כף החיים/אורח חיים/שט

כף החיים ‏ אורח חיים שט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] נוטל אדם את בנו וכו'. פי' מותר לאדם לישא את בנו על ידו בחצר אעפ"י דהו"ל כאלו נקט ליה איהו לאבן בידו וכדאמר רבא שם הוציא תינוק חי לרה"ר וכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס מ"מ הכא דליכא הוצאה אלא משום מוקצה דקמטלטל לאבן בחצר או בבית והתינוק יש לו גענועין על אביו שאם לא יטלנו יחלה לא העמידו דבריהם במקום סכנת חולי אע"ג דליכא סכנת נפש. ב"ח. וא"ת ישליך האבן מידו כמ"ש סעי' ג' י"ל שיצעק התינוק ויבכה. מ"א סק"א בשם התו' וא"כ משמע דאם לא יצעק התינוק יש לומר לו שישליך האבן מידו ואח"כ יטלנו:

ב

ב) שם. אבל אם אין לו געגועין וכו'. דמה שמטלטלין את התינוק עם המוקצה הוי כאלו הוא עצמו מטלטל את המוקצה וכיון שהוא שלא במקום חולי אסור. תו"ש או' ג':

ג

ג) שם. דילמא נפיל וכו'. דכיון דמסתמא מקפיד על הדינר שפיר חיישינן דילמא נפיל מידו ואתי לאתויי ונמצא מטלטל את המוקצה בידים והוא ע"פ פירש"י. והלבוש כתב דאתי לאתויי ד"א ברה"ר ודבריו תמוהים דברה"ר ודאי אסור בכל ענין אלא בחצר התירו דלית ביה משום מוקצה ואפשר דט"ס הוא וצריך להעביר הקולמוס על תיבת ד"א ברה"ר. תו"ש או' ד' וכן הא"ר או' א' והאחרונים תמהו על דברי הלבוש הנז' ומיהו עיין א"א או' ב' שמיישב:

ד

ד) שם. וי"א שלא אסרו וכו'. הוא דעת הרמב"ן דס"ל דלהא ודאי לא חיישינן דילמא נפיל ואתי לאתויי דא"כ יהיה אסור לעמוד אצל תינוק הנושא דינר בידו אלא ודאי שלא אסרו אלא לישא תינוק ודינר בידו שלא יטעו לומר דכשם שמותר לישא תינוק ודינר בידו כך מותר לישא את הדינר עצמו בידו. תו"ש או' ה':

ה

ה) שם. וייא שלא אסור וכו'. והב"ח פסק לחומרא כס' ראשונה והביאו שכנה"ג בהגב"י או' א' והעו"ש או' א' וכ"פ הר"ז או' ב' מיהו הא"ר או' ב' כתב דיש לסמוך על דיעה זו משום סכנת חולי וגם דהרמב"ן בתראה הוא והר"ן הביאו עכ"ד. וכבר כתבנו לעיל סי' י"ג או' ז' דהיכא שסותם הש"ע ואח"כ כותב בשם י"א דדעתו לפסוק כסתם ורק בשעת הדחק יש לסמוך על י"א יעו"ש:

ו

ו) [סעיף ב'] שהרי נעשית בדופנה. כיון דהדקה שוויא דופן. גמ' (קכ"ה ע"ב גבי דלעת ומיניה יליף גם לכלכלה) משמע דאם לא הדקה לא. מ"א סק"ג. תו"ש או' ו' ר"ז או' ג' וכ"כ האחרונים ועכ"פ בסיס לא הוי ושרי בניעור בסעי' ד' א"א או' ג' והיינו כי ליכא בתוכה פירות אבל אית בה פירות אפי' עומדת בפני הפחת רפויה חשובה ככלי משום דמגינה בפניהם. חידושי הר"ן. פת"ע או' ו':

ז

ז) שם. וכן דלעת וכו'. היינו דלעת יבשה חלולה וממלאין בה מים ומתוך שהיא קלה אינה שואבת אלא צפה ונותנין בה אבן להכבידה. רש"י:

ח

ח) שם. ואם לאו אסור. שהרי היא כשאר אבנים ואין מטלטל הדלעת דשויא בסיס לאבן. רש"י והביאו ב"י. וכ"כ א"א או' ג':

ט

ט) שם. ואם לאו אסור. אלא א"כ יחד אבן זה לכך לעולם כמ"ש לעיל סי' ש"ח סעי' כ"ב. ר"ז או ג':

י

י) [סעיף ג'] והאבן בתוכה וכו'. וה"ה אם היו בתוך הפירות דבר אחר שהוא מוקצה כאבן. שה"ג ר"פ נוטל. כנה"ג בהגב"י. עו"ש או' ב' א"ר או' ה' ומשמע דכל דבר שאין לתלות שאותו פסולת שייך באוכל לא חשבינן ליה פסולת עם האוכל להתיר טלטולן כשהאוכל מרובה. שה"ג שם א"ר שם:

יא

יא) כתב בדרשות מהרי"ל מותר ללמוד על השלחן שמעות מונחות עליו מצד אחד אעפ"י שדרך לנענע בלימוד לא חיישינן שינענע המעות. עו"ש שם:

יב

יב) שם. יטול אותה כמו שהיא. ואפי' במניח האבן מדעת שרי לטלטלה מפני שנעשית בסיס לדבר האסור ולדבר המותר וכמ"ש בסי' ש"י. ב"י. לבוש. אבל אם הניח אבן במזיד על כלי ריקן כגון שהניחו ע"פ החבית או הניח מעות על הכר במזיד הרי אלו נעשו בסיסין לדבר האיסור ואסור לטלטלם ולנערה מהם. לבוש. עו"ש או' ד':

יג

יג) שם. יטול אותה כמו שהיא עם הפירות והאבן שבתוכה ולהוליכה למקום שצריכים לו הפירות לאכלם שם. ר"ז או' ה':

יד

יד) שם. יטול אותה כמו שהיא. והטעם שאם ינער הפירות מתוכה יפסדו ובמקום פסידא לא גזרו איסור בטלטול האבן עם הפירות כיון שההיתר עם האיסור. עו"ש או' ג':

טו

טו) שם. יטול אותה כמו שהיא. דנעשית בסיס לאיסור ולהיתר ואין מטריחין אותו ליטול הפירות מתוך הסל בידו אבל אם הפירות מונחים בסלים קטנים תוך הכלכלה יטלם בידו מתוך הכלכלה. תו' מ"א סק"ד. א"ר או' ו' ר"ז או' ה' ואם צריך ליטול גוף הכלכלה למקום אחר כדי להשתמש בה איזה תשמיש יטול הסלים מתוכה בידו ויניחם ע"ג קרקע ואח"כ ינער האבן מתוכה ויטלנה. ר"ז שם:

טז

טז) שם. ינערם וינער גם האבן וכו'. ר"ל ואח"כ יחזור להניחם בתוך הכלכלה אם רוצה להוליכם לשלחן. וצ"ל דמיירי כאן שמנער אותם למקום אחד באופן שלא יתפזרו אחד הנה ואחד הנה דאל"כ היה אסור ללקט אותם אח"כ ולהניחם לתוך הסל משום עובדא דחול וכ"כ הר"ן בשם רבו רבינו יונה זצ"ל יעו"ש. תו"ש או' ח' ועיין לקמן סי' של"ה סעי' ה':

יז

טוב) שם. אבל אם היה צריך למקום הכלכלה וכו'. דאז א"א לנער דשמא יפול האבן למקום שצריך אליו לכך יכול לטלטלו כמו שהוא עם האבן עד מקום שירצה וינער אותה שם או יניחנה כמו שהוא וכמ"ש סי' ש"ח סעי' ג' וכ"כ מהרש"ק בחידושיו על הרא"ש הטעם בזה ודלא כלבוש שנדחק ליתן טעם אחר. תו"ש או' ט' וכן הא"ר או' ז' השיג ענ הלבוש בזה:

יח

חי) שם. מטלטלה כמות שהיא. דכיון שהכלכלה נעשית בסיס לאיסור ולהיתר וההיתר הוא חשוב יותר מן האיסור הרי האיסור בטל לגבה וכאלו אין בסיס רק להיתר לחוד ויכול לטלטלה ואע"ג דממילא מטלטל גם לאבן הוי טלטול ע"י דבר אחר דשרי כשהוא לצורך דבר ההיתר כמ"ש סי' שי"א יעו"ש. ונראה דאם לאחר שנטל את הכלכלה עם הפירות והאבן בתוכו לקט את הפירות מתוך הכלכלה בעודה בידו ולא נשאר בה רק האבן לחוד א"צ לנער האבן אח"כ מתוך הכלכלה דכיון שהיא כבר בידו יכול להוליכו לאיזה מקום שירצה כמ"ש סי' ש"ח סעי' ג' תו"ש או' יו"ד. פתה"ד. או' א':

יט

יט) [סעיף ד'] שכח אבן על פי וכו'. ופי' אם שכח שהיה דעתו ליטלה מבע"י בשעה שהניחה שם ושכח שם. טור. וכן אם לא הניחם שם במזיד זה אינו נקרא בסיס לדבר האסור הואיל ולא הניחו לשם זה. לבוש:

כ

ך) שם. או מעות על הכר וכו'. והא דתני תרתי אבן ע"פ החבית ומעות שע"ג הכר לא זו אף זו נקט דלא מבעיא אבן דשרי בשבת שנראה טפי ככסוי חבית אלא אפי' מעות שע"ג כר נמי שרי. תו' פ' נוטל. ב"ח. תו"ש או' יו"ד:

כא

כא) שם. מטה חבית על צידה וכו'. דכיון שלא הניח עליה האבן מדעת לא נעשה החבית בסיס לאבן ושרי לטלטל האבן עם החבית דהוי טלטול ע"י דבר אחר ושרי. ודוקא כשהוא לצורך דבר ההיתר אבל לצורך האבן והמעות לא. תו"ש או' י"א. ועיין באו' שאח"ז:

כב

כב) שם. ומנער הכר וכו'. ואם עושה כן לצורך המעות שלא יגנבו אסור. ב"י בשם רי"ו. מ"א סק"ה. א"ר או' ח' ואם מטה החבית או הכר בגופו ולא בידו מותר אפי' לצורך המעות או האבן כמ"ש לקמן סי' שי"א סעי' ח' דבגופו אפי' לצור דבר האסור מותר יעו"ש:

כג

כג) שם. ואם היתה החבית וכו'. ודבר פשוט הוא דהא נמי בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור ואפי' להטותה אסור כבדסמוך. ב"י. ואפי' יש יין בחבית הוי החבית בסיס לאבן ולא אמרינן דהוי בסיס לאסור דהיינו האבן ולהיתר דהיינו היין והטעם כתב התו"ש כיון דהחבית היא גבוה מן היין והאבן מונח על החבית לא נעשה החבית בסיס כ"א לאבן לחוד יעו"ש מחה"ש סק"ו:

כד

כד) שם. בענין שאינו יכול להטות וכו'. שחושש שלא יפול על החביות ישברם. תו"ש או' י"ב. וכ"כ הפרישה או' ו':

כה

כה) שם. ע"ד שישארו שם בכניסת וכו'. אבל אם הניחם בכוונה בחול ולא היה דעתו שישארו שם בשבת ואח"כ שכחם שם מקרי שוכח. כתבי מהרא"י סי' קצ"ג. והביאו מ"א. סק"ו אבל הרב"י כתב על דברי מהרא"י הנ"ז דהוא לאו דוקא אלא אפי' הניחם בע"ש כל ששכח ביה"ש הו"ל שוכח ומותר יעו"ש. והביאו המחה"ש. ומ"ש עוד שם המ"א בשם מהרא"י עיין א"ר או' ט' והתו"ש או' י"ד מה שהשיגו עליו יעו"ש. וכ"כ הא"א או' ו' דלדינא צ"ע יעו"ש:

כו

כו) שם. ע" ד שישארו שם וכו'. והמאור כתב גבי אבן ע"פ חבית דדוקא כשמניח ע"ד בסיס אסור אבל במניח ע"ד כיסוי הוי כשוכח. ובמלחמות כתב דאפי' הניחה ע"ד כיסוי נעשה בסיס עכ"ל אבל במניח באקראי לכ"ע לא נעשה בסיס מ"א שם

כז

כז) כתבו התו' דף מ"ה דקינה של תרנגולים כיון שעשויה לתרנגולים אם יש בו ביצת אפרוח אסור לטלטל דאין זה כשוכח אלא כמניח ע"כ. וה"ה לכל כיוצא בזה. מ"א שם. תו"ש סוף או' יו"ד ר"ז או" יו"ד:

כח

כח) שם. ע"ד שישארו שם בכניסת שבת וכו'. מבואר בב"י דלדיעה זו אפי' אם יש בדעתו בודאי ליטול משם אחר ביה"ש אסור. והביאו הט"ז סק"א וכתב וא"כ תימא על מנהגינו שמעמידים המנורה עם הנרות על המפה שעל לחם משנה ואחר הקידוש מסלקין המפה ההיא (ר"ל אותו חלק המפה שעל הלחם וס"ל דכיון שעומדים הנרות על קצה א' מהמפה נעשית כולה בסיס. לב"ש) לפ"ז יש על המפה ההיא דין בסיס לדבר איסור כיון שהיה עליה בכניסת שבת. וה"ה אם עומדים הנרות על המפה התחתונה שהיא על השולחן היה לנו לאסור לטלטל המפה ההיא כל השבת וכמש רמ"א בסעי' זה בדין בסיס דאפי' נטל האיסור משם אסור ולא שמענו ולא ראינו שום אדם נזהר בזה יעו"ש שהניח בצ"ע. מיהו הרב נתיב חיים תמה על דברי הט"ז הנ"ז שהרי פסק הרב בהגה לעיל סי' רע"ט סעי' ד' במה שמטלטלין הנר ע"י עכו"ם אין בו חשש איסור והוי כאלו התנה עליו וא"כ לא הוי בסיס כיון שאינו בודל ממנה כל ביה"ש לטלטל ע"י עכו"ם יעו"ש. והר"ז או' ט' כתב טעם אחר בהיתר טלטול המפה יעו"ש. והמש"ז או' א' כתב דמפה העליונה אם אין עליה כלום של היתר וכדומה י"ל מקום העמדת הנר הוה בסיס ושאר מותר לקפל שאין צורך בשאר לבסיס אבל לאחר שמסלק הנר ע"י עכו"ם להגביה כל המפה י"ל מקום הנר בסיס. ומפה התחתונה שיש היתר עליה שפיר דמי דהוה בסיס לאיסור והיתר. ויניח החלות קודם בין ביה"ש ומונחים עד בקר לאחר סילוק הנר עכ"ד. ור"ל כדי שביה"ש תהיה מפה תחתונה בסיס להיתר שהוא הלחם ולאיסור שהוא הנר ודבר שהוא בסיס להיתר ולאסור מותר לטלטלו אם ההיתר חשוב יותר מן האיסור כמ"ש לקמן סי' ש"י סעי' ח' יעו"ש והכא נמי הלחם הוא חשוב יותר מן הנר שהוא עיקר סעודתו ולכך מותר לטלטל המפה אחר שהסירו הנר. ועיין לעיל סי' רע"ט או' כ"ה ואו' כ"ו. וכבר כתבנו לעיל רס"י רס"ב דע"פ הסוד צ"ל מנורה מימין ושלחן בצפון יעו"ש ובזה ינצל מכל חשש איסור:

כט

כט) שם. אסור להטות ולנער. שנעשו בסיס לדבר האסור ואף הם מוקצים. ב"י. ואפי' אם הניח האבן ע"פ חבית לשם כיסוי לא מהני אלא א"כ יחדה לכך לעולם וכמ"ש לעיל סי' ש"ח סעי' כ"ב יעו"ש:

ל

ל) שם. וי"א דאפי' וכו'. ובמקום פסידא יש לסמוך על זה. ב"ח סי' רמ"ז. מ"א סק"ז. א"ר או' יו"ד. תו"ש או' ט"ו. ר"ז או' ז':

לא

לא) שם. כדי שיטלם בשבת וכו'. ה"ד כשמניח רק לזמן מה אבל אם בדעתו ליטול לתשמישו ולחזירו אח"כ למקומו זה מיקרי מניח לכל השבת ונעשה בסיס אפי' לסברה זו. שו"ת רמ"א סי' כ"ב בסופו:

לב

לב) שם הגה. ואז אפי' נטל האיסור וכו'. זה קאי גם אדיעה ראשונה דאפי' לא הניחו אלא לכניסת שבת ונטלו אח"כ אסור כל השבת. ט"ז סק"ב:

לג

לג) שם. בהגה. לא אמרינ' דנעשה בסיס וכו'. והיינו דמותר לטלטל הכלי כשצריך לו אחר שינער המוקצה ממנה:

לד

לד) שם בהגה. דאין אדם אוסר של חבירו וכו'. ואם ראובן נטל כלי של שמעון ונתן אותו תחת הנר של שמעון דמסתמא ניחה לו לשמעון שיעשה כן מחמת חשש דליקה אם יוכל לאסור בהכי כלי של שמעון. מסיק מ"א סק"ח דבתו' משמע לאיסור אם עושה לדעת חבירו. תו"ש או' ט"ו. וכ"כ א"ר או' י"ב. ר"ז או' י"א. ח"א כלל ס"ז או' א' והיינו שנטל הכלי מבע"י והניחו תחת הנר בבית שמעון ונפל הנר לתוכו קודם ביה"ש ונשאר שם כל ביה"ש דאז נעשה הכלי בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלו כל השבת. ר"ז שם. ועיין לקמן סי' ש"י סעי' ז':

לה

לה) [סעיף ה'] יכול לטלטלם וכו'. היינו בשוכח. מ"א סק"ט משא"כ במניח נעשה הבית בסיס כולו. א"א או' ט':

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---