שהוא פחות מכביצה כמ"ש לעיל סי' תרמ"ח סעי' כ"ב או לולב שהוא פחות מד"ט והדס וערבה שהם פחותים מג"ט כמ"ש לקמן סימן תר"ן. וכ"כ הר"ז או' י"ח. ועיין לעיל אות ע"ה ולקמן או' צ"ח:

פג

פג) שם הגה. וחזזית פוסלת כל שבעת הימים. דעת הש"ע דחזזית כשרה בשאר הימים ומור"ם הו"ל למימר וי"א אלא דכן דרכו בהרבה מקומות. מט"י. מחב"ר או' ד' מאמ"ר או י"ב. שע"ת או' י"ב. וכ"כ הט"ז סק"ט. ביאורי הגר"א. מ"ב או' מ"ח. וכן מ"ש בהגה לעיל אבל ביבש או מנומר שפסול כל ז' הוא ג"כ אזיל לשיטתו שמחמיר בהדר כל ז' אבל לדעת הש"ע שהעתיק לשון הרמב"ם גם ביבש ומנומר אינו פסול אלא ביום ראשון בלבד. מאמ"ר שם. ביאורי הגר"א שם. מ"ב שם. ועיין לעיל או' נ"ז:

פד

פד) שם הגה. וחזזית פוסלת וכו'. ונראה לענין הלכה לסמוך להקל בחזזית כהרמב"ם כיון דבשאר ימים אין חיוב נטילה אלא מדרבנן. ט"ז שם. וכ"ה דעת הא"ר אות ט"ו. ומשמע אף לברך עליו שרי. מש"ז אות ט' והשע"ת אות י"ב כתב דלדינא נראה דאין לברך עליו בדאיכא אחר יעו"ש. וכ"כ הר"ז אות י"ט דאין לסמוך ע"ז רק בשעת הדחק דא"א באחר. וכ"כ מ"ב או' מ"ט. ועיין לעיל או' נ"ז:

פה

פה) שם. והעושים שני יו"ט וכו'. דדעת הרא"ש והטור יו"ט שני דינו כיום ראשון אבל מדברי הרמב"ם נראה דיו"ט ב' דינו כשאר ימים וטעמא משום דבקיאין בקביעא דירחא והר"ן והמ"מ הזכירו ב' סברות הללו והעלה הר"ן דפסול בראשון בשני נוטלין אבל ברוכי לא מברכינן כמ"ש בטור וב"י יעו"ש. ופסק בש"ע כדברי הר"ן. וכ"כ בד"מ אות ז' דטוב לעשות כדברי הר"ן אם אין לו אתרוג אחר אבל אם יש לו אחר לא יטול את זה עד לאחר שבירך על הכשר ובזה יוצא מידי ספיקא עכ"ל ור"ל דאם יטול הפסול תחלה הרי יצא י"ח למ"ד ואיך יוכל לברך אח"כ על הכשר:

פו

פו) שם. אבל ברוכי לא מברכינן. והגם דבליכא אחר גם ביום ראשון נוטלין ולא מברכין כמ"ש לקמן בסעיף ו' שם מיירי בדליכא אחר כלל וכאן מיירי בשיש בנמצא ע"י טורח וקמ"ל דבשני א"צ לטרוח. א"נ בפסולי ראשון ביום א' רק הש"צ נוטל שלא תשתכח תורת לולב ולא יחיד ובשני נוטלין כל יחיד בלא ברכה דבקיאין בקביעא דירחא. מש"ז אות יו"ד:

פז

פז) ופסול מחמת ספק פלוגתא וכדומה ביום א' לכאורה בשני מברך דעל ס"ס י"ל דמברכין וי"א דמזלזל ביו"ט שני אם מברך. מש"ז שם. ועיין לעיל סימן י"ח אות ז':

פח

חפ) שם בהגה. יברך על של חבירו מדעתו. פי' יתן לו במתנה בענין דמהני אפי' ביום ראשון (דהיינו מתנה ע"מ להחזיר) אבל שלא מדעתו אעפ"י שכתב לעיל דמותר דניחא ליה לאינש למיעבד מציה בממונו מ"מ הוה כשאול ופסול ביו"ט ראשון וגם בשני מספק. ט"ז ס"ק י"א. א"ר אות י"ח. א"א אות כ"ג. ר"ז או' כ"א. מ"ב אות נ"א:

פט

טפ) שם בהגה. יברך על של חבירו מדעתו. ואח"כ יטול את זה. מ"א ס"ק כ"ג. ור"ל בתחלה יצא בשל חבירו הכשר שנותן לו במתנה ע"מ להחזיר ואח"כ יטול את זה שאינו כשר להלל ולניענוע. א"א שם. ר"ז שם. מ"ב שם. ועיין לעיל סי' תרמ"ח אות ח':

צ

צ) [סעיף ו'] בשעת הדחק וכו'. ולא מקרי שעת הדחק אלא א"כ אין בכל העיר ד' מינים כשירים אבל אם יש לאחד ד' מינים כשירים לא הוי שעת הדחק ויברך על של חבירו ויעשה הנענועים בשלו אם א"א בשל חבירו. ח"א כלל קמ"ט אות ז' מ"ב אות נ"ב:

צא

צא) שם. כל הפסולין נוטלין וכו'. מחמת מום. אבל שאינן מינן וגזול פסולין רפי' בשעת הדחק כמו פריש ורמון דגזרינן דאתי למטעי בהו. מ"א ס"ק כ"ד. מיהו בגזול יש מתירין ליטול בשאר הימים בלא ברכה אם א"א באחר כמ"ש לעיל אות ס' יעו"ש. ועיין לקמן אות קא:

צב

צב) ואם אין בכל העיר ד' מינים כשרים יטול מה שנמצא ב' או ג' מינין ויעשה כל הנענועים וכן הש"צ ובלבד שלא יברך אבל אסור ליקח מין אחר דיבואו לטעות בשאר שנים משא"כ בג' מינין לא יבואו לטעות דהכל יודעים שצריך ד' מינין. ח"א שם. ומנענע בהן קודם הלל דהיינו בשעה שהיה מברך אם היה כל ד' מינין וכן בשעת הלל ינענע ג"כ לזכר בעלמא בין ביום א' בין ביום ב' בין בשאר הימים. תו' חיים על ח"א שם. מיהו דעת רש"ל בתשו' סי' ח' דאין לנענע בזה רק הש"צ ולא היחידים יעויין שם אבל האחרונים העתיקו דברי ח"א הנז':

צג

צג) וכתב הכלבו חסר ויבש וחזזית ותפוח ושלוק ונטלה פטמתו ועוקצו ונפרצו עלי הלולב ונסדק וכווץ ועקום והדס דשחורת ואדומת כשרים בשאר ימים אבל הדס שוטה וצפצפה וכן אתרוג כושי או גדלו בדפוס כמין בריה אחרת פסולין לעולם וכן חרות (עיין לעיל סי' תרמ"ה אות י"ג) שאין זה לולב כלל ע"כ. ומזה יש ללמוד לשעת הדחק ביום ראשון. א"ר או' כ"א. ור"ל דביום א' בשעת הדחק חסר וכו' נוטלין ולא מברכין. מיהו גם בשאר הימים יש פלוגתא אם יברך על אלו חוץ מחסר כמ"ש לעיל אות נ"ז ואות פ"ג ולקמן אות צ"ז אלא דנ"מ על אלו שכתב פסולין לעולם שאין ליטול אפי' בשאר הימים ובלא ברכה שאין מועילין כלום:

צד

צד) שם. נוטלין ואין מברכין. נוטלין אפי' ביום א' כדי שלא תשתכח תורת לולב מישראל ואין מברכין כיון דהוא לזכר בעלמא. ביאורי הגר"א. מ"ב אות נ"ד:

צה

צה) שם. נוטלין ואין מברכין. לאו דוקא אחיזה אלא אפי' נענוע כדינו ודוקא לש"צ אבל לא ליחידים. רש"ל בתשו' סימן ח' כנה"ג בהגה"ט. עו"ש אות ב' א"ר או' י"ט. ומשמע שאין מברכין גם שהחיינו. עיין תשו' שע"א. א"ר שם. ור"ל ששם בתשו' שע"א סי' ל"ה צדד בזה והניח בצ"ע יעו"ש. והב"ד השע"ת אות י"ד. ומיהו מ"ש רש"ל ודוקא לש"צ וכו' עיין לעיל אות צ"ב דמשמע דגם היחיד יכול לנענע:

צו

צו) שם. נוטלין ואין מברכין. והרדב"ז ח"א סימן קי"א כתב דיש מקומות נוהגין לברך יעו"ש. והב"ד כנה"ג בהגב"י. ע"א ס"ק כ"ה:

צז

צז) שם הגה. ויש מכשירין לולב יבש וכו'. הרמב"ם ס"ל כן וטעמו כתב המ"מ כיון שזה הזכירו בגמרא בפי' וע"כ אין מועיל בלולב שעת הדחק אלא בפסול דיבש רע"ז איתא בגמ' דהיו מורישין לולביהן לבני בניהם כדי לסמוך נדז בשעת הדחק אבל בנחלקה התיומת ושאר פסולי דלולב לא עדיף משאר מינים שלא הוזכר בגמ' וע"כ לא יברך על שום א' מהם ואפי' בשעת הדחק זולת ביבש. ט"ז ס"ק י"ב. אבל במ"ב סי' י"ז כתב דהטור והרא"ש ורי"ו וכלבו ס"ל דכל ד' מינין יבשים כשרים בשעת הדחק וה"ה שאר פסולים והא דלא כתב המרדכי הדין באתרוג יבש משום דשכיח בכל השנה אתרוגים חדשים. והא דמברכין אלולבים והדסים אפי' איכא אחרים לחים משום שהלחים אינם לחים גמורים רק שיש בהם מיעוט לחות וא"כ הלחים והיבשים כמעט דומים זה לזה אבל אי איכא לחים גמורים אפי' היבשים אינן יבשים גמורים אין לברך ובדיעבד אם בירך על יבש איכא לספוקי אם יצא ולכן יחזיר ויטול לח בלא ברכה אבל אם בירך על יבשים גמורים ואיכא לחים גמורים משמע שם אפי בדיעבד לא יצא עכ"ל והב"ד ע"א ס"ק כ"ו וא"ר או' י"ז. וכתב שם המ"א ודבריו בנוים ע"פ הפו' האחרונים לכן אין להקל עכ"ל ור"ל דאין להקל אף בשעת הדחק רק בלולב והדס כמ"ש בהגה:

צח

צח) שם בהגה. וכן נוהגין לברך על לולבין יבשים וכו'. ה"ה דיכול לברך על לולב שאין בו אלא ג"ט היכא דלא יש אחר. רבינו ישעיה הראשון בתשו' כ"י סי' ר"ב. ומדבריו משמע דגם ביבש לא יברך אלא כשאין שם לח כלל. ברכ"י או' ה' ועיין לעיל או' פ"ב ולקמן סי' תר"ן או' ו' ודוק:

צט

צט) שם בהגה. אפי' בדאיכא אחרים לחים. היינו שאינם לחים גמורים כמ"ש לעיל או' צ"ז:

ק

ק) שם בהגה. ויש מקילין אפי' בהדס יבש. דג"כ אינו מציי לחין משא"כ בערבית דמצייות לחין ובאתרוג לא רצו להקל לדיעה זו משום דכתיב בהדיא בתורה פרי עץ הדר. מ"ב או' נ"ז:

קא

קא) שם בהגה. אבל בלא ברכה יכול ליטול וכו'. צ"ע דהא כבר כתב הרב"י דין זה ואפשר דבא לומר דאפי' שאינם מינם יכול ליטול דלא כמ"ש לעיל יעו"ש. מ"א ס"ק כ"ח. ור"ל דלא כמ"ש המ"א עצמו לעיל ס"ק כ"ד בדעת הש"ע והבאנו דבריו לעיל או' צ"א יעו"ש. ועיין בביכורי יעקב שכתב דמה שהוסיף רמ"א הוא שהב"י כתב בשעת הדחק שאין נמצא כשר יטול בלא ברכה אבל אכתי לא שמענו אם ימצא אח"כ כשר רק שעתה אין בידו כגון שאחר מברך הלל בלולבו הכשר והבטיחו שאחר הלל יתן לו אם יכול לברך לעת עתה הלל בלולבו הפסול בלא נאמר שיכנס. עי"ז לספק ברכה אם יטול הכשר אח"כ קמ"ל הרמ"א דבלא ברכה יכול ליטול לכתחלה כיון בזה ודאי פסיל הוא יכול לברך אח"כ על הכשר. וכתב עוד ודוקא פסול ודאי אבל ספק פסול לא יטול בלא ברכה קודם שיטול של חבירו הכשר דאם כשר הוא כבר יצא ולא יכול שוב לברך על נטילה של הכשר. ואם עבר ונטל הספק תחלה בלא ברכה מ"מ לא יברך כשנוטל הכשר אח"כ דסב"ל. מ"ב או' נ"ט ובשה"צ או' ס"ח. וע"כ יש מקומות שאין נמצאין ד' מינים כשרים אלא מעט אחד בעיר ושנים במשפחה שהולכים הקהל לברך על הכשר תחלה אצל מי שנמצא אתו כשר לכ"ע ואח"כ בשעת ההלל כל אחד מנענע בלולבי שיש בו פיסול או ספק:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---