כסף משנה/מעשר שני/ח

כסף משנה ‏ מעשר שני ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

(א-ב) הלוקח בהמה לזבחי שלמים וכו' עד יצא הקנקן לחולין. משנה בפ"ק דמעשר שני ופירוש יצא העור לחולין שאין צריך לאכול דמיו בירושלים ובר"פ בכל מערבין (עירובין דף כ"ז:) יליף לה מקרא. ומה שחילק בין תגר לשאינו תגר שם בירושלמי ופירש רבינו הטעם שכשהמוכר אינו יודע בסחורה אינו חושב שמכר אלא הבשר והיין בלבד ואינו מקפיד על העור והקנקן ולפיכך יצאו לחולין לפי שלא קנאו במעות מע"ש אבל אם קנאו מסוחר שיודע דמי הקנקן והעור לא יצא דמי העור והקנקן לחולין דודאי מכרו בשיווי העור והקנקן דסתם סוחר מקפיד גם על העור והקנקן ולא מכר לו אלא גם בשיווי העור והקנקן. וקאמר תו התם דהוא הדין ללוקח תגר וצריך טעם למה השמיטו רבינו ואפשר דלא היה גריס לה ואפילו תימא דגריס לה איכא למימר דסבירא ליה דאתי למיפלג ולאוסופי אקמייתא ונקטינן כקמייתא דד"ה היא ועוד דמסתבר טעמיה.

ועל מה שכתב רבינו לפיכך צריך המוכר לפתוח ראשי הכדים וכו'. כתב הראב"ד לא ידעתי מה צורך וכו'. ויש לומר דלא משום שיהא לו הנאה בדבר נקט צריך אלא לישנא דמתניתין נקט דקתני מפתיח ואינו צריך לערות וה"ק אם רצה שלא יצא קנקן לחולין פותח ראשי הכדים, ובשם ספר הבתים מצאתי יראה כי דעת הרב כדי שלא יצא לחולין שלא יהא נבלע עם היין שכיון שפתחן גילה דעתו שאין רצונו למכור הקנקן ע"כ. ומ"ש הראב"ד ולא עוד אלא אם פתח הפסיד וכו' איני יודע מה הפסד יש למוכר אם הקונה יאכל כנגד קנקנו, ונראה שטעמו לומר דכי אמרינן לא יצא קנקן לחולין היינו לומר שאע"פ שיחזירו הקנקן לבעליו צריך הוא לאכול כנגדו ואין זה במשמע דעת רבינו.

ומ"ש לפיכך צריך המוכר לפתוח ראשי הכדים וכו'. משנה ספ"ג דמ"ש (משנה י"ג) ב"ש אומרים מפתיח ומערה לגת וב"ה אומרים מפתיח ואינו צריך לערות וידוע דהלכה כב"ה ומפרשה רבינו דקאי אמתניתין דפרק קמא דקתני כדי יין סתומות מקום שדרכן לימכר סתומות יצא קנקן לחולין פתוחות לא יצא קנקן לחולין והשתא קאמרי ב"ש שכדי שלא יצא קנקן לחולין צריך שיפתח הכדים ויערם לגת דלא מיקרו פתוחות לענין זה בלאו הכי ולב"ה במפתיח ראשי הכדים סגי לשלא יצא קנקן לחולין ואינו צריך לערות.

ומ"ש רבינו ואם רצה להחמיר על עצמו וכו'. שם פ"ג:

כתב הראב"ד ואם רצה להחמיר על עצמו וכו'. א"א פירוש שמדקדק על היין וכו' ופשוט הוא ונראה דליישב לשון להחמיר דקתני אתא ורבינו כתב בפירוש המשנה ואם מכר במדה ואמר מדת כך וכך בכך וכך דמים יצא קנקן לחולין ואפילו היו סתומות וטעמא מפני שיודע דמי היין ובודאי קיבל כל דמי שיווי היין בלא הבלעת הקנקן ולפיכך הקנקן חולין שלא חלה עליו קדושת המעות:

ג

לקחן פתוחות או סתומות וכו' עד לא יצאו דמי הכלי לחולין. שם במשנה מסיים בה בד"א וכו' במקום שדרכן לימכר פתוחות לא יצא קנקן לחולין, וה"פ בד"א שצריך לפתוח הכדים לשלא יצא קנקן לחולין במקום שדרכן לימכר סתומות וכו':

כתב הראב"ד ויודע דמי היין והקנקן צריך לאותן הדמים, פירוש שהמוכר יודע כמה שוה היין ואין בו כדי הדמים שקיבל אלא עם הקנקן. ובנ"א כתוב היין במקום הדמים וה"פ מאחר שהוא מדקדק כ"כ וקיבל כל דמי שיווי היין למה לא שייר הקנקן אצלו לכך אמר והקנקן צריך לאותו היין כלומר שאם היו מריקים אותו לכלי אחר היה מתקלקל. וטעם דינים אלו דכיון דמקרא ילפינן מדכתיב וביין מלמד שלוקחים יין על גב קנקן לא ילפינן מקרא אלא כשלוקחם סתומות דהוי יין אגב קנקן אבל פתוחות הוי כלוקח כל דבר בפני עצמו ולא בטל קנקן וכלוקח מן התגר דמיא ולא יצא קנקן לחולין כיון שהם פתוחות אע"פ שהוא במקום שדרכן למכור סתומות כיון שזה פתחם הוי כלוקח קנקן בפני עצמו ואין זה נקרא יין על גבי קנקן וכן סתומות במקום שדרכן לימכר פתוחות כיון שדרך המקום כן הר"ז כלוקח אותם פתוחות:

ד

ומ"ש לקח אגוזים ושקדים וכו'. משנה שם פ"ק (מ"ג).

ומ"ש לקח חותל של תמרים וכו' קופה של תמרים וכו'. ירושלמי פ"ק דמע"ש:

ה

מי שהיה לו יין וכו' עד קנה מעשר את הקנקן. משנה פ"ג דמע"ש (משנה י"ב):

הפקיד לתוך הקנקן רביעית חולין וכו' עד את הקנקנים. תוספתא פ"א ופ"ב דמע"ש (דף ס"ז:) ובירושלמי פרק ג' (הלכה ו') רביעית חולין יש לי בחבית זו יצא קנקן לחולין:

ו

צבי שלקחו בכסף מעשר וכו' לקחו חי ושחטו וכו'. משנה פ"ג דמע"ש (משנה י"א):

המניח דינר וכו' הוקרו המעות וכו'. משנה פ"ד דמ"ש (משנה ח') וכת"ק:

ז

הלוקח פירות בסלע וכו' עד של דמאי: כתב הראב"ד א"א א"א לזה בלא שיבוש וכו':

ועתה אבאר דע כי בפ"ד דמע"ש (משנה ו') תנן משך ממנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן לו סלע ומשתכר בסלע ומע"ש שלו משך ממנו מעשר בשתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע נותן לו סלע מחולין וסלע של מע"ש שלו ואם היה ע"ה נותן לו מדמאי ובירושלמי (הלכה ד') מתניתין דלא כרשב"ג דתנינן רשב"ג אומר לעולם משיכתו של מעשר שני הוא פדיונו ומפרש רבינו שקרא במשנה זה מעשר לפירות הנלקחים במעות מעשר וקרא פדייה נתינת הכסף של מעשר וברישא כיון שמשך הפירות נקנו לו בסלע כדין הדיוט ולפיכך אף על פי שהוקרו אינו צריך ליתן אלא סלע והשכר למעשר שכל אותם פירות צריך לאוכלם בתורת מעשר ובסיפא אף ע"פ שמשך ממנו הפירות בשתים ונקנו לו אם הוזלו לא יפסיד המעשר ולא יתן משל מעשר אלא סלע בלבד. ומה שאמרו בירושלמי מתני' דלא כרשב"ג לא קאי אלא אסיפא כלומר דלרשב"ג כשם שברישא נקנו לו הפירות בסלע על ידי משיכה ואע"פ שהוקרו אינו צריך לתת אלא סלע כשעת משיכה כן בסיפא כיון שמשך הפירות בשתים לצורך מעשר נתחייב המעשר בשתים ואע"פ שהוזלו הפירות חייב לתת שתים משל מעשר כשעת משיכה והיינו דקתני בדרשב"ג לעולם כלומר בין ברישא בין בסיפא לעולם בתר שעת משיכה אזלינן דמשיכתו של מעשר הוא פדיונו בין להחמיר בין להקל ואילו לתנא דמתניתין אע"ג דברישא אזיל בתר שעת משיכה בסיפא לא אזיל בתר שעת משיכה לגבי מעשר אלא בתר שעת פדייה להקל על המעשר. ובזה נסתלק מה שהשיג הראב"ד על רבינו ממה שאמר בירושלמי מתניתין דלא כרשב"ג דאמר לעולם משיכתו של מעשר הוא פדיונו ומה שהשיג וכתב ועוד שבוש אחר שהלוקח פירות של חולין להחליפן בכסף מעשר מה עשה המעשר בכאן והלא הפירות שנמשכו חולין הם אטו אפוטרופוס של מעשר הוא שיהא ידו כיד המעשר עכ"ל. י"ל שמאחר שהוא משך אותם הפירות על מנת לפרעם ממעות מעשר נתחייבו מעות המעשר בכך לרשב"ג בין להקל בין להחמיר ולתנא דמתני' להקל על המעשר ולא להחמיר כמו שנתבאר. אך ק"ל על דברי רבינו מה שכתב שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה שאילו היה שונה בתחלה שאם נתן לו סלע של מעשר בסאה פירות ולא הספיק למשוך הסאה פירות עד שעמדה בשתים נוטל הסאה פירות בסלע שנתן תחלה הוה שייך למיתני שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה אבל השתא דקתני ברישא איפכא שאם משך פירות בסלע ולא הספיק ליתן את הסלע עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתים אינו נותן אלא סלע היכי שייך למיתני עליה שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה כלפי לייא הא איפכא הוא. ונראה שזו היתה כוונת הראב"ד במה שכתב א"א לזה בלא שיבוש שהרי לא נתן לו כסף ובמשיכתו הוא קונה עכ"ל. ואפשר לומר שרבינו מפרש ונתן הכסף וקם לו כשבא ליתן הכסף יקום ויהיה לו ריוח ואע"פ שבשער שעת נתינת הכסף היה ראוי לתת שתים יקום לו וירויח ולא יתן אלא סלע וזהו שסיים וכתב בנתינת הכסף קונה כלומר בערך שער שעת נתינת הכסף הוא מרויח:

ודע דבפרק האיש מקדש מביא משנה זו להוכיח דסתם לן תנא כרבי יהודה דאמר מע"ש ממון הדיוט הוא ואמרו ת"ש משך ממנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן לו סלע ומשתכר סלע ומע"ש שלו מני אילימא ר"מ אמאי משתכר בסלע ונתן הכסף וקם לו אמר רחמנא אלא לאו רבי יהודה ומאחר דאיפסקא הלכתא התם כר"מ דאמר מע"ש ממון גבוה הוא נמצא דלית הלכתא כאותה משנה ואע"פ כן כתבה רבינו אלא ששינה בפירושה כי היכי דתיקום כהלכתא דפשט לשונה דמשך ממנו פירות מעשר בסלע ואינו נותן אלא סלע וקנה כל פירות המעשר שהוא שוה שתים ונמצא שהוא מרויח לעצמו סלע. ורבינו כתב כאן והשכר למעשר וכמו שביארתי לעיל דאזלינן להחמיר משום דמ"ש ממון גבוה הוא:

ט

(ח-ט) נתן לו סלע של מעשר וכו' עד פדייתו היא משיכתו. תוספתא בפ"ד דמעשר שני בלשון הזה ומה ששנינו והדין ביניהם נ"ל דהיינו לומר שבמע"ש העמידו דבריהם על דין תורה שמעות קונות והטעם שנשתנה דין ב' בבות אלו מב' בבות הקודמות משום דהתם שאני שלא נתן מעות המעשר עד לבסוף:

י

מי שהיו לו פירות חולין וכו' עד אומר כן אף לע"ה. הכל משנה בפ"ג דמע"ש (משנה ד'):

יג

ומותר לחלל פירות מע"ש וכו'. בפ"ד דטבול יום (משנה ה') ופ"ד דמ"ש:

כתב הראב"ד לא בכל ענין כמו שהוא פושט וכו'. ובנוסחא דידן בתוספתא כתוב אם משום חוב מותר וצ"ע:

יד

המניח דינר של מעשר וכו'. משנה רפ"ד דמע"ש (משנה ח') המניח איסר של מעשר שני ואכל עליו י"א באיסר ואחד ממאה באיסר בית שמאי אומרים הכל עשרה וב"ה אומרים בודאי י"א ובדמאי עשרה ופירש רבינו בפירוש המשנה וז"ל ענין זה המאמר שאם יהיה אותו איסר של מע"ש של דמאי ואכל בי' חלקים מי"א חלק האיסר ונשאר עליו חלק מי"א כבר יצא האיסור לחולין וכו' ואם יהיה האיסר של מע"ש של ודאי הדין בו א' מק' וכו' ואמרי ב"ש דכל עשרה בין דמאי בין ודאי כיון שלא נשאר בו כאיסר אלא עשיריתו יצא לחולין אבל אם נשאר בו יותר צריך לאכול כנגדו וכו' ואמרו ב"ה בודאי י"א ובדמאי עשרה אבל אם נשאר עליו כאיסר של דמאי עשירית נתחייב לאכול כנגדו וזה לפי שהעיקר אצלינו כי מה שהוא שוה פחות משוה פרוטה אין חוששין לו בכל התורה לא לענין גזל ולא לענין נהנה מן ההקדש ולא לשום ענין וכו' ופרוטה היא אחד משמנה באיסר האיטלקי נמצא עשירית האיסר שמנה עשיריות הפרוטה וכשתוסיף עליהם החומש החייב מי שפודה מע"ש שלו שכבר ביארנו שהוא רביעית הדבר הנפדה יהיה הכל פרוטה וכשנשאר מהאיסר עשיריתו חוששין עליו לפי שכשמוסיפין עליו החומש יהיה הכל ש"פ ואם הוא פחות מהעשירית אין חוששין לו לפי שאין בו שוה פרוטה אפילו בתוספת החומש ולפיכך אמרו בודאי י"א ובדמאי עשרה לפי שאינו חייב בחומש ועשיריתו הוא פחות מש"פ כמו שביארנו ע"כ לשונו:

ומ"ש שנשאר ממנו פחות מד' חומשי שוה פרוטה. כתב הראב"ד ז"ל שהוא שיבוש וראוי להיות שנשאר ממנו ד' חומשי פרוטה עכ"ל ולע"ד נראין דברי רבינו מכוונים שאם נשארו ד' חומשי פרוטה כשאתה מוסיף עליו חומש הרי כאן פרוטה שלימה ולא יצא לחולין ולכך צריך שישאר פחות מד' חומשי פרוטה ויש בספרי רבינו חסרון תיבת אלא וכך מצאתי בספר מוגה עד שלא נשאר ממנו אלא פחות מפרוטה והרא"ש הקשה על פירוש זה דאיך נתיר לזלזל במע"ש שאין בו ש"פ להוציאו לחולין לכתחלה דהא אמר חזקיה מעשר שני שאין בו שוה פרוטה מחללו על מעות הראשונות ועוד דהא קי"ל דאין מוסיפין חומש על פדיון שני וזה פדיון שני הוא ועוד שאמרו בירושלמי ב"ש כר"א הנאמן על השני נאמן על הראשון ולפי פי' זה אין ענין לב"ש בדר"א ולראשונה יש לתרץ דהא אסיקנא דחזקיה אין בחומשו קאמר אבל בקרן יש יותר מג' פרוטות כמבואר בדברי רבינו בפ"ה, והר"י קורקוס ז"ל כתב דעי"ל דאם מתחלה היה פחות מש"פ לבד ודאי שאין לזלזל בו ולהוציאו לחולין לכתחלה אלא הכא הרי אותו פחות מש"פ הנשאר כאילו נתחלל על מה שאכל והוי כמו הבלעה שאין אדם מצמצם מעותיו ודמי לדחזקיה ואין זה זילזול וגם זה חילול מעשר הוא ואין אדם מצמצם בחילול שהרי אם היה לו פחות מפרוטה מחללו על מעות אחרות שחילל עליהם כבר מטעם זה דמסתמא יש בהם תוספת דאין אדם מחלל בצמצום כי ירא פן יפחות וכיון שכן גם כן החילול עצמו אם ישאר פחות מפרוטה לא נחוש לו דאומרין שהיה לו תוספת וזה נכון ומכל מקום ודאי דלכתחילה אין אומרים לו אכול ט' חלקים ותניח העשירית אם אכל שמנה אומרים לו אכול שנים אבל אם אכל אחת אז אותו עשירית הנשאר כיון שהוא פחות מש"פ אין חוששין לו מטעם שנתבאר עכ"ל. ולי אין צורך לידחק בכל זה שהתירוץ הראשון הוא אמת וא"כ קושיא מעיקרא ליתא וקושיא שניה נמי ליתא דהא דאין מוסיפין חומש בפדיון שני היינו על החומש דוקא אבל על הקרן גם בפדיון שני מוסיף חומש כדאיתא בפרק הזהב ומבואר בדברי רבינו בפ"ה. ולשלישית שהקשה מהירושלמי הנה ר"ש פי' משנה זו ע"פ הירושלמי והקשה עליו הרא"ש ור"ש עצמו נתקשה בפירוש הירושלמי ואליהו עתיד לפרש. ופירוש רבינו במשנה מחוור וה"ר עובדי' ז"ל לא כתב אלא פירוש זה אע"פ שבמקומות אחרים דרכו לימשך אחר פירושי רבינו שמשון:

טו

טמאים וטהורים שהיו אוכלים וכו'. משנה ספ"ב דמע"ש (משנה י'):

וכתב הראב"ד שלא יטמאוהו א"א פירשו בגמרא וכו' ויש לדקדק הא בדאורייתא אין ברירה ושמא לכך נתכוון הראב"ד להשיג על רבינו למה פסק כמשנה זו דהא אתיא דלא כהלכתא ומ"מ על מ"ש הראב"ד בשם הגמ' יש לדון דהכי איתא בירושלמי (הלכה ד') על משנה זו מה נן קיימין אם באומר מכבר משקה מעורב הוא ואם באומר לכשישתו למפרע חולין שתו אלא כי נן קיימין באומר מכבר לכשישתה, ונראה דה"פ אם באומר מכבר כלומר אם באומר מעכשיו תהא מחוללת סלע זו על מה שישתו טהורים משקה מעורב ונמצאו טמאים שותים מעשר ואם באומר לכשישתו תהא מחוללת עליו למפרע חולין שתו שבשעה ששתו עדיין לא נתחלל והיאך יתחלל לאחר שכבר שתו אותו אלא באומר מכבר לכשישתו כלומר סמוך לעת שמתחילים לשתות תהא סלע זו מחוללת עליו דהשתא חל החילול קודם שיתחילו לשתות ולא מופלג אלא סמוך ביותר בשעה שפירש היין מהכד לפיהם דהשתא אינו ענין לברירה. והראב"ד מפרש דמדבר לכשישתו היינו מעכשיו לכשישתו והרי זה ברירה. ומכל מקום יש חסרון לשון בדברי הראב"ד וצריך להגיה אלא מעכשיו לכשישתו ורבינו העתיק המשנה כצורתה כמנהגו בכמה מקומות.

ומה שכתב ובלבד שלא יגעו הטמאים במאכל וכו'. פשוט הוא ובירושלמי בטמאים טמאים טמא מת שאין כלי חרס מיטמא מאחוריו אבל בטמאים טומאת זיבה שהזב מטמא בהיסט לא במה דברים אמורים כשאין אחר מערה אבל אם יש אחר מערה אפילו טמאים טומאת זיבה:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף