משנה למלך/טומאת מת/ה

משנה למלך ‏ טומאת מת ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

אדם שנטמא במת וכלים כו'. תנן ריש פ"ק דאהלות ב' טמאים במת א' טמא טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב וכו' כיצד ב' אדם הנוגע במת טמא טומאת שבעה ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב ע"כ. וכתב רבינו שם בפירוש המשנה דמדברי סופרים אם נגע במת ונגע באדם אחר קודם הבדלו מן המת הנה הב' גם כן טמא שבעה ימים מדבריהם וכ"כ בחיבורו בפירקין וז"ל אדם שנטמא במת וכלים שיגע בהם אדם זה טמאים טומאת ז' שנאמר וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם וכו' וכתב על זה מרן דהוציא דין זה מההיא דאמרינן בפרק ג' מינים עלה מ"ב וטומאת חיבורין דאורייתא הא אמר רבי ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא ואי אמרת דאורייתא מ"ש כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת ופירש"י כאן כלומר מי דמי ההוא בחיבורי אדם באדם שזה נוגע במת וזה נוגע בחבירו ומש"ה לא חשיבא ליה טומאה בחיבורין לענין נזיר ועושה פסח אבל קשה דבפ"ב דע"ז עלה ל"ז אמרינן דהא דמדאורייתא דיקרב בדיקרב אינו טמא אלא טומאת ערב ה"מ שלא בחיבורין אבל בחיבורין טמא טומאת ז' דכתיב הנוגע במת לכל נפש אדם יטמא שבעת ימים וכתיב כל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב הא כיצד כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין ופירש"י בחיבורין בשעה שהיה נוגע במת בא חבירו ונגע בו שלא בחיבורין לאחר שפירש מן המת בא חבירו ונגע בו כל אשר יגע בו הטמא יטמא משמע שבעת ימים כסתם טומאת המת ולפיכך יש לתמוה על רבינו דאפילו בחיבורין אינו טמא אלא טומאת ערב מדאורייתא וכתב הר"י קורקוס שטעם רבינו משום דבתר הכי איתא בגמרא אמר רבא לא אמינא לכו לא תיתלו בוקי סריקי בר"נ וכו' ומאחר שאמר רבא כן ממילא נתבטל כל מה שאמרו תחילה משמיה דר"נ וההיא דרשא דדריש התם מדכתיב הנוגע במת כו' יטמא ז' ימים וכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא דמשמע ליה יטמא שבעת ימים כסתם טומאת מת ליתא אלא יטמא עד הערב קאמר. ונראה דס"ל להר"ם דדוקא אם היו תולין בר"נ שאמר דינים אשר לא כדת שייך לומר לא תיתלו בוקי סריקי אבל אם הדין דין אמת אף שכוונת יוסי בן יועזר אינה כמו שאמרו משמיה דר"נ לא שייך לומר לא תיתלו בוקי סריקי ומ"מ אין זה מספיק שהרי לרבא מדרבנן מיהא שלא בחיבורין נמי טמא טומאת שבעה אף בתר רבי יוסי בן יועזר וכפי מה שאמרו משמיה דר"נ אתא יוסי בן יועזר ואוקמה לטומאה שלא בחיבורין אדינא דאורייתא ופשיטא דקי"ל כעדותו דיוסי בן יועזר דהא תני לה בבחירתא וא"כ שפיר קאמר לא תיתלו בוקי סריקי כיון דנפקא לן לענין דינא. ומיהו אפשר לומר שמה שדחקו לרבינו לומר דרבא סתר כל מה שאמרו תחלה משמיה דר"נ הוא מהכרח הסוגיא דפרק ג' מינים דמוכח מהתם דטומאה דחיבורים דאדם באדם לאו דאורייתא עד שהקשו מזה למאן דאמר דחיבורי אדם במת הוא מדאורייתא ואם איתא דרבא מודה בעיקר הדין שאמרו משמיה דר"נ סוגיא דפרק ג' מינים היא תמוה עד מאד אבל כפי פי' זה ההיא דנזיר אתיא כרבא דאמר לא תיתלו בוקי סריקי. אך ראיתי לתוספות שכתבו בפרק אין מעמידין דטומאה בחיבורין ודאי היא דאורייתא והא דאמר רבא לא תיתלו בוקי סריקי בר"נ לאו משום דאית ליה טומאה בחיבורין לאו דאורייתא אלא משום דקא סבר דיוסי בן יועזר לא איירי בהכי וכן משמע בנזיר פרק ג' מינין ע"כ. ולכאורה דבריהם תמוהים שמביאים ראיה מנזיר דטומאה בחיבורין הוי דאורייתא ואדרבה מאותה סוגיא משמע דחיבורי אדם לא הוי כי אם מדרבנן וכמ"ש מרן. שוב ראיתי דברי התוס' שם בפרק שלשה מינים וראיתי שהם מפרשים פי' אחר באותה סוגיא והוא דרב יוסף כי היכי דלא תיקשי מתני' אברייתא תירץ דברייתא איירי בחיבורין וכדקתני כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו ומש"ה פטור אם נגע במת אחר ומתני' דקתני חייב על כל אחת ואחת מיירי שלא בחיבורין דהיינו אחר שפירש וטעמא דמלתא דכשפירש מן המת כשחזר ונגע ניתוספה לו טומאה שהרי עד עכשיו אדם הנוגע בו לא היה טמא כי אם טומאת ערב אבל עכשיו שנגע במת אחר בשעת הנגיעה היה מטמא אדם הנוגע בו טומאת ז' ומש"ה חייב לפי שהוסיף טומאה על טומאתו אבל קודם שפירש אם נגע במת אחר פטור שהרי לא הוסיף כלל טומאה על טומאתו והרי הוא כמו שהיה מקודם ועל זה הקשו בגמרא דהא טומאה בחיבורין דאמרינן דטמא טומאת שבעה לא הוי כי אם מדרבנן אבל מן התורה אינו טמא כי אם טומאת ערב וא"כ איך אנו מחייבין אותו מלקות על כל אחת ואחת הרי מן התורה לא הוסיף טומאה על טומאתו ומשני כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת כלומר השלישי שהוא הנוגע בנוגע בנוגע במת אף ששלשתן מחוברין יחד מ"מ הג' אינו טמא מן התורה טומאת ז' כי אם מדרבנן אבל חיבורי אדם במת שהוא השני אז טמא מן התורה טומאת ז' כללו של דבר חיבורי אדם במת קרי לשני לפי שחשוב כאילו הוא מחובר עם המת משום דליכא הפסק בינתים וחיבורי אדם באדם קרי לשלישי לפי שאינו מחובר למת לפי שיש הפסק אדם בינתים ומש"ה מן התורה אינו טמא כי אם טומאת ערב ומדרבנן טמא טומאת ז' ועיין בחידושי הלכות פ"ט דמציעא. ודע דהנראה אצלי בכוונת התוס' הוא דס"ל דהא דאמרי' בפרק אין מעמידין דאתו אינהו וגזרו אף שלא בחיבורין הכוונה היא דחיבורין קרי חיבורי אדם במת דהיינו השני ושלא בחיבורין קרי חיבורי אדם באדם דהיינו השלישי ונקרא שלא בחיבורין לפי שאינו מחובר עם המת. וזהו שכתבו בסוף דבריהם אבל רש"י פי' התם ואתו אינהו וגזרו שלא בחיבורין אף אם פירש לגמרי ע"כ משמע דלר"י גזירתם לא היתה היכא דפירש לגמרי אלא היכא דהפסיק אדם ביניהם דחשיב קצת כאילו אינו מחובר עם המת. ולפ"ז אפשר דדוקא בכה"ג גזרו בכל החיבורין אטו חיבורי אדם למת אבל היכא דפירש לגמרי אפשר דלא גזרו. ונראה דחסר לשון בדברי התוס' וכצ"ל ולפירש"י נראה דאורייתא בחיבורין היינו נגע בנוגע במת ושלא בחיבורין היינו השלישי הנוגע בנוגע בנוגע במת אבל רש"י פי' כו'. ומ"מ בין הכי ובין הכי דברי התוס' שבפרק אין מעמידין שהביאו סוגיא זו לראיה על היות טומאה בחיבורין מן התורה הוא כפי שיטת ר"י שכתבנו. וזהו שכתבו בתחילת דבריהם דיקרב בדיקרב בחיבורין פי' כגון ראובן שנגע במת ובא שמעון ונגע בו בעודו נוגע במת כו'. ונראה דבאו לשלול חיבורין דאדם באדם דהיינו הג' משום דחיבורי אדם באדם אינו מן התורה וכמ"ש בנזיר. ונראה דמרן כבר ראה מ"ש התוספות בנזיר וזהו שבתחלת דבריו כשהביא סוגיא דנזיר להוכיח דינו דרבינו הביא דברי רש"י שפי' דחיבורי אדם באדם היינו שזה נוגע במת וחבירו נוגע בו וכשתמה על רבינו מסוגיא דפרק אין מעמידין הכוונה היא שהי"ל לרבינו לפרש סוגיא דנזיר כפי' ר"י כי היכי דלא תיקשי ליה סוגיא דפ"ב דע"ז ותירץ הר"י קורקוס דס"ל לרבינו דרבא סתר כל מ"ש תחילה בשם ר"נ וא"כ סוגיא דנזיר אתיא כרבא וכדפירש"י. וראיתי להרא"ם פרשת חקת שתמה על סברת האומרים דטומאה בחיבורין היא מן התורה ולא הזכיר כלל סוגיא דנזיר ולא ידעתי למה. (א"ה עיין בתוספות פרק קמא דשבת דף י"ז ד"ה ששמע וד"ה אמר ועיין לקמן בפירקין דין ג'):

ג

כלים שנטמאו במת כו'. עיין בהר"ש רפ"א דכלים עלה דטומאת מת וברפ"ב עלה דטומאה ישנה בכלי מתכות: ומ"ש ומנין שאף הכלים הנוגעים באדם כו'. תניא בספרי וכל אשר יגע בו הטמא יטמא למה נאמר לפי שהוא אומר בחלל חרב בא הכתוב ולמד על החרב שהיא טמאה טומאת ז' הנוגע בה טומאת שבעה הא למדנו לכלים ואדם כלים ואדם וכלים מנין תלמוד לומר וכבסתם בגדיכם הא למדנו לכלים ואדם וכלים כלים בכלים מנין אמרת קל וחומר ומה כלים הנוגעים באדם הנוגע בכלים הנוגעים במת הרי הם טמאים כלים הנוגעים במת דין הוא שיהיו טמאים כלים באדם מנין אמרת ק"ו ומה כלים הנוגעים באדם הנוגע בכלים הנוגעים במת הרי הם טמאים כלים הנוגעים באדם הנוגע במת דין הוא שיהיו טמאים או יהא האדם מקבל טומאה מן המת לטמא את חבירו טומאת שבעה וק"ו הוא ומה כלים שאין מטמאין ע"ג משכב ומושב הרי הן מקבלין טומאה מן המת לטמא אדם שמטמא ע"ג משכב ומושב אינו דין שיקבל טומאה מן המת לטמא את חבירו טומאת ז' ת"ל והנפש הנוגעת תטמא עד הערב טומאת ערב מטמא ואין מקבל מן המת לטמא את חבירו טומאת שבעה או שמטמא בהיסט אמרת ק"ו ומה נבילה קלה הרי הוא מטמא בהיסט מת חמור אינו דין שיטמא בהיסט ת"ל וכל אשר יגע בו הטמא יטמא במגע הוא מטמא ואינו מטמא בהיסט ע"כ. וכך פירושה דבתחילה הקשו דהאי קרא דכל אשר יגע בו הטמא למה נאמר וקושיא זו היא לפי שכבר אמר בחלל חרב ובא הכתוב ולימד על החרב שהיא טמאה טומאת ז' וכן הנוגע בה טמא טומאת ז' דהכי כתיב וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב אלמא דהנוגע טמא טומאת ז' הא למדנו לכלם ואדם כלים ואדם וכלים מנין ת"ל וכבסתם בגדיכם ואע"ג דבהאי עניינא לא כתיב שהנוגע בחרב שיהיה טעון כבוס בגדים כדי שנלמוד מזה לכלים ואדם וכלים דהא לא כתיב אלא וכל נוגע בחלל וא"כ אימא דדוקא אדם וכלים אבל כלים ואדם וכלים מנ"ל י"ל כיון דכתיב כל הורג נפש ע"כ טעמא הוא משום דחרב הרי הוא כחלל וכמו שדרשו בסיפרי וכי תעלה על דעתך שזה ירה חץ והרגו זרק אבן והרגו נטמא שבעת ימים אלא הורג נפש בחרב מפני שנטמא בנגיעת החרב ועליה דהאי קרא כתיב וכבסתם בגדיכם ללמדנו דאף שנטמא בחרב מטמא בגדים טומאת ז' והיינו דאיצטריכו תרי קראי חד דבחלל חרב ואידך דוכבסתם בגדיכם דאי כתב רחמנא בחלל חרב ולא הוה כתב כל הורג נפש לא היינו יודעים דכלים ואדם וכלים טמאים טומאת ז' ולא היינו למדים אלא כלים ואדם מקרא דבחלל חרב ואדם וכלים מקרא דוכבסתם בגדיכם אבל כלים ואדם וכלים לא היינו יודעים קמ"ל כל הורג נפש וכתיב בתריה וכבסתם בגדיכם ללמדנו דאף כלים ואדם וכלים טמאים טומאת ז' ואי לא הוה כתיב בחלל חרב הוה אמינא דהאי וכבסתם בגדיכם לא קאי כי אם אנוגע בחלל אבל לא קאי אכל הורג נפש והורג נפש איצטריך לגופיה לכלים ואדם וקרא דוכבסתם אייתר לאדם וכלים אבל כלים ואדם וכלים אימא לא קמ"ל בחלל חרב והשתא ע"כ קרא דכל הורג נפש לא איצטריך לגופיה דהיינו כלים ואדם דמקרא דבחלל חרב נלמד אלא ודאי דלא אתא קרא אלא משום דבעי לומר בתריה וכבסתם בגדיכם ללמדנו דכלים ואדם וכלים כולם טמאין טומאת ז' וכל זה הוא הקדמה לקושייתם שהקשו וכל אשר יגע וגו' למה נאמר מאחר שכבר למדנו מקראי כלים ואדם וכלים ואדם וכלים וכי תימא כלים בכלים מנין וא"כ אימא דהאי קרא אתא לכלים בכלים הא נמי ליתא דהא מק"ו נפקא ומה כלים הנוגעים באדם שנגע בכלים שנגעו במת טמאין טומאת שבעה כלים שנגעו בכלים שנגעו במת אינו דין שיהיו טמאים טומאת ז' וכי תימא כלים באדם דהיינו אדם וכלים מנין ואימא דקרא דוכל אשר יגע בו הטמא אתא לכלים באדם הא נמי ליתא דהא ק"ו הוא ומה כלים הנוגעים באדם שנגע בכלים שנגעו במת טמאים טומאת שבעה כלים שנגעו באדם שנגע במת לא כ"ש שיהיו טמאים טומאת ז' וכי תימא דקרא אתא לאדם ואדם שיהא השני טמא טומאת ז' ת"ל והנפש הנוגעת תטמא עד הערב טומאת ערב מטמא ואין מקבל טומאה מן המת לטמא את חבירו טומאת ז' ואיצטריך האי מיעוטא משום דאי לאו קרא היינו אומרים דאדם ואדם שיהיה טמא טומאת שבעה מק"ו ומה כלים דקילי שאינם עלולים כל כך לקבל טומאה שהרי אינם מתטמאים ע"ג משכב ומושב אפ"ה מקבלים טומאה מן המת לטמא את האדם טומאת ז' אדם שמיטמא ע"ג משכב ומושב אינו דין שיקבל טומאה מן המת לטמא את חבירו קמ"ל קרא תטמא עד הערב וא"כ הדרא קושיין לדוכתא דהאי קרא למה נאמר ותירצו דאי לאו קרא הוה אמינא שהטמא מת מטמא בהיסט דהיינו משא מק"ו דנבילה ומה נבילה קלה דאין טומאתה כי אם טומאת ערב מטמאה במשא טמא מת דטומאתו טומאת ז' אינו דין שיטמא בהיסט קמ"ל קרא וכל אשר יגע בו הטמא יטמא למעט ולומר במגע מטמא ואינו מטמא בהיסט והכי תנן בריש כלים אבות הטומאה השרץ כו' וטמא מת הרי אלו מטמאים אדם וכלים במגע ואינם מטמאים במשא וכתב שם רבינו לפי שכל אלו המנויים בא בהם הנוגע לא הנושא וכ"פ בחיבורו בפירקין והא דלא מיעטו מהאי קרא דאין טמא מת מטמא באהל הוא משום דלהכי לא איצטריך קרא דמהיכא תיתי שיטמא באהל מאחר דלא כתיב ביה טומאת אהל אבל טומאת משא איצטריך קרא למעט כי היכי דלא נילף לה מק"ו דנבילה וכמו שביארו בספרי באופן דלפי המסקנא פסוק זה דוכל אשר יגע בו הטמא יטמא לא אתא לגופיה אלא למיעוטא לומר במגע מטמא ואינו מטמא במשא וזהו שרבינו לא הביא כי אם פסוק דכל הורג נפש וקרא דבחלל חרב וקרא וכבסתם וקרא דוכל אשר יגע בו הטמא לא הזכירו אלמא לא נפיק מיניה לענין דינא בההוא עניינא דכלים ואדם:
וראיתי להרא"ם ז"ל בפרשת חקת ד"ה וכל דברים תמוהים בעיני שכתב אבל בסיפרי דרשו הני תרי קראי הראשון לכלים שנגעו במת שהן מטמאין את האדם טומאת ז' מפני שהם סוברים שפירוש יטמא בטומאת ז' מיירי מדאיצטריך לומר בפסוק הב' והנפש הנוגעת תטמא עד הערב וא"א לאוקומי אלא בכלים שנגעו במת דאי באדם בהדיא כתיב ביה והנפש הנוגעת תטמא עד הערב והשני שהאדם שנגע במת שמטמא את האדם טומאת ערב וזהו ששנינו וכל אשר יגע בו הטמא יטמא למה נאמר כו' ע"כ. ולא הבינותי דבריו דאיך יתכן לומר דאיצטריך קרא דוכל אשר יגע ללמדנו דכלים שנגעו במת שמטמאין את האדם טומאת שבעה דהא מקרא דבחלל חרב דלמדנו הימנו שהחרב הוא כחלל מהתם למדנו דמטמא את האדם טומאת ז' מאחר שהוא כמת. ועוד דמקרא מלא דיבר הכתוב וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב וגו' יטמא שבעת ימים אלמא דאף הנוגע בחרב טמא טומאת ז' ותו תיפוק ליה מקרא דכל הורג נפש וכמו שכתב רבינו בספרי לא דרשו להאי קרא דוכל הורג נפש כדדריש ליה רבינו היכי ילפי בספרי מקרא דוכבסתם בגדיכם לכלים ואדם וכלים שטמאים טומאת שבעה הא קרא לא איירי אלא באדם שנגע במת שמטמא בגדים ותו דכיון דלמדנו מקרא דוכבסתם בגדיכם לכלים ואדם וכלים ממילא משמע דכלים ואדם טמאים ז' ימים דאי השני אינו טמא טומאת שבעה איך יתכן שהשלישי יהיה טמא טומאת ז'. וראיתי לרבינו בריש אהלות מ"ג שכתב וז"ל. וזהו אומרם בסיפרי הא למדנו לכלים ואדם רצה לומר כבר למדנו שהכלים הנוגעים במת ואדם בכלים טמאים טומאת שבעה מאומרו בחלל חרב כמו שביארנו כלים ואדם וכלים מנין ת"ל וכבסתם בגדיכם ביום השביעי ע"כ. הרי לך מבואר כמו שכתבנו דכלים ואדם מקרא דבחלל חרב נלמד ולא מקרא דוכל אשר יגע בו הטמא ודברי הרא"ם צ"ע. והנראה אצלי שפסוק זה הוא כולל בין טומאת ז' בין טומאת ערב והיינו דסתם הכתוב יטמא ולא כתב כמה והכוונה דכל אשר יגע בו הטמא דוקא הוא אשר יטמא בין שיהיה טומאת ז' בין שיהיה טומאת ערב אבל שלא במגע אינו מטמא כלל לא טומאה קלה ולא טומאה חמורה ונראה דרש"י ג"כ בפירושו הכי ס"ל שכתב וכל אשר יגע בו הטמא הזה שנטמא במת יטמא. וכתב על זה הרא"ם שאותו שנטמא במת נגע בדבר אחר בין אדם בין כלים הם טמאים סתם ולא פירש טומאתם אם הם טומאת ז' או טומאת ערב. וטעמא דמילתא משום דס"ל דפסוק זה לא בא ללמדנו שהטמא שנגע בדבר אחר שטמאו עד שיצטרך לפרש זמן טומאתו אלא פסוק זה לא בא אלא למעט ולומר דדוקא במגע אבל לא במשא ולפי זה לא שייך כאן לפרש ולומר דהאי יטמא הוי טומאת שבעה או טומאת ערב דהאי קרא בכל גוונא איירי וכדכתיבנא ועיין ברש"י בסוף עירובין עלה ק"ד שכתב דהאי קרא דוכל אשר יגע בו הטמא מיירי בין באדם או כלים שנגעו במת ודוק. ויש לדקדק בברייתא זו כשרצה ללמוד דכלים באדם מניין ואמרו דק"ו הוא למה לי ק"ו תיפוק ליה מקרא דכתיב בפרשת חקת וכבס בגדיו וגו' ואע"ג דמהאי קרא לא למדנו לכלים ואדם וכלים משום דקרא דוכבס בגדיו לא קאי אלא אקרא דהנוגע בעצם או בחלל וגו' מ"מ אדם וכלים שפיר נלמד מהאי קרא ואולי כיון דלא כתיב ביום השביעי עדיין לא למדנו לאדם וכלים שיהיו טמאין טומאת ז' דאימא דקרא אתא לומר שמטמא בגדים ולעולם שאינם טמאים כי אם טומאת ערב. אך קשה דלטומאת ערב לא איצטריך קרא דמילתא דפשיטא היא דהא כל אב הטומאה מטמא אדם וכ"ש כלים וכמ"ש רבינו בפרקין והא דאיצטריך קרא לומר והנפש הנוגעת תטמא עד הערב הוא למיעוטא משום דאי לאו האי קרא היינו אומרים דאדם ואדם טמאים טומאת ז' מק"ו דכלים וכמו שאמרו בסיפרי אבל לעולם דלגופיה לטומאת ערב מילתא דפשיטא היא דכל אב הטומאה מטמא אדם וכלים. וראיתי סוגיא אחת בפרק כיצד הרגל (דף נ"ה) עלה דההיא דאמר הניחא למ"ד דון מינה ואוקי באתרה אלא למ"ד דון מינה ומינה מאי איכא למימר אמר רבא אמר קרא וכבסתם בגדיכם ביום השביעי כל טומאות שאתם מטמאים במת לא יהיו פחותין מז' ע"כ. ויש לדקדק דמהיכא יליף לה ואם נאמר דקושיית הגמרא לא היה כי אם ההיקש דאמרינן מכדי מת איתקש לש"ז כו' בגד ועור דכתב רחמנא במת למה לי ועלה הקשו דלמ"ד דון מינה ומינה איצטריך בגד ועור גבי מת לגופיה לטומאת שבעה ניחא תירוץ רבא דקאמר אמר קרא וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וא"כ בגד דכתב רחמנא גבי מת למה לי תיפוק ליה מקרא דוכבסתם ואם הבגד מקבל טומאה מן האדם שנגע במת כל שכן מן המת עצמו אלא ודאי דבגד דכתב קרא גבי מת מופנה הוא ואיצטריך לג"ש דשרץ ומיהו אין זה פשט הסוגיא דאם כוונת רבא היא כמו שאמרנו למה ליה להאריך בלשונו ולומר כל טומאות שאתם מטמאין במת לא יהיו פחותין משבעה. ועוד דעיקר קושיית הגמרא אינו אלא על המפץ שרצו ללמוד במת שיהיה טמא טומאת שבעה מג"ש דשרץ ועל זה הקשו דלמ"ד דון מינה ומינה מנא לן במפץ דמת טומאת ז' וא"כ יש לדקדק איך יישב רבא קושיא זו בקרא דוכבסתם בגדיכם דהאי קרא איצטריך לגופיה לכלים ואדם וכלים. וסבור הייתי לומר דסבר רבא דביום השביעי הוא מיותר דכיון דכבר למדנו שהבגדים מקבלים טומאה והאדם הוא אב הטומאה ממילא נודע שאם נגע בבגד שנטמאו וא"כ על כרחין כי איצטריך קרא לומר וכבסתם בגדיכם הוא לטומאת ז' דאי לטומאת ערב לא איצטריך קרא וא"כ ביום השביעי דכתב רחמנא למה לי אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לכל טומאות שאתם מטמאין במת לא יהיו פחותין משבעה וכגון מפץ דמג"ש אנו מביאין לו טומאה ואשמעינן האי קרא דלא אמרינן ביה דון מינה ומינה וגזירת הכתוב הוא וכמו שפירש"י ולפ"ז הדרא קושיין לדוכתה דלאדם וכלים למה לי ק"ו תיפוק ליה מקרא דוכבס בגדיו והשתא דאיכא ק"ו קרא דוכבס בגדיו למה לי והרבה תירוצים עלו בדעתי וכולם לא ישרו בעיני וכעת הדבר אצלי צריך תלמוד:
עוד יש לי לדקדק בברייתא זו דקאמר דמהאי קרא דוכל אשר יגע בו הטמא למדנו שאין טמא מת מטמא במשא ובספרי פרשת צו עליה דקרא דוהנפש אשר תגע בכל טמא אמרו במגע מטמא ואין מטמא במשא וא"כ תרי קראי למעט משא מטומאת מת למה לי ומרן ז"ל לא הביא כי אם ברייתא דפרשת צו. וראיתי לשון הברייתא דקתני יכול יהא טמא מת מטמא את הטהור לקדש במשא ע"כ ומדקאמר לקדש משמע דלחולין פשיטא ליה דאינו מטמא במשא והיינו מקרא דוכל אשר יגע בו הטמא ולקדש הוא דאיצטריך קרא דונפש אשר תגע אלא שלפי זה מרן היה לו להביא הברייתא השנויה על פסוק דוכל אשר יגע בו הטמא ומלבד זה לא ידעתי מהיכא תיתי דלחולין לא יהיה טמא ולקדש שיהיה טמא כדי לחייבו כרת דהא קרא דונפש אשר תגע בחיוב כרת משתעי קרא וכמ"ש שם הרב בעל קרבן אהרן דמיעוטא דטומאת משא הוא כדי לפוטרו מכרת וצ"ע:
ודע דבהאי כללא דאמרינן חרב הרי הוא כחלל נחלקו בו אבות העולם ודעת ר"ת הוא דכלים דמתני' דריש אהלות דאמרינן דנעשים כדבר שהם נוגעים ואי נגעו במת נעשו אבי אבות הטומאה כמת עצמו הוא דוקא בכלי מתכות דקי"ל חרב הרי הוא כחלל וכדאמרינן בפרק הזורק עלה ק"א ובפ"ז דנזיר עלה פ"ג ובפ"ק דחולין עלה ג' ובפ"ק דפסחים עלה י"ד וי"ט נמצא לפי סברא זו דר"ת דשלשה חילוקין יש בכלים כלי חרס אף אם נגעו במת אינם אלא ראשון לטומאה ואינו מטמא לא אדם ולא שום כלי כי אם אוכלין ומשקין ודין זה מוסכם מהכל וכמו שפסק רבינו בפירקין דין ו' ובשאר הכלים חוץ מכלי מתכות אם נגעו במת הרי הם אב הטומאה והנוגע בהם בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב והוו ראשון לטומאה ואינם מטמאים כי אם אוכלים ומשקין כדין ולד וכן כלים שנגעו באדם שנגע במת הכלים טומאתן טומאת ערב. כללא דמילתא דהכלים דינם כאדם דכי היכי דאדם באדם לעולם השני טומאתו טומאת ערב ה"נ כלים לעולם השני הוי ראשון לטומאה. וראיתי לתוספות בפרק כה"ג עלה נ"ד ד"ה ומשני שכתבו בתוך דבריהם וע"כ מתני' דהתם בכלי מתכות איירי דבכלי שטף א"א להיות טמאין ארבעה דדוקא בכלי מתכות הוא דאמר רחמנא חרב הרי הוא כחלל משכחת להן כמו שמפורש אבל כלי שטף אינו כחלל ע"כ. וי"ל דלמה לא הכריחו דמתני' איירי בכלי מתכות ממתני' דכיצד ג' כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאים טומאת שבעה ואי בכלי שטף הכלים השניים אינם טמאים כי אם טומאת ערב דכיון דהכלים הראשונים אינם אבי אבות כמת כי אם אב הטומאה ממילא הכלים השניים אינם כי אם ראשון לטומאה וליכא למימר דאף כלי שטף נהי דאינם נעשים אם נגעו במת כמת להיות אבי אבות אבל לעולם דנעשים כדבר שנגעו בו להיות אב הטומאה ולעולם הכלים השניים נעשים כראשון והוו אב הטומאה וכן אם נגעו באדם שנגע במת נעשים כאדם והוו אב הטומאה ומשום הכי לא מוכח ממתניתין דכיצד ג' דבכלי מתכות איירי אבל ממתניתין דכיצד ארבעה ע"כ בכלי מתכות איירי מדקתני דאדם שנגע בכלים שנגעו במת דטמא טומאת ז' ואם הכלים שנגעו במת אינם אבי אבות כמת איך יתכן שאדם הנוגע בהם שיהיה טמא טומאת שבעה אלא ודאי בכלי מתכות איירי והוו אבי אבות והאדם הנוגע בהם הוי אב ומש"ה טמא שבעה והא ודאי בורכא הוא משום דע"כ לא למדנו דהכלים נעשים כיוצא בהם ואם נגעו באב דהוו אב אלא מדאקיש רחמנא חרב לחלל אלמא דנעשה כדבר שנוגע בו ומכאן למדנו דאם נגעו באבי אבות דנעשו אבי אבות ואם נגעו באב דנעשו אב וכיון דקרא דחרב הרי הוא כחלל לא נאמר כי אם במתכות מהיכא תיתי דכלים שנגעו באב דנעשים אב ותו דכלים בכלים אין השניים נעשים כראשונים ועל כרחין טעמא דמתני' דכיצד ג' הוא לפי שהכלים הראשונים נעשו אבי אבות הטומאה וכ"נ ממה שהקשו לר"ת מתוספתא דחמת שהיא נתונה בתנור כו' משמע דלר"ת כלי שטף הנוגעים באדם שנגע במת אינם נעשים כיוצא באדם אלא הוו ראשון לטומאה וא"כ ע"כ טעמא דכלים בכלים הוא משום דכלים הראשונים הוו כחלל ומה שהכריחו התוספות ממתניתין דכיצד ד' דבכלי מתכות איירי הוא משום דהתוספתא דקתני בד"א לתרומה וקדשים אבל נזיר אין מגלח אלא על המת בלבד ואתא למעוטי כלים שנגעו במת דאדם שנגע בהן אינו מגלח על מגעו וחלוקה זו דאדם הנוגע בכלים שנגעו במת לא נשנה כי אם במתניתין דכיצד ארבעה ומשום הכי הכריחו דעל כרחין האי מתניתין בכלי מתכות איירי וכיון דקתני דאין הנזיר מגלח עליהן אלמא דאין הנזיר מגלח על מגע כלי מתכות שנגעו במת ולעולם דלרבינו תם כלים בכלים נמי לא איירי אלא בכלי מתכות וכדכתיבנא ובכלי מתכות לעולם נעשים כדבר שנגעו בו ואם נגעו במת נעשים אבי אבות כמת ואם נגעו באדם נעשים אב הטומאה כאדם חוץ מכלים בכלים דלעולם אין הכלים השניים נעשים כראשונים. והרב רבינו יצחק מסמפונט פירש דכלי מתכות אינם משונים משאר כלים וכבר הביא דבריו הר"ש בריש אהלות והא דדרשינן בפרק כה"ג מדכתיב בחלל חרב דחרב הרי הוא כחלל לאו דוקא חרב דהוא הדין כל הכלים אפי' כלי שטף ולא נתבאר כאן לפי סברא זו אמאי נקט קרא חרב ובחידושי הרשב"א בפרק לא יחפור כתב לפי סברא זו דלא נאמר חרב אלא להוציא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה, הן אמת שרש"י כתב בסוף עירובין עלה ק"ד דכלי חרס שנגעו במת אינם נעשים אב הטומאה משום דכתיב וחטאו ביום השביעי וסמיך ליה וכל אשר יגע וגו' כל היכא דקרינן ביה וחטאו דיש לו טהרה בטבילה קרינן ביה והנפש הנוגעת תטמא וכל היכא דלא קרינן ביה וחטאו לא קרינן ביה והנפש הנוגעת ע"כ. ולפ"ז לא היה צריך קרא ללמדנו דאינו נעשה אבי אבות הטומאה מאחר דכבר למדנו דאפי' אם נגע במת אינו אב הטומאה לטמא אדם וכלים:
עוד כתב הר"ש בשם ר"י ובשבת וחולין ופסחים לא גרסינן חרב הרי הוא כחלל דלא צריך כלל דכל מה שמדקדק יכול לדקדק בלאו הכי. ונראה שכך היא עיקר הגירסא וטעות הוא שנפל בספרים שכפלו לשון זה דלאו דוקא חרב הוא הדין כו'. והנה ההיא דפרק הזורק שכתב דלא גרסינן התם חרב הרי הוא כחלל כן כתבו התוספות שם ד"ה קשרה ומאי דקאמר שמואל והוא שקשורה בשלשלת של ברזל הוא משום דלא חשיב אהל כיון שמתנענע תמיד והשתא קאמר שמואל דאם קשרה בשלשלת של ברזל מביאה את הטומאה וכן פי' הר"ש בפ"ח מאהלות משנה ה'. ונראה דר"ת שהביא הך דהזורק ראיה לדבריו היה מפרש לדשמואל כפירש"י שפירש בהזורק וכ"כ הרשב"א בפרק לא יחפור דר"ת גריס בההיא דהזורק חרב הרי הוא כחלל והרשב"א כתב ופירוש אחר יש לי שם בשמועה וכיון למה שכתבו התוספות בשם הר"ש וכן הוא דעת ר"י. וכן ההיא דריש חולין דאמרינן האי טמא דאיטמא במאי אילימא במת בחלל חרב אמר רחמנא חרב הרי הוא כחלל אב הטומאה הוא לטמייה לסכין ואזל סכין וטמיתיה לבשר כו' התם לא איצטריך להאי דרשא דבחלל חרב דאף את"ל דהסכין אינו אלא ראשון מקשה שפיר דהא אוכלין מקבלין טומאה מן הראשון וגברא הוי אב וסכין ראשון ובשר שני וכבר הרגיש שם רש"י בקושיא הלזו וכתב דרבותא קאמר דאפילו ראשון הוי האי בשר ור"י לא ניחא ליה בהאי ומשום הכי לא גריס התם חרב הרי הוא כחלל משום דקושיית הגמרא הוא אף בלא האי כללא. אך ההיא דגרסינן בפסחים דאוקמה רב יהודה למתני' בנר של מתכת דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל והוי ליה אב הטומאה וקסבר שלישי מותר לעשותו ראשון לכאורה נראה דאי לאו האי קרא דבחלל חרב לא הוי מתרץ מידי רב יהודה משום דכיון דאיטמא בטמא מת הוי האי נר ראשון ולא שמעינן מינה אלא דשלישי מותר לעשותו שני והיינו קמייתא דעדותו דר"ח סגן הכהנים והדרא קושיית הגמרא לדוכתה דמאי הוסיף ר"ע בעדותו. והנראה אצלי דר"י לא גריס במתניתין בנר שנטמא מטמא מת אלא בנר שנטמא טמא מת כלומר שהנר עצמו נגע במת וכבר הובאה גירסא זו בירושלמי עלה דמתניתין דאית דגרסי טמא מת והביא הרשב"א ירושלמי זה בפרק לא יחפור ולפי גירסא זו לא גרסינן בחלל חרב דבלאו האי קרא מתרץ שפיר רב יהודה דכיון דנגע האי נר במת הוי נר אב הטומאה ולמדנו ר"ע דשלישי מותר לעשותו ראשון ונקט ר"י נר של מתכת לאפוקי נר של חרס דלעולם לא הוי אב הטומאה אפילו אם נגע במת וכמ"ש רש"י בסוף עירובין וכוותיה דר"י דייק דבגמרא הקשו ומאי דוחקיה דרב יהודה לאוקמי בנר של מתכת לוקמה בנר של חרס כו' ולפי גירסת ר"ת ושיטתו הוה ליה למימר נוקמה בכלי שטף אלא ודאי דאין חילוק בין כלי מתכות לשאר כלי שטף ומש"ה פריך לוקמה בכלי חרס ומה שכתבנו באמרו כאן נר של מתכת הוא לאפוקי נר של חרס כן כתב רבינו בפי' המשנה ריש פ"ב דעדיות יע"ש וכן ההיא דגרסינן התם ולרב דאמר כגון שאבדה לו מחט טמא מת והכירו בבשר כיון דאמר מר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל אדם וכלים נמי ליטמא לא גרסינן לה להא דבחלל חרב משום דרב דקאמר כגון שאבדה לו מחט טמא מת היינו שהמחט נטמאת במת ואם כן בלאו קרא דבחלל חרב שפיר קא מקשה שהרי המחט הוי אב ומטמא אדם וכלים וא"ת הא על כרחין קושיית הגמרא היא מהכרח הכתוב דבחלל חרב דאי לא מי הגיד לסתמא דתלמודא דלרב המחט נגע במת אימא דמחט טמא מת הכוונה היא שנגע המחט בטמא מת דהוי המחט ראשון ומשום הכי אינו מטמא אדם וכלים לפי שהעיקר אצלנו דאין אדם וכלים מקבלים טומאה כי אם מאב הטומאה הא לא קשיא כלל משום דסוף סוף תיקשי מי הגיד להם דמחט טמא מת הוא מחט שנגע באדם שנגע במת אימא דהאי מחט נגע בכלי שנגע בכלי והוי כלים בכלים דקי"ל דהג' טומאתו טומאת ערב והוי ראשון ואינו מטמא לא אדם ולא כלים ומש"ה קתני שהסכין והידים טהורות והבשר טמא אלא ודאי דס"ל לסתמא דתלמודא דמדנקט רב מחט טמא מת ולא נקט טמא שרץ משמע דרוצה לאוקומי למתני' בדהאי מחט הוי אב הטומאה ומש"ה קאמר טמא מת דבשרץ לא משכחת לה שיהיה הנוגע בו אב הטומאה וכה"ג דייק בגמרא התם עלה י"ד דקאמר מתני' קשיתיה מאי איריא דתני נר שנטמא בטמא מת ניתני שנטמא בשרץ ורב דאוקמה במחט טמא מת ולא בשרץ משום דאי לא תימא הכי מאי אשמעינן רבי חנינא בעדותו דמחט שנמצאת בבשר שהסכין טהור פשיטא דהא כלי אין מקבל טומאה מן הראשון אלא ודאי דמיירי במחט טמא מת ואשמעינן דעזרה רשות הרבים והוי ככל ספק טומאה בר"ה דספיקו טהור וא"כ הדרינן למאי דכתבינן דכיון דע"כ רב דאוקמה במחט טמא מת הוא כדי שיהיה המחט אב הטומאה א"כ לא איצטריך לסתמא דתלמודא לההיא דבחלל חרב להקשות לרב דבלאו הכי מותיב לה שפיר דכיון דאוקמה בטמא מת כדי שיהיה המחט אב הטומאה א"כ אדם וכלים נמי ליטמא. והנה ר"י הביא ראיה לדבריו מספרי דדריש דכלים ואדם וכלים טמאים טומאת שבעה מקרא דוכבסתם בגדיכם ומדדריש לה מקרא דוכבסתם בגדיכם משמע מינה דחרב לאו דוקא ור"ת ז"ל תירץ דאיכא לאוקומי בכלי מתכת כגון תכשיטי זהב וכסף כדאשכחן גבי בגדי כהונה דכתיב ואלה הבגדים אשר יעשו וקא חשיב חשן ואפוד ומעיל וציץ הוא טס של זהב וקושיא זו דר"י ותירוץ ר"ת הביאם הר"ש בריש אהלות והרשב"א בפרק לא יחפור והתוספות בפרק כה"ג עלה נ"ד והסמ"ג במ"ע סי' רל"א אלא שסיים בדבריו וכבסתם בגדיכם היינו טבילה ולא ידעתי כוונתו: עוד הביא ר"י ראיה לדבריו מההיא דתניא בתוספתא דכלים פ"ו החמת שהיא נתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור ועצם כשעורה כרוך בסיב או בנייר ונתון לתוכה הוא טהור כו' בא הטהור ואחז בו נטמא וטמא החמת חזרה החמת וטמאה את התנור אלמא דאדם הנוגע במת מטמא חמת לטמא תנור אע"ג דחמת של עור ולא של מתכת ולסברת ר"ת החמת הוא ראשון לטומאה ואינו מטמא התנור לפי שאין כלי חרס מקבלים טומאה כי אם מאב הטומאה ותירץ הר"ש דהתם טעמא משום דהוי טומאה בחיבורין כדאמרינן בפרק אין מעמידין דיקרב בדיקרב מסאב ע"כ ולא ביאר לנו הר"ש אם טומאה זו דחיבורין אי הויא דאורייתא או דרבנן והרשב"א בחידושיו פרק לא יחפור כתב שהאדם כל זמן שהוא נוגע בטומאה הוא אבי אבות אי מדאורייתא אי מדרבנן כדאמרינן במסכת נזיר פרק כה"ג ובקשתי בפרק כהן גדול ולא מצאתי דבר שייך לזה. ונראה שכיון למ"ש בפרק ג' מינים עלה מ"ב וטומאה בחיבורין דאורייתא הא אמר ר' ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא כו' ע"כ. הרי מבואר בסוגיא זו דנזיר דטומאה בחיבורין לא הוי כי אם מדרבנן ומסוגיא דפרק אין מעמידין נראה דהויא דאורייתא ומש"ה כתב הרשב"א אי מדאורייתא אי מדרבנן וביישוב אלו הסוגיות כבר כתבתי לעיל (א"ה בפירקין דין ב'). וראיתי להראב"ד בפ"ג מהלכות אלו שכתב אנו אין לנו אלא בחרב או בחיבורין בשאר כלים וכל המקראות אינם אלא בחיבורין ע"כ. וי"ל טומאה זו דחיבורין היכא רמיזא וכ"ת דס"ל כסוגיא דפרק אין מעמידין דמוכח התם דיקרב בדיקרב טמא טומאת שבעה ומשם למדנו לכל מיני חיבורין וס"ל כסברת התוס' דס"ל דטומאה בחיבורין הוי מן התורה וההיא דפרק שלשה מינים מפרשים לה בדרך אחרת וכמו שכתבתי לעיל הא ליתא דא"כ היה לו להשיגו בתחילת דברי רבינו שכתב דמד"ס הוי טומאה בחיבורין וכן כתב הרא"ם בפרשת חקת עליה דקרא דוכל אשר יגע בו הטמא דדעת הראב"ד הוא דחיבורי אדם באדם אינו טמא כי אם מד"ס מדלא השיגו להר"ם. ועוד הכריח הדבר ממה שכתב הראב"ד בפ"ז מהלכות נזיר וכיון שכן נחזי אנן טומאה זו דחיבורין היכא כתיבא. ונראה שדין זה הוציא הראב"ד מההיא דתניא בסיפרי בפרשת מטות כל הורג נפש ר"מ אומר בהורג בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר ולמדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחיבורי המת כאילו נוגע במת עצמו או אפילו זרק בו חץ והרגו ת"ל וכל נוגע בחלל הקיש הורג לנוגע מה נוגע ע"י חיבורין אף הורג ע"י חיבורין וכבר הביא רש"י ברייתא זו בפירוש התורה. והנה למדנו מברייתא זו דחיבורי אדם בכלים וכלים במת טמא טומאת שבעה דהא מסיים קרא תתחטאו ביום השלישי. אך עדיין יש לדקדק בדברי הראב"ד במ"ש וכל המקראות אינם אלא בחיבורין דמשמע דתרי קראי כתיבי. ונראה דאפשר שכיון לקרא דוכבסתם בגדיכם וכל ימי הייתי מצטער על פסוק זה דהא כלל גדול הוא בידינו דכל מקום שנאמר בתורה יכבס בגדיו הוא להורות דיש הפרש בין קודם שפירש לאחר שפירש דקודם שפירש מטמא בגדים ולאחר שפירש הו"ל ראשון לטומאה ואינו מטמא בגדים ואשמעינן זה קרא באומרו בגדיו בכינוי לומר שאינו מטמא אלא דומיא דבגדיו שהוא לבוש לפי שהם חיבורי כלים באדם ואדם במת וכמ"ש רבינו ריש פ"ה מהלכות פרה אדומה וכ"כ בפירוש המשנה פ"ק דכלים הביא דבריו מרן בריש הלכות אבות הטומאה ולפי כלל זה האי קרא דוכבסתם בגדיכם הוא דוקא קודם שפירש דומיא דיכבס בגדיו ולפי שיטה זו דהראב"ד ניחא דאשמעינן קרא דחיבורי כלים באדם ואדם במת טמאים טומאת שבעה ואיצטריכו תרי קראי דמקרא דוכל הורג נפש למדנו לחיבורי אדם בכלים וכלים במת ומקרא דוכבסתם בגדיכם למדנו לחיבורי כלים באדם ואדם במת. ומ"מ אכתי איכא לעיוני טובא בסברת הראב"ד הלזו דהא מתניתין דאהלות דקתני ד' טמאין במת וכו' על כרחין בכלי מתכות היא דאי בשאר כלים ומשום טומאה בחיבורין נגעו בה הא לא מצינו בשום מקום כי אם לשני משום דחשבינן ליה כאילו נוגע השני בטומאה עצמה אבל השלישי אף שהן מחוברין לא הוי כאילו נוגע בטומאה וזה פשוט עד מאד. ועוד דהתם על כרחין לאו בחיבורין מיירי מדקתני רישא שנים טמאין במת וכו' ואי בחיבורין הא אדם באדם טמאים טומאת שבעה לפחות מדרבנן וכיון שכן דבכלי מתכות איירי מהיכן למדו דין זה. ואפשר היה לומר דמכיון דלמדנו מקרא דבחלל חרב שהחרב שנגע במת נעשה כמת להיות אבי אבות הטומאה מהתם נמי למדנו דאם נגע באדם שנטמא במת שנעשה אב הטומאה כמוהו. הכלל העולה שהחרב נעשה כדבר שנגע בו אם במת אבי אבות ואם בטמא מת אב הטומאה חוץ מכלים בכלים דלא אמרינן שיעשו כמו הכלים הראשונים משום דא"כ אין לדבר סוף וזה לא יתכן אך מה שאני תמיה הוא דבספרי הוכיחו להא דארבעה טמאין במת מקרא דוכבסתם בגדיכם וכמו שכתבנו לעיל ולפי מה שכתבנו האי קרא לאו בכלי מתכות איירי אלא משום טומאה בחיבורין נגעו בה וכפשטא דקרא דכתיב בגדיכם. ועוד קשה דאף אם ת"ל דהאי קרא לאו בכלי מתכות איירי אכתי היכא רמיזא בהאי קרא דכלים באדם ואדם בכלים טמאים טומאת שבעה אימא דהאי קרא איירי בכלים באדם ואדם במת ואי אמרת בשלמא לרבינו ז"ל דס"ל דהאי קרא דוכל הורג נפש איירי שלא בחיבורין וטעמא הוא משום דכתיב בחלל חרב ניחא דהאי קרא דוכבסתם קאי עלה דקרא דוכל הורג נפש ולמדנו מזה דכלים הנוגעים באדם שנגע בכלים שנגעו במת טמאין טומאת שבעה וכבר כתבנו לעיל מה שהכריחם לרז"ל לומר דהאי קרא וכבסתם קאי עליה דקרא דוכל הורג נפש. אך להראב"ד ודעמיה דס"ל דקרא דוכל הורג נפש מיירי בטומאה בחיבורין היאך למדנו מקרא דוכבסתם הא דד' טמאין מאחר דהאי קרא איירי בכלי מתכות דוקא וקרא קמא איירי בשאר כלים משום טומאה בחיבורין וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד:
ודע שמדברי הרמב"ן בפרשת מטות נראה דס"ל דחיבורי אדם בכלים וכלים במת אין טומאתו כי אם מדרבנן ודומה לחיבורי אדם באדם ואדם במת וכן חיבורי כלים באדם ואדם במת דהיינו ההיא דתניא בתוספתא דכלים החמת שהיא נתונה בתנור וכו' ומתוך דברי הרשב"א בחידושיו נראה שדומה לההיא דחיבורי אדם באדם ולמאן דאית ליה התם דטומאה בחיבורין הוא מן התורה ה"נ הכא וכ"כ הר"ש בפ"ק דאהלות והתוס' בפרק שלשה מינים עלה דהך דחמת וההיא דפ"ב דע"ז דיקרב בדיקרב מסאב. ולפ"ז לסברת התוספות שכתבנו לעיל דאית להו דחיבורי אדם באדם הוא מדאורייתא הוא הדין לחיבורי כלים באדם ואפשר שהדברים ק"ו שהרי נבילה קלה ודכוותה האדם הנושאה מטמא כלים כל זמן שלא פירש אף שאין אדם הנושאה מטמא אדם אף בשעה שהוא מחובר עם הטומאה מת חמור שמטמא אדם הנוגע בו קודם שפירש אדם אחר טומאת שבעה אינו דין שיטמא כלים קודם שפירש שהרי הכלים עלולים לקבל טומאה מן האדם יותר מהאדם. ומיהו עדיין יש להסתפק אם הכלים הם מחוברים במת אם מטמאים אדם מדאורייתא למ"ד חיבורי אדם באדם מדאורייתא דאפשר דדוקא אדם שמצינו לו במקום אחר שבעודו מחובר לטומאה טומאתו חמורה שהוא מטמא בגדים מה שאינו מטמא אחר שפירש דין הוא דגבי מת נמי דבעודו מחובר יטמא טומאת שבעה ואפילו לאדם אך בכלים שלא מצינו במקום אחר שיהא נוסף להם טומאה בשביל היותם מחוברים מנא לן דגבי טומאת מת יהיה טומאתם נוספת בשביל היותם מחוברים במת מאחר שלא מצינו להם טומאת חיבור ולא מיבעיא לטמא אדם אלא אפילו לטמא כלים דכוותייהו ספוקי מספקא לן אי מדמינן ליה לחיבורי אדם באדם דכי היכי דהתם מטמא דכוותיה אף דבעלמא אינו מטמא ה"נ הכא או דילמא שאני התם שכבר מצינו לו חיבורין לגבי כלים מש"ה סלקינן חד דרגא הכא גבי טומאת מת אפילו לאדם דכוותיה אך בכלים שלא מצינו להם טומאת חיבורין בשום דוכתא מנ"ל להמציא להם גבי טומאת מת דבר מחודש. ודע דהא דכתיבנא דכלים בשביל היותם מחוברים בטומאה דלא תוסיף טומאתם בשום מקום מתניתין היא בריש אהלות מ"ה וכ"כ הר"ש בריש פ"ד דזבים ובפ"ה מ"י והא דתניא בתוס' דזבים כלים הנוגעים בזב וזבה ויולדת ונדה מטמאין ב' ופוסלין א' פירשו מטמאין א' ופוסלין א' דמשמע דיש חילוק לגבי כלים בין היותם מחוברים לאחר שפירשו כבר כתב הר"ש רפ"ה דזבים דהאי דינא דתוספתא הוא מדרבנן דכלים באדם לגבי אוכלים ומשקין אבל מן התורה ליכא חיבורין לכלים. ואל תשיבני ממה שהרמב"ן בפי' התורה עלה דקרא דוכל הורג נפש דימה חיבורי כלים במת לחיבורי אדם באדם דהתם מדרבנן הוא דקאמר ומדרבנן מיהא הרי מצינו טומאת חיבורין אף לכלים וכמו שכתבנו לעיל בשם הר"ש. הן אמת דסברא זו דהר"ש היא מחודשת בעיני דפשטא דמתניתין דזבים מוכח דליכא טומאת חיבורין לכלים וכבר כתבתי בעלה ק"ע דהנראה לי הוא דהרמב"ם לא ס"ל האי דינא מדלא השמיענו דין זה. ועוד הוכחתי זה ממקום אחר יע"ש (*א"ה תמצאנו לקמן פ"י מהלכות מטמאי משכב ומושב דין ו' יע"ש באורך). ומ"מ אף דנימא דלא כהר"ש ונימא דליכא טומאת חיבורין לכלים אף מדרבנן מ"מ אפשר דס"ל להרמב"ן דכיון דחכמים גזרו טומאת חיבורין במת לטמא טומאת ז' אף לאדם באדם אף שלא מצינו טומאה כזו בשום מקום שיהא האדם המחובר לטומאה מטמא אדם על כרחין אית לן למימר דמשום חומרא דמת החמירו והוא הדין גבי כלים ג"כ שהרי מן התורה אפילו אדם שנוגע במת אינו מטמא בעודו מחובר כלי שטף טומאת שבעה וכמו שנראה ממ"ש בחידושיו פרק לא יחפור וא"כ חכמים שהחמירו לטמא טומאת שבעה ולא די שהחמירו לטמא כלים שהרי יש דכוותיה מן התורה אלא שהחמירו אף לאדם באדם דליכא דכוותיה מן התורה א"כ אף אנו נאמר שאף כלים בעודם מחוברים במת מטמאים אפילו אדם אף שלא מצינו טומאה דחיבורים בהו אבל למאן דאית ליה דחיבורי אדם באדם הוא מן התורה לא גמרינן מיניה לחיבורי כלים במת לטמא אפי' כלים טומאת שבעה וכל שכן לטמא אדם טומאת שבעה והא דכתב הרשב"א בחידושיו בפרק לא יחפור עלה דחמת אי מדאורייתא אי מדרבנן שאני התם דמיירי בחיבורי אדם במת ואדם בכלים דהתם פשיטא דלמ"ד חיבורי אדם באדם הוא מן התורה דכל שכן חיבורי כלים באדם ואדם במת וכמו שכתבנו לעיל אבל חיבורי כלים במת לעולם דלא גמרינן להו מחיבורי אדם באדם לטומאה דאורייתא וכדכתיבנא והראב"ד כתב בפ"ז מהלכות נזיר דכלים המחוברים במת מטמאין את האדם טומאת שבעה מקרא דוכל הורג נפש מפיק ליה וכדאיתא בספרי. ולפי מ"ש לעיל נראה דחיבורי אדם במת הוא מן התורה ולא מיבעיא לטמא כלים דהא ק"ו שאין עליו תשובה הוא ומה משכב שאין כלים הנוגעים בו מטמאין אפילו כלים אדם הנוגע בו מטמא בגדים מת שהכלים הנוגעין בו מטמאין אדם אינו דין שאדם הנוגע במת שיטמא כלים טומאת שבעה והרי מדברי הרשב"א בחידושיו פרק לא יחפור נראה דאי הוה אמרינן דחיבורי אדם באדם הוא מן התורה דהיינו למדים מהתם לחיבורי אדם במת לטמא כלים וא"כ ה"נ מאחר דאית לן קרא לחיבורי כלים במת כ"ש לחיבורי אדם לטמא בגדים וכן חיבורי כלים בכלים נראה דלהראב"ד טמאים טומאת ז' מק"ו והוא בזה האופן ומה האדם שאינו מקבל טומאה אפילו מן האדם בשאר הטומאות גבי מת מקבל טומאה אפילו מן הכלים כלים דבעלמא מקבלים טומאה מן האדם אינו דין שיקבלו טומאה במת מן הכלים. וכ"ת א"כ נימא דאף חיבורי אדם באדם הוי מן הורה התורה מק"ו בזה האופן ומה כלים דבעלמא אינם מטמאים אפילו כלים גבי מת מטמאים אפילו אדם אדם דבעלמא מטמא כלים אינו דין דגבי מת שיטמא אדם ולפי דין זה הוה ניחא לי מ"ש הרמב"ן בפרשת מטות ז"ל ואם סבר הרב שכיון שנגע בכלי בעוד שהוא מחובר במת יטמא אותו כמת עצמו טומאת שבעה טומאה בחיבורין מדרבנן היא בחיבורי כלים במת כמו שמפורש במסכת נזיר פרק ג' מינים ע"כ. וי"ל דמה דמיון הוא זה אימא דחיבורי אדם באדם הוא מדרבנן והיינו ההיא דשלשה מינים אבל חיבורי כלים במת הוא מן התורה מקרא דוכל הורג נפש אלא שנראה דכוונת הרמב"ן היא דאם איתא דחיבורי כלים במת הוא מן התורה מכ"ש חיבורי אדם באדם וכדכתיבנא וכיון דאית לן דחיבורי אדם באדם אינו אלא כי אם מדרבנן מכ"ש דחיבורי כלים במת ליכא טומאה מן התורה. אך כפי מ"ש לעיל דהראב"ד מודה להרמב"ם דחיבורי אדם באדם לא הוי מן התורה מדלא השיגו וכמו שכתב הרא"ם בפרשת חקת וקשה דכיון דאית ליה דחיבורי כלים במת הוא מן התורה איך יתכן דחיבורי אדם באדם יהיה מדרבנן והלא ק"ו הוא וכדכתיבנא. ואולי דשאני חיבורי אדם באדם דמעטינהו קרא דכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב. ומ"מ הא ודאי ליתא דהא איצטריך קרא למעטו שלא יטמא האדם את האדם שלא בחיבורין טומאת שבעה דאי לאו קרא הו"א דאף שלא בחיבורין מטמא טומאת שבעה מק"ו וכדאיתא בספרי או יהא האדם מקבל טומאה מן המת לטמא את חבירו טומאת שבעה וק"ו הוא ומה כלים שאינם מטמאים ע"ג משכב ומושב הרי הם מקבלים טומאה מן המת לטמא אדם אדם שמטמא על גבי משכב ומושב אינו דין שיקבל טומאה מן המת לטמא את חבירו טומאת שבעה ת"ל והנפש הנוגעת תטמא עד הערב טומאת ערב מטמא ואין מקבל מן המת לטמא את חבירו טומאת שבעה ע"כ. הרי מבואר דאי לאו קרא הו"א שיטמא האדם את חבירו אף שלא בחיבורין וא"כ אף דמיעט קרא מ"מ בחיבורין אפשר דלא מיעט. וא"כ הדרא קושיין לדוכתה דלהראב"ד דאית ליה דחיבורי כלים במת הוא מן התורה איך יתכן דחיבורי אדם באדם הוא מדרבנן. ואם נפשך לומר דכיון דמק"ו היה האדם מקבל טומאה לטמא את חבירו טומאת שבעה ואשמעינן קרא דלא נעביד ק"ו לאדם באדם ה"ה לחיבורי אדם באדם דלא נעביד ק"ו דהא מיעט קרא ק"ו גבי אדם באדם הנה דרך זה הוא דחוק בעיני עד מאד:

יב

ואין לך יוצא מן העץ כו'. תנן בפרק במה מדליקין עלה כ"ח כל היוצא מן העץ אין מטמא טומאת אהלים אלא פשתן ופירש רש"י אם עשה מהן אהל והמת תחתיו הוי כשאר בית ואין צריך להטביל האהל עצמו דלא קיבל טומאה אלא כלים שתחתיו אלא פשתן שאף האהל טמא ע"כ. ונראה דאהל של פשתן אינו חוצץ מאחר דמקבל טומאה דהא קי"ל דכל דבר המקבל טומאה מביא ואינו חוצץ וכתבו התוספות והא דאמרינן לעיל עלה י"ז ועל עצמן בכל שהן דמשמע דכל הכלים נעשין אהל לקבל טומאה מחמת אהל הכא איירי בדבר שקבוע שחיברן לקרקע אע"ג שמתחלה היה בגד כיון שחיברו לקרקע בטלו מתורת בגד ואין מטמא אלא פשתן אעפ"י שהוא מחובר כדכתיב והזה על האהל ע"כ. ותירוצם מבואר הא דאיצטריך קרא לומר והזה על האהל ללמדנו שהאהל מקבל טומאה הוא באהל שאינו מקבל טומאה כלל אפילו במגע דאם היה מקבל טומאה למאי איצטריך קרא לומר דהאהל מתטמא באהל פשיטא כיון דכתיב ועל כל הכלים אשר היו שם אלמא דמת מטמא באהל כל דבר המקבל טומאה והשתא הכלים שלא האהילו על המת טמאים האהל עצמו שהאהיל על המת מיבעיא אלא ודאי דחידושא דקרא הוא דאף בדבר שאינו מקבל טומאה אם האהיל על המת נטמא והיינו דתנן במתני' שדין זה אינו אלא בפשתן אבל שאר הדברים היוצאין מן העץ שאינם מקבלים טומאה אף אם עשאה אהל אינו מתטמא אבל הדברים שהם מקבלים טומאה בהא לא איירי מתניתין דפשיטא שאם האהילו על המת שהם טמאין דאין הפרש בטומאת אהל האמורה בתורה בין שהאהיל האדם או הכלי על המת בין שהאהיל המת על האדם או הכלי או שהיה המת עם האדם או עם הכלים תחת אהל אחד הרי אלו טמאים טומאת אהל וכמו שנתבאר כל זה בדברי רבינו פ"א מהלכות אלו דין י'. עוד כתבו התוס' שהקשה ר"י מההיא דתנן פ"ח דאהלות אלו מביאין וחוצצין השידה והתיבה כו' והסדינים שהם עשוים אהלים ואיך חוצצים סדינים של פשתן בפני הטומאה והא כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. וי"ל דמיירי בסדינים של משי וקבועין שאינם מיטמאים ע"כ. והנה קשר קושיית ר"י הוא דאי לאו תחלת דברי התוספות הוה אמינא דהא דאמרינן דסדינין מביאין וחוצצין היינו באהלים הקבועים דבטלי מתורת בגד ואינם מקבלים טומאה ומאי דאמרינן דפשתן מטמא טומאת אהלים היינו באהל שאינו קבוע דלא בטל מתורת בגד אבל כפי מ"ש דפשתן מטמא אפילו בקבוע קשה מההיא דסדינין ותירצו דמיירי בשל משי וקבוע דבטל מתורת בגד ומאי דאמרינן שהן עשוין אהלים הכוונה היא שהן קבועים דבטל מהם תורת בגד ומש"ה אינם מקבלים טומאה וחוצצין ומאי דתנן באידך מתני' דמביאין ולא חוצצין שהן עשויין אהלים הכוונה היא דאינם קבועים ולא בטל מינייהו תורת בגד ומקבלים טומאה ומש"ה אינם חוצצים בפני הטומאה. ודע שחילוקי דינים אלו שכתבו התוספות כתבם הראב"ד בהשגות בפירקין והכלל העולה מדבריהם הוא דכל דבר המקבל טומאה ואינו קבוע בקרקע מתטמא טומאת אהלים וכל דבר המחובר אינו מתטמא חוץ מן הפשתן וכל דבר המקבל טומאה כגון שאינו קבוע או קבוע והוא פשתן אינו חוצץ בפני הטומאה ויש לי מקום עיון בדברי התוס' והראב"ד דס"ל דכל דבר המקבל טומאה אף שהוא עשוי כאהל אינו חוצץ בפני הטומאה מהא דאמרינן בפרק במה מדליקין עלה כ"ח דבעי ר"א עור בהמה טמאה מהו שיטמא באהל כו' ושקלו וטרו התם להוכיח דעור בהמה נמי איקרי אהל ומקבל טומאה ויליף לה ממשכן וכל מאי דילפינן ממשכן אינו לענין הבאת הטומאה למעט שאר אהלים דלא דמו למשכן אלא לטומאת עצמו דוקא וכמ"ש שם התוספות בד"ה א"כ. ולפי מ"ש יש לחקור האי עור היכי דמי אם הוא כלי עור פשיטא דהא קי"ל דכל הכלים נעשין אהל לקבל טומאה ומהיכא תיתי שישתנה דין כלי העור מכל שאר הכלים ואם נפשך לומר דמיירי בעור שאין בו צורת כלי דקי"ל דאינו מקבל טומאה וכמו שפסק רבינו בפ"ז מהלכות כלים דין ב' ואפ"ה אם עשה מהם אהל מקבל טומאת אהל מגזירת הכתוב דילפינן לה ממשכן א"כ אני תמיה מההיא דאמרינן בפ"ח דאהלות דיריעה וסקורטייא וקטבליא שהן עשויין אהלים דמביאין וחוצצין וכל הני כלי עור נינהו ומקבלים טומאה וכדתנן פי"ז דכלים מ"ד אלא דכיון דעשאן אהל בטיל להו מתורת כלי ומש"ה חוצצין אבל אם לא היו עשויין אהל היו מביאין ולא חוצצין וכדתנן בפ"ח דאהלות מ"ג והשתא כפי דברי התוס' נהי דעשאן אהל מ"מ מקבלים הם טומאת אהל כדין עור שאין בו צורת כלי וא"כ אמאי חוצצין וכעת צל"ע. וראיתי להר"ש בריש פ"ח דאהלות שכתב דאע"ג דכל הני מקבלים טומאה כו' מ"מ חוצצין בפני הטומאה אם נטויים כאהלים דאהל שאני דאע"ג דמקבל טומאה מציל על הטומאה מלהיות בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ע"כ. והנה מדבריו נראה דהא דאמרינן דכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה היינו דוקא בכלים שאינם עשויים אהלים אבל בדבר שנעשה אהל אף שמקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה ולפ"ז הא דסדין חוצץ מיירי אף בשל פשתן:
תנן בפ"א דאהלות מ"ג אמר ר"ע יש לי ה' השפוד התחוב באהל האהל והשפוד ואדם הנוגע בשפוד וכלים באדם טמאין טומאת שבעה הה' בין אדם בין כלים טמאין טומאת ערב אמרו לו אין האהל מתחשב ע"כ. והנה מתוך דברי רבינו בפירוש המשנה יראה דס"ל דשפוד זה תחוב בתוך האהל בעוד המת שם ומש"ה השיבו לר"ע אין האהל מתחשב לפי שהשפוד לא קיבל הטומאה מן האהל אלא מן המת וזהו אמרם בברייתא האהל והשפוד שם אחד והוה ליה כאילו נגע המת בכלים הרבה שכולם נחשבים לאחד. וטעמיה דר"ע הוא דהכא השפוד נהי שקיבל הטומאה מן המת מ"מ הוא בהצטרפות האהל שהאהיל על המת ועל השפוד ומש"ה חשיב לאהל בפני עצמו ולשפוד בפני עצמו ופי' זה הוא ס"ל לר"ש והקשה דלפי מאי דקא חשיב ר"ע אהל הוה מצי למימר יש לי להוסיף ששי כגון שחזר והביא השפוד לתוך אהל אחר דחרב נעשה כחלל אף לטמא אחרים באהל כמת כדמוכח בנזיר כו' והכוונה היא שהביא השפוד לתוך אהל אחר והיו שם בתוך האהל כלים ונמצא שאהל קיבל טומאה מן השפוד וחזר וטימא לכלים וא"כ יש למנות האהל והכלים בשנים לפי שהכלים לא קבלו טומאה מן השפוד כי אם בהצטרפות האהל ודומה לאהל ראשון דחשיב ליה בפני עצמו ותירץ דמשום דמנה ת"ק עד ארבעה קאמר ר"ע יש לי ה' וה"ה אם היו מודים לו חכמים בה' היה אומר עדיין יש לי להוסיף ו' אלא השיבוהו אין האהל מתחשב לפי שנחשב השפוד התקוע בו כנוגע במת עצמו ולפ"ז אהל שני נמי אינו מן המנין לפי שנחשבים הכלים כאלו נוגעין בשפוד. ודע דסברא זו דהר"ש דחרב נעשה כחלל לטמא באהל אין הכל מודים בה ורבינו חולק עליה וכבר כתבתי בזה במקום אחר (א"ה תמצאנו לעיל בפירקין דין ג' יע"ש). עוד כתב הר"ש פי' אחר דהא דאין אהל מתחשב לאו משום דמאהיל על המת ועל השפוד ונחשב כל המונח באהל המת כנוגע במת דבהא ודאי מודה ר"ע דאין מתחשב אלא ר"ע בשפוד שנוגע באהל מבחוץ איירי אפ"ה אין האהל ממנין סדר משנתנו כמו שהוכחתי ממתני' דקטבליא ע"כ. כוונת דבריו דהאהל כל זמן שהטומאה תחתיו הנוגע באהל לא הוי כנוגע בכלים שנגעו במת אלא כנוגע במת עצמו ומשום הכי אמרו חכמים דאין האהל מתחשב לפי שהאהל והמת הם דבר אחד ולפ"ז ניחא הא דלא קאמר ר"ע יש לי ששי והוא כגון שחזר והביא השפוד לתוך אהל אחר דאי בשהכניסו לתוך האהל פשיטא דאין האהל מן המנין משום דמאהיל על השפוד ועל הכלים ונחשב כל המונח באהל כנוגע בשפוד ואי בשנגע השפוד באהל מאחורי האהל דומיא דאהל ראשון פשיטא דאהל ב' מן המנין וא"כ הוה ליה אהל ב' כלים בכלים דקי"ל הג' בין אדם בין כלים טומאת ערב וזהו שסיים הר"ש וכה"ג ודאי אהל ב' מן המנין. ודע ששני הפירושים הללו כתבם רבינו עובדיה ז"ל שכתב ואין האהל מתחשב לפי שאין האהל מטמא השפוד כו' א"נ אפילו אין השפוד בתוך האהל אלא שנוגע באהל מבחוץ אפ"ה אין האהל מתחשב במנין סדר משנתנו ע"כ. והראיה שהביא הר"ש ממתני' דטבליות היא בפרק ט"ו מאהלות מ"ב דתנן טבליות של עץ שהן נוגעות זו בזו בקרנותיהן והן גבוהות מן הארץ פותח טפח טומאה תחת אחת מהן הנוגע בשניה טמא טומאת שבעה ע"כ. והקשה הר"ש דאמאי הנוגע בשניה טמא טומאת ז' הא תנן בריש אהלות כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאין טומאת שבעה הג' בין אדם בין כלים טומאת ערב ותירץ דהא תנן התם אין האהל מתחשב הלכך טבלא שהטומאה תחתיה אינה מן המנין ע"כ והוה ליה הנוגע בשניה כנוגע בכלים שנגעו כמה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף