יצחק ירנן/ברכות/יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יצחק ירנן ‏ ברכות יא

א

כל הברכות וכו'. ורואה קברי ישראל מאלו שהן דרך שבח והודאה וכו'. ועיין במ"ש מרן, וכן יש עוד ברכת הלבנה שכתב רבינו עצמו בפרקין דלעיל והן דרך שבח והודאה.

ה

העושה וכו'. עיין להרב בעל ש"ך ביו"ד סי' י"ט ולהפר"ח שם מה שפלפלו בזה והסכים [הפר"ח] עם האור זרוע דיכול לברך אח"כ ובהל' פסח סי' תל"ב הסכים להיפך וכדעת רבינו יעו"ש.

ט

כל מצוה וכו' וכן כל מצוה שהיא קנין וכו'. וכתב מרן תוספתא דברכות ע"כ. ואתמהא דאיך ציין תוספתא דרבינו מטעם קנין נגע בה כמו קנה כלים חדשים והתוספתא מטעם מצוה וכך הם דברי מהר"י אבוהב שהביא מרן באו"ח סי' כ"ב דהתוספתא היא מטעם מצוה יעו"ש וכן בספרו הקצר יעו"ש דמורה כדברינו.

וכן

מצוה שאינה תדירה וכו'. עיין להשיירי כנסת הגדולה סי' כ"ב שהקשה על תירוץ מהר"י אבוהב דמילה ופדיון הבן דכיון דלא קביע להו זמן לא יברך שהחיינו ואילו ר"י בעל הטורים ביו"ד סי' רס"ה כתב מחלוקת בברכת שהחיינו ובסי' ש"ה כתב על פדיון הבן דיברך שהחיינו מטעם דאינה תדירה וחשיבא כמזמן לזמן ונדחק באומרו דמילה הוי לשמונה ימים ופדיון הבן לשלושים ואחד יעו"ש, ולפי דברי רבינו הכא דמברך שהחיינו מטעם דאינה תדירה וחשיבא כמזמן לזמן אין מובן לקושייתו וא"צ לדוחקו דמאן דס"ל דאינו מברך שהחיינו אלא במצוה שהיא מזמן לזמן מברך גם אפדיון הבן והמילה כיון דלא תדירה חשיבא כאתי מזמן לזמן.

י

אחד העושה מצוה לעצמו וכו'. מהך דכתב רבינו הכא אין מקום למ"ש המג"א סי' תל"ב סק"ו על מ"ש מרן ואם בעל הבית אינו יכול לטרוח וכו' על סמך הברכה וכו', וז"ל משמע דאם בעה"ב אינו בודק רק מצוה לאחר לבדוק אותו האחר מברך וצ"ע דהיאך יברך הא אין המצוה מוטלת עליו וצ"ל דמ"מ מצוה קא עביד דומיא דמילה דהמצוה על אבי הבן והמל מברך, וחוץ דמה שהביא ממילה אינה ראיה דשאני מילה דחייבין בי"ד וכל ישראל למולו אם לא מלו אביו וכמ"ש רבינו ריש הל' מילה משא"כ בשאר מצוות עוד זאת וכי לא מצא כי אם מצות מילה שמברך השליח הא כל המצוות דשייכי ע"י שליח השליח שעושה המצוה מברך וכמ"ש רבינו הכא והיינו טעמא דכל ישראל הן ערבין זה לזה.

אבל

אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו. נסתפק השיירי כנסת הגדולה סי' תקפ"ה הגהת ב"י אות ג' אי דוקא העושה לאחרים אינו מברך אבל מברך היוצא ידי חובתו או דילמא אף היוצא אינו מברך. ולענ"ד נראה להכריח דהיוצא ידי חובתו מברך מדקדוק לשון רבינו שכתב אבל אינו מברך שהחיינו אלא העושה לעצמו ומדכתב אבל מורה דקאי לתחילת דבריו ור"ל הוא אינו מברך אבל היוצא ידי חובתו מברך ולא כאפשר לפרש השני שכתב, דלא יבוא לשון אבל וכמ"ש הרא"ם סדר תצא על דברי רש"י שכתב אבל אם נשאה וכו' דמכח תיבת אבל לא פי' דברי רש"י בדרך מרווח והגון יותר ודברי טעם הם למדקדק היטב. ועיין למרן ב"י או"ח סי' תקפ"ה מה שדקדק מדברי רבינו אלו משם מצאתי כתוב וסיים נראה שכן דעת התרומת הדשן דבסמוך וכו' עכ"ל. ודבריו תמוהים וכבר קדמוני החבי"ב והפר"ח במים חיים ואי לא דמסתפינא הו"א דמ"ש שכן דעת התרה"ד לאו לשווינהו לגמרי קאמר כי אם למקצת דהיינו לברכת שהחיינו דלתרה"ד במכל שכן אתי ברם לברכת המצוה עצמה לאו שוים נינהו ומדוקדק בדברי מרן שכתב ונראה דזה כדעת תרה"ד ומאי ונראה שייך כאן והו"ל לומר וכן דעת תרה"ד, ועוד מאי כדעת בכ"ף הדמיון והו"ל למימר וכן דעת תרה"ד, ועוד דא"כ הו"ל להסמיך דעת רבינו עם תרה"ד ולא להרחיקם עד הכא, אשר מכל הני הכרחי נראה לפרש כן דברי מרן על צד הדחק או אפשר דמ"ש וכן נראה דעת תרה"ד הוא ממש להשוות דעת רבינו עם ההיא דתרה"ד שכתב דשורת הדין הוא דלא יברך אלא השומע ומ"ש רבינו דיברך המשמיע היינו לפי מה שאנו נוהגים וז"ש מרן בסוף דבריו ואין נוהגים כן כלומר משו"ה כתב הרמב"ם ז"ל דיברך העושה מעשה וכתב כן לדעת רבינו ממה שראה מ"ש לענין שהחיינו דהוי מודה במקצת להרב תרה"ד ולולי הביא מרן דברי המצאתי כתוב היינו יכולים להשוות דברי רבינו עם תרה"ד בחילוק שחילק הוא בסוף דבריו לענין אחר מדבר שיש בו מעשה לדבר שאין בו מעשה וכן יש לחלק בענין זה דמ"ש רבינו דיברך העושה מעשה היינו במצות שיש בהן מעשה לא כן במצות דאין בהן מעשה דיברך השומע, והיינו טעמא דבאותם שיש בם מעשה היוצא ידי חובתו יוצא מכח שאחד עושה המעשה והוי כשלוחו ולכן מברך העושה לא כן מצוה דקול דשומע דהוי המצוה לשמוע נמצא דהשומע עושה המצוה ולכן יברך והוי היפך הכנה"ג בפירושו לדברי מרן.
עוד כתב מרן שם בב"י וז"ל ואפשר דהרמב"ם לא איירי אלא במצוה שיש בה מעשה וכו'. פירוש דבריו דאתי לומר דסברת רבינו הוי היפך מ"ש המצאתי כתוב דאילו להמצאתי כתוב המקדש לאחרים לא יברך שהחיינו ולדידיה מחלק דעד כאן לא כתב הרמב"ם אלא מצוה שיש בה מעשה וכו' וא"כ במקדש יודה הרמב"ם דמברך המקדש שהחיינו דהוי מצוה דלית בה מעשה והוי ממש מ"ש בכ"מ כאן על דברי הרמ"ך שהקשה על רבינו ממה שאנו נוהגים לקדש לאחריני ולברך שהחיינו ושכן ראוי לעשות, וכתב עליו מרן וז"ל ומ"ש וכן ראוי לעשות דבר פשוט הוא וגם רבינו יסבור כן. ופירוש דבריו הוא דכן דעת רבינו בקידוש לפי שהיא מצוה דלית בה מעשה אלא דיבור לא כן במצוה דמעשה והוי ממש מ"ש בב"י. ושוב ראיתי להכנה"ג מהדורא בתרא בנימוקיו על רבינו פי' דבריו שבכ"מ כן אך תמה עליו דלמה לא הקשה על המצאתי כתוב כמו שהקשה על הרמ"ך ז"ל ולא ידעתי איך, אחר שפירוש דבריו שבכ"מ ע"פ דבריו שבב"י הקשה כן והכל אחד, ונמצא הקושיא (להרמ"ך) [להמ"כ] כמו שהקשה בכ"מ וכמ"ש בתחילת דברי.

טו

נטל את הלולב וכו'. וכתב הראב"ד הנה לדבריו וכו'. ולכאורה דבריו תמוהים דאה"נ דקושטא דמילתא הכי הוא דיש לחלק ביניהם וכן רבינו לעיל הל' ה' כתב להתעטף בציצית אחר שנתעטף וא"כ מאי משיג עליו וכן הרב מגדל עוז תמה כן על דברי הראב"ד, ומרן כתב על דברי הראב"ד וז"ל דעת הראב"ד וכו' ודעת רבינו דלא שנא ואין בזה הכרע ומגדל עוז הפליג דעת הראב"ד לדברים אחרים עכ"ל. ודבריו תמוהים דאיך כתב דהמגדל עוז הפליג דעת הראב"ד לדברים אחרים הא בין להמג"ע בין למרן פירוש דברי הראב"ד הוא שרוצה לחלק בין תפילין וציצית לנטילת לולב אלא דלדעת המ"ע גם רבינו הכי ס"ל ולמרן אין הכרע כמ"ש מפשט לשון מרן וצ"ע.
גם במ"ש ודעת רבינו דלא שנא ואין בזה הכרע, דבריו תמוהים דאיך ס"ל דאין כן דעת רבינו לחלק כמ"ש הראב"ד והרי לעיל הל' ה' כתב בפירוש להתעטף וכו' אף לאחר שנתעטף, ואם דלא מבחין רבינו בלשון בין על ללמ"ד דקאי אעיקרא אי יברך או לא וכמ"ש מרן לדעת רבינו הל' י' גבי אקב"ו לעשות וכו', חוץ דיש לחלק בניהם ועוד דא"כ הו"ל לומר כן בהך דינא דעיטוף דקדים. ולענ"ד נראה בכוונת מרן דהוא ס"ל לדעת הראב"ד לדעת רבינו דמ"ש להתעטף לאו בדוקא אתמר ולא נחית רבינו אלא אי יברך או לא ומוכרח הוא דאל"כ מאי משיג עליה הראב"ד ואהא אתי מרן לומר דאין בזה הכרח אלא לשון רבינו שם בלהתעטף בדוקא ורבינו והראב"ד לענין דינא שוין ושיעור הלשון כך הוא דעת הראב"ד וכו' ודעת רבינו כלומר לדעת הראב"ד וכו' ואין בזה הכרע וכו' ודוק. ואי לא דמסתפינא הו"א בכוונת הראב"ד דלאו להשיג על רבינו אתא אלא לפרש, והכי פירושו הנה לדבריו וכו' ר"ל לכאורה כך נראה ואינו כן דלא דמי הא להא ויש לחלק.

טז

כל דבר שיסתפק וכו'. וכתב מרן קשה שהרי כתב רבינו פ"ב מהל' ק"ש ספק קרא וכו' והרי מספק חוזר וקורא וי"ל וכו' ומה שיש לדקדק עוד בזה וכו'. פי' דעדיין קשה לפי חילוק זה ממילת אנדרוגינוס, וכן שאלו להרשב"א ממילת וכו' יתבאר שם ואהא השיב הרשב"א הביאו (הטור) [הכ"מ] הלכות ק"ש, כלומר ומוכרח תירוץ הרשב"א כדי ליישב מכל המקומות ועיין מ"ש בחידושי על הטור הל ק"ש על דברי הרשב"א. ועיין להרב המגיד פ"ג מהל' חנוכה הל' ה' מ"ש לדעת רבינו ליישב מה שהשיג עליו הר"א ז"ל דהשיג דהלכה כרבא דאמר דאין הטעם לדמאי אלא מפני שרוב עמי הארץ מעשרין וקשיא טובא דבהלכות מילה השיגו וז"ל אם אנדרוגינוס ספק מברך עליו ועל ספק דאורייתא מברכין וכו' מכלל דעל ספק דרבנן אין מברכין ולפי טעמו גם בספק דרבנן מברכין אלא דמאי שאני מפני שרוב עמי הארץ מעשרין. ולכאורה אמרתי דמ"ש במילה הוא אפי' אליביה דרבינו דעל ספיקא דוקא בעי ברוכי כמו ק"ש קשה דיברך באנדרוגינוס שהוא ספק תורה, ולדידיה הלכתא כרבא כמ"ש בהל' חנוכה. ברם בלא"ה צריך להתבונן בדברי הראב"ד במילה מרישיה לסיפיה ודוק.
והלח"מ שם בהל' חנוכה האריך בפרטים אלו וראשונה הקשה על הרב המגיד שכתב שם דלא פליגי וכו' וז"ל וא"כ לא צריכנא ביו"ט טעמא דלא לזלזלו ביה שהרי ביו"ט עיקר תקנתו על הספק וכו', ועוד קשה וכו' יעו"ש. ולענ"ד דברי הרה"מ ברורין ור"ל דלא פליגי לענין דינא דלא נפקא לן מידי דלא מצינו נדון בזה כי היכי דניפוק מינה לענין דינא והם לא באו אלא ליתן טעם בדמאי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכיון דלא נפק"מ לענין דינא לא חשש רבינו לתפוש טעמא דרבא אלו פי' דבריו בקיצור.
עוד כתב הלח"מ וז"ל ונ"ל לתרץ וכו' אינו ר"ל שיש לו ג"כ ספק בברכות וכו'. יפה הקשה החכם השלם יעקב איש תם דלפי פי' זה קשיא על רבינו דידיה אדידיה דמדיוקא דרישא נפקא כמ"ש הלח"מ דאי ברור לו שקרא ק"ש אע"פ שקראה בלא ברכה לא יחזור ויקראנה בברכותיה ואילו מדיוקא דסיפא משמע בהיפך דוקא אי נסתפק אי בירך או לא בירך לא יחזור הא ברור שלא בירך חוזר וקשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא. ועוד קשיא ליה דעדיין מה תיקן בזה דגם עכשיו קשיא מאי שנא דכשברור לו שלא אמרן הברכות וספק קרא ק"ש קורא בברכות וגבי מילה הוא ספק אי חייב במילה ודאי שלא בירך והוי דומה בדומ' ואם נפשך לחלק כמו שחילק הכנה"ג בהל' ק"ש סי' ס"ו יעו"ש ולזה כיון הלח"מ, א"כ א"צ לפרש פי' חדש בדברי רבינו אלא להניח הפי' כפשטיה וכעת צריך להתיישב.
עוד כתב וז"ל והר' יונה כתב פרק מי שמתו וכו' עד והרי הוא דומה לכוי וכו' עכ"ל. ונראה לענ"ד לחלק דשאני כוי ממעשר דמאי דכוי כל אדם מסתפק בו והוי ספק דאורייתא לא כן דמאי דאי לאו רבנן מהימנינן לעם הארץ דעד אחד נאמן באיסורין וכן מדאורייתא אזלינן בתר רובא ורוב עמי הארץ מעשרין אלא דרבנן לא הימנוהו ונמצא ספק זה מדבריהם וק"ל.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.