שרשי הים/ברכות/יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ ברכות יא

יא

שורש נוסח ברכות

כל העושה מצוה בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו עשה אותה לעצמו מברך עשה אותה לאחרי' מברך על העשיה. ע"כ. והקשה עליו מרן בכ"מ ז"ל דלקמן בהלכה ט"ו כתב דנט"י ושחיטה הואיל וכדברי רשות הם מברך על העשיה וזה היפך מ"ש כאן דאף מצוה שאינה חובה עליו כל שעוש' אותה לעצמו מברך לעשות ומתוך קושיא זאת עלה לחלק בין מצוה שאינה חובה למצוה שהיא רשות דנט"י ושחיטה הם דברי רשות שהרי אפשר לו שלא לאכול דבר שיצטרך נט"י ושחיטה אבל מצות עירוב אע"פ שאינה חובה מצוה עליו לערב שמא ישכח ויוציא עכ"ל. ולא נתקררה דעתי בזה דא"כ כשבירר שיחותיו רבינו וכתב כיצד לבש תפילי' כו' היה לו לכתוב ג"כ מצות עירוב שהיא המצוה שאינה חובה עליו לדעת מרן ז"ל. ועוד יש לגמגם בה דבהל' י"ד קרא רבינו למצות עירוב מצוה שאינה חובה סתם ולא גמר עליו כמ"ש כאן. כי ע"כ נראה לע"ד דמ"ש כאן בין מצוה שהיתה חובה עליו ובין מצוה שאינה חובה אין הכוונה כמו שחשב מרן דר"ל בין מצוה שהיא רשות ובין מצוה שהיא חובה אלא לעולם דשתיהם חובה נינהו ולא רשות אלא דהאחת היא מצוה שהיא חובה המוטלת על גופו של האדם ואי אפש' לעשותה ע"י שליח כתפילין וציצית וישיבת סוכה ודומיהן ובין מצוה שאינה חובה עליו ועל גופה לעשותה כי אם שאפשר לקיימה ע"י שליח כמצות מילת עצמו ומילת בנו המוטל עליו ועשיית מעקה והפרשת תרומה ומעשר שכל המצוות האלו הם חובה אבל אינה חובה עליו דוקא שאפשר לעשותה ע"י אחר וכל שעושה אותה בעצמו מברך לעשות משא"כ בדין נט"י ושחיטה שהם רשות וליכא חיובא כלל כמ"ש מרן דאפשר לאכול דבר שלא יצטרך נט"י ושחיטה וכבר הר"ן ז"ל חילק כמ"ש ותמהני על מרן כ"מ איך נעלם ממנו ביאור זה בכוונת דברי רבינו והוא ברור ומבואר ליוצא ולבא בדברי הר"ן ז"ל.
ואולם הא קשיא בדברי רבינו דכאן עלה בהסכמה דבמל את בנו מברך בלמ"ד למול ואפילו שהיא מצוה שאינה חובה ומוטלת עליו ואפשר לעשותה ע"י שליח כמ"ש ברפ"ג דהלכות מילה ואילו לגבי מצות פדיון בהלכות בכורים פי"א כתב שהאב הפודה את בנו מברך על פדיון הבן ולא לפדות ומאי שנא ממילה כי שתיהם רמיין על האב כדאיתא בפ"ק דקידושין דכ"ט. ושוב ראיתי להריב"ש בסימן קל"א נשאל על זה ויש לי מקום עיון בדבריו ז"ל שם כי הנה לשאלת השואל נדרש הרב למה האב מברך בפדיון בעל ולא בלמ"ד לפדות כיון דעיקר המצוה עליו דידיה רמיא ומדיוק' דפדה תפדה מרבינן לפודה את עצמו אבל ע"י שליח או ע"י ב"ד לית לן. ועוד שלפי שיטת הרמב"ם גבי מילה דהמל את בנו מברך למול ה"נ הו"ל להאב לברך בלמ"ד כמו מילה והפודה את עצמו בעל שהוא כמו שליח זו היא שאלת השואל והרב ז"ל השיבו וז"ל דלפי שמצוה זאת נעשית ע"י סיוע הכהן מברכין עליו בעל ולפי"ז בפודה את עצמו נמי מברך בעל ולדעת הרמב"ם אפשר לתת טעם לפי שבהאב אפשר להעשות מצוה זו ע"י הבן כשיגדל וכשיגדל אז אי אפשר להפטר כי אם ע"י עצמו וגם שאם היה לו לפדות עצמו ובנו קי"ל דהוא קודם לבנו אלמא עיקר המצוה בעצמו אלא שבקטנותו אי אפשר עכ"ל. והרואה יראה שבתשובה זאת טעמא טעים לאחת מן השאלות ששאל השואל למה זה שינו בנוסח הברכה בין האב לבן אבל למה ששאל עוד השואל דלפי שיטת הרמב"ם בענין המילה הכא נמי גבי פדיון איפכא הוה לן לתקן ע"ז לא זרחה עליו שמש תשובתו ולא ידעתי למה עשה עצמו כאילו לא ידעו. ואולי אפשר דסמך אמ"ש בתחילת דבריו דלפי שמצוה זאת נעשית ע"י סיוע הכהן מברכין עליו בעל. ולפי זה הכריח וכתב דא"כ בפודה את עצמו נמי דינא הכי שיברך בעל וע"ז סיים וכתב דלדעת הרמב"ם שכתב דבפודה את עצמו מברך בלמ"ד יש לתת טעם לפי שבאב אפשר להעשות המצוה ע"י הבן כלומר וכיון דאיכא תרתי דעיקר המצוה היא ע"י אחר וגם אפ' להעשות ע"י הבן מברך עליו בעל משא"כ גבי מילה דליכא אלא חדא לטיבותא מברך בלמ"ד וכעין מ"ש רבינו במצוה שאינה חובה שאם עושה אותה ע"י אחרים דמברך עליה בעל כיון דאיכא תרתי לטיבותא ואם לא היתה כוונת הריב"ש ז"ל לזה אנן בדידן מצינן למימר הכי כ"ן לע"ד.
ודע שמתשו' הריב"ש הלזו דקדק הר"ב המפה בי"ד סימן ש"ה ס"י דאין יכולין לפדות ע"י שליח ותמהו עליו דמהיכן משמע ליה כן כיון דבכל התורה כולה קי"ל דשלוחו של אדם כמותו ומ"ש השואל להריב"ש דע"י שליח או ע"י ב"ד לית לן אין הכוונה לומר דאי אפשר לעשות' ע"י שליח כי אם דליכא חיובא לפדותו כמצות מילה דכשלא מלו האב חיובא רמייא על ב"ד ועל כל ישראל למולו. עיין בדברי הש"ך ז"ל שם ולהרב ט"ז ועיין להרב מח"א ז"ל בהלכות זכיה סימן ז' יעו"ש. ולדידי משמע לי שהרב המפה לא דקדק כן מדברי השואל כי אם מדברי הריב"ש בתשו' שכתב דמשו' דאפשר למצוה זאת להעשות ע"י בנו כשיגדל וכשיגדל א"א להעשו' אלא ע"י עצמו הוא שמברך בעל ואם איתא דס"ל דאפשר למצו' זאת ע"י שליח למה זה הוצרך לומר האי טעמא דאפשר ע"י בנו כשיגדל ולמה לא כתב משום דאפשר ע"י שליח כמ"ש הר"ן גם איך כתב דלכשיגדל אי אפ' אלא ע"י עצמו ולמה לא אפשר ע"י אחר ג"כ אלא ודאי דמשמע ליה דא"א לפדיון לפדות ע"י שליח. ושוב התבוננתי בדבר וראיתי שאין זה ראיה דכוונת הריב"ש לא היתה זאת דמה שדקדקנו איך יישב דעת הרמב"ם במה ששינה מדין ברכת המילה לדין ברכת הפדיון בדברים אלו שכתב הריב"ש דלדעת הרמב"ם י"ל לפי שבאב אפשר להעשות מצוה זאת ע"י הבן כשיגדל וכשיגדל אז א"א להפטר כי אם ע"י עצמו כו' בזה העלה יישוב דעת הרמב"ם במה ששינה מדין ברכת המילה לדין ברכת הפדיון דכוונת הריב"ש ז"ל בדברים אלו לומר דגבי מצות פדיון כיון דכשיגדל הבן אז ליכא שום חיוב כי אם על הבן ולא האב וכ"ש על אחרים זו היא עיקר הטעם לכשיברך האב על העשיה כיון דמצוה זו יש בה גבול וזמן על האב דלכשיגדל הבן פקע חיובו של האב וז"ש ולכשיגדל אז א"א להפטר וזהו סיום לשון הרב ואינו מילת' בפ"ע כלומר ואע"ג דלכשיגדל נמי אפשר להפטר ע"י האב או ע"י שליח. מיהו כיון דס"ס הן הן שלוחיו ועל ידו הם באים לפדותו שמקדים לשליח מעות אלו ליתנם לכהן בעבורו ונמצא דעי' המצוה הוא המקיימה קאמר שפיר דלכשיגדל א"א להפטר ע"י אחר ולכך מברך האב ג"כ על העשייה משא"כ במצות המילה דאף דלכשיגדל חיובא רמייא עליה דידיה למול את עצמו מ"מ כל ישראל נמי חייבים למולו כשאינו יודע למול את עצמו וכשמלין אותו לא מתורת שליחות דידיה הוא שעושי' מצוה זאת כי אם מצד עצמן וכ"כ הרא"ש בפ' כיסוי הדם דהמל בנו של חבירו שלא מדעתו כל שאין האב מלו פטור מלשלם עשרה זהובים שכר המצוה משום דכל ישראל חייבים למולו ולאו מתורת שליחות וכ"כ מרן החבי"ב בה' שופר ועיין להרב מח"א ז"ל ה' שלוחי' סימן כ"ה יע"ש. וכיון שכן אין טעם לומר דהאב המל אותו דיברך בעל דומיא דמצות פדיון דהכא שאני שאף לכשיגדל אפשר להפטר ע"י האב ולא פקע מצות האב ממנו לעולם דכל שהוא מלו מחוייב בדבר קרינן ליה ושנייא היא מצות פדיון כמדובר.
והנה למה שכת' הר"ב המפה דלא מהני פדיון על ידי שליח מלבד מה שתמהו עליו האחרונים עוד זאת תמה עליו הר"ב שער המלך דאם איתא דא"א לפדיון ע"י שליח א"כ שמעינן מינה דבנותן לכהן פדיון הבן מתנה ע"מ להחזיר אפי' אי אמרינן דמתנה ע"מ להחזיר לאו שמה מתנ' מ"מ בנו פדוי דנהי דלא שמה מתנה מ"מ כיון שהתנה עמו ע"מ להחזיר וכל תנאי שא"א למעשה להתקיים ע"י שליח שתנאי בטל והמעשה קיים שזה אחד ממשפטי התנאי' כדאיתא בפרק המדיר דע"ד ועיין לה"ה רפ"ו מה' אישות ולהלח"מ ז"ל שם. ואפילו אם עבר הכהן והחזיר המעות הבן פדוי דכיון דתנאי בטל ואי בעי לא יהיב ליה כלום השתא נמי דיהב ליה מתנה הוא דיהיב ניהליה. ואם נאמר כן תקשי לן אותה שאמרו בפ"ק דקידושין ד"ו ע"ב אמר רבא הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינ' מקודשת בפדיון הבן אין בנו פדוי ואסיק רב אשי דבכולהו קנה משום דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה יע"ש. והשתא איך קאמר רבא למאן דס"ל דמתנה להחזיר שלאו שמה מתנה דבפדיון הבן אין בנו פדוי. וגם רב אשי לא פליג עליה אלא מטעמא דס"ל דשמה מתנה ולמה לא אמרו דגבי פדיון בלא"ה הוא פדוי מטעמא דאמרן דהתנאי בטל והמעשה קיים.
ולדידי אין זה מן הקושי דכיון דהתנה ע"מ להחזיר דלא גמר ויהיב לשם מתנה גמורה אי הוה אמרי' דלאו שמה מתנה ודאי דאין בנו פדוי ואף דקי"ל דהתנאי בטל והמעשה קיים וראיה לזה ממ"ש בפרק יש בכור דנ"ה גבי עובדא דר"ח דחזייה לההוא גברא דהוה אזיל ואתי קמיה א"ל לא גמרת ויהבת לשם מתנה אין בנך פדוי ופרש"י בלשון השני אין בנך פדוי ואפי' לא אחזירם לך ולזה הסכים הרשב"א בתשו' סימן קצ"ח ותשצ"ז והרא"ש שם והיינו טעמא ודאי משום דכל דלא גמר האב ליתנה במתנה גמורה אפילו דדינא הוא שלא להחזירם וקנאם הכהן אין הבן פדוי וללשון ראשון שכתב רש"י ז"ל דאין בנך פדוי אם אחזירם לך משמע נמי דאע"ג דאי בעי לא יהיב ליה והרשות בידו כיון שלא התנה עמו בפירוש להחזירם לו אפי"ה אין בנו פדוי וכבר עמד ע"ז הרב מח"א בה' זכיה ומתנה סימן ח'.

טו

נטל את הלולב מברך על נטילת לולב אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול. וכתב הראב"ד בהשגותיו שלדבריו אם לבש אדם ציצית או תפילין ולא בירך כשיזכור ויברך בעל ואינו כן דשאני לולב דמדאגבהיה נפטר ממנו כל היום משא"כ ציצית ותפילין. ומרן כ"מ כתב דדעת רבינו דלא שנא דאין בזה הכרע ובמ"ע הפליג דעת הראב"ד לדברים אחרים עכ"ל. והוא תימא שהרי רבינו ז"ל בפרק זה הלכה ה' כתב בהדייא כדברי הראב"ד וז"ל העושה מצוה ולא בירך גם מצוה שעשייתה קיימת מברך אחר העשיה כיצד הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה ולא בירך תחילה חוזר ומברך אחר שנתעטף אקב"ו להתעטף בציצית וכן להניח תפילין הרי שכתב בהדייא דאפי' בא לברך אחר שלבש ונתעטף נוסח הברכה היא בלמ"ד ולא בעל והיותר תימה מ"ש שהרב מ"ע הפליג דעת הראב"ד לדעת אחרת. והנה היא היא תמיהת הרב מ"ע ז"ל כמבואר בדבריו ואיך הפליג כוונת הראב"ד לדעת אחרת ונראה דמשמע להו להראב"ד ומרן כ"מ דדברי רבינו בהלכ' ה' אינו הכרח לו' דס"ל גבי ציצית ותפילין דנוסח הברכה היא בלמ"ד דוקא דכיון דאכתי לא קאי רבי' בהכי לחלק בנוסח הברכות בלמ"ד לעל לא דק בלשונו וראיה לדבר שבהל' יו"ד כתב אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה אקב"ו לעשות כו' וכתב שם מרן דאינו מבחין עתה בין מברך בלמ"ד למברך בעל אבל אם היה דעתו לחלק בין ציצית ותפילין ללולב היה כותבו בדין זה ומדסתם וכתב מכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה מברך על העשיה משמ' דלא מחלק בהכי ודוק. ועיין בתשו' הרדב"ז בח"ב סימן קנ"ט דס"א ע"ב.
וראיתי להכלבו בהלכות לולב שהוק' לו בדברי רבינו דלמה זה תקנו חכמים לברך על הלולב אחר שיטלנו ולברך בעל ולמה לא תקנו שיברך קודם נטילתו ולברך בלמ"ד והשיב מפני שחששו חכמים שמא יבא לברך ברכה לבטלה שאם יבא אחר ויטלנו לעצמו ונמצא מברך ברכה לבטלה עכ"ל ולא ידענא מאי קאמר שהרי בהדייא כתב רבינו בפ"ח מה' לולב שצריך לברך ברכת הלולב קודם שיטלנו בידו ומה ששנינו בברייתא נטל את הלולב מברך בעל היינו אם עבר בדיעבד ונטלו אבל לכתחילה צריך לברך קודם נטילתו גם במה שתירץ שחששו חכמים שמא יבא אחר ויטלנו ונמצא מברך ברכה לבטלה כו' ק"ל דלמה זה לא חששו ג"כ במילה ושופר ושחיטה לקלקולא ויתקנו שיברך אחר העשיה בעל ובהדייא אמרי' בשמעתי' שלא חשו חכמים לקלקולא. ומיהו לזה י"ל דס"ל כמ"ש התוס' בשמעתי' דלולב אע"ג דמדאגבהיה נפק בי' מ"מ עובר לעשייתו מקרי דאכתי מחייב בנענועי' דרבנן אלא דאכתי ק"ל להכלבו למה לא יברך קודם נטילתו ושני שפיר משום שחששו חכמים שמא יבא לברך ברכה לבטלה משא"כ בשאר המצות שאם יברך אחר העשיה לא נשאר לו עוד מה לעשות לא חשו לקלקולא. עוד כת' שם דאין לומר דיטלנו בידו ויברך דהא מצוות אין צ"כ ומה שיש לעמוד בדבריו הללו שדבריו סותרים למ"ש הוא גופיה בהלכות ר"ה גבי שופר דדוק' במצוה דאית בה הנאה הוא דקי"ל דמצוות אינן צריכות כונה ולא בשאר מצוות דלית בהו הנאה וכיון דלולב לית ביה הנאה איך כת' דמיד שיטלנו בידו יצא י"ח דהא מצוות אינן צריכות כונה שזה היפך מ"ש גבי שופר כבר עמדתי על דבריו רפ"ב מהלכות ק"ש בשורש מצוות צריכות כוונה יע"ש.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.