חידושי רבנו חיים הלוי/מעשר שני/ח

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ מעשר שני ח

פ"ח ה"ז

הלוקח פירות בסלע של כסף מעשר ומשך הפירות ולא הספיק ליתן הסלע עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתים ה"ז מפריש עליהן סלע בלבד שנאמר ונתן הכסף וקם לו בנתינת הכסף קונה והשכר למעשר, משך פירות בשתי סלעים ולא הספיק ליתן המעות עד שהוזלו הפירות ועמדו בסלע אינו מפריש עליהן ממעות מע"ש אלא סלע אחת ומוסיף עליה סלע שני' מן החולין ונותן למוכר, נתן לו סלע של מעשר ולא הספיק למשוך הפירות עד שעמדו בשתים מה שפדה פדה והדין ביניהם, נתן לו סלעים שתים של מעשר ולא הספיק למשוך הפירות עד שחזרו להיות בסלע מה שפדה פדה ומדת הדין ביניהם שהמע"ש פדייתו היא משיכתו. עכ"ל. ובהשגות ז"ל אי אפשר וכו' שהרי לא נתן לו כסף ובמשיכתו הוא קונה כדי שלא יהא הדיוט חמור מהקדש, ועוד וכו' שהלוקח פירות של חולין להחליפם בכסף מעשר מה עשה המעשר בכאן והלא הפירות שנמשכו חולין הם אטו אפוטרופוס של מעשר הוא שיהא ידו כיד המעשר, והמשנה לא דברה בענין זה, אבל הוא במשנה משך ממנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים משמע שהפירות הם המעשר וכו'. עכ"ל. ופליגי הרמב"ם והראב"ד, דהרמב"ם מפרש להמשנה דמשך הימנו פירות דר"ל שמשך פירות חולין שיחולל הכסף מע"ש עליהן, והראב"ד מפרש דאיירי במשך פירות מע"ש עצמן, והשגת הראב"ד הרי מבוארת במש"כ הרמב"ם על משיכת הפירות הקרא דונתן הכסף וקם לו, והלא משיכת הפירות קנין משיכה היא דהויא ולא קנין כסף.

ואשר יראה לומר בדעת הרמב"ם, דהנה יסוד דין קנין כסף הוא מה שקונה את הדבר שכנגדו, ויסוד דין קנין משיכה הוא מה שקונה את גוף הדבר וממילא דנתחייב שכנגדו בתשלומיו, והרי גם שוה כסף מהני לקנות את הדבר שכנגדו, וכדתנן להדיא בקידושין דף כ"ח כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו כיצד החליף שור בפרה וכו', ומבואר שם בסוגיא דהוא מדין קנין כסף, הרי להדיא דגם שו"כ חשוב כסף לעשות קנין כסף לקנות את שכנגדו, וע"כ ס"ל להרמב"ם דבמשיכת פירות החולין חייל דין קנין כסף לקנות את הכסף מע"ש שכנגדם, וכן הרי תנן להדיא בבכורות דף נ"א אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות ולא בהקדשות ומפרש שם בגמ' ולא הקדשות בכל אלו, וכ"ה בב"מ דף נ"ד דהקדש אינו מתחלל על הקרקע, הא כל מטלטלין ושו"כ מחללין הקדשות עליו, וכדדרשינן בספרא בחוקותי פי"א אין לי אלא סלעים מנין לרבות כל דבר המיטלטל ת"ל ופדה, והיינו משום דשו"כ ככסף לגבי החילול, וכן הוא גם בעיקר הקנין, דהרי בהקדשות הא מלבד דצריך להתחלל על הכסף, הרי עיקר חילולו דין קנין כסף בי' דהכסף קונה את ההקדש להתחלל עליו, וכדתנן בקידושין דף כ"ח רשות הגבוה בכסף דהיינו קנין כסף, וכן בקידושין דף ה' מה לכסף שכן פודין בו הקדש ומעשר שני דאיירי ג"כ לענין קנין כסף, ובע"כ דכל שו"כ ככסף בין לענין חילול ובין לענין קנין החילול, וע"כ ה"ה הכא נחשבין הפירות ככסף לעשות הקנין והחילול של כסף המע"ש. ולא תקשי מהא דמבואר בב"מ בפ' הזהב דדין קנין כסף תלוי באם חשוב כספא או פירי, ומשום דהכל לפי הנישום אם הוא בתורת כסף או בתורת פירי, דכ"ז הוא רק בקנין הדיוט, דהתם הוא דהוי דינא דהכל לפי הנישום והטבעא הוא כספא, משא"כ בקנין הקדש ומע"ש, כיון דעיקר דין חילולן הוא, דבזה דחייל על החולין דין הקדש ומע"ש, בזה הוא שנעשה שיצא ההקדש לחולין, וזהו גופי' עצם הקנין ג"כ, ע"כ אמרינן דלעולם החולין הם דחשיבי כספא, שקונין את ההקדש ומחללין אותו, וגוף הדבר. המקודש מיקרי פירי וגוף הדבר הנקנה, וע"כ זהו שהביא הרמב"ם הקרא דונתן הכסף, כיון דדין קנין כסף כאן לגבי החילול, מה דהפירות שהן שו"כ של חולין נעשין כסף לקנין המע"ש וחילולו, וכש"נ.

ואכתי צ"ע דברי הרמב"ם, דהרי במתני' דמשך הימנו פירות והוקרו הא תנן נותן סלע ומשתכר בסלע ומע"ש שלו, ופי' הרמב"ם בפה"מ שם דהפירוש דמשתכר בסלע הוא מפני שמפריש שתי סלעים ממע"ש שיוצאין לחולין ולהמוכר אינו נותן רק סלע אחת והסלע השני' הוא משתכר, ואיך פסק הרמב"ם דהשכר למעשר ואינו מפריש ממע"ש אלא סלע כיון דתנן דמפריש ממע"ש שתי סלעים. ועוד דבמתני' הא תנן ולא הספיק לפדותו, הרי להדיא דהחילול והפדיון לא נעשה עוד במשיכת הפירות עד שעת נתינת הכסף, ובע"כ דבמשיכת הפירות אין בזה דין קנין כסף, ורק קנין משיכה הוא שיש בזה, שאינו קונה כנגדו את הכסף מע"ש, ורק דנתחייב שכנגדו בתשלומי כסף המע"ש, וע"כ לא נעשה עוד במשיכת הפירות מעשה החילול והפדיון, ומשו"ה הוא דמשתכר בסלע ויצאו שני סלעים של מע"ש לחולין כיון דאכתי לא נעשה עוד מעשה החילול, ולפמש"כ דיש במשיכת הפירות דין קנין כסף שקונה את שכנגדו, א"כ הא קנה במשיכת הפירות עצם הכסף של מע"ש, וצריך להיות נעשה במשיכת הפירות גם עצם מעשה החילול. ונראה לומר, עפי"מ דאיתא בקידושין דף נ"ד ע"ב ת"ש משך הימנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן סלע ומשתכר בסלע ומע"ש שלו, מני אילימא ר' מאיר אמאי משתכר בסלע ונתן הכסף וקם לו אמר רחמנא אלא לאו ר"י ע"כ, ופירש"י דהקושיא הויא דאם מע"ש ממון גבוה הוא א"כ אין המע"ש נקנה במשיכה כי אם בנתינת הכסף, וכ"ז הוא אם נפרש המשנה דמשך הימנו מעשר שהפירות הם מע"ש וא"כ הוי זה רק קנין משיכה, אבל לדעת הרמב"ם דהמשיכה היא בפירות חולין, וגם דהרי הוא קנין כסף, א"כ הא קשה מאי פריך הגמ' מקרא דונתן הכסף, כיון דהכא באמת הוי קנין כסף, וכבר הקשה התוי"ט מסוגיא זו על הרמב"ם. ואשר יראה לומר לדעת הרמב"ם, דהנה בפדיון מע"ש הכא דהחילול נעשה ע"י המקח הרי איכא שני דברים, עצם מעשה החילול מה שמתחלל קדושת המע"ש שבהכסף על הפירות חולין, ועוד איכא בזה דין קנין בפ"ע לבד החילול, מה שקונה את הפירות מחברו, ולפ"ז נראה דנהי דלענין עצם החילול איכא גזה"כ דונתן הכסף דנתינת הכסף קונה, וגם דפירות הנישומין של חולין חשיבי כספא לגבי הכסף מע"ש, אבל לענין הקנין הדר דינו ככל קנין דעלמא של הדיוט, דדוקא משיכה היא דקונה ולא כסף, וגם דהפירות הנישומין חשובין פירי, ורק הקייץ הוא דחשוב כספא. ולפ"ז הכא במע"ש אם מועיל משיכת הפירות לענין קנית הכסף מע"ש הדין תלוי, דאם מע"ש ממון גבוה הוא א"כ גם דין קנינו הוא בכלל הא דתנן רשות הגבוה בכסף דכסף קונה בי', וגם זה דהפירות הנישומין חשיבי כספא לגבי כסף המע"ש שייך גם לענין דין קנינו וכדין פדיונו כן דין קנינו, כיון דהוא קנין של גבוה, משא"כ אם מע"ש הוי ממון הדיוט, א"כ אז נתחלק דין קנינו מדין פדיונו, דנהי דהפירות נחשבין כספא לגבי פדיון, אבל דין קנינו הוא ככל קנין הדיוט, דמעות אינן קונות, וגם דפירות הנישומין לא הויין כספא כלל, ורק דמשיכתן היא קנין משיכה. אשר ע"כ זהו ביאור הסוגיא, דהנה במתני' הא תנן דמשתכר בסלע, והיינו משום דנתחלק דין קנינו מדין פדיונו, וכיון דלענין הקנין הא הוי זאת קנין משיכה ולא קנין כסף, ולא נעשה עוד קנין בכסף המע"ש שכנגדו, א"כ ממילא דלא נעשה עוד מעשה החילול של מע"ש במשיכת הפירות, ורק ע"י נתינת הכסף שלאח"כ שנקנה בזה עצם כסף המע"ש בזה הוא שנעשה מעשה החילול, וכיון דהוקרו בינתים ועמדו בשעת נתינת הכסף דהוא שעת עשית החילול בשתים, ע"כ מתחלל מהכסף מע"ש שתי סלעים, וזהו דתנן דהשכר לו ולא למעשר, דלהמוכר אינו נותן רק סלע אחת, דהפירות עצמן הרי כבר קנאם בסלע ע"י משיכתם, וא"כ כ"ז הוא אם מע"ש ממון הדיוט, משא"כ אם מע"ש מ"ג דאז הרי חשיבא משיכת הפירות קנין כסף ומועיל לקנות את הכסף מע"ש על ידו, ונמצא דמשיכת הפירות גומרין גם החילול של המע"ש שנעשה ע"י קנית הכסף, וא"כ הרי ממילא דהשכר למע"ש, כיון דכבר נעשה החילול והקנין, וזהו דקאמר הגמ' דלר"מ דמע"ש מ"ג הוא והוי זאת קנין כסף, אמאי משתכר בסלע ונתן הכסף וקם לו אמר רחמנא, ר"ל והכא הא הוי ג"כ קנין כסף, וצריך להיות השכר למעשר, אלא ודאי דר"י היא דמע"ש ממון הדיוט, ומשיכת הפירות הויא קנין משיכה, וע"כ השכר לעצמו וכש"נ. ולפ"ז הרי מיושב היטב הא דפסק הרמב"ם דהשכר למע"ש והוי קנין כסף, ודלא כמשנתנו דתנן דהשכר לעצמו, דהא אנן קי"ל דמע"ש מ"ג, וע"כ שפיר קי"ל דהשכר למע"ש, וכדהבאנו מהסוגיא דקידושין, וכן לשון הרמב"ם שמביא הקרא דונתן הכסף מוכיח דכוון להביא הסוגיא דקידושין, והיינו כמש"כ.

והנה צ"ע עוד בדברי הרמב"ם שם, שפסק דבמשך הפירות בשתי סלעים והוזלו אינו מפריש ממעות מע"ש אלא סלע, ולדעת הרמב"ם דמשיכת הפירות חשיבא קנין כסף שגומר החילול של כסף המע"ש, א"כ מאי מהניא מה שהוזלו אח"כ ואמאי אינו מפריש אלא סלע. ועוד צ"ע דברי הרמב"ם שמחלק בין הוקרו להוזלו, והרי במתני' מבואר להדיא דהוזלו והוקרו שוין הן בדינן, דבתרווייהו אזלינן רק בתר הפרשת הכסף, וקשה על הרמב"ם שחילק בינייהו. ועוד יותר קשה מהא דאיתא בירושלמי פ"ד דמע"ש ופסק כן הרמב"ם בפ"ה ממע"ש וז"ל הפודה מע"ש ביתר על דמיו לא נתפסה התוספת למעשר, וא"כ הרי אין לחלק בין הוקרו להוזלו כיון דסוף סוף לא הותפס רק כפי שוויו של שעת פדיונו, וממ"נ אם פדיונו הוא בשעת משיכת הפירות א"כ גם בהוזלו צריך להפריש שתי סלעים, ואם נימא דפדיונו הוא בשעת הפרשת הכסף א"כ בהוקרו אין המעשר תופס יותר מדמיו ואמאי אינו נותן אלא סלע, ובמה חלוק הוקרו מהוזלו, וצ"ע. והנראה לומר בזה, דהנה באמת צ"ע דברי הרמב"ם שכתב דאם משך הפירות בסלע והוקרו אינו נותן אלא סלע משום דקנה במשיכת הפירות מדין ונתן הכסף וקם לו, וקשה דהלא אכתי לא הוברר במסויים על איזה סלע של מע"ש הוא עושה מעשה הפדיון, וא"כ איך יוברר אח"כ בהפרשת הסלע למפרע שנעשה החילול במשיכת הפירות, והלא זה שייך לדין ברירה, וכמבואר בעירובין דף ל"ז דהאומר מעשר וכו' מחולל על הסלע שתעלה בידי תלוי בדין ברירה, ואנן הרי קי"ל דבדאורייתא אין ברירה, [ואע"ג דהרמב"ם בפ"ד דמע"ש הט"ו פסק גם שם דמחולל, אכן הרי שם בעירובין דף ל"ז איפלגי בזה תנאי והכא הוי סתם משנה בלא שום פלוגתא כלל], וצ"ע. ואשר יראה לומר בזה, דהנה בפדיון מע"ש איכא שני דברים, חדא עצם החילול מה שמתחלל קדושת המע"ש על החולין, ועוד יש בזה דין קנין כסף, דמעשה זו גופה של חילול יסוד חלות דינה הוא מדין קנין כסף, שהחולין נעשין כסף קנין לעשית מעשה זו של חילול, וע"י דין קנין כסף הוא דמיקיימא וחלה מעשה זו של חילול, [ובהכי מתישבא קושית התוס' בב"ק דף ס"ח על הא דאמרינן התם דאין אדם יכול לחלל נטע רבעי שאינו ברשותו דמוכח מזה דדין פדיון מע"ש ונט"ר הוא דבר התלוי בבעלים ואין אדם יכול לחלל מע"ש ונט"ר של חבירו שלא מדעתו, ומ"ש מפטר חמור דיכול לפדות של חברו אף שלא מדעתו וכדמוכח בבכורות דף י"א, עיי"ש בדברי התוס', ולפי דברינו ניחא, דבפט"ח כיון דאין השה נתפס תחת הפט"ח א"כ אין בפדיונו שום מעשה קנין, ורק הפקעת איסורא בעלמא, וע"כ אין זה שייך לבעלים, משא"כ בפדיון מע"ש ונט"ר דדין חילולן דין קנין כסף בי' ע"כ הוי ככל מעשה קנין דעלמא דצריך דוקא דעת בעלים], ונמצא דנתינת הכסף של חולין תרתי בה, דין מעשה חילול, ודין מעשה קנין כסף לעשית החילול. אשר לפ"ז ניחא היטב דברי הרמב"ם דמשיכת פירות החולין הויא כסף לענין דין חילול וקונה מדין כסף, ולא תקשי מהסוגיא דעירובין דכל שאינו מבורר השתא בשעת חילול איזה סלע שנעשה בו החילול הוא תלוי בדין ברירה, דבאמת אה"נ גם לדעת הרמב"ם דחלות החילול הוא רק אח"כ בהפרשת הסלע של מע"ש, והא דמשיכת הפירות קונה מדין כסף הוא רק לענין דין מעשה הקנין, דבמשיכת הפירות נעשה ונגמר דין קנין כסף של החילול שיחול אח"כ בשעה שהסלע של מע"ש יופרש ויבורר, והוי כמו קנין כסף על לאחר זמן דמבואר בקידושין דף ס' דמהני, וה"נ הכא חייל במשיכת הפירות דין קנין כסף של חילול, והשתא אין זה שייך עוד לברירה כיון דהפקעת קדושת המע"ש מהכסף יהי' לאחר זמן ברירתו, ורק מעשה הקנין כסף הוא שנעשה עכשיו דהוי כמו קנין לאח"ז דמהני. אשר לפ"ז נראה, דלענין דין שומת שווייהן של הפירות אזלינן בהכסף והפירות חולין בכל חד בתר דידי', ולענין הפירות חולין אזלינן בדין יוקרא וזולא בתר שעת קנייתם של הפירות, בשעה שנקנו על הדין חילול, ולענין הכסף מעשר אזלינן רק בתר שעת חילולו והפקעת קדושתן של הכסף מעשר. אשר ע"כ שפיר מחלק הרמב"ם בין הוקרו להוזלו, דבהוקרו הרי אנו דנין לענין הדין דמע"ש אינו תופס יותר מכדי דמיו, וא"כ הלא עיקר הדין הוא על הפירות חולין אם יכולין הן להתפס בקדושת מע"ש של הסלע אם לא, וע"כ כיון דהפירות הרי כבר נקנו במשיכתם לעשית החילול של מע"ש בדמי סלע, ע"כ שפיר הותפסו הפירות כולן ונכנסו בדמי מע"ש של סלע, משא"כ בהוזלו דאיירינן לענין חילול והפקעת קדושת המע"ש של הכסף בפחות מדמיו, ע"כ אזלינן רק בתר שעת הפרשת הכסף, שאז הוא שעת חילולו והפקעת קדושתו וכש"נ, וכיון דאז אין הפירות שוין אלא סלע ע"כ אין מתחלל ממעות מע"ש אלא סלע אחת. והשתא לא תקשי מהא דבמתני' מבואר דהוזלו והוקרו שוין הן בדינן, דלפמש"נ הרי הא דבהוקרו אינו נותן אלא סלע הוא משום שכבר נגמר הדין קנין כסף של החילול במשיכת הפירות, ונקנו הפירות להיות נתפסין בדמי מע"ש של סלע, וע"כ אינו מפריש אלא סלע, וא"כ כ"ז הוא לפ"מ דקי"ל מע"ש ממון גבוה הוא, משא"כ המשנה דאתיא כר"י דמע"ש ממון הדיוט הוא וכדהבאנו מהסוגיא דקידושין, וא"כ הא נמצא דהכל נעשה רק אח"כ בהפרשת הכסף, ואז הוא דהוי מעשה הקנין כסף עם גמר החילול ביחד וכש"נ, וע"כ הכל תלוי רק בתר שיווי הפירות בשעת נתינת הכסף ואין חילוק בין הוקרו להוזלו, ומיושב היטב דעת הרמב"ם וכמש"כ.

והנה בדברי הראב"ד שם עוד וז"ל ועוד שהלוקח פירות חולין להחליפן בכסף מעשר מה עשה המעשר בכאן והלא הפירות שנמשכו חולין הן אטו אפוטרופוס של מעשר הוא שיהא ידו כיד המעשר וכו', וביאור דבריו הוא, דהראב"ד לטעמי' דס"ל דמשיכת הפירות חולין דין קנין משיכה הוא דאית בה ולא דין כסף, וא"כ הא נמצא דבמשיכת הפירות חולין עוד לא נעשה שום קנין בכסף המע"ש, דהרי משיכה אינה קונה את הדבר שכנגדו, ונמצא דכל הקנין הכא נעשה לע"ע רק בהפירות חולין לבד, שהלוקח קנה מהמוכר פירות חולין, וגם החיוב תשלומין שנעשה ע"י המשיכה הוא ג"כ רק בין המוכר והלוקח בלבד שהלוקח נתחייב לשלם לו מאיזה מעות שירצה, וזהו שהשיג הראב"ד דמה עשה המעשר בכאן, וזה טעם דממילא לא שייך הכא לא הדין דונתן הכסף וקם לו וגם לא הדין דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש כיון דהכא הוא קנין פשוט של הדיוט בלבד ואינו שייך כלל להמע"ש, אכן הרמב"ם לטעמי' דס"ל דמשיכת הפירות חולין דין קנין כסף בה, שקונה את שכנגדו, וא"כ הא נמצא דבמשיכת פירות החולין נקנה עצם הכסף של מע"ש, וע"כ שפיר הוי זאת קנין של מע"ש. אלא דבאמת קשה עוד לדעת הרמב"ם, דנראה דאף אם מע"ש ממון גבוה מ"מ לא שייך על הקנין הך דינא דונתן הכסף וקם לו, דהקנין הוא מרשות הדיוט, ול"ד להקדש דשם עצם הקנין הוא מרשות הקדש, וע"כ שייך גם לענין הקנין הך דינא דונתן הכסף, משא"כ במע"ש דהקנין מה שזה לוקח מזה הוא זה מהדיוט להדיוט, א"כ לא שייך בי' הדין דונתן הכסף רק על קנין החילול דהוא קנין של גבוה, אבל לא על הקנין שבין המוכר והלוקח, ואע"ג דמע"ש מתחלל דרך מקח, מ"מ הרי המקח והחילול שני דברים נפרדים הם, והמקח הוא רק גורם שיהא כאן חילול, אבל עצם המקח אינו שייך כלל לדין המע"ש, וא"כ קשה איך שייך על המקח הך דינא דונתן הכסף וגו', ואולי גם זה נכלל בכוונת דברי הראב"ד שכתב דאין הבעלים אפוטרופוס של מעשר שיהא ידו כיד המעשר, ור"ל דהמוכר והלוקח הן עצמן אין ידן כיד מעשר ונידונין כדינן שהן הדיוט ואין כסף קונה. ואשר יראה לומר בדעת הרמב"ם, דס"ל דבמע"ש דמתחלל דרך מקח הוי הגזה"כ דהמקח גופי' הוי מעשה חילול, והוא זה דין מסויים בפ"ע במע"ש, דהמקח בעצמו הוא חילולו של המע"ש, ויסוד דבר זה נלמד מהא דפסק הרמב"ם בפ"ז ממע"ש הי"ד וז"ל הלוקח מים ומלח וכו' לא קנה המעשר אעפ"י שיצאו המעות לחולין עכ"ל, והרי בדין חילול פשיטא דכל שלא נכנס החולין תחתיו בקדושה א"כ אין כאן חילול כלל, ובע"כ דהוא דין מסויים במקח שמפקיע קדושת המע"ש לגמרי אף אם אין דבר אחר נכנס כנגדו ואף בלא מעשה חילול, וא"כ ה"ה נמי הא דמע"ש מתחלל דרך מקח הוא ג"כ דכוות הדעצם מעשה המקח הוא חילולו. אשר לפ"ז שפיר פסק הרמב"ם דהקרא דונתן הכסף שייך במע"ש גם על מעשה המקח, כיון דמעשה המקח בעצמו הוא ניהו מעשה חילולו והפקעת קדושת מעשר שבו, ונמצא דעצם מעשה המקח הוא מרשות גבוה, דכסף קונה בי' מקרא דונתן הכסף. ואין להקשות לפ"ז, דא"כ למה תלי לה הגמ' בקידושין בדין מע"ש ממון גבוה הוא או ממון הדיוט, והרי דין החילול לכו"ע הוא רק בכסף גם אם מע"ש ממון הדיוט, וא"כ אם נימא דהא דהמקח דינו בכסף הוא משום דהמקח עצמו דין חילול בי', א"כ גם אם מע"ש ממון הדיוט הוא ג"כ יהא דינו רק בכסף, כיון דבדין החילול ליכא שום נפקותא בין אם מע"ש ממון גבוה או ממון הדיוט, אכן ז"א, דאע"ג דהמקח עצמו דין חילול בי' ודינו מחמת זה בכסף, אבל מ"מ מכיון דמע"ש ממון הדיוט וחלה בו מכירה גם בלא דין חילול, א"כ אכתי לא פקע גם דין הדיוט מיני', כיון דיש בו גם דין קנין הדיוט ככל קנין הדיוט דעלמא, וממילא דכסף אינו קונה בו, ואדרבה דנידון ככל מקח דעלמא, משום דעיקר מעשיו הוא מכירה, והחילול הוא חלות דין שבו, וע"כ ממילא דנידון כהדיוט, משא"כ אם מע"ש ממון גבוה הוא דדינו דאינו ניתן ונקנה כלל, וכל דין מקח שבו הוא רק משום דהוא ניהו מעשה חילול, ומקח וחילול תרי גווני חילול נינהו, א"כ שפיר הוי דינו כחילול דדינו בכסף ומקרא דונתן הכסף וגו'.

ונראה דכן הוא מתבאר מהא דפסק הרמב"ם בה"ח שם וז"ל נתן לו סלע של מעשר ולא הספיק למשוך הפירות עד שעמדו בשתים מה שפדה פדה וכו', וצ"ע דהרי בדין חילול החולין הם שעושין מעשה החילול, דבזה דהחולין נכנסין להתפס בקדושת מע"ש בזה הוא שנעשה שיצא המע"ש לחולין, ואיך נעשה הכא החילול בנתינת כסף המע"ש, אלא ודאי כמש"כ דשני דינים הם, דין חילול שע"י מעשה חילול, ודין חילול שע"י מקח, שהמקח עצמו הוא מעשה החילול, ובזה הן חלוקין בדינן, דדוקא בדין חילול שלא ע"י מקח הוא דבעינן שיהא קנין החילול ע"י כסף של חולין, משא"כ בחילול הבא ע"י מקח שפיר יוכל להיות קנין החילול גם ע"י המע"ש אם אך דין קנין כסף בי', ולהכי הוא דמהניא גם בנתן הכסף של מע"ש, כיון דבחילול הבא ע"י מקח הרי יוכל להיות קנין החילול גם ע"י מע"ש. ואין לומר דהכא הוי באמת חילולו אח"כ, דעי"ז דנקנו הפירות חולין בעד הסלע של מע"ש חזרו הפירות להיות כסף לעשות מעשה החילול, דהנה באמת צ"ע על עיקר דין זה דנתן לו סלע של מעשר, איך יוכל להקנות כלל את הסלע של מע"ש, והלא מבואר ברמב"ם בפ"ז ממע"ש הי"ט דגם כסף מע"ש הוי בכלל ממון גבוה, וא"כ ממילא דאינו ניתן ונקנה כלל, וכמבואר בקידושין דף נ"ד, ובע"כ צ"ל דהכא שאני דבנתינת הכסף כבר הוא מתחלל על הפירות וקנינו וחילולו באין כאחת, אכן כ"ז הוא אם נימא דהחילול נעשה ע"י עצם המקח ע"כ שפיר שייך לומר דמתנתו וחילולו באין כאחת, כיון דמעשה הנתינה זהו גופא מעשה החילול, אבל אם נימא דהחילול נעשה רק אח"כ ע"י פירות החולין, ונתינת הכסף מע"ש הוא רק גורם שיהא אח"כ מעשה חילול, א"כ אכתי צ"ע איך יכול ליתן לו את הסלע של מע"ש והא הוי ממון גבוה שאינו ניתן ונקנה כלל, כיון דעצם נתינת הכסף לא הויא מעשה חילול כלל, ובע"כ מוכרח כדברינו דבחילול שע"י מקח המקח עצמו הוא חילולו.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף