כסף משנה/מעשר שני/ג

כסף משנה ‏ מעשר שני ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

האוכל מעשר שני בטומאה לוקה וכו' עד והאוכל טמא. בפרק הערל (יבמות דף ע"ג):

ומה שכתב והוא שיאכלנו בירושלים קודם שיפדה וכו'. בפרק אלו הן הלוקין משנה שלישית כתב רבינו אינו חייב מלקות על אכילת מעשר שני בטומאה עד שיאכלנו בירושלים דאמר רחמנא בבכור שנפל בו מום בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו ואמר בכאן לא תוכל לאכול בשעריך ובאה הקבלה ג"כ בזה לא תוכל לאכול בירושלים כבשעריך כלומר לא תוכל לאכול מעשר בטומאה בירושלים כמו שתוכל לאכול בכור בטומאה בשעריך עכ"ל:

ג

(ב-ג) ומ"ש ואפילו להדליק בו את הנר וכו'. בפרק הערל (יבמות דף ע"ג):

כבר ביארנו. בפרק ב'.

ומ"ש ואוכלים את דמיו בטהרה וכו' כמו שיתבאר בפרק רביעי.

ומ"ש אפילו נטמאו הפירות כולם כשהם טבל וכו':

ד

הערל כטמא ואם אכל מעשר שני לוקה וכו'. בפרק הערל בעיא ואסיקנא דלרבי עקיבא ערל כטמא ואף רבי יצחק סבר ערל אסור במעשר דאמר רבי יצחק מניין לערל שאסור במעשר וכו':

וטמא שטבל אוכל וכו'. משנה בסוף נגעים (משנה ג') ובפירקא קמא דכלים:

ה

האוכל מעשר שני באנינות של תורה לוקה וכו'. בפרק שני דבכורים (משנה ב') תנן המעשר והבכורים וכו' אסורים לאונן ובפרשת והיה כי תבא כתוב גבי מעשר שני לא אכלתי באוני ממנו וק"ל שאין ראיה מכאן שילקה על זה אבל רבינו אזיל לטעמיה שכתב בספר המצות שלו בשורש שמיני במה שצוה הכתוב לנו שנאמר לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת הורה על היות כל פועל מאלו מוזהר ממנו וכבר השיג עליו הרמב"ן.

ומה שכתב והוא שיאכלנו במקום אכילתו בירושלים נלמד ממה שנתבאר בסמוך גבי אם אכלו בטומאה.

ומה שכתב אבל אם אכלו בחוץ באנינות וכו' מכין אותו מכת מרדות. לענין אכלו באנינות של דבריהם פשוט הוא ולענין אכלו בחוץ באנינות:

ו

איזהו אונן וכו'. בפ' טבול יום עלה ק"א וכחכמים:

ז

ולא מעשר שני בלבד וכו'. פ' טבול יום ובפרק האשה דפסחים (דף צ"ב):

ח

אין נותנין פירות מעשר שני לע"ה וכו'. ירושלמי פירקא קמא דדמאי ובפרק שלישי דמעשר שני אין מוסרין ודאי לעם הארץ.

ומה שכתב ולא פירות הנלקחות במעות מעשר ולא מעות מעשר: ומותר לאכול מעשר שני של דמאי וכו'. משנה בפירקא קמא דדמאי (משנה ב'):

אין מפקידין מעשר שני אפילו אצל חבר וכו'. תוספתא פ"ד דמעשר שני מפקיד אדם מעשר שני שלו אצל חבר ושל דמאי אצל ע"ה אבא חילפי בן קרויה אומר בראשונה היו עושין כן חזרו לומר אפילו חבר אין מפקידין אצלו שאין אתה יודע מי עומד אחריו ע"כ בתוספתא וזהו שכתב רבינו אין מפקידין מעשר שני אצל חבר וכו' ומצאתי בקצת ספרי רבינו שמסיים בה אבל מפקידין מעשר שני של דמאי אצל ע"ה ונראה שכך היה גורס הראב"ד בספרי רבינו שהיה בידו ונראה שהטעם משום דמשמע דלא חששו אלא בשל ודאי ולא בשל דמאי:

והראב"ד כתב על דברי רבינו א"א לא מצאתי דבר זה בשום מקום וכו'. ונוסחת הראב"ד בתוספתא אינה מכוונת דקתני מפקידין מע"ש של דמאי אצל חבר דמשמע אבל לא של ודאי ואמאי לא ותו דקתני ושל ודאי אצל ע"ה דמשמע אבל לא של דמאי קשה אטו מי חמיר דמאי מודאי ואע"פ שהראב"ד הרגיש בזו וכתב שהטעם מפני שמיקל בו וקשה שהרי שנינו הדמאי נותנו לע"ה ויאכל כנגדו וכן שנינו ואם היה ע"ה נותן לו מדמאי וכמה קולות הקילו בדמאי וכ"ש שלא היה להם לחוש מלהפקידו אצל ע"ה הילכך נראה לי שאותה נוסחא משובשת ורבינו שמשון הביא תוספתא זו בפרק ד' דטבול יום וגורס כגירסת תוספתא דידן. ומה שרצה הראב"ד לחלק בין פקדון דמעות לפקדון דפירות קשה לי דפקדון דפירות מי לא שכיח דליהוי לזמן ארוך ותו דאפילו לא ליהוי לזמן ארוך מי ליכא למיחש שימות הנפקד ביום אשר הפקיד אותו או למחרתו הילכך נוסחת רבינו ונוסחת תוספתא דידן עיקר:

ט

מעשר שני אסור וכו'. משנה פ"ק דדמאי (משנה ב') הדמאי אין לו חומש וכו' ומאבדין את מיעוטו בדרכים משמע הא ודאי לא והכי אמרינן בירושלמי.

ומה שכתב וכמה הוא מיעוט פחות מכגרוגרת וכו'. שם בירושלמי (הלכה ב') אמתניתין דמאבדין את מיעוטו בדרכים דבי רבי ינאי אמרי פחות מאוכל מותר לאבד בפרוס אבל בשלם עד כגרוגרת רבי יוחנן אמר בשם ר"ש בן יוצדק בשלם עד כגרוגרת בפרוס אפילו כמה מותר מה פליגין ר' מנא אמר לא פליגי דבי ר' ינאי אמרי פחות מאוכל מותר לאבד בפרוס אבל בשלם עד כגרוגרת ר"י אמר בשם ר"ש בן יוצדק בין בפרוס בין בשלם עד כגרוגרת ויש לתמוה שגם למה ששנה רבי מנא דבריהם פליגין והיאך אמר דלא פליגי ואפשר דבקדמייתא ל"ג בדרבי ינאי בשלם עד כגרוגרת אלא בשלם כגרוגרת ומשמע דפליגי גם בשלם דלרבי ינאי כגרוגרת מותר לאבד ולר"י עד גרוגרת מותר לאבד אבל לא כגרוגרת דעד ולא עד בכלל ואתא רבי מנא למימר דבשלם לא פליגי דמאי כגרוגרת דאמר רבי ינאי עד כגרוגרת ואכתי ק"ל למה הוצרך לשנות דברי ר"י לומר דלא מפליג בין פרוס לשלם ולכן נראה לומר דל"ג בתנייתא דר' ינאי אבל בשלם אלא ובשלם וה"פ פחות מאוכל מותר לאבד בפרוס ובשלם והיינו עד כגרוגרת דכגרוגרת הוא שיעור אוכל לענין הוצאת שבת והשתא למאי דמסיק רבי מנא לא פליגי ר' ינאי ור"י כלל ואפילו לגירסא דידן פסק רבינו כר"י משום ר' שמעון בן יוצדק דאף על גב דר"י תלמידיה דרבי ינאי הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב שאני הכא דמשמיה דר' שמעון בן יוצדק קאמר לה:

והראב"ד כתב א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק כו'. טעמו להשיג על רבינו שדבריו לא כמר ולא כמר שהוא ז"ל לא היה גורס עד אלא כגרוגרת ולא מיעט אלא יותר מכגרוגרת אבל כגרוגרת מותר ולאפוקי מרבינו שפסק דכגרוגרת אסור וכבר כתבתי טעם פסק רבינו שהיה גורס עד כגרוגרת:

ומה שכתב רבינו והמפריש מעשר שני של דמאי כו' משום דמשמע לרבינו דהא דר"י ורבי ינאי קאי נמי למאי דקתני בההיא מתניתין נותנו לעם הארץ ויאכל כנגדו סמוך למאבדים את מעוטו בדרכים. ומיהו איכא למידק דהכא משמע בלשון רבינו דמ"ש של דמאי שמותר ליתנו לעם הארץ דוקא פחות מכגרוגרת הא כגרוגרת אינו רשאי ליתנו לעם הארץ ולעיל בסמוך כתב סתם דמותר ליתנו לעם הארץ ומשמע דבין מעט בין הרבה מותר ליתנו לעם הארץ. ונראה שרבינו לעיל סמך על מה שאמר כאן דדוקא פחות מכגרוגרת:

וכתב הראב"ד א"א אפילו כגרוגרת וכו'. כבר נתבאר שטעמו שלא היה גורס עד כגרוגרת ורבינו גורס עד כגרוגרת. ומ"ש וכדברי רבי ינאי אפילו עד כביצה נראה שטעמו להשיג שה"ל לפסוק כר' ינאי ודלא כר"י דאין הלכה כתלמיד במקום הרב וכבר כתבתי טעם רבינו ומכל מקום למדנו מדברי הראב"ד שגם הוא ז"ל סובר דהא דר"י ורבי ינאי קאי נמי לנותנו לע"ה ויאכל כנגדו:

י

מעשר שני ניתן לאכילה ושתיה וסיכה. משנה פ"ב דמעשר שני (משנה א').

ומה שכתב ואסור להוציאו בשאר צרכיו וכו'. משנה בספ"ק דמע"ש זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה ושתיה וסיכה מדמי מעשר שני יאכל כנגדו:

ומ"ש שנאמר לא נתתי ממנו למת לא הוצאתיו בדבר שאינו מקיים את הגוף אע"פ שהרמב"ן בפירוש התורה כתב על דברי רבינו בזה שהם דברי הבאי נראה דלא דבר ריק הם דברי רבינו כמו שאכתוב בסמוך.

ומ"ש ואם הוציאו ממנו בשאר דברים אפילו בדבר מצוה וכו'. משנה בסוף מעשר שני (משנה י"ב) ולא נתתי ממנו למת לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת ומשמע לרבינו דבדרך אפילו מיתניא ומשום דאיכא למידחי ולומר דדוקא נקט למת הא לחי דומיא דלמת דהיינו ליקח בגדים לחי שרי לכך כתב רבינו דאין לומר כן דגם זה הוי בכלל למת כיון שאינו דבר שהוא חוזר להיות חי דהיינו אכילה ושתיה שחוזר להיות חלק אבר:

יא

מעשר שני אוכל דבר שדרכו וכו' עד השמן. משנה פ"ב דמע"ש (משנה א'):

ומ"ש ולא יסחוט את הפירות כו'. משנה פי"א דתרומות (משנה ג'):

ואין מחייבין אותו לאכול פת שעיפשה וכו'. ירושלמי פרק ב' דמעשר שני:

יב

ומ"ש כל שמותר לזרים לאוכלו בתרומה וכו': שמרים שנתן עליהם מים וכו'. פרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ז) וכת"ק ובספרי רבינו כתוב במעשר בחולין שניהם בבי"ת ודבר פשוט הוא שט"ס הוא דבשניהם צריך להיות כ"ף:

טו

(יג-טו) יין של מעשר שנפל לתוכו דבש ותבלין וכו' עד השבת לשני. משנה בפ"ב דמעשר שני (משנה א') ומסיים בה שם במשנה זה הכלל כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין שבחו ניכר השבח לשני ובירושלמי אמר רבי יוחנן כל שיש בו הותיר מדה השבח לפי חשבון וכל שאין בו הותיר מדה השבח לשני רשב"ל אמר כל שטעם שבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין טעם שבחו ניכר השבח לשני וידוע דהלכה כר"י:

כתב הראב"ד אין זה דרך הירושלמי וכו'. נראה שבא להשיג על מה שכתב רבינו שכל שאין שבחו ניכר אפילו הותיר המדה השבח לשני בלבד דמשמע דגם יתרון המדה לשני וע"ז כתב שאין זה דרך הירושלמי דמשמע שלא נחלקו ר"י וריש לקיש אלא בשנשאר המדה שהיתה בו תחלה ודמי התערובות שעירב בו היה ד' זוזים והשביח ושוה ה' זוזים אבל לא הותיר על המדה דלר"י אין לבעל התערובות חלק בזוז שהשביח כיון שלא הותיר על המדה ולריש לקיש יש לו בו חלק כיון שעל ידו הותיר אבל כשהותיר המדה ולא היה בו שבח לא איירי ביה בירושלמי ואפשר דכ"ע מודו שהמדה לבעל התערובות ולמה יאבד זה מה שעירב ולזה נראה שכיון הראב"ד ורבינו תפס לשון המשנה והירושלמי כפשטן דמתניתין קתני כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון ור"י התנה עוד שיותיר על המדה ואז יהיה השבח לפי חשבון אבל אם חסר אחת משתי אלה השבח לשני.

ועל מה שכתב רבינו כיצד השבח לפי חשבון וכו' כתב הראב"ד א"א זו החלוקה איני יודע וכו'. ואני אומר שאין מחלוקת ביניהם שמ"ש רבינו חושבין הכל בארבעה ורביע פירושו חושבין כאילו הקרן ארבעה ורביע ונותנין לבעל התערובות זוז ורביע והשאר למעשר שני וכדברי הראב"ד ואפשר שגירסא אחרת היתה להראב"ד בדברי רבינו ולפיכך השיגו וגירסא דספרים דידן נכונה:

טז

מעשר שני אע"פ שניתן לסיכה וכו'. תוספתא בריש מע"ש ופירוש צינית מכה שתחת פרסת הרגל והטעם משום דרפואה אינה בכלל אכילה:

יז

מעשר שני ממון גבוה הוא. בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ"ד:) פלוגתא דתנאי ואיפסיקא הלכתא בגמרא כר"מ דאמר הכי:

ומ"ש ואינו נקנה לו במתנה אא"כ נתן לו הטבל. שם בגמרא אליבא דר"מ ונתנו טעם בגמרא למה כשנתן לו את הטבל נקנה לו משום דקסבר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין ויש לתמוה היאך פסק רבינו שאם נתן לו את הטבל נקנה לו והרי הוא ז"ל פסק בפ"ו מהלכות מעשרות ובכמה דוכתי דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. ותירץ הר"י קורקוס ז"ל שסובר רבינו דדוקא להאי מילתא אמרו לאו כמי שהורמו דמיין דע"כ לא אמר ר"מ מע"ש ממון גבוה אלא דוקא כשהורם ונקרא עליו שם מעשר דהא מדכתיב לה' הוא יליף לה וקרא אחר שהורם ונקרא מעשר משמע.

ומ"ש והמקבל מפריש המעשר פשוט הוא.

ומ"ש ואין מקדשין בו וכו'. משנה בריש מע"ש (משנה ב').

ומ"ש ואין מרהינין אותו וכו' עד ואם רצה הלה ליתן. שם ירושלמי:

יט

מעשר שני אין וכו'. משנה שם.

ומ"ש אפילו דינרי זהב ואפילו לחלל עליהם מע"ש אחר וכו'. בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ב:) ודברי רבינו בפירושו שלא כפירוש רש"י:

כ

האחין שחלקו וכו'. בירושלמי ריש מע"ש (הלכה א') האחין שחלקו מהו שישקלו זה כנגד זה תנן לא יאמר אדם לחבירו בירושלים הילך יין ותן לי שמן וכו' הוו בעו מימר אסור אשכח תני מותר ומשמע להראב"ד דקאי אבעי' דהאחין שחלקו וכו' לפיכך כתב נ"ל שהוא מותר ורבינו משמע ליה דלא קאי אלא למאי דסמיך ליה הא לך יין שאין לי שמן אבל בעיא דהאחין שחלקו מהו שישקלו זה כנגד זה לא פשטו בה דבר ומיהו יש לתמוה למה פסקה לחומרא כיון דמילתא דרבנן היא ה"ל למיפסק לקולא וצ"ע. ויש חסרון בספרי רבינו וכך היא הנוסחא הנכונה בספר מוגה האחים שחלקו אין שוקלים זה כנגד זה וכן מעות מע"ש אין שוקלין כנגדן ולא מוכרים אותן ואין מחליפין.

ומ"ש ולא יתנם לשולחני להתנאות בהם ולא ילוה אותם להתגדל בהם ואם הלוון שלא יעלו חלודה מותר. תוספתא בריש מעשר שני:

כא

ומה שכתב ואין פורעין מהם את המלוה. תוספתא פרק ז' דשביעית וירושלמי פירקא קמא דמעשר שני:

כב

לא יאמר אדם וכו'. משנה ריש פרק ג' דמעשר שני (משנה א') ופירש רבינו בה אין שינוי בענין אלא נקיות לשון ובחרו מאמרם לחלק מפני שיהיה כמי שנתן פירות מעשר שני שכר למי שהעלם וזה אסור לפי שהוא בעצמו חייב להגיעם שם ור"ש פירש משום דאסור לפרוע חובו ממעשר שני וזה נראה כפורע שכירות הדרך ממעשר שני:

כג

אומר אדם לחבירו וכו'. בפרק ב' דמעשר שני (משנה ב') ר"ש אומר אין סכין שמן של מעשר שני בירושלים וחכמים מתירים ופירש רבינו על פי הירושלמי שרבי שמעון אומר שאסור לאדם שיאמר לחבירו שימשח אותו בשמן של מע"ש ושתמשח יד מושחו ותהיה שכרו על המשיחה שמושחו ואינו מותר שישתכר אדם ממעות מע"ש וחכמים מתירים זה כי הם אומרים שאין דמים למשיחת ידו ואין מקפידין בזה וידוע דהלכה כחכמים:

כד

כבר ביארנו וכו'. לעיל בפרק זה.

ומ"ש לפיכך אנו אומרים שהגונב מע"ש וכו'. בפרק מרובה (בבא קמא דף ע"ו) אמרינן דגונב הקדש פטור מכפל ובפרק הזהב דרשינן לרעהו ולא של הקדש:

כה

המקדיש מעשר שני שלו וכו'. תוספתא פ' חמישי דמעשר שני:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף