כף החיים/אורח חיים/שח

כף החיים ‏ אורח חיים שח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] כל הכלים נטלים בשבת וכו'. בסי' זה והבאים אחריו עד סוף סי' שי"ב נתבארו דיני המוקצה. וטעם איסור טלטול מוקצה כתב הרמב"ם בס"פ כ"ד שהוא כדי שלא יהא טלטול שבת כטלטול של חול והראב"ד כתב שם הטעם דטלטול מוקצה אסור משום הוצאה עכ"ל בקוצר ועיין ב"י שהביא דבריהם באורך. וכתב הב"ח נראה דאפי' הרמב"ם מודה דאיסור מוקצה משום הוצאה אלא כדי ליתן טעם לסמיכות דין איסור מוקצה לדין איסור הילוך כתב דכי היכא דהזהיר הנביא שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול ה"נ לא יהא טלטול של שבת כטלטול של חול יעו"ש:

ב

ב) והנה כלל הדברים המוקצים שאסורים לטלטל מתחלקים לששה חלקים. הא' כלי שהוא מוקזה מחמת חסרון כיס דהיינו כלי שאדם מקפיד עליו שלא יפגם כגון סכין של שחיטה ומילה ושל ספרים. הב' כלי שמלאכתו לאיסור. הג' כל דבר שאינו כלי ולא מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון אבנים ומעות וקנים ועצים וקורות ועפר וחול ומת ובעלי חיים וגרוגרות וצמוקים שהם מונחים במקום שמיבשים אותם וכל כיוצא בדברים אלו דלא חזו וזהו מוקצה מחמת גופו. הד' כלי שמלאכתו להיתר ומונח עליו אחד מהדברים המוקצים מחמת גופם כגון חבית שיש עליה אבן וכר שיש עליו מעות ואפי' הוסרו אח"כ כיון שהיו עליהם בה"ש מגו דאתקצו לבה"ש אתקצו לכולי יומא. הה' דבר שהיה בה"ש מחובר או מחוסר צידה הו' מוקצה מחמת מצותו כגון עצי סוכה ונויה. ב"י לב"ש ומיהו יש באיזה חלקים מאלו איזה צדדי היתר כאשר יבואר כל אחד במקומו:

ג

ג) שם. כל הכלים נטלים וכו'. פי' אפי' כלי גדול וכבד הרבה כמ"ש סעי' ב' ואפי' כלי שמלאכתו לאיסור אם הוא לצורך גופו ומקומו כמ"ש סעי' ג' וכאשר יבואר דינם לקמן לאיזה צורך נטלים אבל שלא לצורך כלל אפי' כלי שמלאכתו להיתר אסור לטלטל כמ"ש לקמן סעי' ד' יעו"ש:

ד

ד) שם. חול ממוקצה מחמת חסרון כיס וכו'. דכיון שמקפיד עליהם קובע להם מקום שלא יזיזם ממקומם. תו"ש או' ב':

ה

ה) שם. כגון סכין של שחיטה וכו'. וכן כלי מנוקב שמעשנין בו הכלים ומזלפין בו המים וכן סכינא דאשכבתא וחצינא דנגרא. ר"י א"ר או' ב' וכ"ה בב"י:

ו

ו) שם. או על מילה, כשאינו צריך לו למול מיירי אבל כשהוא מטלטלו לצורך המילה אינו מוקצה ובעוד שהוא בידו יכול לרחצו ומיהו איסורא איכא כיון שאינו לצורך השבת. הר"מ מטראני ח"ג סי' פ"ד ופ"ט. כנה"ג בהגב"י, מ"א סי' של"א סק"ה:

ז

ז) וכתב רי"ו בשם הרמב"ם נ"א ח"ב מותר לטלטל הכלי ולהחזירו לאחר המילה דמאחר שטלטל הכלי בהיתר מחזירו לאיזה מקים שירצה אעפ"י שאין לו תינוק אחר למול עכ"ל. והביאו ב"י ביו"ד סי' רס"ו וכתב בד"מ שם, ובמהרי"ל מחמיר דמיד אחר מילה יזרוק האזמל מידו משום מוקצה וה"ה כל צרכי מילה וכן ביו"ט. ולי נראה דברי רי"ו דמאחר שלא הוקצה בה"ש יוכל לטלטלה לאיזה מקום שירצה יעו"ש. וכ"פ בהגהת ש"ע שם סעי' ב' וכ"כ רש"ל בתשו' סי' מ' דשרי לטלטל האיזמל ולהצניעו דכל שהיה מוכן בה"ש אפי' עבר אח"כ היתרו לית ביה איסור מוקצה יעו"ש. מיהו הט"ז שם בסי' רס"ו סק"א הקשה על דברי מור"ם ורש"ל הנז' וכתב דאין לטלטל האיזמל אחר המילה אם לא להצניעו באותו חדר שמל בו ותו לא ואפי' לפני המילה אין לטלטלו בחנם כל שאינו לצורך המילה יעו"ש. וכ"כ בא"ח סי' ש"י סק"ג. והמ"א סי' של"א סק"ה כתב דיש להחמיר שלא יניחנו מידו עד שיוליכנו לביתו להצניעו יעו"ש. והביאו א"ר שם או' ה' וכתב ולפ"ז כשיש מוהל אחד וע"כ צריך להניח הסכין כדי שיפרע אסור לטלטלו לכן טוב שיתן ליד אדם אחר יעו"ש. אמנם בנה"כ שם בסי' רס"ו ישב קושיית הט"ז ונראה שדעתו לפסוק כמור"ם ורש"ל ז"ל ומ"מ כתב דמשמע מדברי מור"ם דלא התיר אלא כדי להצניעו בחצר המעורב אבל לטלטלו בחנם לא יעו"ש. וכן הא"ר שם דחה קושיית הט"ז ומ"א ומסיק להקל כדעת מור"ם ונה"כ יעו"ש וכ"פ בתשו' רב פעלים ח"ג סי' ח"י כדעת רי"ו יעו"ש. ועיין עוד לקמן או' נ"ה:

ח

ח) לא הותר לטלטל צרכי מילה ואיזמל לאחרים רק למוהל כשחלה מילה ביום ש"ק דלדידיה מיקרי דלא אתקצאי ונדמ יש להקל במסייעי מילה דהיינו כפי מנהג איזה קהלות שמוכרים בהכרזה צרכי מילה דהיינו שא' בידו טס של כסף עם כל כלי המילה ומושיט למוהל את אשר צריך לו דנוכל לומר דגם לו לא אתקצאי וגם אפשר לומר דדוקא למוהל הוי האיזמל מוקצה מחמת חסרון כיס ואין לו לטלטלו אחר שעשה מצותו אבל לאחרים אינו אלא כשאר סכינים דעלמא. והגם דהרב"י בא חסי' ש"ח כתב בשם הר"ן דמוקצה לעשירים הוי מוקצה לעניים הא איכא תו' פ' מפנין ד"ה כיון דחזייה לכהן כתבו דמוקצה לעשירים לא הוי מוקצה לעניים ואפי' לעשירים בבית עניים. עיקרי הד"ט סי' י"ד או' נ"ב בשם פחד יצחק או' ש':

ט

ט) שם. ואפי' לצורך מקומו או לצורך גופו. וכ"כ בתא"ו ני"ב ח"ג ודלא כמרדכי ס"פ כירה דמתיר, ד"מ או' א' ובס' נזירות שמשון כתב דיש להתיר עכ"פ לצורך מקומי יעו"ש. והביאו א"ח או' א' אמנם אנן ק"ל כדעת מר"ן ומור"ם ז"ל דבין לצורך גופו ובין לצורך מקומו אסור ומיהו נ"ל דאם גילה דעתו בחול שאין מקפיד עליהם כגון שעושה בהם לפעמים ג"כ מלאכה אחרת לכשיצטרך כגון לחתוך פירות וכדומה דמותר לטלטלן בשבת לצורך גופו ומקומו. ואח"כ ראיתי שכ"כ בא"ר או' ד' ועיין לקמן או' י"ד:

י

י) שם. ואפי' לצורך מקומו וכו'. מיהו ודאי ע"י טלטול מן הצד שרי. תו"ש או' ג':

יא

יא) שם בהגה. אסור לטלטלו. פי' אותו הסכין של סופרים אסור לטלטלו דה"א הואיל ותחוב עם שאר סכינים לא קפיד עליה קמ"ל דאסור אבל הנדן עם הסכינים שרי לטלטל דהא נעשה בסוס לאיסור ולהתר כמ"ש ססי' ש"י יעו"ש. מ"א סק"א:

יב

יב) שם בהגה. אסור לטלטלו. כמו שהוא אלא צריך לנער את האיסור לבד ואם הוא חשוב יותר מסכינים דהיתרא אסור גם בניעור כדין דבר הבסיס לאיסור ולהיתר בסי' ש"י יעו"ש. תו"ש או" ד':

יג

יג) שם. לקורנס של בשמים וכו'. אבל של זהבים שרי כמ"ש סעי' ג'. תו"ש או' ה':

יד

יד) שם. שמקפידין עליו וכו'. אבל במקום שאין מקפידין עליו שרי כמ"ש סעי' ג'. מ"א סק"ב. ואפשר דלשון במקום שאין מקפידין שכתב מ"א הוא ל"ד דאפי' מקפידין באותו מקום אותו אדם שאינו מקפיד עליו מותר. מחה"ש. וכ"מ בא"א או' ב':

טו

טו) שם בהגה. ומקפיד עליהם. אבל אם אינו מקפיד עליהם אעפ"י שהם מוקצים לסחורה מותר לטלטלם ב"י. לבוש מ"א סק"ג. ובכל דבר שדמיו יקרים אסור אפי' לא נתנן לאוצר ובדבר שאין דמיו יקרים דוקא אם נתנן לאוצר אסור והוא שמקפיד עליו. מ"א שם ומחה"ש. תו"ש או' ו':

טז

טז) שם בהגה. ומקפיד עליהם. ואפי' כלי סעודה כגון קערות וכלי זכוכית וסכינים ונ"ל דדוקא בחנוני שאין דרכו להשאיל כלים אבל מי שדרכו להשאיל כלים חדשים אין בהם מוקצה אעפ"י שנתנן לאוצר שהרי אינו מקפיד עליהם. ח"א כלל ס"ה או' ג' ד"ה פן ז':

יז

טוב) [סעיף ב'] כל כלי אפי' הוא גדול וכו'. וה"ה אבן גדולה או קורה גדולה אעפ"י שהיא ניטלת בעשרה בני אדם אם יש תורת כלי עליה (ודהיינו שיחדה לתשמיש) מטלטלים אותה, הרמב"ם פכ"ה דין ו' מ"א סק"ד. ועיין ב"י שהביא מהגמ' דהוה מדלו לה בי עשרה ושדו לה אדשא יעו"ש:

יח

יח) שם. וכבד הרבה וכו'. ואפי' אין דרכו כלל לטלטל בחול. א"ר או' ה' א"א או' ד':

יט

יט) [סעיף ג'] כלי שמלאכתו לאיסור. כלומר שמייחדת לדבר שאסור לעשות בשבת מ"א סק"ה. ואם לא עשה עדיין בה המלאכה כ"א חדשה והזמינה ועומדת לכך כגון מדוכה חדשה אע"ג דהזמנה לאו מלתא היא מ"מ אינה עומדת כ"א למלאכת אסור. ומלאכתו לאיסור אף דרבנן והעד שופר. א"א או' ה' ועי"ש עוד לענין קנא"ק האל"ץ בית קיבול ועץ תקוע ע"י שרויף ונותנים שם אגוזים כדי לשברם שהאריך בזה ולבסוף צידד להקל יעו"ש:

כ

כ) שם. מותר לטלטלו. אבל דבר שאינו כלי כגון אבנים ומעות וקנים וקורות וכיוצא בהם אסור לטלטלן ואפי' לצורך גופן ומקומן. ב"י. ר"ז או' ח':

כא

כא) שם. מותר לטלטלו. ואפי' מוקצה מחמת מיאוס יכול מותר לטלטלו לצורך גופו ולצורך מקומו. הרשב"א בתשו' סי' תנ"ו. כנה"ג בהגה"ט. ועיין לקמן סעי' ל"ד ול"ה ולעיל סי' רע"ט סעי' ו':

כב

כב) כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר מותר לטלטלו מחמה לצל. שה"ג פ' כל הכלים. כנה"ג שם. עו"ש או' ו' אבל אם ראוי למלאכת היתר אבל אינו מיוחד לכך מלאכתו לאיסור קרוי. עו"ש שם. ואם אפשר באחר אין לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו. כ"כ האחרונים:

כג

כג) שם הגה. ואם נשתמש לאיסור בבה"ש וכו'. פי' שהיה מונח עליו דבר האסור דנעשה בסיס לדבר האסור אבל אם עשה מלאכת איסור בקורנס בה"ש פשיטא דמותר לטלטלו בשבת לצורך גופו ומקומו. מ"א סק"ו וא"א:

כד

כד) שם בהגה. ועיין לעיל סי' רע"ט ובדברינו לשם בס"ד:

כה

כה) שם. כגון קורנס של זהבים או של נפחים. זו וא"צ לומר זו קתני. עו"ש או' ז' ובטור כתב איפכא וכ"ה לשון הרא"ש:

כו

כו) שם. ולהניחו באיזה מקום וכו'. דכיון שהוא בידו רשאי לטלטלו יותר. ונ"ל דאפי' שכח ונטלה בידו רשאי לטלטלו יותר מ"א סק"ז. מיהו התו"ש או' י"א כתב על דברי המ"א הנ"ז דאינו מוכרח יעו"ש. ועיין באה"ע סי' רס"ו שכ' דדוקא בכלי שמלאכתו לאיסור שתורת כלי עליו ורשאי עכ"פ לטלטלו לצורך מקומו לכן כשבאו לידו יכול לטלטלו לאיזה מקום שירצה אבל במוקצה גמור אפי' בא לידו מע"ש ושכח כשהגיע שבת צריך להניחו מיד יעו"ש. והביאו שע"ת או' ו' וכ"כ הר"ז או' י"ג דיש מי שאוסר במוקצה גמור וראוי לחוש לדבריו אלא א"כ במקום הפסד עכ"ד:

כז

כז) ונראה פשוט דאף דרשאי להחזיק מוקצה בידו כל זמן שירצה מ"מ אסור להניחו מידו האחת לידו השנית דהוי טלטול חדש. תו"ש בהקדמת הסי':

כח

כח) שם. באיזה מקום שירצה. משמע אפי' מחדר לחדר וכ"כ בא"א או' ז' בשם התו' והרא"ש אבל בשם רש"י ור"ן כתב משמע דוקא באותו חדר יעו"ש ואיתא בשבת פ' מפנין דאם יש לו לאדם תבואה המוקצה מותר לעשות שביל ברגליו בכניסתו וביציאתו דהוי טלטול כלאחר יד לצורך דבר המותר דהיינו לצורך הליכתו. תו"ש או' י"א וכתב דלדעת הרא"ש דס"ל דטלטול ע"י גופו עדיף משאר טלטול מן הצד ושרי אף לצורך המוקצה צ"ל הא דנקט בכניסתו וביציאתו אורחא דמלתא נקט דמסתמא עושה בשביל הילוכו וה"ה נמי לצורך המוקצה נמי שרי יעו"ש. ועיין לקמן סי' שי"א סעי' ת' ולפ"ז אם מונח איזה דבר מוקצה על הארץ מותר לדחפו ברגליו כדי שלא יבא להפסד. מ"ב או' י"ג:

כט

כט) שם. אבל מחמה לצל וכו'. וכשמחשב עליו לתשמיש מותר לטלטלו אפי' עיקר כונתו מחמה לצל מ"א סק"ח בשם ירושלמי פ"ה דביצה. ר"ז או' י"ב:

ל

ל) שם בהגה. אבל בנגיעה בעלמא וכו'. הרב אזיל לשיטתיה שכתב ברס"י תקי"ג דמוקצה אינו אסור בנגיעה אפי' כשהנגיעה היא לצורך דבר המוקצה אבל לדעת המחבר בסי' ש"י סעי' ו' לא שרי אלא דוקא כשהנגיעה היא לצורך היא דבר ההיתר. תו"ש או' י"ג:

לא

לא) שם בהגה. במנורה של בהכנ"ס וכו'. ואם המנורה תלוייה אסור לדעת רמ"א בריש סי' תקי"ג דשמא יתנדנד מחמת נגיעתו ונמצא מטלטלה אבל לדעת הב"י בסי' ש"י אפשר דשרי בכה"ג דלא חיישינן להכי מיהו אם איזה דבר היתר מונח עליה ודאי שרי ליטול משם דאף אם יתנדנד קצת הוי טלטול מן הצד לצורך דבר היתר אבל אם נר של שמן דולק עליו אסור דשמא יתנדנד מנגיעתו ויטה כמ"ש סי' רס"ה יעו"ש. תו"ש או' י"ד:

לב

לב) שם בהגה. וכן מותר ליקח וכו'. אף שיתנדנד קצת כמ"ש בסמוך. תו"ש או' ט"ו:

לג

לג) שם בהגה. ע"י נפוח וכו'. דדמי לטלטול ע"י גופו כדמשמע במהרי"ל שהביא בב"י ססי' זה יעו"ש תו"ש או' ט"ז ועיין לקמן או' רנ"ג:

לד

לד) שם בהגה. ע"י נפוח וכו'. והפרחת נוצה בהבל פיו נראה דלכ"ע אין בזה משום מוקצה כי גרע מטלטול דכלאחר יד ואינו טלטול כלל, א"ח או' ג' בשם א"א מהגה"ק:

לה

לה) [סעיף ד'] כלי שמלאכתו להיתר וכו'. פי' שמיוחד למלאכת היתר אעפ"י שראוי ג"כ למלאכת איסור. עו"ש או' ט' וה"ה שמלאכתו לאיסור ולהיתר. מ"א סק"ט בשם שה"ג וכבר כתבנו אותו לעיל או' כ"ב יעו"ש, ואם הרוב לאיסור אזלינן בתריה ע"ד כל הכלים הולכין אחר רוב תשמישן. א"א או' ט' וקדירה שמלאכתה לבישול ורק לפעמים משתמשין בה למים ולפירות היא בכלל כלי שמלאכתה לאיסור אם לא כשיש בה תבשיל א"א שם בשם חידושי הרשב"א. ומ"מ נראה דאף כשפנה מהתבשיל ועומדת בבית מותר לטלטלה ולסלקה לחוץ דהוי כגרף שלרעי ועיין שבת קכ"ד לענין קערה. וכ"מ במאירי ב"ה:

לו

לו) קסת הסופר והוא כלי שיש בו בית קיבול דיו ובית קיבול נייר ולכתבים יש מי שרצה לומר שהוא כלי שמלאכתו לאיסור והרדב"ז בתשו' החדשות ח"ב סי' תרע"ד כתב שאין זה כלי שמלאכתי לאיסור כ"א כלי שנעשה בס"ס להיתר ולאיסור וכפ"ז פהק בציבור שנתקבצו לפקח על עסקי רבים והיו כתבים שהיו צריכים לקרא בהם והיו מונחים בקסת הסופר שמותר לטלטל הכלי ולהביאו לפניו ולהוציא הכתבים יעו"ש. י"א מ"ב בהגה"ט או' א' ועיין לקמן סי' ש"י סעי' ח' ודוק:

לז

לז) שם. מותר לטלטלו וכו'. מטעם זה מתיר בתשו' בית יהודה סי' ר"ז להכניס בשבת את המים הנשאבים ללישת המצות ומ"מ מסיק דיותר טוב לשתות ממנו מעט בשבת או יניחנו במקום שא"צ לטלטלו דלמעט בטירחא טפי עדיף יעו"ש

לח

לח) שם. אבל שלא לצורך וכו'. בשל"ה דף קל"ו הזהיר כי אף היראים לא שמים עיניהם ע"ז א"ר או' ט':

לט

טל) שם. אבל שלא לצורך וכו'. ונראה דלא אסרו בזה אלא שלא לצורך כל היום אבל אם ישתמש בו היום והוא נושא אצלו כדי שיהא מוכן לו בשעתו שרי. ט"ז סק"ב. ולפ"ז אחר מנחה שאין דרך שוב לאכול היה אסור וכמ"ש סי' שכ"ג סעי' ו' לענין הדחת כלים אמנם אם נושאן אצלו שלא יגנבו בלא"ה שרי מחה"ש סק"ט:

מ

מ) שם. וכתבי קודש וכו'. פי' ספרים שמותר לקרות בהם דלא כעו"ש מ"א סק"י. תו"ש או' י"ט ר"ז או' י"ז

מא

מא) וכתב בשה"ג פ"ח דנייר חלק הוי מוקצה מחמת חסרון כיס דכיון דעומד לכתיבה קפיד עלייהו. מ"א שם. א"ר או' ח' תו"ש שם. א"א או' יוד מחב"ר או' ב' ר"ז או' ו':

מב

מב) מצת מצוה בע"פ שבת אין לו דין אוכלין. א"א שם. וכ"כ ברס"י תמ"ד דמצת מצוה אסור לטלטל בשבת ע"פ דאסור באכילה מדרבנן בע"פ והוה מוקצה ושאר מצה יכול ליתן לעופות או לעכו"ם משא"כ זו אין רוצה וכו' עכ"ל והביאו הפתה"ד בסי' זה או' ד' וכתב דלפ"ז לא יפה הם עושים המשלחים בשבת זה שמורות שעושים לצורך אחרים לסדר הלילה דמטלטלין מוקצה בשבת יעו"ש. מיהו מ"ש דמדברי מרדכי משמע דגם שאר מצות הוו מוקצה כיון דלא חזו למיכל לאותו שבת וכו' יעו"ש נראה דחזו למיכל לתינוקות שאין יודעין מה שמספרים בלילה וכו' כמ"ש סי' תע"א סעי' ב' בהגה יעו"ש וא"כ כיון דחזו למיכל התינוקות לא הוי מוקצה אבל מצת מצוה כיון דבעי להו לסדר הלילה וחס עליהם מליתן לתינוק הוו מוקצה. וע"כ נראה דה"ה במצת מצוה אם יש לו הרבה ממה שצריך לסדר הלילה ואינו חס עליהם מליתן מהם לתינוק דלא הוו מוקצה:

מג

מג) וה"ה אוכלי בהמה אין להם דין אוכלין. א"א שם. ונראה דר"ל דאין להם דין אוכלין כמו אוכלי אדם דשרי לטלטלם אפי' שלא לצורך כלל אבל לצורך מותר לטלטלם כמ"ש לקמן סעי' כ"ח וכ"ט יעו"ש:

מד

מד) שם. וכתבי הקודש וכו'. וכן כוסות וקערות וצלוחות ומקצוע של דבילה וזוהמא לסטירן של קדירה וסכין קטן שע"ג השלחן. שה"ג. ומיהו מהרמב"ם פי' המשנה פ' כל הכלים משמע קצת דכוסות וקערות ככתבי הקודש. וכ"מ בכלבו דף ל"ג. אבל בתו' דף קכ"ג משמע כשה"ג וצ"ע. א"ר או' יו"ד. והר"ז או' ט"ז ואו' י"ז כתב כדעת הרמב"ם והכלבו דכוסות וקערות וסכין אינן ככתבי הקודש אלא ככלי שמלאכתו להיתר ואינן ניטלין אלא לצורך עצמן אבל לא שלא לצורך כלל יעו"ש וכ"פ כן א"ח פ' מקץ או' א' ולכן כתב דאדם היושב על השלחן שעליו כוסות וקערות וסכין ומזלג אסור לטלטל א' מכלים אלו מכאן לכאן בלא צורך כ"א מפני שידים עסקניות יעו"ש:

מה

מה) שם. ואוכלים וכו'. ואוכלים המוקצים כגון טבל ומחובר וכה"ג אפי' לצורך גופו ומקומו אסור כמ"ש הה"מ בפ"ד דעירובין תו"ש או' ך':

מו

מו) שם הגה. ותפילין אין לטלטלם כ"א לצורך. ר"ל לאיזה צורך שיהיה ואפי' אין צורך גופו ומקומו כמו כלי שמלאכתו להיתר וכמ"ש בב"י מיהו בב"י הביא משם ס' הנקרא מקדש דאין לטלטלו כ"א לצורך גופו ומקומו יעו"ש. וכ"נ דעת המ"א ס"ק י"א. וכ"כ א"ר או' י"א. תו"ש או' כ"א. ר"ז או' י"ט. חס"ל או' ג' וכתב דיש ליזהר לכתחלה להסיר הטלית מן הכיס מע"ש שלא יהא עם התפילין ואם שכח להוציא מע"ש ובא ביום שבת להוציא הטלית ויצא עמו התפילין יטלנו ע"מ לישב במקומו וישב במקומו דלצורך מקומו. מותר כנ"ז:

מז

מז) וכתב המש"ז או' ג' דלפי מ"ש בסי' ש"א סעי' מ"ב במקום שאין משתמרין מכניסן זוג זוג אלמא דליכא איסור תורה עכ"פ במניח תפילין בשבת והתירו משום בזיון תפילין ה"ה כאן דשלא יגנבו הוי כבזיון ושרי מדרבנן הטלטול עכ"ד. וכ"מ מהר"ז שם דבגנבי עכו"ם דאיכא בזיון שרי ומותר להצניען שלא יגנבו:

מח

מח) ואם מותר לטלטל המגילה בשבת. השכנה"ג בהגב"י בסי זה או' ד' ובסי' תרפ"ח הגהבי"ט או' ב' נסתפק בזה יעו"ש. והא"ר בסי' זה או' יוד כתב בפשיטות דמותר דהוא כמו כתבי הקודש. והפר"ח בסי' תרפ"ח או' ו' כתב לאסור אמנם המט"י כתב על דברי הפר"ח הנ"ז וז"ל ונראה דלסברתו אין איסור זה אלא באותו שבת שחל ט"ו להיות בו דיש בו חובת הקריאה אבל בשאר שבתות השנה דליכא שום חיוב לא שייכא גזירה דרבה ולמה יאסר לקרות בה ולא יהיה דינו כקורא בתורה שהרי ניתנה ליכתב וכיון דליכא איסור בקריאה כ"ש בטלטול דאין סברה לומר בשביל שבת א' שנאסר בה קריאה יהיו נאסרין כל השבתות וכו' ושוב ראיתי להשכנה"ג שדעתו נוטה להכשיר וכ"נ מנהג העולם להקל וכו' יעו"ש. והביאו הש"ץ בש"ח דף שכ"ו ע"א. שע"ת סי' תרצ"ג או' ב' וכתב שם השע"ת אמנם לענין הבאה לבהכ"נ קודם הלילה הייתי מונע מזה משום הכנה משבת לחול ע"ד שנתבאר סי' תרס"ח ויש להחמיר שלא להביאה ע"י קטן אלא ימתין עד שתחשך או יביאנה בצנעה מבע"י לבהכ"נ ומעיין בה קצת שם דרך לימור דאז לא מיחזי כ"כ כהכנה יעו"ש:

מט

מט) ולענין אם מותר הגט בטלטול עיין בא"ה סס"י קל"ו. מיהו בפסקי רקנאט"י סי' צ"ה ושה"ג בשם סמ"ג פסקו להתיר גט בטלטול מפני דיש ללמוד ממנו כמה דינים, ומהרש ל פ"ה סי' ו' פסק לאסור הגט בטלטול. ונראה להקל לצורך מאחר דמלתא דרבנן היא ומסתברא דעת המתירין. וכל זה מיירי בגט שעדיין לא נתן לאשה ומזומן ליתן שאינו ראוי לצור ע"פ צלוחיתו אבל אם כבר קבלה האשה את הגט שראוי לצור ע"פ צלוחית מותר בטלטול, וכ"כ הרשב"א בחידושי גיטין. עו"ש או' י"ג, ועיין לעיל סי' ש"ז או' קי"ט ודוק:

נ

נ) שם בהגה. ושופר אסור לטלטלו וכו'. והטעם מבואר בהג"א משום דשופר מלאכתו לאיסור הוא. וכתב בא"ז דוקא שופר דכלי הוא ולפיכך מותר לצורך גופו ומקומו אכל חצוצרות דלאו כלי הם אפי' לצורך גופו ומקימו אסור. עו"ש או' י"ג. ול"נ דזהו לר"י אבל לדידן דק"ל כר"ש שרי. מ"א ס"ק י"ב. א"ר או' י"א. תו"ש או' כ"ב. א"א או' י"ב. ר"ז או' ך' וה"ה שאר כלי שיר אסור לטלטלם כ"א לצורך גופם או מקומם כדין כלי שמלאכתו לאיסור שאסר לתקוע או לזמר בכלי שיר בשבת כמ"ש סי' תקפ"ח ושל"ט. ר"ז שם. ועיין עוד בססי' תקפ"ח ובדברינו לשס בס"ד:

נא

נא) שם בהגה. כי אם לצורך גופו וכו'. וה"ה נמי דשרי לטלטל הלולב לצורך גופו או מקומו. ט"ז סי' תרנ"ח סק"ג. א"ר שם או' א' אמנם התו"ש בסי' זה או' כ"ב תמה על דברי הט"ז הנ"ז דאיך כתב כן בפשיטות ולא שת לבו לדברי רמ"א שם שכתב דהוי כאבן והוא מדברי הר"ן והה"ע ומשמע דאסור לטלטלו גם לצורך גופו כמו אבן וטעמו של דבר נראה בפשיטות משום דהו"ל כמוקצה מחמת חסרון כיס דמסתמא מקפידין עליו שלא להשתמש בו שום תשמיש כדי שלא יפסל מחמת תשמישו וליכא לדמויי לשופר כלל עכ"ל. וכן הרב חמד משה שם או' ב' כתב על דברי הט"ז הנ"ז דלא דק והסכים לדבריו המחה"ש שם סק"ב יעו"ש. וכן השיג עליו המש"ז שם או' ג' ער"ה שם או' ב' ח"א כלל ס"ו או' י"ג. וכ"ה הסכמת האחרונים דלולב אסור לטלטל בשבת אפי' לצורך גופו ומקומו משום דאין עליו תורת כלי כלל ולענין אתרוג עיש בסי' תרנ"ח סעי' ב' בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

נב

בנ) [סעיף ה'] יש מתירין וכו'. הא דכתב יש מתירין משום דיש אוסרין כמ"ש בב"י יעו"ש. וע"כ כתב הט"ז סק"ד נראה דאין להקל בזה. וכ"כ הגר"א. ומ"מ במקום הפ"מ יש לסמוך ענ המתירין ר"ז או' כ"ב. וכ"ז דוקא אם יניח בתוך הכלי שאר דבר שאינו מיוחד לה אבל אם מונח שם דבר המיוחד לה כמו שום במדוכא ששוחקין בה או קצת תבשיל בקדירה לכ"ע מותר לטלטל הכלי אגב האוכל אפי' מחמה לצל כ"מ בב"י:

נג

גנ) שם. ע"י ככר וכו'. ואע"ג דק"ל דלא התירו ככר או תינוק אלא למת בלבד לא אתי למעוטי אלא הנך דברים הדומים למת שהם מוקצים מחמת גופם כמת כגון מעות ואבנים הדומים להם אבל כלים כיון דיש להם בל"ה היתר טלטול לצורך גופו ומקומו לכך מהני להו ככר או תינוק להתיר אף מחמה לצל. תו"ש או' כ"ג. לב"ש. וכ"ה בב"י. וכ"כ הט"ז בסי' שי"א סק"ה יעו"ש:

נד

דנ) שם. ע"י ככר וכו'. דה"ה אם נתן בה דבר אחר המותר לטלטלו. מ"א ס"ק י"ג. א"ר או' י"ג:

נה

הנ) שם. ע"י ככר וכו'. ועיין מש"ז או' ד' שנסתפק במוקצה מחמת חסרון כיס אם מותר לטלטל ע"י ככר או תינוק למאן דמתיר. ובתשו' רע"א סי' כ"ב כתב לאסור ורק באיזמל כיון דיש לו היתר לטלטל לצורך מילה כתב דיש להתיר אחר מילה לטלטל ע"י ככר או תינוק משום דדמי לכלי שמלאכתו לאיסור והיינו דוקא לטלטל האיזמל ע"י דבר שמותר בטלטול אבל לשומו בתיק המיוחד לסכין ולטלטלו אח"כ ע"י התיק ההוא אינו נראה דהא גם התיק עצמו מוקצה דהוי בסיס לדבר האסור יעו"ש. ועיין לעיל או' ז':

נו

ונ) [סעיף ו'] כל הכלים שנשברו וכו'. במשנה איתא כל הכלים שנשברו שבריהן ניטלין אם עושין מעין מלאכה אפי' אינו מעין מלאכתן הראשונה כגון שברי עריבה לכסות פי חבית וכו' ור' יהודה פליג וס"ל דבעינן דוקא מעין מלאכתן הראשונה כגון שברי עריבה לצוק לתוכה מקפה וכו' ופסקו הרי"פ והרא"ש והרמב"ם כת"ק כמ"ש בב"י וזהו פסק הש"ע. אבל אם אינם ראויים לכיסוי פי חבית אעפ"י שראויים לכסוי פי כלי קטן מחבית אין תורת כלי עליהם כלל. ר"ז או' כ"ט:

נז

זנ) ונראה דלהכי נקט המשנה כל הכלים הניטלין בשבת לאפוקי כלים שאינם ניטלין כגון שהם מוקצה מחמת חסרון כיס דאסור לטלטל שבריהם אפי' לצורך גופן ומקומן. וה"ה דאם מתחלה היו הכלים מלאכתן לאיסור ועכשיו הם ראוים למלאכת היתר אפ"ה אין בהם היתר טלטול אלא לצורך גופו ומקומו. וה"ה אפכא דאם מתחלה היה מלאכתו להיתר ועכשיו אינו ראוי אלא למלאכת איסור אסורים השברים לטלטל מחמה לצל אלא רק לצורך גופו ומקומו עו"ש או' י"ד א"ר או' י"ד:

נח

נח) שם. אפי' בשבת וכו'. וכ"ש כשנשברו מע"ש דאז כבר הוכנו למלאכה אחרת מבע"י ובזה גם ר' יהודה מודה דשרי דלא מקרי נולד. תו"ש או' כ"ה. וכ"ה בב"י:

נט

נט) שם. מותר לטלטל וכו'. ועיין בסי' תצ"ה בהגה די"א דנולד בשבת אסור אמנם אנן ק"ל כמ"ד נולד בשבת מותר כמ"ש לקמן סעי' כ"ז אבל ביו"ט ק"ל להחמיר בנולד כמ"ש שם בסי' תצ"ה בהגה יעו"ש וכ"כ הר"ז או' כ"ג מיהו לפעמים אסרו איזו נולד גם בשבת:

ס

ס) שם. עריבה לכסות בה. ולמ"ד נולד אסור בעינן שיהא ראוי למלאכתו ראשונה כגון שברי עריבה לצוק לתוכה מקפה ושל זכוכית לצוק לתוכה שמן. וה"ה אם עכו"ם עושה כלי בשבת אסור לטלטלו לדעה זו. מ"א ס"ק ט"ו, מיהו הא"ר או' ט"ו והתו"ש או' כ"ו השיגו על דברי המ"א הנז' וכתבו דלת"ק דק"ל כוותיה לא מקרי נולד כיון דראוי לשום מלאכה יעו"ש אבל המחה"ש מיישב דברי המ"א וכ"פ הר"ז או' כ"ד כהמ"א וע"כ כתב דשברי עריבה לכסות פי חבית וכו' הרי זה נולד וביו"ט אסור אלא א"כ נשברו בעיו"ט יעו"ש. מיהו במ"ש המ"א לענין עכו"ם שעשה כלי בשבת וכו' גם הא"ר מודה לו דהוי נולד והתו"ש שם כתב ע"ז דהיינו אם עשה העכו"ם מקב של ישראל ואז אפי' אם התחיל מע"ש וגמרו מקרי נולד כיון שנגמר ע"י אדם יעו"ש. ומ"מ לדידן בשבת מותר וביו"ט אסור. וכ"כ הר"ז או' כ"ג. ועיין לעיל סי' רנ"ב או' מ"ז ודוק:

סא

סא) שם. ושברי זכוכית לכסות וכו'. אפי' מונחין במקום שאין לחוש שיזוק אדם בהם, פרישה או' ה' ועיין לקמן או' ס"ג:

סב

סב) שם. אבל אם אינם ראויים וכו'. נראה דהיינו דוקא לטלטלן לצורך גופן שלא יגנבו אבל לצורך גופו או למקומו מותר הואיל דאתי מתורת כלי כמ"ש הרא"ש בקליפי אגוזים שמותר לצורך מקומו. פרישה או' ו' והביאו א"ר או' ט"ז וכתב שכ"מ מלבוש:

סג

סג) שם בהגה. ואם נשברו במקום שיכולין להזיק וכו'. אעפ"י שאינם ראויים למלאכה כלל ניטלים מידי דהוה אקון בכרמלית. ב"י בשם א"ח. ועיין לקמן סעי' ח"י.

סד

סד) שם בהגה. מותר לטלטל וכו'. ונראה דאם יכולין לטלטל בטלטול מן הצד יטלטלם ולא יטלטלם בהדיא. עו"ש או' ט"ו:

סה

סה) שם בהגה. שלא יזוקו בהם. אבל אם הוא של חרם אסור לפנותן ואעפ"י שדורס עליהן ברגלים ומשבר מ"מ דבר שאין מתכוין הוא וכמ"ש סי' של"ו סעי' ג' מ"א ס"ק ט"ז. ובכלבו ובא"ח מקור דין זה משמע לכאורה דגם בשל חרס מותר דלפעמים נתקל בה. א"ר או' י"ז. א"א או' ט"ז. וכ"ז לפנותן בידים אבל לדחותם ברגליו לכ"ע מותר כדלקמן סי' שי"א סעי' ח' דטלטול מוקצה בגופו מותר יעו"ש:

סו

סו) [סעיף ז'] חתיכת חרס שנשברה בחול וכו'. זהו לשון הטור והא דלא קאמר אפי' נשברה בשבת כבסעי' הקודם. כתב ב"י דהתם בכלים שנשברו והכא בכלי שנשבר ממנו חתיכה וכיון שהכלי עדיין משמש תשמישו הראשון וחתיכה זו שנשבר ממנו לא היתה ראויה לשמש בפ"ע הוי נולד עכ"ל. וא"כ לפי דבריו דוקא אם נשבר בחול מותר לטלטלו אבל אם נשבר בשבת אסור לטלטלו משום דהוי נולד גמור ולא דמי לסעי' הקודם. וכ"כ הלבוש דיש להחמיר כדברי הב"י. וכן הסכים הי"א בהגב"י כדברי מרן ז"ל יעו"ש. אמנם מורים ז"ל בד"מ או' ד' כתב על דברי הטור הנ"ז דהא דנקט נשברה בחול לאו דוקא אלא נקט משום סיפא דבעינן זרקה לאשפה מבע"י אבל אם לא זרקה עד שחשכה מאחר שבקידוש היום הוי מוכן לא פקעה מיניה תו שם כלי יעו"ש. וכ"כ הב"ח. מ"א ס"ק י"ז. א"ר או' י"ט. תו"ש או' כ"ח. ר"ז או' כ"ט הגר"א. חס"ל או' ה' ומ"מ נראה דיש ליזהר לכתחלה לחוש לדעת האוסרים או לדחותה ברגליו אם אפשר כמ"ש באו' הקודם:

סו) וכתב שם הב"ח דדוקא אם נשבר בחצר מותר לטלטלה אפי' נשבר בשבת כיון דחזי לכסות בה מנא אבל אם נשבר בר"ה אין לטלטלו אלא א"כ נשבר מבע"י יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ח"י. תו"ש שם. אבל המ"א שם כתב דאפי' נשבר בשבת בר"ה שרי לטלטל יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' כ"ט. והיינו לטלטלה בר"ה פחות מד"א. ר"ז שם:

סז

סז) שם חתיכת חרס שנשברה וכו'. אפי' היא קטנה דדרך הוא לפעמים לייחדה לכיסוי פי כלי קטן לפיכך יש תורת כלי עליה אעפ"י שלא יחדה עדיין. ר"ז או' כ"ט:

סח

סח) שם. כיון שבטלה וכו'. פי' ואז הוי דינו כמו עפר וצרורות ואעפ"י שראויין לכסות בהם כלים אסורים לטלטלם. עו"ש או' י"ז:

סט

סט) שם בהגה. דמוקצה לעשיר וכו'. מסתימת לשון הרב משמע אפי' שאינם בבית העשירים. אבל הב"ח פסק דוקא לעניים שהם בבית העשירים אבל לעניים שאינן בבית העשירים לא הוי מוקצה יעו"ש. ועיין עוד לקמן או' ק"ג ואו' רפ"ב:

ע

ע) שם. אבל דבר שאין בו שייכות כלי וכו'. כגון עששית של ברזל וטבלה וכן בקעת. אבל פתילה מקרי כלי כמ"ש הב"י סי' תקי"ד בשם ת"ה וכ"כ התו' בשבת דף מ"ז דפתילה שלימה מקרי כלי ושברי פתילה מקרי צרורות וא"כ מותר לטלטל פתילה שלימה לצורך גופו ומקומו. וכמ"ש סעי' ג' מ"א ס"ק ח"י. והתו"ש או' כ"ט כתב דמוכח מת"ה סי' פ"א דאפי' הודלק קצת ממנה מקרי כלי וכ"מ מתו' וסי' תק"א יעו"ש. וכ"כ המחה"ש. וכתב עו"ש המ"א ונ"ל דמכאן מרגלא בפומיה דאינשי דמותר לטלטל נר שלם של חלב או של שעוה ומ"מ טועין הן דאינו מותר אלא כשצריך לו לדבר היתר כמ"ש סעי' ג' עכ"ל. והמו"ק כתב כיון דלא חזי למאכל ותשמיש הו"ל כאבנים וצרורות ואפי' לצורך גופו ומקומו אסור. יעו"ש. והביאו שע"ת או' ט"ז. אמנם דעת האחרונים כהמ"א והתו"ש דלצורך גופו ומקומו שרי:

עא

עא) וכתב ב"י כתב בנו של הרשב"ץ על מקום שנוהגין שפעם ראשונה שמכניס אדם בנו לבהכ"נ מביא נר שעוה בידו אפי' בשבת אין בו איסור טלטול כיון שמע"ש חשבו להביאו דמחשבה מתרת לטלטל המוקצה כמ"ש סעי' ך' ע"כ. ול"נ דאין הנידון דומה לראיה דהתם ראויה להשתמש בהן בשבת משא"כ בנר של שעוה עכ"ל. ונ"ל טעם המקומות כיון שהקטן נוטלו בידו ליכא איסורא ומ"מ יש להחמיר. מ"א שם. ובשו"ת אדרת אליהו קובו ח"ב סי' ו' כתב דאין בדבר איסור לא מצד טלטול השעוה ולא מצד המקדיש בשבת ויו"ט יעו"ש. והביאו עיקרי הד"ט סי' י"ד או' כ"ד. ועיין לקמן סי' ש"ט סעי' א':

עב

עב) שם. כגון צרורות או אבנים וכו'. פשוט דה"ה חתיכת עץ שאינו כלי שאסור לטלטלו אפי' לצורך גופו כגון לתקוע אותו במקום בריח לדלת כמ"ש סי' שי"ג אם לא שעשה בו קצת מעשה תיקון קודם שבת כמ"ש המרדכי ס"פ כל הכלים וכ"כ בסי' זה סעי' כ"ב. וה"ה אם רוצה לסמוך בו איזה דף שישכב עליו. ורבים נכשלים בזה אבל ע"י עכו"ם שרי בכל אסור טלטול מוקצה כמ"ש סי' רע"ו סעי' ג' לענין טלטול נר. ט"ז סק"ז. מיהו הא"ר או' ך' כתב על דברי הט"ז הנ"ז דאינו נכון אלא גם ע"י עכו"ם אסור יעו"ש. והמש"ז או' ז' כתב דכוונח הט"ז להתיר לצורך העכו"ם או טלטול מן הצד יעו"ש. ועיין לעיל סי' ש"ז סעי' ה':

עג

עג) וכתב השה"ג פ' נוטל דאם המעות או אבנים בכלי עם דבר ההיתר אעפ"י שאינו בטל לגבי היתר מותר לטלטל הכלי לצורך מקומו. א"ר שם. ועיין סס"י ש"י:

עד

עד) [סעיף ח'] כל הכלים הנטלים בשבת דלתותיהן וכו'. אבל דלתות הבית אעפ"י שהן כלים לא הוכנו לטלטל לפיכך אם נתפרקו אפי' בשבת אין מטלטלין אותן. הרמב"ם פכ"ה דין ו' ומזה יש ללמוד דה"ה כלים המוקצים שנשברו בשבת אע"ג דעכשיו אין מוקצין (ר"ל שראויים לתשמיש אחר והוי כלים) אסורין. מ"א ס"ק י"ט. ומבואר באגודה דדלתות של לול של תרנגולים דינו כדלתות של בית גם בזה. א"ר או' כ"א. ועיין בסעי' שאח"ז:

עה

עה) שם. דלתותיהן שנתפרקו וכו'. בין שהדלת הוא מן הצד בין שהוא כיסוי ע"ג הכלים. ר"ז או' ל"ד:

עו

עו) שם. בין נתפרקו בחול וכו'. פי' ולא מבעיא נתפרקו בשבת דמותר דמוכנים הן אגב אביהן כי עייל שבת אלא אפי' בחול מותר. ולא דמי להא דשברי כלים בסמוך דשרי טפי בנשבר בע"ש מבשבת דהכא אכתי כלי הוא שראוי להתחבר עם הכלי משא"כ בשברי כלים שאינן כלי אלא מחמת שראוי למלאכה אחרת דאז גרע טפי כשנשברה בשבת דהו"ל נולד. כ"כ התו' ר"פ כל הכלים. ט"ז סק"ח:

עז

עז) בין נתפרקו בחול וכו' ואפי' מחמה לצל מותר לטלטלן. מש"ז או' ח':

עח

עח) [סעיף ט'] דלת של שידה וכו'. שיכולין ליטלה הימנה ולהחזירה שאינה מחברת להם כשלנו. לבוש ור"ל שאינם תקועים בהם בחוזק כמ"ש באו' שאח"ז:

עט

עט) שם. יכולין ליטלה מהם. דאין בנין וסתירה בכלים. ב"י. לבוש. עו"ש או' ך' מ"א סק"ך. ועיין לקמן רס"י שי"ד. והיינו אם אינם תקועים בהם בחוזק אבל אם הם תקועין בחוזק יש בפריקתן משום סותר. ר"ז בסי' שי"ג או' ט"ז:

פ

פ) שם. ואסור להחזירה גזירה שמא יתקע. רש"י פירש אין מחזירן מדרבנן גזירה שמא יתקע בחזקה בסכין ויתדות והו"ל גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש. אבל הרמב"ם פכ"ב דין כ"ה כתב דתוקע חייב משום בונה וכמ"ש בב"י יעו"ש. וכתב העו"ש או' כ"א דדברי הש"ע הם ע"פ פרש"י וכן משמעות הסוגיא דהתם יעו"ש. אבל המ"א ס"ק כ"א כתב על דברי הש"ע דאפי' בכלי שייך בנין גמור אם יתקע ודלא כהעו"ש. וכ"כ התו"ש או' ל"ב. ומשמע דמפרשים דברי הש"ע כדעת הרמב"ם דאע"ג דאין בנין וסתירה בכלים היכא שתוקע בחוזק חייב משום בונה. ועיין עוד לקמן סי' שי"ג סעי' ה':

פא

פא) שם ושל לול של תרנגולים וכו'. וצ"ל דלול דהכא מיירי כגון שבנאה מתחלה במחובר לקרקע דאם היתה מתחלה כלי בפ"ע אלא שחברה אח"כ לקרקע דינו כמ"ש לקמן סעי' יו"ד בכלי המתובר לקרקע בטיט יעו"ש. תו"ש או' ל"ג. אמנם המש"ז או' יו"ד כתב דשאני התם דהוא כיסוי בעלמא ומשו"ה מהני ניה בית אחיזה אבל הכא דיש ציר להדלת חמיר טפי ואפי' כשיש בית אחיזה להדלת אסור יעו"ש:

פב

פב) שם. דכיון דמחובר לקרקע וכו'. ומחייב משום בונה. הרמב"ם פ"י ומ"מ פכ"ב. מ"א ס"ק כ"ב. תו"ש או' ל"ג:

פג

פג) שם. דכיון דמחובר לקרקע וכו'. ומה שנוהגין בסעודות גדולות כדי להכניס אויר נוטלין בשבת ע"י נכרי סתימת העששית מן החלון נראה דאסור דדמי ללול של תרנגולים דאיכא משום בנין וסתירה כיון דמחברי בארעא דעיקר הוא כדעת רוב הפו' דכל מחברי בארעא איכא הכא משום בנין וסתירה אע"ג דאינו תוקע, ב"ח, וכ"כ ט"ז סי' שי"ג סק"ה מ"א בזה הסי' ס"ק כ"ב. א"ר או' כ"ב, תו"ש או' ל"ג. ומיהו עיין בשו"ת גוא"י אא"ח סי' קל"ה שהאריך להוכיח דליכא בזה חיוב חטאת אלא דאיכא משום שמה יתקע אם אינו רגיל בכך בכל יום אבל ברגיל בכך בכל יום גם איסור דרבנן ליכא ויש להקל לצורך גדול ובפרט ע"י עכו"ם. ועיין בס' החיים בדין התריסין שקורין לאדען דיש להתיר להסירן ולהחזירן אבל בכתבי הדע"ק השיג עליו ומ"מ אם עשה כן כמה פעמים קודם שבת יש להקל וכן בנטילת החלונות והחזרתן. א"ח או' ' שאח"ז ולקמן בסי' שי"ג או' נ"ט ודוק:

פד

פד) דלתות החלונות הם כדלתות הבית שהרי מחוברות לקרקע והוא שידות הדלת נכנסת בנקב המשקוף העליון והתחתון שהם מחוברים לקרקע ואף הדלתות שאין להם ציר מתוך עצמם אלא רצועה של ברזל תחובה בהן ונקובה בראשה ליכנס דרך בה ציר של ברזל הואיל ואף ציר זה תחוב בכותל מחובר לקרקע הוא ואסור אף ברפויין ויש מקילין שלא לדין את זו כמחובר לקרקע ומ"מ אף לדעת זה בדלתות הבית הגדולות העשויות בדרץ זה אסור שכבדן קובעתן. מאירי. פת"ע או' כ"ו:

פה

פה) [סעיף יוד'] כסוי בור ודות. בור בחפירה דות בבנין בתוך הקרקע. רש"י עירובין ק"ב ע"ב, וכ"מ בגמ' ב"ב דף ש"ד ע"א. וכן פי' רשב"ם שם. אבל הרמב"ם בפי' המשנה לשם פירש דות בנוי על הקרקע. וכן פי' הרע"מ שם בפי' המשנה. אמנם הרמב"ם בחיבורו לה' מכירה פכ"ה משמע שחזר כפי' רשב"ם יעו"ש. וכ"כ התיו"ט שם בפי' המשנה יעו"ש. ונראה שלכך חזר משום דלשון הגמ' משמע כפי' רש"י ורשב"ם. ועיין עוד לקמן רס"י תקפ"ז בס"ד:

פו

פו) שם. כסוי בור ודות וכו'. ר"ל שאינו מחובר כלל אלא מונח בלי חיבור כדי לכסות וכשנוטלו אין שייך בנין וסתירה ואפ"ה כיון שהם כסוי קרקעות מיחזי כבונה למראית עין משא"כ כשיש להם בית אחיזה מוכחא מילתא דלמשקל ואהדורי עביד ולא מחזי כבונה. לב"ש:

פז

פז) שם. אין בטלין וכו'. משמט דוקא ליטול הכסוי מבור ודות אסור באין בית אחיזה דהוי כסותר ובונה הא אם מונחים במקום אחר שרי לטלטל אף באין בית אחיזה דלאו מקצין הם. מש"ז או' יוד. והיינו אם ייחדן או הכינם לכך כמ"ש בא"א או' כ"ג. אבל הר"ז או' ל"ז כתב דאף אם ייחדם או הכינים אם אין לו בית אחיזה אסור לטלטלו ומשמע דאפי' אינו על הבור אסור לטלטלו כל שאין בו בית אחיזה כיון שמיוחד לבור ודות יעו"ש. וכ"כ הלב"ש:

פח

פח) שם. דאז מוכח שהוא כלי. ומשמע לכאורה ס"פ כל הכלים דאפי' שיש לו בית אחיזה אין היתר אלא בתיקנו לכך וכ"מ ברמב"ם אלא דמש"ע ולבוש לא משמע הכי אלא דוקא בכיסוי של כלים שאין להם בית אחיזה צריך תיקנו לכך וצ"ע. א"ר או' כ"ג:

פט

פט) שם. אפי' הם מחוברים בטיט. פי' הכלי מחובר לקרקע בטיט מלמטה. ט"ז סק"י. א"ר או' כ"ד תו"ש או' ל"ה. והיינו שהיה מתחלה כלי ואח"כ חיברו בטיט דאלו מחובר מתחלתו אסור לב"ש:

צ

צ) שם. והוא שתקנו וכו'. דהיינו שיתקנו בענין שיהא נראה עומד לכך. עו"ש או' כ"ד:

צא

צא) שם. שתקנו ועשה בהם מעשה וכו'. ולא דמי לחרס בסעיף ז' משום דהתם היה מתחלה תורת כלי עליו קודם שנשבר משא"כ בזה ולהכי בעינן שתקנו או שנשתמש בהם מבע"י דומיא דחריות בסעי' ך' וכ"ש חשב דמהני דעדיף טפי מנשתמש כמבואר בסעי' ך' והא דנקט ועשה בהם מעשה תיקון מעליא נקט. תו"ש או' ל"ו:

צב

צב) שם. הקבורות בקרקע לגמרי וכו'. פי' שאינו מגולה ממנה אלא פיה וגזרו בה משום דאיכא למיחלף בכסוי בור ודות. עו"ש או' כ"ו, תו"ש או' ל"ז, ר"ז או' ל"ז.

צג

צג) שם. צריכות בית אחיזה. וכן תנורים שלנו הבנויים ע"ג קרקע דין כיסויים ככסוי הדות שצריך בית אחיזה. ר"ז שם:

צד

צד) [סעיף יא'] מחט שלימה מותר לטלטלה וכו'. לצורך גופה או מקומה כדין דבר שמלאכתו לאיסור. וליטול את הקוץ לצורך גופה מקרי. כ"מ בסה"ת סי' רנ"ז וג"מ, הא"ר או' כ"ו, לב"ש. וכ"ש שמותר לטלטלה אם מונחת במקום שיכולין להזיק ובזה אפי' אם ניטל חודה או חורה שבטלה מתורת כלי מותר וכמ"ש לעיל סעי' ו' בהגה:

צה

צה) שם. ליטול בה את הקוץ. אבל מחמה לצל אסור מפני שמחט מלאכתה לאיסור. עו"ש או' כ"ז ועיין לעיל סעי' ג':

צו

צו) שם. ליטול בה את הקוץ. ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה כדאיתא ריש פ"י דסנהדרין. מ"א סי', שכ"ח ס"ק ל"ב. והיינו היכא דאפשר ליזהר אבל אם א"א להזהר מ"מ מותר כיון דעכ"פ ליכא כ"א איסור דרבנן ובמקום צער מותר. מחה"ש שם:

צז

צז) שם ניטל חודה וכו'. דשברי מתכות אדם זורקה לבין שברי מתכות ובטל שם כלי מעליה. ב"י בשם רש"י. לבוש, ט"ז סק י"א. ונראה דאם יחדה מבע"י לאיזה תשמיש דהוי כלי. ט"ז שם. והביאו א"ר או' כ"ז וכתב וכבר נשמע זה להדיא מדברי הש"ע ולבוש סי' ש"ג סעי' י"ט יעו"ש:

צח

צח) שם. ניטול חודה וכו'. ובנשבר חודה או חורה ויחדה לתשמיש אחר שרי לטלטלה אפי' מחמה לצל כדין כלי שמלאכתו להיתר. מש"ז או' י"א. ועיין לעיל סעי' ד':

צט

צט) שם. וחדשה שלא ניקבה וכו'. דזימנין דמימלך עלה ולא נקיב לה ומשוי לה מנא כמו שהוא ולנטילת קוץ ב"י, לבוש ט"ז שם:

ק

ק) [סעיף יב'] שיירי מחצלות וכו'. מדברי הרמב"ם פכ"ו משמע דאפי' אין בהם שלש על שלש שרי במחצלות דלא בעינן שלש על שלש אלא במטלניות. עו"ש או' כ"ט, א"ר או' כ"ח' תו"ש או' מ' מש"ז או' י"א. ואפי' מחמה לצל מותר לטלטלם. מש"ז שם:

קא

קא) שם. מותר לטלטלם וכו'. דמחצלת גופא למאי חזיא לכסויי ביה עפרא הני נמי חזיין לכסויי בהו טינופת. שבת קכ"ה ע"א. תו"ש שם:

קב

קב) שם. ואם זרקם לאשפה מבע"י וכו'. דהו"ל כצרורות שבחצר ודמיא לשברי חבית שזרקן לאשפה מבע"י דאסירי. הה"מ פכ"ו בשם הרמב"ן ב"י. ולפ"ז נראה דמחצלת שלימה אפי' זרקה מבע"י לאשפה מותר לטלטלה כיון דעדיין שם כלי עליה:

קג

קג) [סעיף יג'] אם יש בהם ג' אצבעות וכו'. דחזיא לעניים. והיינו בביתעניים ואפי' לעשירים שבבית עניים לא הוו מוקצה שהכל נמשך אחר דעתו של בעל הבית וכ"כ התו' להדיא פ' מפנין (שבת דף קכ"ז ע"ב) ד"ה כיון דחיזא לכהן. ב"ח א"ר או' כ"ט. ואם הוא ג"ט על ג"ט אף לעשירים בביתם מותר א"ר שם. תו"ש או' מ"א ר"ז או' מ"א. והא דמותר לטלטלם היינו כ"ז שלא זרקם לאשפה מבע"י וכמ"ש בסעי' הקודם:

קד

קד) שם. ואם לאו אסור. דכיון שאין בהם ג' על ג' לא חזיין לא לעניים ולא לעשירים ב"ח. והו"ל כאלו זרקה לאשפה ובטלה מהיות עוד כלי. תו"ש או' מ"ב. ומשמע דאפי' לצורך גופם ומקומם אסור לטלטלם וכ"כ המש"ז או' י"ב. אבל באו' י"א דקדק מלשון הרמב"ה דדוקא מחמה לצל אסור אבל לצורך גופו ומקומו שרי הואיל והוה שם כלי עליו ולא דמי לאבן וצרור יעו"ש. ועיין לעיל או' ס"ב:

קה

קה) שם. ויש מתירין וכו'. משום דחזו לקינוח ולא גרעי מחרס קטן. ב"י. לבוש. מ"א ס"ק כ"ו ומשמע אפי' מחמה לצל שרי. א"א או' כ"ו ומש"ז או' י"ב. והעיקר כסברה ראשונה אלא א"כ יחדם לכך שרי. ר"ז או' מ"א. ועיין לעיל סי' י"ג או' ז':

קו

קו) שם. טליתות של מצוה. לפי שאדם בודל מהם מלהשתמש תשמיש מגונה כגון קינוח ומבטלם בדעתו שלא להשתמש בהם כלל והרי בטל תורת כלי מעליהם ואסור לטלטלם לבוש. והיינו בפחות מג' על ג' אבל ג' על ג' ראויה למידי דחשוב והיינו לעניים כדלעיל. א"ר או' ל'. וכ"מ בר"ז או' מ"א:

קז

קז) שברי התנור מותר לטלטלם והרי הם ככל הכלים שמלאכתן להיתר. הרמב"ם פכ"ו דין ו' והיינו בנשברו בע"ש דאע"ג דהתנור מלאכתו לאיסור: השברים מלאכתו להיתר אבל נשברו בשבת הוו מוקצה. מש"ז או' י"א:

קח

קח) [סעיף יד'] מנעל חדש וכו'. הא דנקט חדש לאשמעינן רבותא דאפי' מנעל חדש שע"ג הדפוס ואינו רפוי דאיכא למימר לאו גמר כלי הוא כל זמן שמחוסר הוצאה ולענין שבת אסור לטלטלו וכר"א קמ"ל דליכא איסורא אפי' בחדש ואצ"ל בישן' שע"ג הדפוס דכבר היה כלי מקמי שניתן הדפוס בתוכו דפשיטא דשרי. ב"ח. ט"ז ס"ק י"ג:

קט

קט) שם. מותר לשמטו וכו'. וה"ה דמותר ליקח הדפוס מתוכו כיון שהוא כלי וכמ"ש בסמוך לגבי חלוק. ב"ח. ט"ז שם. מיהו הא"ר או' ל"ב כתב דאם אפשר ליקח המנעל מעל הדפוס אסור ליקח הדפוס מתוך המנעל יעו"ש. וכן התו"ש או' מ"ו פקפק בדברי הב"ח והט"ז הנ"ז ומ"מ לענין דינא מסכים עמהם וכ"פ הר"ז או' מ"ב. מש"ז או' י"ג. ח"א כלל ס"ו או' ה':

קי

קי) שם. כיון דשם כלי עליו וכו'. פי' הדפוס הוא כלי שמלאכתו לאיסור ומותר לטלטלו לצורך מקומו כלומר לצורך המנעל שהדפוס נתון לתוכו. ב"י. ב"ח. ט"ז שם:

קיא

קיא) [סעיף טו'] סנדל שנפסק רצועה הפנימית וכו'. פרש"י שהסנדל יש לו שני מקומות שקבועים בו הרצועות אחד מבחוץ ואחד מבפנים לבין הרגלים כעין שיש למנעלים שלנו וכשנפסק הפנימי ראוי הוא לתקנו ואעפ"י שתיקונו ניכר וגנאי הוא מ"מ לצד פנים לא מתחזי וכשנפסק החיצונה אינו הגון שוב לתקנו עכ"ל. ונראה מ"ש כעין שיש למנעלים שלנו הם המה שאין להם עור ע"ג הרגל רק רצועה א' מחברם זה לזה והרצועה חוגרן מע"ג הרגל יחד בחגור שמחובר בראש אחד מן הרצועה ונקראין בל"א פאנטאפ"ל וכן פרש"י בהדיא אסנדל פ' אלו קשרים (שבת דף קי"ב ע"א) יעו"ש. פרישה או' י"ב ועיין באו' שאח"ז:

קיב

קיב) שם. בטל מתורת כלי וכו'. דגנאי הוא לתקנו כיון שניכר מבחוץ. ונראה דבמנעלים שלנו אעפ"י שנפסקה הרצועה עדיין חזי ללבישה ותורת כלי עליו דדוקא מנעלים שלהם שהיו פתוחים לגמרי מלמעלה וצדדיו של עץ או של עור קשה והרצועה נקשרת ע"ג הרגל כמ"ש רש"י ואם נפסקה לא היה יכול לנועלו משא"כ שלנו, מ"א ס"ק כ"ח. א"ר או' ל"ה תו"ש או' מ"ז. ר"ז או' מ"ה:

קיג

קיג) שם. לכרוך עליו גמי לח וכו'. ונראה דבחוט או משיחה אסור דלמא מבטיל ליה והוי קשר של קיימא. מ"א ס"ק כ"ט. תו"ש או' מ"ח. ר"ז או' מ"ד. והיינו דוקא בקשירה אבל בעניבה מותר. א"א או' כ"ט:

קיד

קיד) שם. שלא יפול מרגלו. דבכרמלית לא מינטר התירו זאת שלא יאבד. לב"ש:

קטו

קטו) שם. ובחצר שהוא נשאר שם אסור, ונראה דאם רבים שם וגנאי לו לילך בלא מנעל שרי משום כבוד הבריות. מ"א סק"ל. א"ר או ל"ו תו"ש או' מ"ט:

קטז

קטז) [סעיף טז'] יכול לשומטו מעל הקנה. ואף שמטלטל את הקנה ע"י טלטול מן הצד שרי כיון שהוא לצורך החלוק שהוא דבר המותר כמ"ש סי' שי"א סעי' ח' תו"ש או' ן' והגם דלעיל סעי' י"ד אסור לשמוט המנעל אם לא דדפוס כלי הוא והכא קנה לאו כלי הוא י"ל דהתם איכא טלטול מעליא מפני שהוא מהודק ולפיכך אם לא היה תורת כלי על הדפוס היה לנו לאסור אבל הכא שהוא רפוי הרבה לא יש כי אם קצת טלטול מן הצד ולצורך דבר המותר שרי כנ"ז:

קיז

קיז) שם. אבל ליקח הקנה וכו'. וא"ת כיון שנשתמש בו מבע"י לשתרי כמ"ש סעי' ך' וי"ל דאינהו לא הוה ארחייהו ליחודי קנים לכתונת. ר"ן. וא"כ בקנים שלנו המיוחדין לתלות עליו שרי. מ"א ס"ק ל"א. וכ"כ האחרונים:

קיח

קיח) שם. לפי שאינו כלי. והוי מוקצה מחמת גופו דאסור אף לצורך מקומו. לב"ש:

קיט

קיט) שם. אפי' הוא מלאכתו לאיסור. כגון קנה של אורגים דחשיב מלאכתו לאיסור כמ"ש הרמב"ם ריש פכ"ו וכן הסכים הה"מ שם ולצורך מקומו שרי וכמו במנעל לעיל סעי' י"ד:

קכ

קך) שם. כירה שנשמטה וכו'. גזירה שמא יתקע. גמ' ופרש"י והוי בונה. וכ כ העו"ש או' ל"ד. מ"א ס"ק ל"ב. ר"ז או' מ"ז:

קכא

קכא) שם. אפי' אחת מירכותיה וכו'. וכ"ש אם נשמטו שתים טור. ופרש"י ירכותיה. פטפוטים שלה כעין רגלים:

קכב

קכב) שם הגה. וכן ספסל ארוך שנשמט וכו'. ונראה דדוקא בנשמט קאסר דבזה אפשר לחברו ואין בו איסור רק אם יתקע וע"כ אסרו אפי בלא תקע דשמא יתקע אבל אם נשבר רגל אחד דלא שייך בזה שמא יתקע אלא צריך לעשות רגל אחר לזה לא חיישינן. ורמ"א דנקט כאן אפי' אם נשברה מבע"י לאו דוקא הוא אלא נשמטה קאמר. ותו נ"ל דאם נשמט הרגל כבר ואין כאן אותו רגל כלל אלא הספסל עומד כך בלא רגל ההוא אין איסור לסמוך אותו על ספסל אחר דכאן אין שייך שמא יתקע ובפרט במקום שהוא צורך בית המשתה בשבת דיש להקל. ט"ז ס"ק י"ד. א"ר או' מ"א. תו"ש או נ"ו. ולכן נ"ל דמותר להניח דף על ספסלים או על חתיכת עץ שהכינם מע"ש לכך דל"ש בזה שמא יתקע. ח"א כלל מ"ד או' ו':

קכג

קכג) שם בהגה. אלא א"כ ישב עליה וכו'. דלא גרע מחריות של דקל כמ"ש סעי' ך' דימ סס"י שי"ג. והטעם כיון דישב עליה כך מבע"י שוב לא חיישינן שמא יתקע. עו"ש או' ל"ו. מ"א ס"ק ל"ג, א"ר או' מ"ב וכתב ודלא כהמי"ט תו"ש או' נ"ה. ר"ז או' מ"ז:

קכד

קכד) שם בהגה. גם אסור להכניס וכו'. פי' אפי' שלא בחוזק משום חשש בנין אם יתקע. ט"ז ס"ק ע"י. והיינו אף שישב עליו בע"ש בסמיכה דמותר לטלטלו אפי"ה אסור להכניס הרגל כך ברפוי גזירה שמא יתקע. מש"ז או' ט"ו. ואם הוא לעולם רפוי שרי כמ"ש סי' ש"ג סעי' ו' מ"א ס"ק ל"ד תו"ש או' נ"ו ר"ז שם ועיין עוד לקמן סי' שי"ג סעיף ח':

קכה

קכה) [סעיף יז'] לבנים שנשארו מן הבנין וכו'. משמע דמסתמא עומד לכך וא"צ מחשבה לזה אבל בתשו' הרא"ש כלל כ"ב כתב דבעינן מחשבה לזה. א"ר או מ"ג. וכ"כ התו"ש או' נ"ז:

קכו

קכו) שם. אלא למזגא עלייהו. והוי תורת כלי עליהם. ב"י בשם רש"י. מ"א ס"ק ל"ה ומותר אף מחמה לצל. א"א או' ל"ו. ומשמע דאם נשברו כל שראוי למידי הוה כדין שברי כלים בסעי' ו' וסעי' ז' יעו"ש א"א או' ל"ה:

קכז

קכז) שם. אלא למזגא עלייהו. ומיהו אי לא הוי חזו למזגא עלייהו היה צריך לעשות מעשה כבסע"י ך' תו"ש או' נ"ז:

קכח

קכח) שם. ואסור לטלטלם. ואפי' לצורך גופו כגון לכסות בו הפך אסור דאינו דומה לשברי כלים דאתיא מכלים וכ"ש לצורך מקומי. פרישה או' י"ז, ולא מהני מחשבה. א"ר או' מ"ג. א"א או' ל"ו. ודינייהו כדין אבנים דסעי' כ"א וסעי' כ"ב:

קכט

קכט) [סעיף חי'] קוץ המונח בר"ה וכו'. ודין גחלת המונח בר"ה הלא כתוב בסס"י של"ד:

קל

קל) שם. קיץ המונח בר"ה וכו'. כתב הריב"ש סי' ת"א דוקא קוץ דק שאינו ניכר הוא דהתירו חז"ל משום הזיקא אבל קוץ גדול ודאי לא התירו בזה כיון דניכר לכל וממילא ישמרו את עצמם ממנו והביא ראיה מהא דכתב בה"ג דאף בגחלת של מתכת נמי שייך איסור דאורייתא משום מצרף כמ"ש הר"ן (ועיין לקמן ססי' של"ד) אלא דמשום סכנה התירו בזה כיון דאין חומה ניכרת כ"כ דאף בתר דאזיל סומקא יש בו כח לשרוף ולכך שרי אבל בשל עץ דכל זמן שהוא שורף הוא אדום וניכר לכל לכך אינו מותר אלא לר"ש דס"ל שאינו אלא מדרבנן וכו' וה"ה לדידן נמי דלא ס"ל כבה"ג יש לחלק בהכי בין ניכר לאינו ניכר עכ"ד. והסכים לדבריו התו"ש או' נ"ט וכתב דהמ"א הביא הדברים בקיצור ותמה עליו ועי"ש מה שתירץ לכל קושיות המ"א יעו"ש. ומיהו הרשב"ץ בתשו' ח"א סי' קל"ז כתב דזה החילוק בין דברים הנראים לשאינן נראים אינו נכון לאסור שבות במקום היזק דהא אמרינן פ' המניח שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ומוצאין ממון כ"ש שנדחה שבות יעו"ש והביאו ברכ"י או' א' אמנם הער"ה או' ח' כתב דבחי' הרשב"א מוכח בהדיא כהריב"ש דאפי' שבות דרבנן אסור יעו"ש:

קלא

קלא) שם מותר לטלטלו וכו'. וצ"ע אם יש להתיר באבן כי נראה דלא התירו אלא בדבר שלא יהא מונח שם מע"ש דלא הו"ל לסלקו מאתמול דאם לא כן היה מותר לסקל אבנים בשבת אלא כדאמרן. מ"א ס"ק ל"ז. ולא נהירא דקוץ משמע דמונח מע"ש וגם מפרש"י ריש דף מ"ב משמע הכי בגחלת של מתכת. א"ר או' מ"ה. ומ"מ דעת האחרונים כהמ"א ולאו מטעמיה אלא משום דלא התירו אלא דבר שיש. בו היזק כמו קוץ ולא באבן:

קלב

קלב) שם. מותר לטלטלו וכו'. ואם יש נכרי עדיף לטלטלו ע"י נכרי. פרישה או' ח"י:

קלג

קלג) שם. פחות מד' אמות. עד שיסלקנו לצידי ר"ה. רש"י שם, ר"ז או' מ"ט:

קלד

קלד) [סעיף יט'] אסור לטלטלו. שאין עליו תורת כלי. רמב"ם פכ"ו דין ז' ונ"ל דטעמא דהוי כאחד מדלתות הבית וכמ"ש סעי' ח' מ"א ס"ק ל"ח, תו"ש א' ס"א. ומשמע אף לצורך גופו ומקומו אסור ושל שובך לצירך גופו מותר. א"א או' ל"ח:

קלה

קלה) שם. מותר לנטותו וכו'. וסולם שהיה מחובר לקרקע ונפרד ביום שבת אסור לטלטלו כמ"ש לעיל או' ע"ד לגבי דלתות הבית יעו"ש:

קלו

קלו) שם. מותר לנטותו וכו'. וה"ה דמותר להוליכו ממקום למקום אלא רק משובך לשובך אסור שמא יבא לידי צידה. פרישה או' ו' וא"כ משמע כ"ש סולמות קטנים העשויים ליטלטל בבית מזוית לזוית דמותר לטלטלם:

קלז

קלז) [סעיף ך'] חריות של דקל שקצצם לשרפה וכו'. משמע הא קצצם בסתמא לא אסירי משום דאיכא דקיימו לישיבה ואיכא דקיימו לעצים וכשקצצם לעצים נאסרו אבל בסתם לא נאסרו. כ"מ בהה"מ פכ"ה דין כ"א. וכ"כ מ"א ס"ק ט"ל. א"ר או' מ"ז. תו"ש או' ס"ב. ומיהו בעצים שלנו שאין עומדים לישיבה כתב מ"א סק"מ דמעשה בעינן כמו בסעי' כ"ב א"ר שם, תו"ש שם:

קלח

קלח) זמורה שיש בראשה עקמומית כעין מזלג שראוי לתלות בו דלי ולמלאות בו אעפ"י שחושב עליו מע"ש למלאות בו אסור למלאות בו בשבת אלא א"כ היא קשורה בדלי מע"ש דחיישינן שמא תהיה ארוכה ויקטמנה מתוך שהיא רכה ונוחה לקטום ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש. הרמב"ם פכ"ג ובגמ' ד' קכ"ה. מ"א שם. ומשמע דאם היא קשה דליכא חשש שמא יקטום סגי אם יחדה לכך מבע"י ומותר לטלטלה. ומשמע שם בגמ' דמחובר לקרקע אפי' למטה מג' אסור להשתמש ממנה אלא א"כ קשר ולא מהני מחשבה. מ"א שם. ור"ל דמבואר בסי' של"ו דמותר להשתמש במחובר שהוא פחות מג' והיינו כגון לישב עליו אבל להשתמש ממנה אסור משום מוקצה אלא א"כ קשורה בדלי לב"ש. וכגון לשאוב מן המעין שאינו עמוק. א"ר או' ג"ן. וכן פרש"י שם בגמ':

קלט

קלט) שם. ואסור לטלטלם. היינו טלטול ממש אבל לישב עליהם כשאין מזיזן ממקומן ודאי שרי. כ"כ המאירי, ואפי' כשמזיזן ע"י ישיבתו מצדד המ"א ס"ק מ"א להקל משום דטלטול מן הצד הוא כל זמן שאין מזיזם בידים וכן הסכים המאירי רק שכתב דבמקום שאין צורך ראוי לפרוש מזה. וכ"כ מ"ב או' פ"ב. ועיין לקמן או' קמ"ה:

קמ

קמ) שם. מותר לישב עליהם וכו'. היינו אפילו לטלטלם כדי לישב עליהם. ר"ז או' נ"א:

קמא

קמא) שם. או אם חשב וכו'. אכ"ש דלעיל קאי לומר דגם אם חשב עליהם הוי נמי כ"ש דשרי דאם ישב מהני כ"ש חשב ולא זו אף זו קתני דלא זו דקשרן הוי כ"ש דשרי אלא אפי' חשב הוי כ"ש דשרי דחשב עדיף מושב. תו"ש או' ס"ג. ואע"ג דהזמנה לאו מילתא היא שאני הכא דאיסורא משום מוקצה ובמחשב עליה גלי דעתיה דלא מקצי דעתיה מיניה. פרישה או' כ"א:

קמב

קמב) שם. אפי' בחול. פי' שחשב עליהם שישב עליהם בחול ולא חשב שישב עליהם בשבת. פרישה או' כ"ב מיהו בא"ר או' מ"ח כתב בשם כמה פו' דבמחשבה לחול לא מהני אלא א"כ חשב לישב עליהם בשבת יעו"ש:

קמג

קמג) [סעיף כא'] אבל נדבך של אבנים וכו'. שאין מחשבה מועיל לאבן לעשותה כלי. ט"ז ס"ק ט"ז ומיהו אם יחדה לכך לעולם מועיל כמ"ש לקמן סעי' כ"ב ובדברינו לשם או' קנ"ב:

קמד

קמד) שם. אסור לישב עליהם וכו'. דבשלמא חריות איכא דקיימו לישיבה ואיכא דקיימו לעצים וכאן לא נאסרו אלא מפני מחשבה שקצצן לשריפה ומפני כך מחשבת ישיבה מוציאה מידי מחשבת שריפה אבל נדבך של אבנים ליכא דקאי לישיבה לפיכך צריך מעשה להוכיח שהן לישיבה. ב"י בשם הה"מ פכ"ה. מ"א סק"מ:

קמה

קמה) שם. אסור לישב עליהם וכו'. דהיינו לטלטלם כדי לישב עליהם דישיבה לחודה ודאי שרי בכל עניין דטלטול ע"י גופו לא שמיה טלטול כמ"ש סי' שי"א סעי' ח'. מ"א ס"ק מ"א, תו"ש או' ס"ד, ר"ז או' נ"ב:

קמו

קמו) שם. אלא א"כ למדום. ואין מעשה הסידור מועיל אלא לטלטול של צורך הישיבה אבל לצורך מקומו או לצורך אחר אסור. ר"ז שם:

קמז

קמז) שם הגה. ויש אומרים וכו'. הוא דעת המרדכי דס"ל כבה"ג דנדבך דמיא לחריות דגם נדבך איכא דקאי לישיבה ולא דמי לאבך בסעי' כ"ב. תו"ש או' ס"ה:

קמח

קמח) שם בהגה. דדין אבנים וכו'. פירוש דמועיל מחשבה כמו שמועיל בחריות. עו"ש או' מ"ג:

קמט

קמט) שם בהגה. וי"א דדין אבנים וכו'. הלבוש לא העתיק דברי הגה זו כדרכו הנהוג להעתיק דברי רבו וכן הר"ז לא הביא דברי מור"ם ז"ל ומשמע דדעתם לפסוק כהרמ"ם שהם סתם הש"ע דיש לחלק בין אבנים לחריות. וכ"נ דעת מ"א ס"ק מ"א. וכ"נ דעת האחרונים:

קנ

קנ) [סעיף כב'] אסור לכסות פי החביות וכו'. ר"ל אסור לטלטל אבן או בקעת עץ לכסות בהם פי החבית או לסגור וכו' ר"ז או' ג"ן:

קנא

קנא) שם. אעפ"י שחשב וכו'. ואף אם כבר נשתמש בהם תשמיש זה פעמים רבות בחול וגם חשב עליהם מבע"י להשתמש בהם תשמיש זה בשבת אין זה מועיל כלום אלא א"כ יחדם לכך לעולם שאז ירד עליהם תורת כלי ע"י שנתיחדו לתשמיש זה לעולם. ר"ז שם:

קנב

קנב) שם. אלא א"כ יחדה לכך לעולם. ודע דגם בנדבך סגי ביחוד לעולם אף לדעת הרמב"ם והמחבר כמו באבן על פי החביות לדעת הרשב"א והר"ן והא דכתב דצריך מעשה אורחא דמלתא נקט לפי שאין דרך לייחדה לכך לעולם אבל באמת סגי ג"כ ביחוד לעולם. תו"ש או' ס"ו:

קנג

קנג) שם. אבל יחדה לשבת זו בלבד לא. אלא א"כ עשה מעשה וכמ"ש סעי' כ"א. מ"א ס"ק מ"ב. ואז מותר לטלטלם לצורך אותו דבר שהוכנו לו אבל לא לצורך אחר. ר"ז או' נ"ג:

קנד

קנד) שם. ביחוד לשבת אחת סגי. ולא דמי לסעי' כ"א דשאני התם שאין האבן עשויה לישב עליה משא"כ הכא דאורחא בהכי. וכ"מ סי' ש"ג סעי' כ"ב דמיירי נמי באבן עגולה דאורחא בהכי ולהכי מהני יחוד. מ"א ס"ק מ"ג ומותר לטלטלה גם לכל צרכיו. ר"ז שם:

קנה

קנה) שם. ביחוד לשבת אחת סגי, וכן אם נשתמש בה כבר תשמיש זה מבע"י אפי' פעם אחת. בלבד הוכנה לכך אעפ"י שלא חשב עליה לשבת זו. ר"ז שם:

קנו

קנו) שם. ויש מי שאומר דלא שנא. ר"ל דבשניהם בעינן יחוד לעולם. והי"א מוסיפים באבן דכיסוי דבעינן מעשה. לב"ש וכ"כ התו"ש או' ס"ו יעו"ש:

קנז

קנז) שם הגה. ועיין לעיל סי' רנ"ט דביחוד סגי. היינו מ"ש שם סעי' א' גבי מוכין דסגי ביחוד לעולם. ולפי דעת המרדכי (היא סברת י"א שהביא הש"ע שצריך מעשה של תיקון) צ"ל דהא דסגי שם ביחוד והוא ש"ס ערוך היינו דוקא יחוד ע"י מעשה. תו"ש או' ס"ז. ומיהו מ"ש התו"ש דצריך יחוד לעולם כבר כתבנו לשם או' ה' דא"צ לעולם יעו"ש. ובענין אותם אבנים שמטמינים בהם אפי' לדעת המרדכי א"צ תיקון של מעשה אלא ביחוד לעולם סני כמ"ש המ"א ס"ק מ"ד. יעו"ש וכ"כ התו"ש שם. וכ"פ הש"ע בסי' רנ"ט סעי' ב' ועיין בדברינו לשם או' ט"ז:

קנח

קנח) [סעיף כג'] להבריח הזבובים. ובלבד שיזהר שלא יהרוג הזבובים. כלבו. עו"ש או' ן' א"ר או' נ"ג. ועיין לקמן סי' שט"ז או' ל"א:

קנט

קנט) שם. להבריח הזבובים. וה"ה לאיים על התינוקות שיכם בהם. ט"ז ס"ק י"ז. א"ר או' נ"ד. ובהא סגי ביחוד לשבת אחת דאורחיה בכך ואם אין אורחיה בכך צריך יחוד לעולם. תו"ש או' ס"ח אבל אסור לומר לעכו"ם שיתלוש לו ענף מן המכבדות שמכבדין הבית (להכות בו התינוקות) אלא א"כ הוציאו מן המכבדות ויחדו לכך מע"ש. ט"ז שם. א"ר או' נ"ד. ר"ז או' נ"ה ומ"ש שם התו"ש על דברי הט"ז הנ"ז עיין מה שמיישב המש"ז:

קס

קס) שם. כיון דלצורך חתכו וכו'. והיינו כיון דיחדו לכך וכמ"ש סעי' כ"ב. מ"א ס"ק מ"ה. ור"ל דלאו דוקא חתכו מדקל לשם זה דעשה מעשה אלא דה"ה אם היה מונח ענף מדקל ויחדה לכך שרי כבסעי' כ"ב ואף אם קצצן לשריפה ויחד לזבובים אח"כ מהני כבסעי' ך' חריות וכו' הואיל וראוי לכך מהני ביחוד לשבת א' ולי"א לעולם יעו"ש. א"א או' מ"ה. וכ"כ הלב"ש:

קסא

קסא) שם. עשאו כלי גמור. ומותר לטלטלו כשאר כל הכלים ר"ז או' נ"ה:

קסב

קסב) [סעיף כד'] אם חשב עליהם וכו'. והטעם כיון שחשב עליהם הוסר מהם איסור מוקצה וכמ"ש לעיל או' קמ"א גבי חריות יעו"ש. ולענין אם מותר לצאת בהם לר"ה עיין לעיל סי' ש"א סעי' ן':

קסג

קסג) שם. או שצבען בשמן וכו'. היינו שטבלן. דתרגום וטבל וצבע. רש"ל. תו"ש או' ס"ט. לב"ש:

קסד

קסד) שם. ליתנם על המכה בשבת. ולפי מה שכתוב לעיל סעי' ך' נראה דה"ה אם חשב ליתנם על המכה בחול ועיין בדברינו לשם או' קמ"ב:

קסה

קסה) שם. ומשום רפואה נמי ליכא וכו'. ואם מותר ליתן קורי עכביש על המכה בשבת עיין לקמן סי' שכ"ח סעי' מ"ח ובדברינו לשם בס"ד:

קסו

קסו) שם הגה. במכה. וכ"ה בטור:

קסז

קסז) שם. וי"א דלא סגי במחשבה לחוד. ומ"ש המ"א ס"ק מ"ו צ"ע על הש"ע ודעתו לומר דלכ"ע סגי במחשבה כמו חריות בסעי' ה' יעו"ש עיין תו"ש או' ס"ט ונ"ח מה שיישבו יעו"ש:

קסח

קסח) [סעיף כה'] עורות יבישים וכו'. זהו דעת ר"ת דאינו מחלק בין גסה לדקה אלא רק בין יבישים ללחים וסברה שנייה היא דעת רש"י דמחלק בין גסה לדקה כמבואר בב"י ולדעת רש"י אפי' בלחין שרי כמ"ש המ"א ס"ק מ"ז וכתב הב"ח לענין הלכה לא שריא אלא בעור בהמה גסה וביבישה אבל דקה אפי' יבישה או לחה אפי' גסה אסור דיש להחמיר כשני הפירושים דרש"י ודר"ת דשקולין הם בגדולתן עכ"ל. אמנם הא"ר או' נ"ו כתב דסברה ראשונה עיקר שכן הסכים אגודה והר"ן וא"כ אפי' בדקה מותר ביבישין עכ"ל וכ"ה דעת התו"ש או' ע' וכתב ודלא כהב"ח יעו"ש. וכ"פ הר"ז או' נ"ח:

קסט

קסט) שם. עורות יבישים וכו'. בין עבודין בין שאינן עבודין מותר לטלטלם מפני שראויים להסמך ולשבת עליהם ויש תורת כלי עליהם. ר"ז שם:

קע

קע) שם. עורות יבישים וכו'. ועורות של עכו"ם מבהמה ששחט בשבת אסור לטלטלן משום נולד למ"ד נולד אסור. תו"ש סוף או' מ"א. ועיין לעיל או' כ"ט ואו' ס' ודוק:

קעא

קעא) שם. בין של אומן. דקפיד עלייהו אפ"ה מותר לטלטלן שאין הקפדתו מבטלן מהיות כלי שסתמן עימדין להכי לבוש. עו"ש או' נ"א:

קעב

קעב) שם הגה. אלא א"כ חשב וכו'. דכיון דחשב עליהם מבע"י חל עליהם תורת כלים ומותר לטלטלם. ונראה דבלחים לא מהני מחשבה דבטלה דעתו אצל כל אדם דאין דרך למזגא עלייהו כשהן לחין. עו"ש או' נ"ב. אמנם התו"ש או' ע"ג השיג על דברי העו"ש הנ"ז וכתב דלכ"ע בין לרש"י ובין לר"ת מהני מחשבה גם בלחין יעו"ש. וכ"כ הלב"ש דמהני מחשבה גם בלחין:

קעג

קעג) שם בהגה. אלא א"כ חשב וכו'. וה"ה אם ישב עליהם מעט מבע"י כמ"ש לעיל סעי' ך':

קעד

קעד) שם בהגה. אלא א"כ חשב וכו'. ואם נתנן לאוצר לסחורה צריכין יחוד וכמ"ש רסי' רנ"ט. מ"א ס"ק מ"ח. תו"ש או' ע"ג:

קעה

קעה) [סעיף כו'] נסרים של בעה"ב וכו'. דסתמן להשתמש בהן הן עומדים ותורת כלי עליהן. אבל של אומן אסור שהקצן למלאכתו, לבוש, ובש"ס שם הטעם משום דקפיד עלייהו האומן שלא יתקלקלו. א"ר או' נ"ט. וא"כ נסרים של סוחרים שנתנום לאוצר צ"ע אם מותר לטלטל בשבת דקפיד עלייהו שלא יתקלקלו ויתעקמו כמו אומן אע"ג דלא החליקן ברהיטני וכו' א"א או' מ"ח:

קעו

קעו) [סעיף כז'] עצמות שראויים לכלבים וכו'. שנתפרקו בשבת. וכן אם נתפרקו בע"ש כמ"ש בב"י וכ"ה לקמן סעי' כ"ט בהגה יעו"ש:

קעז

קעז) שם. מותר להעבירם מעל השלחן. היינו למ"ד נולד שרי. מ"א ס"ק מ"ט. א"ר או' ס' תו"ש או' ע"ה ר"ז או' ס' אבל ביו"ט יש להחמיר בנולד ולהזהר שלא להעבירן מעל השולחן אלא כמו שיתבאר (ר"ל בקליפין שאין ראויין לאכילה) לקמן. ר"ז שם. ועיין לעיל או' נ"ט:

קעח

קעח) שם. מותר לטלטלם וכו'. אפי' בידים ב"י בשם רש"י. לבוש:

קעט

קעט) שם. אבל אם אין הקליפים ראויים וכו'. כגון קליפי אגוזים וכל כיוצא בהם. לבוש, ובשה"ג פ' נוטל כתב דמנהג העולם לטלטל קליפי אגוזים ושקדים וכו' שאינם ראויים לאכילה כלל לא לאדם ולא לבהמה כי סומכים על רש"י יעו"ש והביאו כנה"ג בהגה"ט. מיהו הב"ח כתב דגם רש"י מודה למסקנה דאסור. א"ר או' ס"א. ואם נשאר מעט בשר בעצמות או מעט פרי בקליפות אף לר' יהודה מותר לטלטלם ואפי' ביו"ט, מאירי, פת"ע:

קפ

קפ) שם. אבל אם אין הקליפים ראויים וכו'. מכאן נראה דאסור לטלטל קליפות הביצה שאוכלין ביום השבת דלא חזו למאכל בהמה ונראה שמכאן נתפשט המנהג לרוב בני אדם לשבר הבצים תוך הכלי ונופלים שם קליפתן שכנה"ג בהג"ט או' ו' עו"ש או' נ"ו א"ר שם:

קפא

קפא) שם. מנער את הטבלה וכו'. דק"ל דטלטול מן הצד שרי לצורך דבר המותר ומכ"ש ניעור דגרע מטלטול מן הצד כמ"ש התו' ריש נוטל. תו"ש או' ע"ו, לב"ש:

קפב

קפב) שם. מנער את הטבלה וכו'. והא דלא הוי הטבלה בסיס לדבר האסור כתבו התו' ריש ביצה משום דלא הוי דעתו להניחו שם כל היום. א"נ כיון דהוו שם אוכלין הוי בסיס לאיסור ולהיתר. ועוד דאין זה מניח בכוונה דאינו חושש היכן יפלו עכ"ל. וכ"כ התו' בשבת דף מ"ד ע"ב דאפי' מניח בשבת אסור לנער ולפי מ"ש סי' רס"ו סעי' ט' לא הוי בסיס אלא א"כ היו עליו בה"ש יעו"ש ומ"מ אף התו' מודו דאם נטלו המוקצה משם מותר לטלטלו דלא הוי בסיס כיון שלא היו עליו בה"ש (דאין מקצה לחצי שבת) וכ"ה בהדיא בגמ' מ"א סק"ן, תו"ש שם. ועיין לקמן סי' ש"ט סעי' ד' וסי' ש"י סעי' ג' ודוק:

קפג

קפג) שם. מנער את הטבלה וכו'. או אוכל את האוכל וזורק את הפסולת בלשונו לאחריו כמ"ש הרמב"ם פכ"ו דין ט"ז. והביאו מ"א שם. תו"ש שם:

קפד

קפד) שם. מנער את הטבלה וכו'. נראה דה"ה אם מעבירם ע"י ד"א כגון שהוא מגרר אותם ע"י סכין מן המפה דמותר כיון דלא נגע בהם והו"ל טלטול מן הצד ומותר כמ"ש סי' ש"י. ט"ז ס"ק ח"י. וכ"כ ב"י סי' של"ז דאפי' יש בבית קליפי אגוזים דמוקצים מותר לכבדם דהו"ל ליה כגרף של רעי יעו"ש. והביאו מ"א שם סק"ד. והא דכתב הט"ז בסי' שי"א סק"ב דאסור לדחוף ע"י קנה דבר שהוא מוקצה התם מיירי בשאינו מונח לפניו וא"כ לא הו"ל כגרף של רעי ולכך אסר. א"נ התם מיירי כשאינו נצרך למקומו והכא מיירי בנצרך למקומו וטלטול מן הצד לצורך דבר המותר שרי כמ"ש בסי' שי"א סע"י ח' וכ"כ האחרונים:

קפה

קפה) שם. שהם בטילים אגב הפת. כלומר אע"ג דבכל מקום דהוי בסיס לאיסור ולהיתר אם יכול לנער צריך לנער כמ"ש סי' ש"ט סעי' ג' ולא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד כמ"ש סי' שי"א ססעי' ה' שאני הני שהם בטילים לגבי פת אבל כל מידי דלא בטיל לגבי פת ולא הוי עליה תורת כלי אין מטלטלין אגב פת. כ"כ הרא"ש בתשו' ורי"ו חי"ג. ומשמע מזה דמותר להניח אצלם ככר או תינוק דומיא דמת. אבל בפסקיו פ"ב די"ט כתב דוקא לזורקו בפיו כשאוכלה לתוך הסל שהלחם בו אבל להניח לחם עליהם כדי לטלטל אסור דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד. והרמב"ן במלחמות והר"ן כתבו דהא דאסור בשאר מילי בככר היינו כשמטלטל האיסור ממש אבל כשמטלטל ההיתר והאיסור מונח עליו מטלטלו עמו וא"ת ליהוי הריפתא והסל בסיס לדבר אסור ולתסרי י"ל כיון שכל עצמו אינו עושה כן אלא לזורקן לא הוה בסיס עכ"ל. מ"ח ס"ק נ"א: וכה"ג כתב הט"ז סי' ש"י סק"ח דאם בה"ש לא הוה בסיס רק בשבת שרי להניח היתר אצלו והוי בסיס להיתר ולאיסור ולטלטלם דאין מוקצה לחצי שבת יעו"ש. ולתו' ריש ביצה דלא הוה בסיס הואיל ואין מקפיד היכן נפלו אף שהיו בה"ש על השלחן שרי (להניח דבר היתר אצלם ולטלטלם) דלא הוי בסיס. א"א או' נ"א:

קפו

קפו) שם. ואם היה צריך למקום השולחן וכו'. שלא יספיק לו הניעור דשמא יפלו למקום שצריך לו. תו"ש או' ע"ח ועיין סס"י ש"ט:

קפז

קפז) שם. מותר להגביה וכו'. דלא הוי בסיס לדבר אסור וכמ"ש לעיל (או' קפ"ב) בשם התו' והמאור. מ"א ס"ק נ"ב:

קפח

קפח) [סעיף כח'] חבילי עצים וקש וכו'. וכתבו התו' ריש כירה דקש נקרא היינו מה שנשאר בשדה אחר הקצירה וכ"כ בפ' ניטל ובב"מ פ' המקבל. אבל מה שקוצרין עם התבואה נקרא תבן ותבן תליא במנהג מקומות יש מקומות שעומדין לשכיבה או למאכל בהמה ויש מקומות שעומדות להסקה. תו"ש או' ע"ט ור"ל דבמקום שעומדים להסקה צריך הזמנה כדי שיוכל לטלטלן בשבת:

קפט

קפט) שם. שהתקינן למאכל בהמה וכו'. והיינו. שחישב עליהם מע"ש כמ"ש סס"י שי"א וכן פירש"י שהתקינן שהזמינן אבל סתמא עומדין להסקה. תו"ש שם ודע דלדעת הש"ע אין חילוק בין קשים לרכים כמבואר בב"י וא"כ אף ברכים צריך הזמנה והגם דהב"ח מיקל ברכים אנן ק"ל להחמיר כדעת הש"ע וכ"ה דעת האחרונים:

קצ

קצ) שם. שהתקינן וכו'. אבל בלא התקינן סתמן קיימי להסקה ולא למאכל בהמה. ב"י בשם הה"מ. ט"ז ס"ק י"ט מ"א ס"ק נ"ג וקש שלנו סתמא עומד לשכיבה או למאכל בהמה מ"א שם. ור"ל דמותר לטלטלו בלא הזמנה. ומיהו כבר כתבנו באו' הקודם דהכל תלוי במנהג המקומות ואם לא יש מנהג שמיוחד לשכיבה או למאכל בהמה צריך הזמנה:

קצא

קצא) [סעיף כט'] כל שהוא ראוי למאכל חיה וכו'. כיצד מטלטלין התורמים היבש מפני שהוא מאכל לעזים אבל אבל לא את הלח. את החצב (מין עשב שבו תיחם יהושע את הארץ. רש"י שבת קכ"ח ע"א) מפני שהוא מאכל לצבאים. את החרדל מפני שהוא מאכל ליונים. הרמב"ם פכ"ו דין ט"ז:

קצב

קצב) שם. שאינם מצוים. כגון שברי זכוכית אע"פ שהם מאכל לנעמיות (בת היענה) ולא חבילי זמורות אעפ"י שהם מאכל לפילים. ולא את הלוף אעפ"י שהם מאכל לעורבים. הרמב"ם שם דין י"ז:

קצג

קצג) שם. שאינם מצויים וכו'. פי' שאינם מצויים באותו מקים אבל אם הם מצויים באותו מקום אעפ"י שאינם בביתו מותר לטלטל מה שראוי לאותו מין עו"ש או' נ"ו:

קצד

קצד) שם בהגה. שנתפרקו מן הבשר מע"ש וכו'. כלומר וכ"ש שנתפרקו בשבת כיון שהיו ראויין בבה"ש אגב הבשר שהיו עליהן ולאפוקי מדעת הר"ן דס"ל דכשנתפרקו מע"ש אסור אלא א"כ יש לו כלבים והב"י חלק עליו דהא כלבים מצויים. תו"ש או' פ"א:

קצה

קצה) שם בהגה. דהא כלבים מצויים. ופשוט דאם אין כלבים מצויים בכל ענין אסור. מ"א ס"ק נ"ד. תו"ש שם. ולכן חסור לטלטל העצמות במקום שאין כלבים מצויים כגון אם שובת בשדה או במלון [או בספינה] שאין שם כלב בין שנתפרקו מן הבשר בשבת ובין שנתפרקו מע"ש. ועצמות קשים כל כך שאף לכלב אינן ראויים אסור לטלטלן בכל מקום כעצים וכאבנים ר"ז או' ס"ה:

קצו

קצו) שם בהגה. דהא כלבים מצויים. ובמקום שאין נמצאים כ"א חותם מין כלבים שאין אוכלין עצמות חשוב אין כלבים מצויין:

קצז

קצז) [סעיף ל'] גרעיני תמרים וכו'. היינו למ"ד נולד שרי דמקרי נולד. תו"ש או' פ"ב:

קצח

קצח) שם. ואדם חשוב צריך להחמיר וכו'. מדלא כתבו הטור והמחבר בשאר נולד שצריך להחמיר נראה דוקא גרעינין משום דיש מקומות שאין מאכילין אותם לבהמה ולכן יש להחמיר גם בשאר מקומות מ"א ס"ק נ"ה. תו"ש או' פ"ג. ר"ז או' ס"ו. והלבוש כתב הטעם משום דאינם נאכלין גם לבהמה אלא ע"י הדחק. וא"כ משמע הא שאר גרעינין הראוין לבהמה בכ"מ ובלא דחק אף אדם חשוב א"צ להחמיר:

קצט

קצט) שם. אלא דרך שינוי. כגון להחזיר פניו ולהשליכן אחר המטה או לזרקן בלשונו או' לטלטלן אגב הפת רי"ו דף פ"ה. א"ר או' ס"ו:

ר

ר) [סעיף לא'] בשר חי וכו'. וכ"כ ביו"ד סי' ס"ז סעי' ב' וסי' ע"ו סעי' ג' דמותר לאכול בשר חי בהדחה בלי מליחה משום דק"ל דם האברים שלא פירש ולא נצרר מותר יעו"ש:

רא

רא) שם. בשר חי וכו'. ומשמע מזה דמותר להדיח בשר בשבת וכ"כ מ"א סי' שכ"א סק"ז. א"ר בס"י זה או' ס"ח. תו"ש שם או' י"ג. אבל אסור להדיח בשר שחל יום ג' שלו להיות בשבת כדי שלא יאסר לבישול דכיון שאינו ריצה לאכלו בו ביום אסור להדיחו ואפי' ע"י עכו"ם אין להקל כיון דליכא פסידא דאפשר לאכלו צלי. מ"א שם. אמנם הא"ר או' ט' כתב בשם זקנו הגאון להתיר ע"י עכו"ם והוא ז"ל כתב להתיר אף ע"י ישראל כשא"א ע"י עכו"ם יע"ש וכ"כ האחרונים להתיר ע"י עכו"ם שבו"י חא"ח ח"ג סי' כ"ב. נוב"י מה"ת חא"ח ס" כ"ז א"א סי' שכ"א או' ז' נה"ש שם או' ד' מאמ"ר שם או' כ"ד. ח"א כלל ל"ב או' יו"ד. ועיין ביו"ד סי' ס"ט סעי' י"ב וי"ג ודוק:

רב

רב) וכתב שם הנוב"י דאם בל"ה צריך ליטול ידיו פשיטא דיכול להערים וליטול על הבשר. וכ"כ עיקרי הד"ט חי"ד סי' ז' או' ט' גם יכול לטלטלו כלאחר יד ולשומו במקום הגשמים או לדחפו ברגלים או בדרך אחר ע"י שינוי תוך כלי של מים, עיקרי הד"ט שם. מיהו בשר שנמלח בע"ש ונשכח במלחו ונזכר בשבת אסור להדיחו אפי' ע"י עכו"ם דהו"ל כדיעבד ומותר למו"ש. לה"פ על יו"ד סי' ע' או' י"ז. בל"י שם או' ח"י. ועיין בש"ע שם סעי' ה' ודוק:

רג

רג) ובקצב חנוני המוכר לאחרים שנשאר לו בשר הרבה ואם ישהה ג' ימים בלא מליחה צריך לזלזל במכירתו כיון שהקונה אינו יכול לאכול מבושל כרצונו כ"א צלי זהו פסידא גמורה יחשב וגם המ"א ז"ל מודה דיכול ע"י גוי כיון דאיכא פסידא. שבו"י שם:

רד

רד) ואם חל יום ג' ביו"ט מותר להדיח משום שהוא ראוי לבשל בו ביום לית ביה משום תיקון. נוב"י חא"ח מה"ת סי' צ"ב. וכן הפר"ח בא"ח סס"י ת"ק התיר ורק שעשה עוד תנאים יעו"ש:

רה

רה) ואם חל יו"ט יום ה"ו ואם ישרה הבשר וימלח קודם יו"ט אזי לא ימצא קונים לבשר זה אחר יו"ט אז ישרה קודם יו"ט בבה"ש של יו"ט לערך שעה או יותר אחר יציאת הכוכבים ואז יקח הבשר מן המים ובמו"ש לערך חצי שעה קודם זמן שהיה שורה בתחלת הלילה ביו"ט ראשון ואז תכף ישרה כדינו וימלח. בל"י ביו"ד סי' ס"ט או' נ"ח שפ"ד שם או' נ"ג:

רו

רו) שם משום דחזי לאומצא. שיש בני אדם שדעתם יפה וכוססין בשר חי. ר"ז או' ס"ח. וכתב בס' יראים דף ע"ה דמיירי במין דרכיך דחזי לכוס. וכ"כ המאור בפ"א דאם לא חזי לאומצא אסור לטלטלו משום דכל מידי דבר אכילה הוא ולא חזי למיכל עד מו"ש ולכלבים נמי לא קאי לא מטלטלו ליה דהא לא חזי מידי עכ"ל, והב"ד מ"א ס"ק נ"ו. וכתב וא"כ בשר דלא חזי לאכול חי אסור לטלטל וה"ה שאר דברים כיוצא בו כגון שומן צונן ודלא כהב"ח יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' פ"ד. ר"ז או' ס"ח. וכתב הער"ה או' י"א דכ"ה דעת הרשב"א והר"ן בפ' מפנין ובפ' נוטל דאם אינו ראוי לאדם לאכול חי ולא קאי לכלבים אסור לטלטלו אף לר"ש אלא שהוכיחו דכל בשר בהמה חזי לאומצא כבר אווזא יעו"ש וכ"כ נתיב חיים דס"ל לש"ע אפי' בשר בהמה חזי לאומצא ומן ס' יראים אין ראיה שהוא ס"ל כפי' רש"י יעו"ש. וכ"כ הנה"ש או' י"ד דכל מין בשר שרי בטלטול וכתב שכ"ה לדעת הרמב"ם והרא"ש יעו"ש. וכ"נ דעת הט"ז סק"ך. וכ"כ הפתה"ד או' ט':

רז

רז) ועי"ש בפתה"ד שנסתפק בענין בני מעים מליאות בשר אם מותר לטלטלן בשבת והגם דבשר תפל מותר לטלטל משום דחזי לאומצא התם משום דחזי לאומצא כמו שהוא אבל הכא לא חזי עד שיסיר עור הדקין מעל הבשר וע"כ נחית לבית הספק יעו"ש:

רח

רח) וכתב בשה"ג בשר של עכו"ם שנשחט היום שרי בטלטול מידי דהוה אנבלה שמתה בשבת וכ"ש בדבר של עכו"ם דאין מקצה והכנה לעכו"ם שאין העכו"ם מקצה מדעתו כלום עכ"ל. מ"א שם. ועיין לקמן סי' ש"י סעי' ב' בהגה וסי' שכ"ד סעי' ז':

רט

רט) שם. וכן אם הוא תפוח וכו'. כתב רבי' ישעיה כגון שהסריח בשבת דלא הוה חזי לבהמה בה"ש וק"ל כר"ה דמתיר דקאי כר"ש. וכ"כ הרשב"א בחי' דפליגי בתפח בשבת דהו"ל נולד יעו"ש. וא"כ למאי דק"ל כר"י ביו"ט בשר שתפח ביו"ט אסור לטלטלו. ער"ה או' י"ב:

רי

רי) [סעיף לב'] דג מלוח מותר וכו'. מפני שהוא ראוי לאוכלו חי ע"י הדחק. לבוש וה"ה דג מעושן. תו"ש או' פ"ה:

ריא

ריא) שם מפני שאינו ראוי. ולכלבים לאו דעתיה למשדייה. ב"י בשם רש"י. לבוש. עו"ש או' ס' ר"ז או' ס"ט:

ריב

ריב) [סעיף לג'] קמיע שאינו מומחה וכו'. בין שהוא של כתב בין שהוא של עיקרין. ר"ז או' ע"א:

ריג

ריג) שם. מטלטלין אותו. משמע דלצאת בו לכרמלית אסור ודלא כרש"ל בתשו' שכתב דאף באינו מומחה הוי תכשיט ושרי לכרמלית וכ"כ התניא שאפי' במקום שאין ר"ה אסור להוליך המטבעות שכתובין בהן אותיות לרפואה ואין בהם חותם אם לא נתמחו היטב. וכ"מ בסה"ת ובס"ח סי' אלף קי"ד. מ"א ס"ק נ"ז. מיהו התו"ש או' פ"ו מצדד כרש"ל וכן הא"ר פסק להתיר כרש"ל כמ"ש לעיל סי' ש"א או' קל"ו יעו"ש:

ריד

ריד) [סעיף לד'] כל דבר מטונף וכו'. בגמ' איתא דעכבר מת הנמצא מותר לאחזו בזנבו ולהוציאו משום גרף של רעי. והובא ברי"ו נתיב ד' ח"א וכתב ט"ז דוקא אם הוא מונח במקום שמאוס בעיניו יעו"ש:

רטו

רטו) שם. בחצר שיושבים בה וכו'. פי' שדרים בה כמו בימיהם שהיו החצרות לפני הבתים (וגם עתה יש מקומות שיש להם חצירות לפני הבתים) והיה במקום דריסת הרגל אבל אם מונח באשפה שבחצר אסור לפנותם. כ"ה בגמ' וה"ה בחצר שאחורי הבתים אם אינו יושב שם אסור. ונראה דאם מונח במבוי במקום דריסת הרגל מותר לסלקו לצדדין. מ"א ס"ק נ"ח. א"ר או' ע"ד תו"ש או' פ"ח. ר"ז או' ע"ב:

רטז

רטז) שם. ואפי' בלא כלי משום דהוי כמו צריך למקומן. עו"ש או' ס"ב:

ריז

ריז) שם. אסור להוציאם. וה"ה גרף או עביט בלא רעי ומי רגלים אסור להוציאם כיון שהם במקום שאין דר שם. א"ר או' ע"ה:

ריח

ריח) שם. אסור להוציאם. ואם הוא מלא וא"א לפטת עליו מותר להוציאו ולהחזירו משום כבוד הבריות מ"א ס"ק נ"ט. א"ר או' ע"ד. תו"ש או' פ"ט. ר"ז שם. ח"א כלל ס"ז או' כ"א:

ריט

ריט) שם. מותר לכסות עליה כלי. קמ"ל דלא חיישינן שמא יבא להוציאם. תו"ש או' ץ' ועיין לעיל סי' רע"ז או' כ"ד ודוק:

רכ

רך) [סעיף לה'] אעפ"י שמותר להוציא גרף וכו'. גרף ועביט כלי חרס הן אלא של רעי קרוי גרף ושל מי רגלים קרוי עביט. ב"י בשם רש"י:

רכא

רכא) שם. אסור להחזירם וכו'. דמאיס כ"כ דלא חזי אפי' לכסות בו מנא. ב"ח מ"א ס"ק ס' ולהוציאם הוא דשרו ליה מפני כבודו. ב"י בשם רש"י וכתב שם המ"א דבעודו בידו מותר להחזירו עכ"ל. ור"ל אפי' בלא מים מיהו הא"ר או' ע"ו כתב על דברי המ"א הנ"ז אפשר דבדבר מאוס כזה לא התירו. וכ"כ נתיב חיים דדוקא במוקצה התירו אבל לא בגרף. ועיין לעיל סעי ג':

רכב

רכב) שם. אסור להחזירם אלא א"כ וכו'. וכתב רי"ו בנ"ד ח"א וכשהוא מחזירו פי' כשמחזירו לצורך להוציא בו צואה או' מ"ר דאם לא כן אסור לטלטלו שלא לצורך אפי' יש בתוכו מים דלא אמרו ככר אלא גבי מת. וכ"כ מהרי"א ז"ל בסי' תקי"ח בשם הרשב"א אלא שכתב שהרא"ש לא חילק בזה יעו"ש. והב"ד ב"י. וכתב המ"א ס"ק ס"א מדסתם הרב"י משמע דס"ל אפי' א"צ לפנות עליו שרי להחזירי וכמ"ש בשם הרא"ש. וביש"ש פ"ה דביצה סי' ה' פסק כרי"ו דדוקא כשצריך לפנות עליו שרי להחזירו או שצריך להוציא בו צואה עכ"ד המ"א. וכ"כ העו"ש או' ס"ה מדסתם המחבר משמע דאפי' א"צ לגרף מותר להחזירו ע"י המים וגם משמע דאין לחלק אם הגרף מונח במקום המשתמר או באשפה דבכל גונא מותר להחזירו ע"י מים דוקא עכ"ל. וכ"כ בהגהת הלבוש. והר"ז או' ע"ג כתב דיש להחמיר ורק במקום הפסד כגון שהגרף הוא חשוב קצת ויש הפסד אם יניחו באשפה ויגנב משם יש לסמיך על המתירין:

רכג

רכג) שם. לתוכם מים. ודוקא כשהן ראוים עדיין לשתות בהמה כשהן בגרף דאם לא כן אף המים גרף הן. ב"י בשם הרשב"א. מ"א שם:

רכד

רכד) [סעיף לו'] אין עושים גרף של רעי וכו'. עיין בביאור הגר"א דס"ל דדעת הש"ע אפי' במקום הפסד אסור לעשות גרף של רעי לכתחלה ולא הותר כ"א במה שכתוב בסעי' שאח"ז שהוא מביא עצמו אל הגרף יעו"ש:

רכה

רכה) שם. כדי להוציאו וכו'. הלשון אינו מדוקדק דאפי' לא עשה כדי להוציאו אסור דהא אמרינן בגמ' אין מזמנין העכו"ם בשבת משום שיירי כוסות של יי"נ דהוי כגרף של רעי וה"ה לכל כיוצא בזה. מיהו בהא לא ק"ל הכי ומותר לזמן העכו"ם בשבת. מ"א ס"ק ס"ב. ועיין לקמן רסי' שכ"ה מיהו הר"ז או' ע"ה כתב דאם אין בדעתו בתחלה שיוציאנו אח"כ מותר לעשות כן אף לכתחלה ואח"כ אם נמלך להוציאו הרי זה מותר עכ"ד:

רכו

רכו) שם. כדי להוציאו לכשימאס. משמע הא אם יש ספק אם ימאס מותר. וכ"מ בהדיא מדברי הט"ז ס"ק כ"א שכתב דלא יעשה לכתחלה דבר שיהיה בודאי אח"כ מיאוס משמע הא אם יש ספק מותר. והלב"ש כתב על דברי המ"א דגם בספק אסור אבל הרב מ"ב בב"ה כתב דגם להמ"א אם יש ספק אם ימאס מותר ודלא כהלב"ש:

רכז

רכז) [סעיף לז'] במקום דאיכא פסידא וכו'. כגון שיתקלקל או יפסד אם ישאר הגרף שם והוא מונח בחצר וכיוצא במקום שאין שם דירה כמ"ש בב"י דאם מונח במקום דירה בל"ה מותר להוציאו כמ"ש סעי' ל"ד. כ"כ האחרונים:

רכח

רכח) שם. ולקבוע ישיבתו שם. וכו'. כגון מטתו לשכב עליה או שיכניס שלחנו לאכול שם אבל ישיבה גרידה לא חשיבא להוציא הגרף ע"י כך דאמרינן ליה קום פוק כיון דמעיקרא לא היה יושב שם ועכשיו נכנס דרך עראי. ב"י וכ"כ האחרונים:

רכט

רכט) [סעיף לח'] מכניס אדם מבע"י מלא קופתו עפר וכו'. אפי' למ"ד בסעי' כ"א דבעי מעשה ה"מ מידי שיכול לעשות בו מעשה הוכחה שתקנו לכך אבל עפר לאו בר מיעבד מעשה הוא ושרי. גמ' מ"א ס"ק ס"ה. א"ר או' ע"ט:

רל

רל) שם. ועושה בו כל צרכיו וכו'. ומיירי בענין שאין בו חשש גומא (דהיינו שיטול בשוה או כגון שבעפר רק או תחוח דמיד כשנוטל נופל תוך הגומא וסותמו) תו"ש או' צ"ז. ר"ז או' ע"ז. ועיין לקמן סי' תצ"ח סעי' י"ז ובדברינו לשם בס"ד:

רלא

רלא) שם. בטל אגב עפר הבית וכו'. ואם יש רצפת אבנים או נסרים שרי. הגרע"א:

רלב

רלב) שם בהגה. כי אין אותו עפר מוקצה. כיון שהכינו לכך עו"ש או' ס"ז. ועיין לקמן סס"י שי"א:

רלג

רלג) [סעיף טל'] אסור לטלטל בהמה וכו'. אפי' לצורך מקומו דלא אתמר הך כללא אלא במידי דהוי כלי אבל עדי דלא הוי כלי לא שרינן ליה. הרב מהר"ם ן' חביב בעל גט פשוט בתשו' כ"י סי' יו"ד. ברכ"י או' ד':

רלד

רלד) שם. אסור לטלטל בהמה וכו'. בהמה שנפלה לבור וא"א להביא כרים וכסתות שרי להעלותה בידים דצער ב"ח דאורייתא ואין לחוש לשבות. ריא"ז. ועיין בשו"ת חת"ס חא"ח סי' פ"ב שכתב דחכמים העמידו דבריהם אפי' במקום השבת אבידה שהיא מ"ע דהיכא דלדידיה אסור גם לאחר אסור יעו"ש. ועי"ש בסי' ק' שכתב במי שפגע קן צפור והאם יושבת על הבנים בש"ק דהוא מוקצה דאסור לשלח האם כדי לקיים המצוה והמתחסד בזה אין רוח חכמים נוחה הימנו יעו"ש. מיהו בשו"ת מור ואהלות באוהל ברכות והודאות או' ך' העיר עליו ממהרי"ט קדושין כ"ט ומד"ר קהלת ז' יעו"ש. וכ"כ בס' מנחת פתים דף ס"ז ע"ב דלדברי שעה"מ פ"ב מ"ה יו"ט דין ח"י היה מקום להתיר כיון דמקיים המצוה תיכף בשעת שילוח יעו"ש. וכ"כ בשו"ת ס' יהושע חא"ח סי' י"ט דטלטול מוקצה לצורך מצוה מותר כל שהטלטול כמצוה גופא יעו"ש. והב"ד א"ח או' כ"ג:

רלה

רלה) שם. אסור לטלטל בהמה ועוף וכו'. וה"ה התרנגולים שבביתו. ט"ז ס"ק כ"ב. וכן מוכח מסעי' שאח"ז. ואפי' עופות המצפצפים בקול נאה בכלוב ועומדים לכך אפ"ה אסור לטלטלם. שו"ת מהר"ח או"ז סי' פ"ב יעו"ש. א"ח או' כ"ד:

רלו

רלו) שם. מותר לכפות את הסל וכו'. זהו משנה פח"י דשבת ודייק מינה הרב קול הרמז על המשניות שם דאסור לכפות הסל אחר מנחת שבת בזמן שדרך התרנגולים ליטפס ולעלות למקום גבוה ללון שם דלהכי תנן שיעלו וירדו דהיינו בעוד היום גדול לאפוקי קרוב לזמן עלייתן להשאר שם עליו דאז מבטל כלי מהיכנו עכ"ד. והביאו הפתה"ד או' טו"ב והביא סמוכות לדבריו יעו"ש:

רלז

רלז) שם. מותר לכפות את הסל וכו'. משום דכלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל. לבוש. ולא הוי מבטל כלי מהיכנו משום דבידו להפריחם ולהבריחם משם. תו' שבת מ"ג א' ד"ה עודם עליו. א"א או' ס"ו ר"ז או' ע"ח:

רלח

רלח) שם. אסור לטלטלו. ואם היו עליו בה"ש אסור לטלטלו כל השבת אע"ג שירדו ממנו דמגו דאתקצאי לבה"ש אתקצאי לכולי יומא. ב"י לבוש. מ"א ס"ק ס"ו:

רלט

רלט) [סעיף מ'] כל בהמה וכו'. משמע בין גדולים בין קטנים דוקא בחצר וכמ"ש בב"י לדעת הטור והרמב"ם דלא כהר"ן דמחלק ומתיר בגדולים אפי' בר"ה. וכ"כ א"ר או' פ"ב, א"א או' ס"ז:

רמ

רמ) שם. מדדין אותם בחצר וכו'. אבל לא בכרמלית וכ"ש וכר"ה. טור, וכ"כ בהגהת הלבוש. ומה שתמה ע"ז מרן ז"ל בב" כבר ישבו האחרונים ומשמע דהכי ס"ל כדעת הטור דגם בכרמלית אסור. וכ"נ דעת מרן ז"ל דהגם שתמה ע"ז בב"י מ"מ לענין דינא נראה דמסכים לדברי הטור שהרי הביא לו סמוכות בב"י וגם בש"ע לא הזכיר כ"א חצר משמע הא בכרמלית אסור וכדעת הטור. וכ"כ א"ר או' פ"ב. וכ"פ הר"ז או' ף':

רמא

רמא) שם. מדדין אותם בחצר וכו'. אבל בר"ה אסור דגזרינן שמה יגביהם ויתחייב דגבי בהמה לא אמרינן חי נושא את עצמו וכ"כ הרמב"ם פי"ח דלא כעו"ש. מ"א ס"ק ס"ז. א"ר או, פ"ב. תו"ש או' ק"א. ר"ז שם:

רמב

רמב) שם. אם צריכים הבעלי חיים לכך. מפני צער ב"ח דאם לא כן כשם שאסור כולו כך אסור לטלטל מקצתו כמ"ש סי' שי"א סעי' ז'. ר"ן, ט"ז ס"ק כ"ג. מ"א ס"ק ס"ח. ועיין סי' ש"ה סעי' ח"י:

רמג

רמג) שם. מפני שמגבהת עצמה וכו'. ורמב"ם וסמ"ג כתבו מפני שגפיה נשמטין. וצ"ל דהוי כפסיק רישיה וכו' ומ"א תמה לחנם בזה. א"ר או' פ' וכ"כ התו"ש או' ק"ג. וכ"כ האחרונים דטעמא דהרמב"ם משום דהוי פסיק רישיה:

רמד

רמד) שם. מפני שמגבהת עצמה וכו'. אבל אווזין כשאוחזין בגפיהן הן מהלכין ברגליהם, ב"י בשם רש"י:

רמה

רמה) שם. אבל דוחין אותה וכו'. ואם א"א לדחות אותה יכול לדדות אותה דמשום צער ב"ח יש להתיר טלטול מיהו לפי' הרמב"ם אסור לכ"ע דלא התירו אלא טלטול לחוד, תו"ש או' ק"ד:

רמו

רמו) שם. אבל דוחין אותה וכו'. פי' הב"ח אפי' בר"ה וכן ראיתי בתוספתא ספרא פט"ז, והא דמותר לדחות דוקא בחצר ור"ה משום פסידא אבל בבית אוסר הב"ח אם לא שברחה מביצים. א"ר או, פ"א. א"א או' ס"ט:

רמז

רמז) [סעיף מא'] האשה מדדה את בנה אפי' בר"ה. דהא אפי' תגביהנו פטורה דחי נושא את עצמו. ואם נושא כפות או חולה חייב. הרמב"ם פי"ח דין ט"ז. מ"א סק"ע. א"ר או' פ"ד. תו"ש או' ק"ה. והנושא מת הוי מלאכה שא"צ לגופה. מ"א שם. ועיין בדברינו לסי' רע"ח או' א' ודוק:

רמח

רמח) שם. ובלבד שלא תגררהו וכו'. מפני שנושאתו. ר"ן. משמע דס"ל דהוי כמו שנושאתו וא"כ אפי' בכרמלית אסור. מ"א ס"ק ע"א. תו"ש או' ק"ו. ר"ז או' פ"א ועיין בשו"ת רע"א סי' כ"ח שהביא דברי פרי תבואה שדחה דברי מ"א והתיר בכרמלית והוא ז"ל השיג עליו וכתב ליישב דברי מ"א יעו"ש. וכ"כ בשו"ת בנין ציון סי' ך' שאסור לשאת תינוק לכרמלית רק מוטב שיהיו שוגגין יעו"ש:

רמט

רמט) שם. ובלבד שלא תגררהו וכו'. ואותם שאומרים שמותר לישא תינוק כשגורר שתי רגליו דהחי נושא את עצמו טעות הוא בידם דלא אמרו חי נושא וכו' אלא לפוטרו מחטאת אבל אסור כל זמן שיגרור אותו. ב"י בשם רי"ו. וכ"כ התו' (שבת ק"ל ע"א ד"ה ר"א) דאפי' תינוק בן ח' ימים אמרינן חי נושא את עצמו. והב"ד א"ר או' פ"ד. וכתב הנה"ש או' י"ט דכ"ה דעת רש"י והרמב"ם יעו"ש ומיהו המ"א או' ע"א כתב בשם העו"ש דקטן כ"כ שצריך לגוררו אם נשאו חייב חטאת. ובשם המאור ריש פכ"א כתב דאפי' בתינוק שנוטל אחת ומניח אחת אם נושאו חייב יעו"ש. וכתב הא"א או' ע"א דרוב הפו' ס"ל כל שאינו יכול להניח א' ולגרור א' חייב. ועיין מ"א סי' של"א סק"ה שכתב דמ"מ ע"י עכו"ם שרי השתא דליכא רה"ר יעו"ש:

רנ

רנ) המוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משם הכיס שאין הכיס טפילה לתינוק. אבל אם הוציא את הגדול אעפ"י שהוא מלובש בכליו וטבעותיו בידו פטור שהכל טפילה לו. היו כלים מקופלים על כתיפו הנושא אותו חייב. הרמב"ם פי"ח דין י"ז. מ"א שם. תו"ש או' ק"ו. ומשמע דתינוק מלובש אף בן ח' ימים הסמרטוטין טפילה לו ודוקא כיס אין בטל. וה"ה לגדול אין כיס בטל לו וטבעותיו מלובש באצבעו טפל לו הא נושאן בידו הנושא חייב. א"א או ע"א. והנושא תינוק מת בכיס התלוי בצוארו פטור דאגב מרריה מבטל ליה. תו' פ' נוטל. תו"ש שם. ועיין לקמן רס"י ש"ט:

רנא

רנא) שם. ובלבד שלא תגררהו וכו'. ואף אם הוא גדול כ"כ שיכול לילך ברגליו לבדו אסור לישא אותו אפי' בכרמלית שלא אמרו החי נושא את עצמו אלא לפטור מחטאת אבל עכ"פ אסור מד"ס משום שבות ובכרמלית הוא שבות דשבות ר"ל ואז יש להתיר אם יש צורך הרבה או קצת חולי כמ"ש לעיל סי' ש"ז סעי' ה' יעו"ש:

רנב

רנב) [סעיף מב'] הגה. וכבר נתבאר סעי' ג' ר"ל בהגה של סעי' ג' ועיין בדברינו לשם בס"ד. ולפני הט"ז לא היה כתוב סעי ג' רק וכבר נתבאר וכמ"ש בש"ע הנדפס עם עו"ש ולפיכך כתב מה שכתב יעו"ש:

רנג

רנג) [סעיף מג'] מותר לטלטל וכו'. דטלטול מן הצד וע"י שינוי כלאחר יד שרי ואין לך כלאחר יד גדול מזה. ב"י בשם תשו' מהרי"ל:

רנד

רנד) שם הגה. וכבר נתבאר וכו'. בהגה סוף סעי' ג':

רנה

רנה) [סעיף מד'] לא יטלו ממנו וכו'. משום דמתקנו להיות כלי בשבת והוי מכה בפטיש. לבוש. ולשון לא יטלו שכתב בש"ע אינו מדוקדק דלשון הרמב"ם הובא בב"י לא יחתוך ממנו והיינו דבמעשה החתיכה הוי מכה בפטיש. וה"ה אם כבר נפל החרס אלא שהוא מתקנו להתיר בליטותיו ועוקצין שבו הוי ג"כ מכה בפטיש כמ"ש רש"י ז"ל אבל ליקח החרס שנשבר מהכלי ולכסות בו מנא בלי שום תיקון ודאי שרי כמבואר לעיל סעי' ו' ז' לב"ש:

רנו

רנו) [סעיף מה'] אסור לשחוק בשבת וכו'. והטעם כתב ב"י בשם שה"ל משום שאינו ראוי לצור ע"פ צלוחית דמאוס שמטונף ע"י טיט ועפר. ובשם הירושלמי פ"ב דתענית כתב דטור שמעון למה חרב י"א מפני הזנות וי"א מפני שהיו משחקין בכדור ע"כ. וכ"כ ס' התניא בשם מד' איכה דטור שמעון אמאי חרב ע"י שהיו משחקין בכדור בשבת. והביאו א"ר או' פ"ז: נמצא לפי טעם ראשון אם היה זה הדבר שמשחקין בו ראוי לצור ע"פ צלוחיתו מותר לטלטל ולשחוק בו ולטעם השני גם אם הוא דבר שראוי לצור ע"פ צלוחית אסור לשחק בו משום זלזול כבוד שבת דמתעסק בו בדברים בטילים. ועיין באו' שאח"ז:

רנז

רנז) שם. לשחוק בשבת ויו"ט בכדור. ואסור לטלטל הכדור דבמחשבתו לא משויליה כלי שה"ל. מ"א ס"ק ע"ב. ואם שחק בע"ש מבע"י י"ל הוכן לכך וצ"ע. א"א או' ע"ב הכדור אין שם כלי עליו והוי כאבן שהוא מוקצה מחמת גופו ואינו כלי מחמת שראוי לשחוק בו וע"ז כתב המ"א דאפי' לטלטלו לצורך איזה תשמיש אסור דמחשבתו לא משוי ליה כלי. לב"ש. ולפ"ז. לדיעה זו שפסק מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו אסור לשחוק בשבת ויו"ט בכדור וכדומה מינין שמשחקין בהן בעלי קוביא וגם אסור לטלטלן משום מוקצה:

רנח

רנח) שם הגה. ויש מתירין וכו'. ופשוט הוא דאף למאן דשרי מ"מ אסור לשחק ברה"ר בשבת ואפי' בכרמלית דבקל הוא שנופל לחוץ מד' אמות ואתי לאתויי וכ"ש אם השחוק הוא בדרך שמוציאו דאסור אבל ביו"ט מותר לשחוק אפי' בר"ה וכ"כ התו' פ"ק דביצה די"ב ע"א. ד"מ או' י"א. ועיין באו' שאח"ז:

רנט

רנט) שם בהגה. ויש מתירין וכו'. ורש"ל ביש"ש סי' ל"ז פ"ק דביצה כתב דגם התו' סברי דמדינא אסור לשחוק אלא שנהגו להקל. וכתב עו"ש דלגדולים מנהג רע הוא ולקטנים מניחים יעו"ש. והב"ד מ"א ס"ק ע"ג וא"ר או' פ"ז. וכ"כ הט"ז סי' תקי"ח סק"ב ומ"א שם סק"ד יעו"ש. וכל מי שיראת ה' על פניו יתבונן במ"ש ז"ל לא נתנו שבתות ויו"ט לישראל אלא לעסוק בהם בתורה וא"כ איך יעזוב ביום הקדוש הזה את התורה הקדושה אשר לא יערכנה זהב וכו' ולעסוק בהבלים המטמאים את נפש הקדושה ומי יודע כמה עולה שכר לימוד השבת ויו"ט יותר מן החול והמשכיל יבין. ועיין לעיל סי' ש"ז סעי' י"ז ובדברינו לשם בס"ד. ועוד עיין לקמן סי' של"ח סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד:

רס

רס) [סעיף מו'] מפני שאסור בטלטול. שאינו כלי. לבוש:

רסא

רסא) שם. ועוד שהוא מוליד בחומו. התולעים ומלאכת מחשבת הוא ואסור. ב"י בשם תשו' הרשב"א ולבוש:

רסב

רסב) [סעיף מז'] יש אוסרין לטלטל וכו'. ויש"ש ספ"א. דביצה פסק דאסור לטלטלו כ"א לצורך גופו או מקומו דהוי כלי שמלאכתו לאיסור יעו"ש ובאגודה בביצה משמע דאסור לטלטל כלל. מ"א ס"ק ע"ד. ועיין באו' שאח"ז:

רסג

רסג) שם. ויש מתירין. וסברא ראשונה נ"ל עיקר שכ"כ אגודה ספ"ק דביצה ותשו' רמב"ן סי' רי"א ותשב"ץ סי' נ"ו ונ"ל דאפי' לצורך גופו ומקומו אסור דהא לא חזי כלל נקטו בלשונם ודלא כיש"ש. א"ר או' פ"ח. וא"כ משכנות של עכו"ם דמקפיד עליהם שלא לצור ע"פ צלוחיתו אסור לטלטלם בשבת. א"א או' ע"ד. יעיין ביו"ד סי' ש"א סעי א' איזו כלאים מותר לישב עליהם וה"ה דמותר לטלטלם בשבת:

רסד

רסד) [סעיף מח'] מותר לטלטל מניפה וכו'. דכלי הוא ובלבד שיהא זהיר שלא להרוג הזבובים. ב"י בשם בשבת כדי שתלך. הנה הרב פנים מאירות הכלבו. ועיין לעיל סעי' כ"ג ובדברינו לשם בס"ד:

רסה

רסה) [סעיף מט'] מכבדות שמכבדין בהם וכו'. שהרי הן ככלי שמלאכתו להיתר שהרי מותר לכבד בשבת. הרמב"ם פכ"ו דין ב' ולדברי האוסרים לכבד אפי' קרקע המרוצף כמ"ש הטור בסי' של"ז פשיטה דהוי מלאכתו לאיסור. ב"י. וכ"כ מ"א ס"ק ע"ה בשם השה"ל ויש"ש וכתב ודלא כלבוש. וכ"כ האחרונים. מיהו לצורך גופו ומקומו מותר לכ"ע. א"ר או' ץ'. ר"ז או' פ"ז ועיין לקמן סי' של"ז סעי' ב' בהגה:

רסו

רסו) [סעיף נ'] הרשב"א מתיר לטלטל האיצטורל"ב וכו'. הוא כלי שחוזין בו הכוכבים ולא גזרינן שמא יסלק הלוחות ויחזירן דמאן לימא לן שהוא אסור דמ"ש ממטה רפוייה בסי' שי"ג סעי' ז' מ"א ס"ק ע"ו בשם רשב"א סי' תשע"ב. ומה שפי' שהוא כלי שחוזין בו הכוכבים ליתא ברשב"א אלא דברי עצמו הן ובגליון באר הגולה פי' שהוא כלי העשוי להבין מתוכו חכמת התכונה. א"ר או' צ"א:

רסז

רסז) שם. יש להסתפק בדבר. כמ"ש סי' ש"ז סעי' י"ז שאסור ללמוד בספרי החכמות וא"כ אסור לטלטלם יעו"ש. ב"י. תו"ש או' קי"ד:

רסח

רסח) שם. יש להסתפק בדבר. ונהגו להקל. לבוש, ועיין בביאור הגר"א שדעתו דאפי' להרמב"ם מותר בטלטול יעו"ש:

רסט

רסט) [סעיף נא'] מה שמורה על השעות וכו'. בלבוש פי' כלי שמורה השעות ע"י שמראה הצל הוי כמו מדידה שמודד הצל והוי מלאכתו לאיסור. וכן אותו כלי שיש בו חול שקורין אותו סתם שעה יש להסתפק אם מותר לטלטלו שהרי הוא כלי או שמא יש לאוסרו משום דמלאכתו לאיסור דהוי כמו מדידה שמודד שיעור הזמן ופשט המנהג לאסור עכ"ל ועיין לקמן או' רע"א:

רע

רע) שם. יש להסתפק אם מותר וכו'. דדמי למדידת הזמן או למדידת הצל והוי כלי שמלאכתו לאיסור. וא"ת דהוי מדידה של מצוה שלומד על ידו ושרי כמ"ש סי' ש"ו סעי' ו' שאני הכא דהמדידה אינה מצוה ואי משום שלומד על ידה א"כ יתלה לימודו באיסור ויהא שרי חלילה. מהרי"ל בתשו' סי' רכ"ח. ב"י. מ"א ס"ק ע"ח. מיהו אם הוא לצורך החולה כמו שמשערין הרופאין ע"פ משך הזמן השעות אפשר להתיר מאחר שאינו מדידה ממש. עו"ש או' ע"ז. א"ר או' צ"ג פתה"ד או' כ"א:

רעא

רעא) שם. יש להסתפק אם מותר וכו'. כלי המורה על השעות בב' עששיות זו ע"ג זו כל אחד מי"ב שעות העששית הא' מלאה חול כשיעור י"ב שעות והחול יורד מעששית אחת לחברתה בי"ב שעות כל החול כולו בלילה א' וביום מהפכין העששית שנתמלאה חול למעלה והוא יורד וכלה מן העליונה ב"יב שעות וכן חוזרין חלילה אסור להפכה בשבת בתחלת הלילה כדי לידע אם הגיע חצות לילה לקרא תיקון חצות. בי"ד סי' קכ"ג. ועיין מש"ז סי' רנ"ב או' ז' שכתב להתיר אבל מדברי הלבוש שכתבנו לעיל או' רס"ט משמע דיש לאסור כמ"ש הרב בי"ד יעו"ש:

רעב

רעב) שם בהגה. וכבר פשט המנהג לאסור. מיהו לצורך גופו ומקומו מותר דהא כלי הוא. א"ר או' צ"ג:

רעג

רעג) בלישבונה עיר גדולה לאלהים היו מניחין בשבת כלי שמשערין השעה בחול לפני הדרשן בתיבה. מחב"ר או' ג':

רעד

רעד) כלי מדה של אמה גופה שמודדים בו מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו. מו"ק מחב"ר או' ד' שע"ת ומדת אמה של אומנים כגון חייטים ובונים דקפדי עלייהו אסורים בטלטול שע"ת, ועיין לעיל או' ע':

רעה

רעה) כלי השעות הגדולות העומדות כתיבות על הקרקע יש להחמיר בטלטול אם לא לצורך מקומו מו"ק מחב"ר או' ה' שע"ת שם:

רעו

רעו) כלי המורה שעות שקורין אוהר. הרב פנים מאירות ח"ב סי' קכ"ב התיר לטלטל וכתב דכמה גאוני עולם המפורסמים בתורה ובחסידות ביומא דשבתא שעתא קיימא להו בידייהו. וגם הרב מהריק"ש בתשו' ב"י סי' ק"ד התיר טלטול רילו"ג וכתב שנתפשט ההיתר במקומו. ובס' מים רבים סי' ל"א האריך להוכיח איסור טלטולו ועריכתו אך המעיין ראה דיש לדחות כל ראיותיו. ומיהו בערי אטלייא רבים נהגו שלא לטלטלו ונהרא נהרא ופשטיה. ברכ"י או' ה' והביאו השע"ת או' מ"ט. וכן מסיק בספרו יוסף אומץ ססי' ט"ז לדחות הוראת הרב שבות יעקב ח"ג סי' כ"ו דאסר הטלטול דליתא בשכבר גדולי עולם התירו כמ"ש הרב פ"מ ושבזמנינו פשטה הוראה להקל יעו"ש. וכ"כ המחה"ש ס"ק ע"ח. וכ"כ הרב פרי האדמה ח"ד דע"ג להתיר טלטולו וגם מטעם שרוב בני אדם תולין אותו לנוי ולתכשיט יעו"ש. וכ"כ א"א או' ע"ח, וכ"כ הפתה"ד או' כ"א דכבר נתפשט ההיתר בינינו לטלטל כלי השעות בשבת בלי שום סרך מצוה ופוק חזי מאי עמא דבר יעו"ש. ובאו' כ"ג כתב דאף כלי שעות של הת"ח שאינו מיופה ואינו של כסף שעשוי לתכשיט אפ"ה מותר לטלטל דלא פליג ולא דמי למורה השעות שנסתפק בו הש"ע יעו"ש ועיין בשו"ת אהלי יעקב סי' ק"ד שהתיר לטלטל לצורך מצוה ואפי' במקים שנהגו לאסור טלטולו יעו"ש:

רעז

רעז) ונראה דאפי' להמתירין לטלטל אם לא ערכו מע"ש או שערכו ונתקלקל אסור לטלטלו משום מוקצה מחמת חסרון כיס. חס"ל או' ך' ועיין לקמן סי' ש"י סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד:

רעח

רעח) והא דמותר לטלטל כלי המורה שעות ה"ד במקום שיש עירוב אבל במקום שאין עירוב אסור לצאת בו ואעפ"י שיש בו רביד זהב לתכשיט כמ"ש לעיל סי' ש"א או' ס"ז יעו"ש:

רעט

רעט) ולענין אי שרי להמשיך השלשלת של המורה שעות שם בח"ב סי' קכ"ב כתב להתיר משום דהו"ל כמטה רפויה יעו"ש. והא"א בסי" זה או' ע"ח השיג עליו וכתב דלא דמי למטה רפויה וכדומה שזה אין כלי כלל בלא המשכה והוי כמכה בפטיש או אסור מדרבנן דהוי כמודד בשבת ורק ע"י עכו"ם אפשר להקל ולחולה הצריך לכך אפי' ע"י ישראל באי אפשר בעכו"ם יעו"ש. וכן הרב שם חדש עמוד זמנים דע"ג ע"ג האריך להוכיח מדברי הפו' דאיסור עריכת המורה עות הוי איסור תורה והביא גם דברי הא"א הנ"ז יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל מ"ד או' י"ט. ורק בעודו ערוך כתב דיש להתיר ע"י עכו"ם ולצורך מצוה דוקא יעו"ש. ובשאלת יעב"ץ סי' מ"א כתב דאסור ממנהגא. ומיהו בשו"ת הר הכרמל כתב דשרי להעריכו בעודו הולך ודעתו נראה להתיר ביו"ט שני והמתיר בראשון אין להעריכו מיו"ט לחבירו וכתב דאין לסמוך עליו למעשה יעו"ש, והביאו שע"ת סי' של"ח או א' וכתב ונראה שגם מי שמיקל לעצמו ביו"ט שני מ"מ אין להעריכו רק לצורך היום אבל לא לצורך יום שאחריו בין אם יום שאחריו יחול אז שבת ולמעשה נראה להתיר לצורך חולה בעודו הולך אף ע"י ישראל אם בקושי למצא עכו"ם ואם עושה ע"י עכו"ם יש להתיר בכל גונא וכן עמא דבר עכ"ל. ובשו"ת בנין עולם סי' י"א דעתו יותר נוטה להתיר בכל ענין יעו"ש. ובתשו' כתב סופר סי' נ"ה כתב דרבו המתירין להמשיך באותן שאינם מקשקשין ומ"מ כבר נהגו איסור אפי' באותן שאינן מקשקשין השעות ובאותן המקשקשין השעות לכ"ע אסור משום משמיע קול ואין להתיר כ"א ע"י עכו"ם ודוקא בעודו הולך יעו"ש. נמצא שאתה הראת לדעת כי רבו הדעות בזה ולענין דינא כיון דאיכא דס"ל דיש חיובא דאורייתא בשבת יש לאסור להמשיך אפי' בעודו הולך ואפי' המורה שעות הקטנים שאינן מקשקשין השעות וביו"ט שני יש להקל דוקא בעודו הולך ולצורך אותו היום. ולצורך חולה שאין בו סכנה יש להתיר ע"י עכו"ם בכל גוונא ואפי' בשבת ואם לא נמצא עכו"ם אז יש להתיר ע"י ישראל בעודו הולך דוקא. ועוד ית' מזה לקמן סי' של"ח סעי' ג' יעו"ש:

רפ

רפ) ואם מורה השעה חסירה איזה דקים על שאר המורה שעות נוהגין בעה"ק לאסור להוליך הברזל הדק כדי להשוותה עם שאר מראה שעות:

רפא

רפא) [סעיף נב'] ואפי' עניים אין מטלטלין. שכבר הוקצה מדעתו של בעה"ב העשיר ולא בעינן שיהא מוקצה לכל. ב"י בשם הר"ן. מ"א ס"ק ע"ט:

רפב

רפב) שם. ואפי' עניים אין מטלטלין. דוקא בבית העשיר אבל לעניים בביתם מותר. מי"ט וב"ח ושה"ג בשם התו' (שבת קכ"ז ע"ב ד"ה כיון דחזיא לכהן) אבל הט"ז ס"ק כ"ה ומ"א ס"ק ע"ט פירשו דברי התו' דאף לעניים בביתם אסור כיון שהוא של עשיר וכבר הקצה אותו. מיהו מה שהוא של עניים אסור לעשירים בביתם ואין היתר לעשיר אלא בבית עני. א"ר או' ל"ד. וכן הסכים התו"ש או' קט"ו וכתב ודלא כהב"ח. וכ"פ הר"ז או' פ"ט. ועיין לעיל או' ס"ט ואו' ק"ג וק"ד

רפג

רפג) וכתבו שם התו' דהיכא שהדבר ראוי לכ"ע אלא דאיסורא הוא דרביע עליה כגון תרומה ביד ישראל מותר לכל לטלטלו. וגם בדף מ"ו כתבו התו' דהיכא דנדרה הנאה מככר אפי' היא עצמה שרי לטלטלה כיון דחי לאחרים אלא א"כ אסרתה על כל העולם. וכ"מ לקמן סי' שכ"זה סעי' ח' מ"א שם. א"ר שם. תו"ש שם. ר"ז שם:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---