כסף משנה/טומאת מת/ה

כסף משנה ‏ טומאת מת ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כל המתטמאים מחמת המת וכו'. בריש אהלות לענין מגע ויליף לה בסיפרי מקראי:

ב

אבל אדם שנגע באדם שנטמא במת וכו' וכאילו נגע זה השני במת עצמו. בפרק שלשה מינין (נזיר דף מ"א ע"ב) אמרינן וטומאת חיבורין דאורייתא הא [אמר רב יצחק בר יוסף] א"ר ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא ואי אמרת דאורייתא מאי שנא כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת ופירש"י כאן כלומר מי דמי ההוא בחיבורי אדם באדם שזה נוגע במת והוא בחבירו ומש"ה לא חשיבא ליה טומאה בחיבורין לענין נזיר ועושה פסח אבל קשה דבפ"ב דע"ז (דף ל"ז ע"ב) אמרו דהא דמדאורייתא דיקרב בדיקרב אינו טמא אלא טומאת ערב ה"מ שלא בחיבורין אבל בחיבורין טמא טומאת שבעה דכתיב הנוגע במת לכל נפש אדם יטמא שבעת ימים וכתיב כל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב הא כיצד כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין ופירש"י בחיבורים בשעה שהיה נוגע במת בא חבירו ונגע בו שלא בחיבורין לאחר שפירש מן המת בא חבירו ונגע בו. כל אשר יגע בו הטמא יטמא משמע שבעת ימים כסתם טומאת המת. ולפיכך יש לתמוה על רבינו שכתב דאפילו בחיבורים אינו טמא אלא טומאת ערב מדאורייתא וכתב הר"י קורקוס ז"ל שטעם רבינו משום דבתר הכי איתא בגמרא אמר רבא לא אמינא לכו לא תתלו בוקי סריקי בר"נ וכו' ומאחר שאמר רבא כן ממילא נתבטל כל מה שאמרו תחלה משמיה דר"נ וההיא דרשא דדריש התם מדכתיב הנוגע במת וגו' יטמא שבעת ימים וכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא דמשמע ליה יטמא שבעת ימים כסתם טומאת מת ליתא אלא יטמא עד הערב קאמר ע"כ. אבל קשה לי דבס"פ כיצד הרגל (דף כ"ה ע"ב) יליף רבא מקרא דכל טומאות שאתם מטמאים במת לא יהיו פחותים מז'. וי"ל דשאני הכא דבחד קרא אמר יטמא שבעת ימים ובאידך לא אמר אלא יטמא משמע דלאו שבעת ימים קאמר:

במה דברים אמורים לענין תרומה וקדשים. נתבאר בסמוך:

ג

כלים שנטמאו במת וכו'. פרק קמא דחולין (דף ג') ופרק כה"ג (דף נ"ד ע"ב) ובפ"ק דפסחים (דף י"ד) הכא בנר של מתכת שנטמא בטמא מת עסקינן דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל וה"ל אב הטומאה וסובר רבינו דלאו דוקא כלי מתכות אלא ה"ה לשאר כלים וכדעת ר"י שכתב ר"ש בפ"ק דאהלות והרמב"ן בפ"ב דבתרא וסמ"ג ולא כר"ת ורש"י שכתבו דלא אמרו אלא בכלי מתכות בלבד ודעת רבינו שהכלי נעשה כמת אפי' לא נטמא אלא באהל והיינו לענין אם נגע באחרים אבל אם האהיל עליהם לא וכן דעת הרמב"ן בפרק הנזכר ובפי' התורה על פסוק וכל אשר יגע על פני השדה ולקמן בסמוך אכתוב דמתני' היא:

וכתב הראב"ד וה"ה לשאר כלים וכו'. א"א אנו אין לנו אלא בחרב וכו'. הדבר מבואר שרבינו והראב"ד פליגי בפלוגתא דר"י ורבינו תם:

הרי הוא אומר כל הורג נפש וכו'. בסיפרי פרשת חוקת:

ד

נמצאת אומר אדם שנגע במת וכו' עד והרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב. בריש אהלות:

ה

בד"א לענין תרומה וקדשים וכו'. ירושלמי פרק כה"ג וכר"י והביאו הר"ש פ"ק דאהלות (משנה ב') והרמב"ן בפרק לא יחפור:

ועל מ"ש רבינו שהדברים האלו אע"פ שהם דברי קבלה אינם דין תורה שהרי לא נתפרשו בתורה. כתב הראב"ד א"א ראיתי זה האיש וכו'. ול"נ דרבינו לטעמיה אזיל שכתב בס' המצות שלו שכל דבר שאינו מפורש בתורה אלא שהוא נדרש מן המקראות נקרא דברי סופרים כלומר שצריך שידרשוהו סופרים מהמקראות אף על פי שדינן דין תורה והכא ה"ק שהדברים האלו אף על פי שהם דברי קבלה ומשפטן דין תורה מאחר שלא נתפרשו בתורה בהדיא אלא אתו מדרשא כדאיתא בספרי יש לחלק בינם למה שהוא מפורש בתורה ולומר שאין חייבין עליהם על טומאת מקדש וקדשיו.

ומה שכתב הילכך אפילו אדם באדם שהוא מפורש בתורה אינו חייב קרבן על ביאת המקדש וכו'. בפרק כהן גדול בירושלמי פלוגתא דר"י ור' אבין בר חייא ופסק הראב"ד כר' אבין בר חייא ורבינו פסק כר"י. וא"ת מאחר שאדם הנוגע באדם שנגע במת אין הנזיר מגלח עליו היאך חייבים עליו על ביאת המקדש והא תנן בפרק הנזכר שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין על ביאת המקדש. כבר הקשו כן שם בירושלמי לר"י ותירצו לא נצרכה אלא לטומאות הפורשות מן המת כלומר שאין אותו הכלל אמור אלא לענין טומאות הפורשות מן המת בלבד לא לענין אדם שנגע באדם שנגע במת:

ז

(ו-ז) כלי חרס שנגע במת וכו' ואינו מטמא אדם ולא כלי חרס אחר וכו' שאין כלי חרס נעשה אב הטומאה לעולם וכו' עד ולא שאר כלים ובגדים. בתוספתא בפרק י"ז דאהלות ובעירובין (דף ק"ד ע"ב) ופירש רש"י הטעם דלמדרס זב לא חזי ובטמא מת כתיב וחטאו וכלי חרס לאו בר חיטוי הוא דכתיב ואותו תשבורו ובפרק ח' דכלים (משנה ד') תנן קדירה שהיא נתונה בתנור וכו' שאין כלי חרס מטמא כלים וכתב שם רבינו דבתורת כהנים מייתי לה מקרא ובסוף פירקא קמא דפסחים (דף כ') יכול יהיו כל הכלים מיטמאים מאויר כלי חרס תלמוד לומר וכל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל [אשר יאכל] אוכל מיטמא מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס וכתב רש"י ואשמעינן קרא דאוכלים ומשקים הוא דמקבלי טומאה מולד הטומאה אבל כלי לא ומהאי פירוקא נפקא לן בכל דוכתא הא דקיימא לן דאין כלי ראשון מטמא כלי וכו'. ואדם נמי שאינו אב הטומאה כגון נוגע בנבילה או בשרץ אינו מטמא כלי כו'. אלמא ולד הטומאה אינו מטמא כלי וכן אדם לא מצינו לו טומאה בכל התורה אלא מאב הטומאה וכן מבואר בריש בבא קמא כמו שאכתוב בסמוך:

זה כלל גדול בטומאות וכו'. בריש בבא קמא תנן אבות הטומאות השרץ וכו' תולדותיהן לאו כיוצא בהן דאילו אב מטמא אדם וכלים ואילו תולדה אוכלים ומשקים מטמא אדם וכלים אינו מטמא:

וכל המטמא אדם וכלים בנגיעה וכו'. נתבאר בסמוך:

ח

כל הנוגע באב הוא הנקרא ראשון. פסחים עלה י"ד:

ט

כל המתטמא מחמת המת טומאת שבעה וכו' כדי לטמא אדם וכלים וכו'. בריש כלים:

י

כל המתטמא מחמת המת טומאת ערב וכו'. פשוט הוא.

ומ"ש אפשר שיהיה הרביעי מן המת וכו' כמו שביארנו לענין תרומה וקדשים. לעיל בפרק זה:

יא

אדם או כלים שנטמאו במגע ארץ העכו"ם וכו': כתב הראב"ד אדם או כלים שנטמאו וכו' וגולל ודופק וכו' א"א סמי מכאן גולל ודופק כמ"ש למעלה עכ"ל. כלומר שבפ' ב' השיג על רבינו שכתב שגולל ודופק הם מד"ס וכבר כתבתי שם טעם רבינו:

יב

האהל עצמו המאהיל על טומאה וכו'. בסיפרי ובפ"ק דאהלות גבי הא דאמר ר"ע יש לי חמישי:

בד"א בשהיה האהל בגד או שק או כלי עץ. כלומר פשתן דוקא שנקרא עץ אבל שאר עצים לא כמו שביאר בסמוך.

ומ"ש או עור אחד עור בהמה וחיה בין המותרים לאכילה בין האסורים לאכילה שנאמר ויפרוש את האהל על המשכן וכו'. בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ח):

ומ"ש אבל אם היה האהל נסרים של עץ וכו'. שם והכי משמע ברפ"ז דכלים וכמ"ש רבינו שם:

וכ"מ שנאמר הבית טמא וכו'. נלמד ממ"ש בסמוך:

כתב הראב"ד אבל אם היה האהל וכו' עד או של מתכת ה"ז טהור א"א והוא שנעשה אהלים קבועים וכו' עד לא ביריעה וסדין של פשתן וכו' כך כתבו התוס' בפרק במה מדליקין:

ואין לך יוצא מן העץ וכו'. משנה פרק במה מדליקין (שבת דף כ"ז ע"ב):

יג

בגדים הנוגעים במת אע"פ שהן כמת וכו' אינם כמת לטמא באהל. כבר כתבתי שכן דעת הרמב"ן ומתניתין היא כדבסמוך. אבל במה שכתב רבינו שאינו כמת לטמא במשא כתב שצריך עיון ותמהני עליו שנראה שדברי רבינו מתניתין היא בריש כלים אבות הטומאות השרץ וכו' וטמא מת וכו' הרי אלו מטמאים אדם וכלים במגע וכו' ואינם מטמאים במשא וכתב שם רבינו לפי שבכל אותם המנויים בא בהם הנוגע ולא הנושא ומשמע דהוא הדין שאינו מטמא באהל וכל שכן הוא וכן דרשו בסיפרי והנוגע בכל טמא נפש אין טמא נפש מטמא אלא בנוגע.

ומ"ש וכל המאהיל עליהם או שהאהילו וכו'. בספט"ו דאהלות מאהיל על המת ומאהיל על הכלים הנוגע במת ומאהיל על הכלים טהורים:

יד

המת אינו מטמא משכב ומושב מתחתיו וכו'. בפרק ששי דעדיות (משנה ב') ופרק ד' דזבים חומר בזב מבמת וכו' שהזב עושה משכב ומושב מתחתיו לטמא אדם ולטמא בגדים ועל גבי מדף לטמא אוכלים ומשקים מה שאין המת מטמא וכתב שם רבינו טמא מדף פירוש אילו השלכנו על הזב מאה או אלף כיסויין זה על גבי זה הכיסוי העליון טמא מדף ומטמא אוכלים ומשקין ואין חילוק בין הבגד הדבוק בגוף מלמעלה ובין הבגד העליון אשר כנגד הרקיע הכל טמא וכל הכלים אשר על הזב כולם ראשון לטומאה וביאור מדף חסר אות והוא כמו מנדף כלומר טומאתו נודפת למרחוק הרבה שאפילו היה בין האוכלים חציצה רבה יטמאה אפילו אחר אלף בגדים כאילו יעבור ריחו ויגיע עליהם ויטמאם כמו ריחו נודף עכ"ל.

ומה שכתב במה דברים אמורים שכל הבגדים או הכלים שתחתיו או שלמעלה ממנו טהורים וכו' או שהיה מבדיל בינו ובין הכלים אבן. פרק בתרא דנדה (דף ס"ט) ועיין בפירוש המשנה פרק חמישי דזבים:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף