בית יוסף/אורח חיים/שט

בית יוסף ‏ אורח חיים שט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

נוטל אדם את בנו שיש לו גיעגועין עליו וכו' ר"פ נוטל אדם את בנו והאבן בידו (קמא.) ופירש"י בחצר ולא אמרינן דמטלטל לאבן אוקמוהו בגמרא שם בתינוק שיש לו גיעגועין עליו ופירש"י שאם לא יטלנו יחלה לא העמידו טילטול שלא בידים במקום סכנת חולי ופריך א"ה מאי איריא אבן אפילו דינר נמי אלמה אמר רבא ל"ש אבן אבל דינר אסור ומשני אבן אי נפלה לא אתי אבוה לאיתויי דינר אי נפיל אתי אבוה לאיתויי. ופירש"י אתי לאיתויי. וטעמא לאו. משום טלטול הוא דאפילו לאוחזו בידו והתינוק מהלך ברגליו אסר ליה רבא דלמא נפלה ואתי לאיתויי וכיון דלאו סכנת נפש היא לא שרי בה טלטול: כתב הר"ן אבל הרמב"ן חולק בדבר דמי גזרינן שלא יראה אדם תינוק מטלטל דינר ושלא יעמוד בקרוב לו ד"א הא ודאי לא והאוחז בידו נמי לאו מידי עביד בזה אלא הכי קאמרינן דאי שרינן ליה איסור טלטול דהיינו כי נקיט ליה תינוק כמאן דנקיט ליה אבוה בידיה דמי אף הוא מתוך שהוא חס על אותו דינר אתי למעבד טלטול בידים אבל כי לא שרית ליה מידי ליכא למיגזר כלל עכ"ל:

כלכלה שהיתה נקובה וסתמה באבן מותר לטלטלה וכו' שם נוטל אדם את בנו והאבן בידו וכלכלה והאבן בתוכה ובגמ' (קמב.) ואמאי תהוי כלכלה בסיס לדבר האסור ואוקמה רב חייא בר אשי אמר רב בכלכלה פחותה דאבן גופא נעשית דופן לכלכלה ופירש"י פחותה. שנפחת דופנה או שוליה:

וכן דלעת שתולין בה אבן כדי להכביד וכו' משנה בפ' כל הכלים (קסה.) האבן שבקרויה אם ממלאין בה ואינה נופלת ממלאין בה ואם לאו אין ממלאין בה. ופירש"י קרויה. דלעת יבשה: אם ממלאין בה ואינה נופלת. שקשורה יפה לפי הקרויה שויא כלי: ואם לאו. הרי היא כשאר אבנים ואין מטלטל הקרויה דשויא בסיס לאבן: ואמרינן בגמרא כיון דהדקה שויא דופן:

כלכלה מלאה פירות ואבן בתוכה אמתניתין דנוטל אדם את בנו והאבן בידו וכלכלה והאבן בתוכה שכתבתי בסמוך כי פריך בגמ' (קמב.) ואמאי תהוי כלכלה בסיס לדבר האסור משני ר' יוחנן בכלכלה מלאה פירות עסקינן ופריך ונשדינהו לפרי ונשדינהו לאבן ונקטינהו ומשני בפירות המיטנפים ופירש"י בפירות המיטנפים. פירות מבושלים ורכים מאד כגון תאינים תותים וענבים שאם ישליכם לארץ יטנפו והדר פריך ולנערנהו נעורי ופירש"י ולנערנהו נעורי. עד שיסתלקו הפירות מן האבן לתוך הכלכלה לצדדין וישליך האבן לבדה בנעירתה אלא א"ר חייא בר אשי א"ר הכא בכלכלה פחותה עסקינן וכו' ולפ"ז לא שרינן לטלטולי כלכלה עם האבן שבתוכה אלא דוקא כשהיא פחותה וכו' אבל אם היא שלימה אע"פ שיש בתוכה פירות המיטנפים אין מטלטלין אותה עם האבן שבתוכה וכ"נ מדברי הר"ן אבל הרמב"ם כתב בפרק כ"ה שאם יש בה פירות המיטנפים מטלטלין אותה עם האבן שבתוכה דבמקום הפסד לא גזרו: וכתב ה"ה על כרחך לומר שאין בגרסתו ולינערינהו נעורי ורב חייא בר אשי בשם רב עושה אוקימתא אחריתי ושתיהן אמת וה"ג ר"ח בר אשי בשם רב אמר וזהו שלא הזכירו בהא דרב אלא עכ"ל ומדבריו נראה שגם הוא לא היה גורס אלא ודברי ומשמע לי דאפילו במניח האבן מדעת שרי לטלטלה מפני שנעשית בסיס לדבר האסור ולדבר המותר וכמו שיתבאר בסימן ש"י וכן נראה מדברי התוספות בס"פ כירה (מז.) גבי מטלטלין כנונא אגב קיטמא ואע"ג דאיכא עליה שברי עצים וכן כתוב שם רש"י בהדיא:

שכח אבן ע"פ החבית או מעות על גבי הכר וכו' משנה בפ' נוטל שם (קמב:) האבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת מאליה מעות שעל הכר נוער את הכר והם נופלים ובגמ' (שם) ל"ש אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור כלומר אסור להטות החבית ולנער הכר שאף הם מוקצים ובס"פ במה טומנין (נא.) גבי טמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל אם היה מקצתו מגולה נוטל ומחזיר ואם לאו אינו נוטל ומחזיר כתב רש"י אם אין מקצת פיה מגולה לא יטול דאין לו במה יאחזנה וא"ת יפנה סביביה הואיל ודבר הניטל הוא ויאחזנה כדתנן האבן שעל פי החבית מטה על צדה בדופניה ויטנה על צדה ויפול הכיסוי והיא נופלת הא אוקימנא התם בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור והיכא דמגולה מקצתו אין זה טלטול שמצדדו והכיסוי נופל מאליו והקשו התוספות עליו. מדתנן (שם מט.) טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד הוא עושה נוער את הכיסוי והן נופלות וע"כ אומר ר"ת דלא חשיב כמניח כיון שדעתו ליטלו בשבת משמע בהדיא מדברי רש"י דכל שהניח על דעת שישארו שם בכניסת השבת אף על פי שדעתו ליטלו בשבת מיקרי מניח דהא הטמנה על דעת ליטלה בשבת עבידא ליה ואפ"ה קרי לה מניח ומה שהקשו עליו מדתנן נוער את הכיסוי נ"ל שהוא ז"ל נזהר בזה שכתב נוטל כיסוי של קדרה שיש תורת כלי עליה ואע"ג שהן עליה לא איכפת לן דלא נעשה בסיס להם שאין עשוי אלא לכסות קדרה עכ"ל כלומר דגיזין הללו לא להניחם על כיסוי הקדרה נתכוון אלא להטמין הקדרה הילכך ליכא למימר בהו נעשה בסיס לדבר האסור כדשייך למימר בהניח אבן ע"פ חבית ומעות על הכר ומ"מ דעת בעה"ת כדברי ר"ת וכ"כ הגהות בפכ"ה בשם סמ"ג: וכתוב בכתבי מה"ר ישראל סימן קצ"ג דלא מיקרי מניח אלא כשמניח בע"ש אבל אם הניח קודם לכן שרי משום דבע"ש נעשה שוכח ודקדק כן מדברי הרמב"ם שכתב בפכ"ה אבל הניח מעות על הכר בע"ש אסור ואין נ"ל משם ראיה דאיכא למימר דכל קמי שבתא ע"ש קרי ליה אלא שהביא עוד ראיה ממאי דפירש"י לא שנו אלא בשוכח ששכח האבן עליו בין השמשות ולא מדעתו וזו ראיה טובה אלא שלפ"ז אפילו בהניח ע"ש כל ששכח בין השמשות הו"ל למשרי. וכתב עו"ש שהיה מי שעלה על דעתו להביא ראיה מדברי רש"י לומר דלא נעשה שום דבר בסיס אא"כ הניח על דבר מוקצה בשביל שיהא מתיישב עליו בטוב אבל מה שמניח בדרך אקראי כמו שרגילין לשום בתיבה חפצים אלו על אלו מפני שאין לו ריוח לא חשיב מניח והוא ז"ל דחה דבריו. וכתב הרמב"ם בפכ"ה אפילו נטלו המעות והאבן אסור לטלטלן ופשוט הא דמגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא וכמו שיתבאר בסימן שאח"ז ומינה שאם לא היו שם בין השמשות אלא בשבת הונחו שם אם נטלו משם בשבת חזר להתירו כמו שיתבאר בסימן ש"י דאין מוקצה לחצי שבת וכ"כ הכלבו :

ואם החבית בין החביות וכו' ג"ז שם במשנה דהאבן שע"פ החבית ודבר פשוט הוא דהא נמי בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור ואפי' להטותה אסור כדבסמוך:

וכל זה בצריך לגוף החבית וכו' אבל אם צריך למקום החבית וכו' יכול לטלטלה עם האבן שעליה לפנות מקומה שם א"ר יוחנן ל"ש אלא לצורך גופו אבל לצורך מקומה מטלטלן ועודן עליו וכן תני רבי חייא בר רב. ופירש"י ל"ש. שמנערה ואינה מטלטלה בעודה עליהן: אלא שצריך לגופו. של כר לשכב עליו הילכך בניעור סגי: אבל צריך למקומו. של כר מטלטלו עם המעות למקום אחר וגם זה פשוט דלא קאי אלא אשוכח ולא אמניח אלא שראיתי לר"י שכתב בחי"ג וז"ל מטה שיש עליה מעות כל בין השמשות אסור לטלטלה פי' ודוקא במניח דנעשה בסיס לדבר האסור אבל שוכח מנער המטה והמעות נופלים והא דאמרינן דאסור לטלטלה דוקא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מותר עכ"ל נראה מדבריו דלצורך מקומו אפילו במניח שרי לטלטל להדיא ועוד דהרי פירש"י ל"ש שמנערה וכו' משמע בהדיא דאשוכח קאי דביה אמרינן מנערה דאילו מניח אסור הוא לנער וצ"ל דאשוכח קאי וה"ק והא דאמרינן דבשוכח מנער ואינו מטלטל להדיא דוקא לצורך גופו דסגי ליה בניעור אבל לצורך מקומו דלא סגי ליה בניעור מותר לטלטלה להדיא: כתב ר"י בחי"ג מעות שעל הכר אם חושש שמא יגנבו כתבו המפרשים דאסור לטלטל הכר ועודן עליו וכתב עו"ש מעות בתוך הכיס ושכח מע"ש מתיר כיסו ומניחו ליפול ואפילו יש בתוכו כתבי הקודש וכן אם הם בכנף חלוקו מתיר ונופלים לארץ כ"כ רמ"ה לא יאמר לנכרי להצניע מעותיו כי כל האסור לעשות אסור לאומרו לנכרי : כתוב בת"ה שהשוכח מעות במתג המטרון דשרי לטלטלו ולהניחו על הראש כיון שאין המעות על עיקר הכלי והביא ראיה לדבר ומכאן יש ללמוד לשוכח מעות בכיס שעושין בצידי המלבוש שנקרא פאלד"יקירא אם אינה תפירה לארכה במלבוש אלא שפיה לבד תפור בחור שבמלבוש והיא כולה תלויה דשרי לטלטל המלבוש אך ללבשו נראה שאסור שמא ישכח ויצא בו לר"ה וכעין שכתבו המפרשים במפתח התלוי לו בחגורו כמו שכתבתי בסימן ש"א מצאתי כתוב בשם ספר אגודה בפ"ק דביצה בצריך למקומו אגב זה מטלטלו לכסות הביצה מכאן מתירין לאדם ששכח כיסו עליו בע"ש והוא בביתו יכול לילך בחדרו במקום המוצנע ויתירנו שם עם חגורו אבל אם הוא בשוק או ברחוב שאין שם עירוב לא יביאנו בביתו אך יתיר חגורו במקום שנזכר שם ואם הם בשפת חלוקו יתיר ויניחנו ליפול ויכול לומר לנכרי לשמרם ואם יביאם לא יחוש: כתוב בתשב"ץ אם יש לאדם כיס בקוטא שלו מתוקן כמו שעושים בצרפת הן מעור הן מבגד או אפילו מן הקוטא עצמה אסור ללבשה בשבת עכ"ל ואפשר דבשוכח בתוכה מעות היא וכמ"ש בסמוך א"נ איפשר דאפי' באין בתוכה מעות מיירי וע"פ דעת ר"ת במטה שייחדה למעות שיתבאר בסימן ש"י: דין נר ששכחו או הניחו ע"ג טבלא כתב רבינו סימן רע"ז והוא שוה לדין מעות שעל הכר ואבן שעל פי החבית:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.