כסף משנה/ברכות/יא

כסף משנה ‏ ברכות יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כל הברכות כולן וכו'. מצאתי נוסחא ישנה שכתוב בה אלא מעט מברכת המצות כגון ברכת ספר תורה ורואה קברי ישראל מאלו שהם דרך שבח והודאה עד כאן וכן כתוב בדפוס וינציאה. וביאור הלשון כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בברוך חוץ מברכה אחרונה של ק"ש וברכה הסמוכה לחבירתה ואעפ"י ששתי מינין אלו ענין אחד להם מנאם כשתים משום דברכה הסמוכה לחבירתה היינו סמוכה לה ממש וה"ה לברכה אחרונה של הלל אלא שרבינו חדא מינייהו נקט וברכת הפירות והדומה לה וברכת עשיית המצות ואלו שאמרנו שאין פותחות וחותמות יש מהם פותח ואינו חותם וכו' והכלל הזה צודק בכל אלו הברכות אלא במעט מברכת המצות כגון ברכת ספר תורה שפותח וחותם ומהברכות שהם דרך שבח והודאה רואה קברי ישראל, וה"ה לקידוש והבדלה אלא חדא מינייהו נקט אבל שאר המצות כולן חוץ מברכת ספר תורה הכלל הזה צודק בהם שפותח ואינו חותם:

כתב הראב"ד ומה חסרה לו המדה וכו' האריכוה וחתמוה עכ"ל. ומה שהוקשה לו והנה קידוש והבדלה כבר ישבתי דחדא מינייהו נקט. ומה שכתב אלא שאין הדבר תלוי אלא במטבע ארוך אינה טענה על רבינו שלא בא רבינו ליתן טעם לדבר אלא להודיענו כללי הדברים:

ב

וכל מצות עשה שבין אדם למקום וכו'. פ"ק דפסחים (דף ז' ע"א וב') אמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן כלומר קודם עשייתן ודקדק רבינו לכתוב שבין אדם למקום לומר דבמצות שבין אדם לחבירו כגון עשיית צדקה וכדומה אין מברכין עליהן:

ג

והיכן צונו בתורה וכו'. בפ' במה מדליקין (שבת דף כ"ג) מאי מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה והיכן צונו רב אויא אמר מלא תסור רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. וכתב רבינו טעמו של רב אויא שהוא נראה יותר ועוד דאמרינן בברכות פ' מי שמתו (ברכות י"ט:) כל מילתא דרבנן אסמכוה אלאו דלא תסור אלמא כרב אויא קיימא לן. וכתב רבינו אשר יאמרו לך תעשה שהוא בלשון עשה וכתוב בפסוק עצמו:

ד

ולמה אין מברכין וכו'. כן כתב רבינו יונה בסוף פרק אלו דברים בשם ר"ע שאין מברכין עליהם כלל:

ז

אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה אלא טבילת הגר בלבד וכו'. פרקא קמא דפסחים (דף ז':) גבי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן כו' עד חוץ מן הטבילה מאי טעמא דאכתי גברא לא חזי. וכתב הרי"ף ומפרשי לה רבנן דבטבילת גר בלבד אמרינן אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר כך טובלין:

ומה שכתב מפני שהיה דחוי מעיקרו. כלומר דאילו היה ראוי מעיקרו והדר נדחה אינו חוזר ונראה דהכי אמרינן בסוף פרק שלשה שאכלו (ברכות דף נ"א) בעו מיניה מרב חסדא מי שאכל ושכח ולא בירך מהו שיחזור ויברך א"ל מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף אמר רבינא הילכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך דתניא טבל ועלה בעלייתו הוא אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה ולא היא התם מעיקרא גברא לא חזי הכא מעיקרא גברא חזי והואיל ואידחי אידחי:

ח

כל מצוה שעשייתה וכו'. בפרק התכלת (מנחות מ"ב):

ט

כל מצוה שהיא מזמן וכו'. לפי שראה רבינו קצת מצות שמברכין עליהן שהחיינו וקצתן שאין מברכין בא ליתן טעם בדבר דכל מידי דמזמן לזמן קא אתי או שאינו מצוי בכל עת דדמי למצוה הבאה מזמן לזמן וכן כל מצוה שהיא קנין לו בכל אלו מברך שהחיינו וסוכה ולולב מפורשים בברייתא בפרק לולב וערבה (סוכה מ"ו) שמברכין עליהם שהחיינו וציצית ותפילין בתוספתא דברכות פרק אחרון ומקרא מגילה מפורש בריש הקורא את המגילה עומד (מגילה כ"א) ונר חנוכה מפורש פרק במה מדליקין (שבת דף כ"ג) ומילה יתבאר פרק ג' מהלכות מילה אך שופר ומזוזה ומעקה יליף להו מהני:

י

אחד העושה מצוה לעצמו וכו' אקב"ו לעשות. כלומר אינו מבחין עתה בין אם מברך בלמ"ד או בעל אלא כוונת רבינו שמברך על העשייה אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו ולמד כן מדתניא בסוף פרק לולב וערבה (סוכה מ"ו) העושה לולב או סוכה לעצמו מברך שהחיינו משמע דדוקא בעושה לעצמו הוא דמברך שהחיינו אבל לא העושה אותה לאחרים:

כתב הרמ"ך אבל אינו מברך שהחיינו אלא על המצוה שעושה נראה מדבריו שהמקדש בבית אחד להוציא הנשים אינו מברך שהחיינו. ומנהגנו לברך וכן ראוי לעשות דכיון דחובה היא לאשה לברך אותה ברכה מברך אותה בעבורה וחשבינן נמי שמברכת היא דשומע כעונה עכ"ל. ומ"ש וכן ראוי לעשות וכו' דבר פשוט הוא וגם רבינו יסבור כן:

היו לפניו מצות הרבה וכו'. פרק לולב וערבה ת"ר היו לפניו מצות הרבה אומר אקב"ו על המצות ר' יהודה אומר מברך על כל אחת בפני עצמה אמר ר' זירא הלכה כר' יהודה ומפרש התם טעמא משום דכתיב ברוך ה' יום יום בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו:

יד

(יא-יד) כל העושה מצוה וכו'. רבינו בא לתת טעם למה קצת מצות אנו מברכין עליהן בעל וקצתן אנו מברכין עליהן בלמ"ד וכלל דבריו דלברך בלמ"ד בעינן שיעשה אותה לעצמו ושתהיה הברכה קודם עשיית המצוה אבל אם מברך אחר עשייתה כביעור החמץ שאחר שגמר בלבו לבטל נעשית המצוה וכן לולב מדאגבהיה נפק ביה כמוזכר פרק קמא דפסחים (דף ז') וכן אם סח בין תפילין של יד לשל ראש מברך על מצות תפילין מפני שכבר נעשית מצות תפילין של יד וכן על ספירת העומר מפני שכבר קרב העומר ואנו מונים ממנו ולא מונין לו תקנוה בעל וכן ברכת על דברי תורה לפי שבכל יום ובכל שעה אנו מצווים ללמוד וא"כ קודם שעה זו נצטוו ללמוד תקנוה בעל. וזה הכלל הוא בברכת מצות שהם חובה אבל בברכה של מצות שאינן חובה כנט"י ושחיטה דלא ליכול ולא יטול ידיו או לא ישחוט אינו מברך בלמ"ד להורות שאינה חובה והאי טעמא סגי נמי לעירוב דמצוה שאינה חובה דלא יערב ולא יוציא מביתו מאומה אלא לפי שמצא בו טעם אחר כתבו שעירוב לא שייך ביה עשאו לעצמו לבדו אלא לו ולאחרים וכן אינה חובה. ואפשר שכתב אותו טעם בעירוב לומר דמשום דכשעשה דברי הרשות לו ולאחרים אינו מברך אלא בעל לא רצו חכמים לשנות הברכה אפילו כשעושה אותם לעצמו כיון שאינן מצוות של חובה ואפילו שנטילה עושה אותה לעצמו לא רצו חכמים לחלק במצות שאינן חובה בין קצתם לקצתם. אך קשה שכתב בתחלת דבריו בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו אם עשה אותה לעצמו מברך לעשות לכך י"ל דתלתא גווני נינהו חובה ואינה חובה ודבר הרשות ונט"י ושחיטה הם דברי הרשות שהרי אפשר לו שלא לאכול בשר ולא דבר שיצטרך נטילת ידים אלא פירות או ירקות אבל עירוב אע"פ שאינו חובה מצוה עליו לעשות עירוב שמא ישכח ויוציא ולא תיקשי לרבינו מעל הטבילה דמילתא דרשות היא לא ליטבל ולא ליטהר ואע"ג דחייב אדם לטהר עצמו ברגל לאו חיוב גמור הוא א"נ דלא רצו חכמים לשנות הברכה שלש פעמים בשנה מבכל השנה, וטבילת גר דמצוה היא כבר נתבאר טעמא משום דמברך אותה אחר עשייתה. אך קשה ממקרא מגילה ואכילת מצה ומרור ובשר הפסח שהוא מברך עליהם בעל. ועל מה שכתב

רבינו מל את בן חבירו מברך על המילה הקשה הר"ן דאליבא דמאן דאמר לבער איתמר הכי אבל למאן דאמר על ביעור אבי הבן נמי מברך על המילה וכתב הר"ן כן לפי שהוא ז"ל מפרש דכל הני מיתיבי שאכתוב בסמוך הם למ"ד לבער וסייעתא למאן דאמר על ביעור ולשון הגמרא (פסחים דף ז' ע"א וע"ב) אמר רב יהודה הבודק צריך שיברך מאי מברך רב פפי אמר לבער חמץ ורב פפא אמר על ביעור בלבער כ"ע לא פליגי דודאי להבא משמע כי פליגי בעל ביעור מר סבר מעיקרא משמע ומר סבר להבא משמע מיתיבי אקב"ו על המילה היכי נימא למול לא סגיא דלאו איהו מהיל אבי הבן מאי איכא למימר אין הכי נמי. מיתיבי אקב"ו על השחיטה התם נמי היכי נימא לשחוט לא סגיא דלאו איהו שחיט פסח וקדשים מאי איכא למימר אין ה"נ מיתיבי נטל לולב לצאת אומר על נטילת לולב שאני התם דמעידנא דאגבהיה נפיק ביה והלכתא על ביעור חמץ. ורבינו אפשר שמפרש דמאן דאמר לבער פירושו אף לבער דעל נמי להבא משמע ואין לשון בברכה שיורה על העבר ומאן דאמר על ביעור פירושו דוקא על ביעור דלשון על משמע שכבר נעשה המצוה והכא נמי משעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק ואותביה למאן דאמר על ביעור מעל המילה דבשלמא למאן דאמר לבער כך לי לברך בלמ"ד כמו לברך בעל דעל נמי להבא משמע אלא למאן דאמר דעל מורה על העבר בשחיטה ומילה ולולב מאי עבר איכא דליברוך עלייהו בעל ומשני דבשחיטה ומילה הוי טעמא משום דלא סגיא דלאו איהו מהיל ושחיט בתמיה כלומר מילה אחר הוא המצווה בה דהיינו האב ושחיטה אינו מצווה עליה וכיון שזה אינו מצווה עליהן אלא שמוציא אחרים ידי חובתן תיקנו בעל לעשות היכרא בין בשמוציא עצמו לכשמוציא אחרים ופריך ממל את בנו ושוחט פסחו דהוה משמע ליה דמברכי נמי בעל ומשני דאה"נ דבלמ"ד מברכי ובלולב תירץ דהכא במאי עסקינן כשנטלו כבר דהוי עבר. ואסיקנא והלכתא על ביעור כלומר דשאני לן בין לבער לעל ביעור דלבער הוי להבא ועל ביעור לשעבר וכיון שכן למדנו דכל היכא דהוי לשעבר א"נ שעושה אותה לאחרים אעפ"י שהיא להבא מברך עליה בעל וכשעושה אותה לעצמו והיא להבא מברך בלמ"ד ולכן המל את בנו מברך למול את הבן וכמו שכתב רבינו. א"נ דרבינו מפרש דמעיקרא הוה ס"ל לגמרא כרב פפא ולהכי אקשי לרב פפי ממילה שחיטה ולולב והוה בדעתיה נמי לאקשויי ליה מברכות טובא מצה מרור תורה ספירת העומר וזולתן אבל מכיון דתריץ גמרא דבלולב מברכי בעל אף לרב פפי מטעמא דכיון דאגבהיה וכו' הא ודאי דמהך תירוצא שמעינן דבכולהו מילי דדמו ללולב דכיון דחשב או הגביה נעשית המצוה שפיר מברכים בעל אף לרב פפי ולהכי לא הדר אקשיה משום ברכה אחרת דכי פסק והלכתא על ביעור לא כרב פפא הוא אלא ככ"ע ומיהו עיקר חדוש לרב פפי הוא מטעם דכיון דאגבהיה דלרב פפא [היכא] דלא הוי טעמא נמי ס"ל בעל. ויש ללמוד דס"ל כשיטה זו מדכתב בסוף פרק זה וכך הוא מברך על ביעור חמץ וכו' עד כמו שיתבאר במקומו:

טו

כתב הראב"ד הנה לדבריו וכו' נפטר ממנו כל היום עכ"ל. דעת הראב"ד ז"ל דכשאמרו בגמרא דלולב משום דכיון דאגבהיה נפק ביה מברך על נטילת לולב דוקא בלולב אמרו שכיון שהגביהו נפטר ממנו כל היום ומשום הכי מברך עליו בעל אבל ציצית ותפילין שמצותן להניחן עליו כל היום אפילו אחר שלבש ונתעטף מברך בלמ"ד ודעת רבינו דלא שנא ואין בזה הכרע. ובמ"ע הפליג דעת הראב"ד לדברים אחרים: כתב הראב"ד וכך הוא מברך וכו'. א"א קשיא לי וכו' ולאכול מרור עכ"ל:

וכתב בעל מ"ע ואני אומר הנני משיב על ראשון וכו' ואיני מבין דבריו שרבינו בתשובתו לחכמי לוניל לא הזכיר במקרא מגילה ונר חנוכה אלא שהם דרבנן. וזה דבר פשוט ומה צורך להביא ראיה מתשובתו ועוד שאפילו שהם מדרבנן חובה נינהו לקרות מגילה ולהדליק נר של חנוכה וכבר כתב רבינו שדבר שהוא חובה אפילו נתכוון להוציא גם לאחרים מברך בלמ"ד ועירוב שכתב רבינו שאינו חובה היינו משום שאילו היה ידוע לנו שלא היה שוכח והיה מוציא מביתו דבר לא היינו מצריכין אותו עירוב והיאך רצה בעל מ"ע להשוות מגילה ונר חנוכה לעירוב. וע"ק על בעל מ"ע שכתב שמצה ומרור מצותן בחבורה ולפיכך מברך בעל וקשה דהא ודאי חובה נינהו וכתב רבינו היתה חובה ונתכוון להוציא עצמו מידי חובה ולהוציא אחרים מברך לעשות:

ויש שואלים היאך כתב רבינו בפ"ז מהלכות לולב מברך תחלה על נטילת לולב והרי כתב כאן שאם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב והתם כשלא נטלו עדיין עסקינן שכך כתב וכשהוא נוטלן לצאת בהם מברך תחלה על נטילת לולב הואיל וכולן וכו' ואח"כ נוטל האגודה הזאת וכו'. וי"ל ששם אינו מקפיד על נוסח הברכה אלא כוונתו לומר שמברך על הלולב ואינו מברך על שאר המינין ולשונו מוכיח כך שכך כתב וכשהוא נוטלן לצאת בהן מברך תחלה על נטילת לולב הואיל וכולם סמוכים לו:

טז

כל דבר שהוא מנהג אף ע"פ שמנהג וכו'. בפרק לולב וערבה (סוכה מ"ד) גרסינן אמר איבו הוה קאימנא קמיה דר' אליעזר ב"ר צדוק ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה שקיל חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים ואמנהגא לא מברכינן וסובר רבינו דכל שכן לשאר מנהגים שאינן מנהג נביאים שאין מברכין עליהן ומשום הכי בר"ח אין מברכין על ההלל דהא מנהג הוא כדאמרינן בפרק בתרא דתענית (דף כ"ח:) דרב איקלע לבבל בר"ח חזנהו דהוו קרו הלילא סבר לאפסוקינהו כיון דחזנהו דמדלגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם. ודעת רבינו להשוות חולו של מועד של פסח לראש חדש והרמב"ן חילק ביניהם ואמר דבחולו של פסח כיון דאיקרו מועד מחייבינן למיקרי הלל בדילוג ולברך וגם הראב"ד מחלק ביניהם אבל ר"ת כתב דבר"ח נמי מברכין דאם איתא דלא מברכין מאי קאמר כיון דשמעינהו דמדלגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם וכי לא היה לו להכיר אי משום מנהג קרו ליה לא הוו מברכי ואין לומר דלא בא בתחלת קריאת ההלל דאי הכי הוה למימר רב איקלע לבי כנישתא. והא דאמרינן בסוכה דאמנהג לא מברכין היינו דוקא במנהג דערבה דלא הוי אלא מנהג טלטול בעלמא. ונ"ל לדעת רבינו שלא בא בתחלת קריאת ההלל והא דלא אמר איקלע לבי כנישתא משום דהוה משמע שכבר היה זמן שהיה בבבל ולא נכנס לבית הכנסת ואין הדבר כן לכך אמר איקלע לבבל ונכנס לבית הכנסת מיד ומצאן קורין את ההלל ולא ידע אי ברכו עליו אי לאו ואפילו נאמר שהיה שם מתחלה ולא ברכו עליו מ"מ סבר לאפסוקינהו מפני שחשש שאם יקראוהו שלם יבאו לברך עליו לאחריו כיון שאין היכר בין הלל דר"ח ליום שגומרים בו את ההלל וכיון דחזנהו דמדלגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם כלומר הרי הם יודעים דמשום מנהג הוא דקרו והרי הם עושים לו היכר ולא אתו למטעי לברוכי עליה. ועוד הביא ר"ת ראיה לדבריו וכתבה רבינו נסים בפרק לולב וערבה ודחאה ודברי מגיד משנה בזה בפרק שלישי מהלכות מגילה:

וכתב הראב"ד ז"ל שלא אמר אלא על חולו של פסח בלבד וכו' וצריך ברכה עכ"ל. דעתו ז"ל בראש חדש כר"ת ולכן מברכין עליו לפרסם שהוא ראש חדש אבל בחולו של פסח דלא שייך האי טעמא אין מברכין עליו כיון שאינו מועד גמור:

וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו וכו'. כן כתב הרא"ש בפרק מי שמתו בשם השאלתות וטעמא דמסתבר הוא דהוי ספק עובר על לא תשא. ועל מה שכתב

רבינו כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו עושים אותו בלא ברכה קשה שהרי כתב רבינו פרק ב' מהלכות קריאת שמע ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה והרי מספק הוא חוזר וקורא ולמה הוא חוזר ומברך. ויש לומר שכשהדבר עשייתו מחוייבת אעפ"י שהוא ספק כגון ספק קרא קריאת שמע כיון דקיימא לן ספיקא דאורייתא לחומרא ומחוייב הוא לקרות הילכך מברך לפניה ולאחריה כאילו ודאי לא קרא אבל כשמן הדין לא היה חייב לחזור ולעשות המצוה ההיא אלא שתקנת חכמים היא כגון דמאי שמן הדין אינו חייב לעשר משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם אלא שחכמים החמירו לחייבו לעשר וכן יום טוב שני לדידן דבקיאינן בקביעא דירחא אלא דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם כדאיתא בפרק קמא דיום טוב (דף ד:) וכיון דמדינא אין בהם איסור א"כ הם ספק דרבנן ולא בעי ברוכי, וכן על יום טוב שני לא הוה בעי לברוכי אם לא מפני שלא יזלזלו בו כדאיתא בפרק ב"מ (שבת כ"ג). ומה שיש לדקדק עוד בזה כתבתי בפ"ב מהלכות ק"ש בשם הרשב"א ז"ל:

סליק הלכות ברכות בס"ד

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף