כסף משנה/ברכות/ו

כסף משנה ‏ ברכות ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כל האוכל וכו'. משנה פרק אין דורשין (חגיגה י"ח) נוטלין ידים לחולין ולמעשר. ובגמרא חולין ומעשר מי בעו נטילת ידים ורמינהי התרומה והבכורים טעונין נטילת ידים משא"כ במעשר וכ"ש בחולין ואסיקנא לא קשיא כאן באכילה דנהמא כאן באכילה דפירי. וסובר רבינו דכיון דהזכירו נהמא דוקא לפת שמברכין עליו המוציא הוא דבעינן נטילת ידים אבל כל מיני דגן שמברכין עליהם במ"מ אין צריך נטילת ידים אם אין טיבולן במשקה.

ומה שכתב שצריך נטילת ידים גם כן בסוף. פשוט בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ה):

אף על פי שאין ידיו וכו'. פ"ק דשבת (דף י"ג:) מייתי מתניתין דתנן בסוף זבים אלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון וכו' והידים ופירש"י והידים סתמן קודם נטילתן וכן מבואר במשנה פ"ז דטהרות:

וכן כל דבר שטיבולו במשקה וכו'. פרק ע"פ (פסחים קט"ו) מימרא דרבי אלעזר אמר ר' אושעיא ופי' שטיבולו במשקה עניינו שהוא בלול בא' מז' משקין שהם המים והיין והחלב ושמן זית ודבש דבורים וטל ודם ופירש"י אע"ג דקי"ל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח כיון דאיכא משקין וקי"ל כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה ה"ל הנך משקין כמו נהמא וצריך ליטול כמו בנהמא. והתוספות כתבו דהך נטילה לאו משום קדושה ונקיות כמו בנהמא אלא משום שלא יטמא משקין להיות תחלה ויהא אסור לשתותן ולפסול גופו כדמשמע בפ"ב דחולין:

ב

כל הנוטל ידיו וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ו) אמר רב אידי בר אבין אמר ר' יצחק נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה ועוד משום מצוה מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים רבא אמר מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים אמר ר' אלעזר בן ערך מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה אמר ליה רבא לרב נחמן מאי משמע דכתיב וידיו לא שטף הא טבילה בעי ה"ק ואחר שלא שטף טמא. ופירש"י מפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיו הונהגה בחולין. מצוה לשמוע דברי חכמים שתקנוה רבא אמר דאורייתא היא מצוה כר' אלעזר בן ערך עכ"ל. ואע"ג דכל היכא דפליגי אביי ורבא נקטינן כרבא מ"מ כתב רבינו שזו מצות חכמים וכו' משום דס"ל ז"ל כמו שכתבו התוספות מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך פי' דאסמיך ליה קרא דלאו דרשה גמורה היא וגם רש"י כתב דאסמכתא בעלמא היא וא"כ בין לאביי בין לרבא טעמא משום דמצוה לשמוע דברי חכמים:

ומה שאמר בין לק"ש בין לתפלה: ומים אחרונים אין מברכין עליהם. כך כתב ה"ר יונה בפרק אלו דברים בשם רבני צרפת ורב עמרם גאון:

כתב הראב"ד אני שמעתי וכו' וכן חברתי בחבורי ועיקר עכ"ל:

והנה התוספות בפרק כל הבשר כתבו שבה"ג סובר שאינן טעונין ברכה דברי ה"ג הם ודברי קבלה ורב עמרם כתב שאין מברכין עליהם לא בלשון נטילה ולא בלשון רחיצה ולא בלשון שטיפה ונתן סימן לדבר בשמתא נר"ש.

ומה שכתב שאינן אלא מפני הסכנה היינו שמא יסמא עיניו כמ"ש בסמוך.

ומה שכתב ולפיכך צריך להזהר כדאמרינן חמירא סכנתא מאיסורא:

ג

נטילת ידים וכו'. ברייתא פרק כל הבשר (חולין דף ק"ה) ואמרינן התם בגמרא דה"מ בין תבשיל של בשר לתבשיל של בשר או בין תבשיל של גבינה לתבשיל של גבינה אבל בין תבשיל של בשר לשל גבינה חובה נינהו. וכתב סמ"ג ובנטילה שעושין בין גבינה לבשר אין טעונין ברכה שאין זה אכילה אלא כעין ניקור חלב ומליחת בשר:

וכל הנוטל ידיו וכו'. (שם ק"ו) אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא לא אמרו נ"י לפירות אלא משום נקיות סבור מינה חובה הוא דליכא הא מצוה איכא אמר ליה רבא לא חובה ולא מצוה אלא רשות ופליגא דרב נחמן דאמר רב נחמן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח. ופסק רבינו כרב נחמן דבתרא הוא ואע"ג דרבא אמר רשות לאו אליבא דנפשיה אמרה אלא לפרושי מילתיה דרבי אלעזר ולענין דינא אפשר דכרב נחמן ס"ל. ועוד דאוקמינן בפרק אין דורשין (חגיגה י"ח:) הא דתנן התרומה והבכורים טעונין נטילת ידים מה שאין כן במעשר וכ"ש בחולין באכילה דפירות דאמר רב נחמן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח אלמא דכוותיה קי"ל:

כל פת שהמלח בו צריך נטילת ידים באחרונה: כתב הראב"ד עשה זה וכו' קלקל עלינו את הלשון עכ"ל. ואני אומר שאם נוסחת ספרנו אמיתית קשה מנ"ל לרבינו דפת שהמלח בו טעון מים אחרונים ועוד קשה למה לא הזכיר דין כל מלחא המוזכר בפרק כל הבשר (חולין ק"ה) ובסוף פ"ק דעירובין (דף י"ז) א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי כל מלחא מאי א"ל לא מיבעיא ופירש"י כל מלחא מדד מלח כמו וימודו בעומר וכלו בעומרא מאי צריך ליטול אחריו או לא ועוד מה היתה השגת הראב"ד שכתב עשה זה כנגד כו' כייל מיכל והשיג עליו קלקל עלינו את הלשון שאין דין שכתב רבינו דומה לכייל מיכל כלל אלא אם נאמר שעלה על דעתו של הראב"ד שרבינו היה מפרש כייל מיכל מלשון אכילה כלומר אכל פת שהמלח בו וזה דוחק וזר ואם באנו לשבש הספרים ולגרוס כל את המלח צריך נטילת ידים באחרונה וכמו שנזכר בפרק כל הבשר ובסוף פ"ק דעירובין וכן מצאתי בספר מוגה שכתוב בו כל את המלח קשה א"כ מה היתה כוונת הראב"ד כשהשיגו. ואפשר לומר שמשיגו שה"ל לכתוב מדד את המלח ולא כל את המלח שהוא לשון בלתי מובן לכל וזו אינה השגה דלישנא דגמרא נקט וגם לישנא דקרא הוא וכל בשליש:

ומ"ש או מלח שטבעו וכו'. משום דאיכא למימר בא"י הוא דמשתכח מלח סדומית שסדום קרובה להם אבל בשאר ארצות לא חיישינן ובעלי הגמרא שהיו בבבל משמע דהוו חיישי להכי לכך כתב או מלח שטבעו כמלח סדומית:

ובמחנה פטורים וכו'. משנה ספ"ק דעירובין ארבעה דברים פטרו במחנה מביאין עצים מכל מקום ופטורין מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב ובגמרא אמר אביי לא שנו אלא מים ראשונים אבל אחרונים חובה:

ד

עד היכן היא נטילת ידים וכו'. ברייתא פרק כל הבשר (חולין ק"ו) ת"ר נטילת ידים לחולין עד לפרק לקידוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק אמר רב עד כאן לחולין עד כאן לתרומה ושמואל אמר ע"כ בין לחולין בין לתרומה לחומרא ורב ששת אמר ע"כ בין לחולין בין לתרומה לקולא ואמר בר הדיא דרבי אמי ור' מיישא בר בריה דריב"ל כשמואל ס"ל ופירש"י לחולין עד הפרק השני שבאמצע האצבעות לתרומה עד הפרק השלישי שהוא בגב היד לקידוש ידים ורגלים מן הכיור עד הפרק העליון שהוא חבור היד והזרוע ע"כ לחולין מראה היה בידו כמו שפי'. ולפי זה עד סוף האצבעות סגי לחולין לדעת שמואל שמחמיר יותר מכולם. אבל הרי"ף גורס בברייתא לחולין עד לפקק וכתב ואסיקנא עד לפרק בין לחולין בין לתרומה ופי' רבינו יונה דבהכי פליגי אמוראי שרב גורס עד לפקק ומ"ה קאמר דלחולין עד הקשרים שבסוף האצבעות שבולטים כשאדם כופף באצבעותיו ולתרומה ולקידוש ידים עד הפרק דהיינו סוף היד ורב ששת מיקל יותר דלתרומה נמי סגי עד הקשרים שבסוף האצבעות כמו לחולין ושמואל גריס בכולהו לפרק ומ"ה קאמר דל"ש בין לחולין בין לתרומה בכולהו עד סוף היד והא דלא ערבינהו בברייתא משום דחדא חדא שמעינהו וגרסינהו, ורבינו כתב סתם עד הפרק ואין בדבריו הכרע אלא שיש לנו לומר דמסתמא כשיטת הרי"ף רביה אמרה דסבר עד הפרק היינו סוף היד מקום חיבורה עם הזרוע:

וכמה שיעור המים וכו'. הכי משמע בריש מסכת ידים ובפרק כל הבשר (חולין דף ק"ז) א"ל ר"ש לאמימר קפדיתו אשיעורא כלומר שיהא במים רביעית א"ל אין:

וכל שחוצץ בטבילה וכו'. ברייתא פרק כל הבשר (חולין ק"ו) וכבר ביאר רבינו דברים החוצצים בטבילה פ"ב הלכות מקואות עיין עליו:

וכל העולה למדת מקוה וכו'. בפי"א מהלכות מקואות כתב שדברים העולים למדת מקוה הם השלג והברד והכפור והגליד והמלח וטיט הנרוק וכתב עוד שם שאפילו הביא שלג בתחלה והניחו בשוקת וריסקו שם הרי זה מקוה שלם וכשר וכל זה שנוי בפ"ז דמקואות. וכתב רבינו עוד שם כלי שהיה בו רביעית מים כשרים לנטילת ידים ונתן לתוכו מעט מים פסולים לנטילת ידים הרי אלו כשרים נטל מן הכלי כשיעור שנתן ונשארה רביעית בלבד כשהיתה הרי זו פסולה מפני שהמים הפסולים השלימו שיעור הרביעית וטעמו מדגרסי' בפ"ב דזבחים (דף כ"ב) אמר ר"ל כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור למי רביעית אינו משלים למעוטי מאי אמר רב פפא למעוטי נתן סאה ונטל סאה:

ה

כל הצריך נטילת ידים וכו'. ומדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ו) בחמי טבריא במקומם כ"ע לא פליגי וכמ"ש בסמוך אלמא טבילה מהניא בהו וכן בפ"ק דידים תנן דמים שנפסלו משתיית הכלב בקרקעות כשרים והיינו ודאי מדין טבילה ובפרק אין דורשין (חגיגה י"ח) תנן נוטלין לידים לחולין לתרומה ולקדש מטבילין וכיון דמדין טבילה אתי עלה פשיטא דבעינן דליהוי בהו שיעור מקוה וזהו שאמר

רבינו ואם הטבילן במים שאין בהם שיעור מקוה ובפ"ק דמקואות הביא רבינו תוספתא דתני כל מקום שאדם טובל ידים וכלים טובלין אין אדם טובל אין ידים וכלים טובלין:

כתב סמ"ג המטביל ידיו אין צריך שטיפה שתי פעמים ולא ניגוב ולא להגביה ידיו כדתניא בפרק שני דידים וכתב מהר"י ן' חביב ז"ל שלזה נתכוון רבינו במ"ש כל הצריך נטילת ידים והטבילם אינו צריך דבר אחר:

ודע דהא דמצריך רבינו שיעור היינו במים שאינם נובעים שאינן מטהרים אלא באשבורן ולכך לא הזכיר כאן אלא מקוה אבל מי מעין אפילו כל שהוא מטבילין בהם גוף שכולו עולה בהם לדעת רבינו בפרק ט' מהלכות מקואות וכ"ש שמטבילין בהם את הידים כל שיש במים כדי לכסותם.

ומ"ש רבינו שאין המים שאובין וכו': כתב הראב"ד זה אינו מחוור וכו' אם יש בהם ארבעים סאה בקרקע עכ"ל. דין זה שכתב הראב"ד בבעלי קריין הוא במשנה רפ"ח דמקואות ומכל מקום אין משם הכרח לומר דה"ה לנטילת ידים כיון דבשאר טמאין אין טובלין בהם. והא דפסל רבינו מים שאובין שבקרקע להטביל בהם את הידים ה"מ כשלא המשיכום אבל אם המשיכום ש"ד דהא אפילו לטבול בהם כל הגוף יש מחכמי המערב מורים להכשיר וכמ"ש רבינו בהלכות מקואות פ"ד ואף על פי שכתב שלא ראה מי שעשה מעשה בזה היינו להטביל בהם טבילת כל הגוף אבל להטביל ידים בהם לכולי עלמא כשר:

ו

כל הנוטל וכו'. כל זה יתבאר בסמוך:

וכתב רבינו יונה בפרק אלו דברים שאף על פי שהוא מטביל ידיו יברך על נטילת ידים כיון שטבולו זה מכח חיוב נטילה נעשה אותה אבל להטביל לא יברך שאין טבילה בכלל נטילה ועל הטבילה לא נצטווה מעיקר חיובו. וכתב הרשב"א שכן עיקר ושכך מצא בתשובת הגאונים:

ז

מים שנשתנו וכו'. פ"ק דמסכת ידים נפל לתוך ידיו קומוס וקנקנתום ונשתנו מראיהן פסולין וסובר רבינו דהוא הדין אם נשתנו מחמת מקומן דמאי שנא:

וכן אם נתגלו וכו'. פרק שני דע"ז (דף ל"ה) תנו רבנן מים שנתגלו לא ישפכם לר"ה וכו' ולא ירחץ בהם פניו ידיו ורגליו אחרים אומרים מקום שיש סירטא אסור מקום שאין סירטא מותר. ופסק רבינו כת"ק וס"ל ז"ל דכיון דלא ירחץ בהם ממילא פסולין לנטילת ידים ואפילו אם רחץ לא עלתה לו נטילה. ומיהו גלוי האוסר אותן נתבאר בדברי רבינו בהלכות רוצח ושמירת נפש וכתב הטור על דברי רבינו ואיפשר דהאידנא שאין חוששין לגלוי כשרים אף לנטילה ודברים נכונים הם:

ח

כל מים שנעשה בהם מלאכה נעשו שופכין וכו'. פ"ק דידים עשה בהם מלאכה או ששרה בהם פתו פסולים. ומפרש רבינו דל"ש בכלים ול"ש בקרקעות נפסלו לפי ששמם מכלל השופכים מדלא מפליג בין כלים לקרקעות כדמפליג בנפסלו משתיית הכלב וכמ"ש בסמוך והיינו במים שאינן נובעים אבל במים נובעים או במי מקוה נראה מדברי רבינו דלא נפסלו בכך מדכתב מים שאובין שהדיח בהם כלים וכו' משמע דדוקא בשאובים הוא דפסל:

הדיח בהם וכו'. משנה שם פ"ק דידים כלשון רבינו:

מים שהנחתום וכו'. ג"ז שם פ"ק דידים מים שהנחתום מטביל בהם את הגלוסקים פסול שהוא מדיח ידיו בהם כשרים ומפרש רבינו שהוא מדיח ידיו שהוא חופן מהם. ומשמע מדברי רבינו בפירוש המשנה דהיינו כשלא נשתנו המים אבל אם נשתנו פסולים כמו שקדם ופשוט הוא:

ט

וכל מים שנפסלו וכו'. ג"ז שם המים שנפסלו משתיית הבהמה בכלים פסולים ובקרקעות כשרים וכתב הרי"ף פרק אלו דברים י"א מים מלוחים שאין כלב יכול ללוק מהם ויש אומרים מים עכורים שקרובים להיות כטיט הנרוק וכתב הרא"ש בפרק כל הבשר דפירושא קמא עיקר אבל מדברי רבינו נראה שסובר דפירוש בתרא עיקר:

חמי טבריא במקומן וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ו) חמי טבריא חזקיה אמר אין נוטלים מהם לידים ור"י אומר כל גופו טובל בהם ידיו לא כל שכן אמר רב פפא במקומן כ"ע לא פליגי דשרי למישקל מינייהו במנא כ"ע לא פליגי דאסור כי פליגי דפסקינהו בבת בירתא כלומר חריץ קצר והמים פונים שם ואין שם שיעור מקוה אבל מחוברים למקוה חזקיה סבר גזרינן בת בירתא אטו מנא ור"י סבר לא גזרינן וכתב הרי"ף פרק אלו דברים והלכתא כחזקיה דרביה דר"י הוא. ודע דבגמרא אמרינן כתנאי מים שנפסלו משתיית בהמה בכלים פסולים בקרקעות כשרים רשב"א אומר אף בקרקע טובל בהם כל גופו אבל לא פניו ידיו ורגליו השתא כל גופו טובל בהם ידיו ורגליו לא כל שכן אלא לאו דפסקינהו בבת בירתא דמר סבר גזרינן בת בירתא אטו מנא ומ"ס לא גזרינן ומאחר דקיימא לן כחזקיה דגזרינן בבת בירתא כרשב"א נמי קיימא לן דפסקינהו בבת בירתא פסולים לנטילת ידים ואם כן קשה למה לא כתב רבינו כן בפירוש גבי מים שנפסלו משתיית הכלב. ואפשר לומר דכיון דסתם לן תנא דידים כת"ק הוה ליה סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא וכסתם מתניתין קיימא לן. ואם תאמר אם כן נימא דהלכתא כר"י דקאי כת"ק דסתם לן כוותיה וי"ל אף על גב דבגמרא אמרינן כתנאי לאו למימרא דלגמרי הוי כתנאי דהא אפשר לדחות ולומר דחזקיה דאמר אפילו כת"ק דע"כ לא גזר חזקיה אלא בחמי טבריא שאין פיסולן ניכר שהרי זכים הם ואין טעמם רע ופיסולם הוי מפני שתחלת ברייתן לא היו ראויים לשתיה מחמת חומם ואף על פי שעכשיו נתקררו עודם עומדים בפסולם ולכך אתי למימר דל"ש בת בירתא מכלי אבל בשאר מימות שנפסלו משתיית הכלב שפיסולם ניכר אם בטעמם אם במראיהם לא גזרינן והא דלא קאמר הגמרא הכי משום דלא משכח תשובה לר"י דליתי כרשב"א שתק ומוקי לה כתנאי אבל לענין פסק הלכה כיון דאפשר לאוקמא לחזקיה ככ"ע כוותיה נקטינן:

ומה שכתב רבינו דפסולים למים אחרונים מפני שאינן ראויים לשתייה לכאורה היה נראה שאין הכוונה המים שנוטל אחר אכילה דמהי תיתי אלא הכוונה מים שניים הבאים לטהר את המים הראשונים וה"ה לכל מים הפסולים שפוסלים בין בראשונים בין בשניים וכך כתב רבינו בפ"ה מהלכות מקואות אבל קשה למה לא כתב כן בתחילת הזכירו פסול המים ועוד דבהדיא כתב בהקדמת מסכת ידים במשנה דלחולין אינו צריך מים שניים ולא כתב בהלכות אלו אלא דיני אוכל פת חולין ובהלכות מקואות כתב דיני אוכל תרומה וכן נראה מדבריו שם ואם כן צריך לומר דמים אחרונים שכתב כאן היינו מים שאחר הסעודה. אבל קשה היאך אשכחן פסול במים שאחר הסעודה ואפשר דלעולם אמים שניים דראשונים קרי אחרונים דאף על גב דלחולין אינו צריך מים שניים מכל מקום צריך להטיל רביעית מים על ידיו ואם הטיל חצי רביעית ממים כשרים לא יטיל חצי רביעית אחרון ממים פסולים ומצינו בלשון המשנה דקרי לשניים אחרון דתנן בפרק שני דמסכת ידים שאין המים האחרונים מטהרים אלא המים שעל גב היד:

י

יש לנוטל וכו'. משנה פרק שני דידים נטל ידו אחת משטיפה אחת טהורה לשתי ידיו משטיפה אחת רבי מאיר מטמא עד שיטול מרביעית כלומר שאינן טהורות אבל צריך עוד שיטול מים שניים לטהר את אלו ושיהיה במים השניים ההם רביעית סובר רבינו דהיינו לרבי מאיר אבל רבנן פליגי עליה וסברי דנטל לשתי ידיו משטיפה אחת טהור והלכה כוותייהו וכן כתב בפירוש המשנה ועוד דההיא מתניתין לתרומה מיתניא דאילו לחולין א"צ מים שניים לדעת רבינו כמו שאבאר בסמוך:

נוטלין ארבעה וכו'. משנה שם (פ"ב דידים) נוטלים ארבעה וחמשה זה בצד זה או זה על גב זה ובלבד שירפו שיבאו בהם המים.

ומה שכתב ויהיה באותה השטיפה וכו', מדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ז) אמר ליה רב ששת לאמימר קפדיתו אמנא אחזותא ואשיעורא אמר ליה אמנא ואחזותא קפדינן אשיעורא לא קפדינן דתניא מרביעית נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים ולא היא שאני התם דאתו משיירי טהרה. וכתב רבינו בפירוש המשנה בריש מסכת ידים דה"פ דהיינו דוקא במים שניים אבל במים ראשונים לא יהיו פחות מרביעית לכל אחד וסבת מה שהקלנו במים שניים והיותם ראויים בפחות מרביעית לפי שהרי כבר נטהרו במים ראשונים והוא אומרם בסבת זה שאני התם דאתו משיירי טהרה ואין אנו צריכין אלא מה שימשח כל היד בלבד הרי בהדיא שצריך רביעית לכל אחד ואחד. ומדברי רבינו שלא הזכיר בהלכות אלו מים שניים נראה שסובר דלפת חולין אין צריך מים שניים שכיון שנטל ידיו מרביעית אפילו בשטיפה אחת טהורות וכן נראה עוד מדבריו בפרק י"א מהלכות מקואות ומהקדמת פירושו למסכת ידים:

יא

אין נוטלין מים וכו'. משנה פרק קמא דידים אין נותנין מים לידים לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא במגופת החבית ומשנה זו נשנית גם כן בפרק חמישי דפרה וכתב שם רבינו וכבר ביארנו בפרק שני מכלים שמחץ ר"ל הכלי השוקע מאליו בתוכו קערורית והוא אשר נקרא שולי המחץ. ובפרק שני דכלים שנינו חבית דפונה בשולי המחץ וכתב רבינו מחץ הוא כלי גדול מחרס ולו קצה דומה לו כדמיון בית יד והוא שולי מחץ ושוליים הם הקצוות וזאת החבית היא קטנה חקוקה בקצה האחד של מחץ להכניס היד בו בעת הגבהת המחץ ולזה לא תטמא לה שלא נעשה לקבלה עכ"ל. וכפי זה נראה שאפילו מקבל רביעית אין נוטלין בו לידים לפי שלא נעשה לקבלה וסמ"ג כתב דטעמייהו לפי שאין מחזיקין רביעית אלא אם כן סומכים אותם בשום דבר שאין יושבין אלא מסומכין וכן כתבו הגהות בשם הרמ"ך ובסמוך אכתוב שזה מחלוקת רש"י והתוספות:

ומה שכתב רבינו ולא בחרסים: ואם תיקן המגופה וכו'. פרק כל הבשר (חולין דף ק"ז) אמר רבא מגופת חבית שתיקנה נוטלים ממנה לידים חמת וכפישה שתיקנן נוטלים מהם לידים שק וקופה אע"פ שמקבלים אין נוטלים מהם לידים, ופירש"י מגופת חבית שתיקנה חקקה לקבל רביעית אף על גב דמעיקרא לאו לאשתמושי בגווה עבידא ואין חללה עשוי לתוכו. והתוספות כתבו נראה דבלא חקיקה היא רביעית אלא שמשופעת ואינה יושבת אלא מסומכת ואין בית קיבול שלה חשוב כיון שאם בא להושיבה בלא סמיכה היו המים נשפכים ולא היה נשאר בה רביעית ותיקנה היינו שמרחיבה מלמטה עד שיושבת שלא מסומכת. ובשק וקופה פירש"י אין מלאכתן למים דרובן אין מקבלין מים עכ"ל. וחמת וכפישה הם מיני נודות של עור ותיקון דידהו אפשר דהיינו שיתפור אותן בענין שלא יהיו נקובין כלל. ומספר מצות גדול משמע שעשה להם בית מושב:

ולא יתן לחבירו וכו'. משנה פרק קמא דידים ולא יתן לחבירו בחפניו מפני שאין נותנין לידים אלא בכלים וכתב שם רבינו לא יתן לחבירו בחפניו שלא ימלא ידיו וישפוך על ידי חבירו אשר רוצה לטהר ידיו:

וכלים שנשברו וכו'. פרק כל הבשר אמר רבא כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים ואם כן כי תנן ולא בדפנות הכלים היינו אע"פ שעדיין מקבל טומאה ואפילו הכי אין נוטלין בהם דאי לאו הכי רבא מתניתין אתא לאשמועינן. ויש לדקדק על דברי רבינו אמאי לא נקט כלישנא דרבא דאמר כלי שניקב בכונס משקה. ונראה לי שהטעם מפני ששיעור זה הוא לכלי המיוחד למשקין אבל אם הוא מיוחד לאוכלים אינו עולה מטומאתו עד שניקב במוציא זית ואם הוא גיסטרא שהוא כלי העשוי לקבל המשקים הדולפים אע"פ שלא ניקב אלא במוציא משקה טהור כדאיתא בסוף פרק המצניע (שבת דף צ"ה:) וכמו שכתב רבינו (בפרק י"ט מהלכות כלים) ורבא אורחא דמילתא נקט דבכלי המיוחד למשקין רגילים ליטול לידים ורבינו רצה לכלול דין כל הכלים בדבור אחד ולכן כתב סתם שאם נשברו שבירה המטהרת אותם מידי טומאתם כל אחד כפי דינו אין נותנים בהם לידים וסמך על מה שכתב בהלכות כלים דין כל כלי וכלי באיזה נקב עולה מטומאתו כנ"ל:

ואפשר עוד שדעתו לומר דכונס משקה דנקט רבא אורחא דמילתא נקט שדרך ליטול לידים בכלי חרס ומינה נילף שאם בא ליטול בכלי שטף נקוב שיעור הנקב כשיעור ליטהר מידי טומאה ומפני כך סתם וכתב דבנשבר שבירה המטהרתו מידי טומאה תליא מילתא כל כלי וכלי כדינו. וכתב סמ"ג שאם ניקב נקב קטן פחות מכונס משקה ומחזיק רביעית למטה מן הנקב ובאים המים דרך הנקב על ידיו טהורות אפס הנוטל מן המים העוברים חוץ לנקב ונופלים דרך שפת הכלי פסולות כיון שבאו על הנקב דמן הנקב ואילך אין תורת כלי עליו אלא למטה מן הנקב יש תורת כלי עליו כיון שלא ניקב בכונס משקה עד כאן לשונו. ומשמע מדבריו שאם ניקב בכונס משקה אפילו שנוטל דרך הנקב לא נטהרו ידיו דאין תורת כלי עליו כלל אפילו מן הנקב ולמטה. אבל הרא"ש כתב בפרק כל הבשר וכלי שניקב ומחזיק רביעית למטה מן הנקב מותר ליטול דרך הנקב אבל לא דרך פיו דלמעלה מן הנקב לא חשיב כלל וכן כתב בספר התרומה ומשמע דבכל נקב אמרו אפילו הוא יותר מכונס משקה. ובתרומת הדשן נסתפק בדברי רבינו אם הם דוקא בניקב בכונס משקה בשוליו שאינו מחזיק רביעית למטה מן הנקב אבל אם מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה כשר או (אי) אפילו בכה"ג נמי פסול. ונראה דמאי דמספקא לתרומת הדשן פשיטא ליה לטור דלדעת רבינו אינו נפסל בניקב בכונס משקה אלא אם כן אינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה אבל אם מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה כשר ולישנא דרבינו הכי דייק שכתב כלי שנשבר ולא כתב כלי שניקב דכיון דאינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה הרי הוא כאילו נשבר דמטעם זה הוא עולה מטומאתו בכך. וכן מצאתי להרשב"א שכתב בתורת הבית וזה לשונו כלי שניקב נקב גדול עד שהוא מכניס משקים כשאדם מושיבו על המים הרי זה פסול במה דברים אמורים בזמן שניקב בשולי הכלי עד שאינו מקבל רביעית מן הנקב ולמטה אבל אם מקבל רביעית מן הנקב ולמטה כשר במה דברים אמורים בכלי שאין שבירה זו מעלה אותו מטומאתו אבל כלי שניקב או נשבר שבר המעלה אותו מטומאתו פסול לפי שאין זה כלי אלא שבר כלי עכ"ל. נראה דמשכחת לה כלי העולה מטומאתו בניקב פחות מכונס משקה כגון שהוא גיסטרא וכדאמרינן בסוף פרק המצניע שהוא עולה מטומאתו בניקב במוציא משקה וכתבו רבינו בפרק י"ט מהלכות כלים ומדברי רבינו שם נראה שהוא סובר כדברי הרשב"א דבסתם כלים דניקבו בכונס משקה מעלה אותן מטומאתם דוקא כשאין מחזיקין רביעית מן הנקב ולמטה אבל אם הם מחזיקין רביעית עדיין שם כלי עליהן שאפילו שבר כלי אם הוא מחזיק רביעית כתב שהוא מטמא בפרק שני ובפרק שלישי דמסכת כלים ואע"פ שכתב בפרק זה אין נוטלין לידים בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא בחרסים ולא במגופת החבית לאו משום שבר כלי פסל להו אלא מפני שאינן מקבלין שלא מסומכין דומיא דמגופת חבית דנקט בהדייהו. ואע"פ שכתב ואם תיקן המגופה לנטילה נוטלים ממנה לידים הוא הדין דמהני תיקון לאידך אלא לישנא דרבא נקט דאמגופה אמרה בפרק כל הבשר דאם תיקנה נוטלין ממנה לידים ורבא חדא מנייהו נקט והוא הדין לאינך אי נמי לרבותא נקט מגופה אע"פ שאין חללה עשוי לקבלה מהניא בה תיקון וכל שכן לדפנות כלים ודומיהם:

יב

בכל הכלים נוטלים לידים ואפילו בכלי גללים וכלי אדמה וכו'. משנה פרק קמא דמסכת ידים בכל הכלים נוטלין לידים אפילו בכלי גללים בכלי אבנים בכלי אדמה כלומר אע"פ שכלי גללים אינן מקבלין טומאה וכן כלי אדמה והם כלי חרס שלא הוסקו בכבשן וגם הם אין מקבלין טומאה נוטלין מהן לידים:

ומה שכתב והוא שיהיו שלמים, כבר נתבאר והוצרך לכתוב כאן רבינו זה משום דלא תימא כי חיישינן לשבירה דכלי היינו בכלים המקבלים טומאה דכיון דמעיקרא מקבלי והשתא לא מקבלי בטלו מתורת כלי אבל כלי גללים וכלי אדמה כיון דמעיקרא נמי לא מקבלי טומאה השתא נמי כי ניקבו לא בטל מהם תורת כלי קמ"ל דלא מפלגינן כיון דגמרא לא מפליג בינייהו:

כלי שאינו מחזיק רביעית או אין בו רביעית וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ז) אמר רבא כלי שאין בו רביעית אין נוטלין ממנו לידים איני והא אמר רבא כלי שאין מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו לידים הא מחזיק אע"ג דלית ביה לא קשיא הא לחד הא לתרי דתניא מי רביעית נוטלין לידים לאחד ואף לשנים שמעינן מהא דלחד תרתי בעינן שיחזיק רביעית ושיהיה בו רביעית:

יג

הכל כשרים וכו'. סוף פרק קמא דמסכת ידים הכל כשרים ליתן לידים אפילו חש"ו מניח חבית בין ברכיו ונוטל ומטה החבית על צדה ונוטל והקוף נוטל לידים ר' יוסי פוסל בשנים אלו. ופירש רבינו הקוף בלשון ערב קד"ר אמר ר' יוסי שהוא פסול בששפך המים על היד וכן אינו ראוי אצלו שיטה הכלי וישפכו המים ממנו על הידים ויהיה האדם עצמו אשר הטה אותם עד שישפכו המים על ידו ואין הלכה כר' יוסי:

וכתב הראב"ד והלא אמרו בגמרא דחולין וכו' אבל הקוף ולא כלום עכ"ל:

וי"ל שדעת רבינו לומר דהא ודאי כת"ק קי"ל ומ"ש בגמרא דבעינן דליתו מכח גברא לאו למעוטי כי אתו מכח קוף אלא למעוטי כי אתו מנפשייהו בלא כח שום בעלי חיים ואפשר דקוף לאו דוקא אלא ה"ה לכל ב"ח אלא דאורחא דמילתא נקט ואפילו תימא קוף דוקא לא אתא למעוטי אלא כי אתו מנפשייהו בלא כח אדם ובלא כח הקוף. וטעמא דר"י דפסל במטה חבית על צדה משום דבעינן כח אדם וליכא שהרי כשהוא מטה את החבית ומניחה כך מוטה על צדה המים יוצאים מאיליהם ות"ק מכשיר משום דכיון שהאדם הטה את החבית אפילו הלך וישב לו אח"כ והחבית שופכת מים כל היום כולו מחמת הטייתו כח גברא הוא ולא דמו לשוקת דהתם כיון ששפך הדלי בשוקת כבר פסק כח אדם וכך הם דברי רבינו שמשון בפרק קמא ועוד דכיון דאיכא כח כלי לא דמי לדין השוקת שכתב רבינו בסמוך דהתם ליכא כלי כמ"ש. ויש הוכחה למה שכתבתי דכח אדם לאו דוקא שכתב רבינו לעיל בפרק זה כל הנוטל ידיו צריך ליזהר בד' דברים וכו' שיהיו המים באים מכח נותן וכן לקמן בסמוך בדין השוקת כתב שהרי אין כאן נותן על ידיו הרי שלא הקפיד על כח אדם אלא על כח נותן יהיה אדם או זולתו ואע"פ שבסוף דבריו בדין השוקת כתב עד שנמצאו המים שטפו על ידיו מכח נתינת אדם נמשך אחר לשון הגמרא וכבר גילה דעתו דכח אדם לאו דוקא. ועוד דכשהזכיר כח אדם היינו כשיהיו ידיו קרובות לשפיכת הדלי דהתם קושטא דמילתא היא שבאו עליו מכח אדם אבל ברישא דלא עלתה לו נטילה נזהר מלכתוב שהרי אין כאן כח אדם דהוה משמע דכח אדם דוקא בעינן וכתב שהרי אין כאן נותן על ידיו והא דנקט השוקת שדולה אדם רבותא קאמר אפילו שאדם הוא הדולה לא עלתה לו נטילה וכבר ביאר הטעם מפני שאין כאן נותן על ידיו הא אילו הוה נותן אע"פ שאינו אדם עלתה לו נטילה ובסוף הלכות מקואות כתב גם כן שאין נוטלים לידים אלא מכח נותן וכן פעמים ושלש באותו פרק הזכיר כח נותן ולא הזכיר כח אדם. וכתב ה"ר יונה בפרק אלו דברים שכן דעת רב יהודאי גאון דהלכה כת"ק וכן פסק הרשב"א בפרק כל הבשר ובת"ה:

יד

השוקת שדולה וכו'. בפרק כל הבשר (חולין ק"ז) אמר רב פפא האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים דלא אתו מכח גברא ואי מקרב לגבי דולא דקא אתו מכח גברא נוטלין ממנו לידים ואי בזיע דולא בכונס משקה מילף לייפי ומטביל בה את הידים. ופירש"י האי אריתא צינור ששופכין לו מים מן היאור בדלי והוא מוליך מים לשדות אין נוטלין ממנו לידים לתת ידיו לתוכו ויקלחו המים לתוכן דלא מכח גברא אתו שכבר עבר כח השופך ואין כאן לא נטילה ולא טבילה נטילה דלאו מכח גברא קא אתו טבילה נמי בצינור ליתא שאין כאן שיעור מקוה ואי מקרב לגבי דולא כשהדולא שופך זה נותן ידיו סמוך למקום שפיכה והמים מקלחים מכח השפיכה לתוך ידיו ש"ד ואי בזיע דולא בכונס משקה והשופך שופך דרך פיו לצינור והנקב מקלח מאחוריו ליאור מילף לייף הצינור עם היאור ע"י כלי ומטבילין בצינור את הידים דלאו טבילה חמורה היא ודיה בחיבור זה. והרי"ף כתב מימרא זו פרק אלו דברים והוא גורס ואי בזיע דולא בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים דלאו כלי הוא וכתב עליו הרא"ש ולפי זה ג"כ אין מטבילין בו דלא חשיב חיבור בהכי כי היכי דלא חשיב חיבור לענין טבילת כל הגוף ונראה שכך היתה גירסת רבינו ולא הוצרך לכתוב שאם ניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים לפי שסמך על מ"ש כלים שנשברו שבירה המטהרת אותם וכו':

טו

מים שנסתפק לו וכו'. משנה פרק שני דמסכת ידים ספק עשה בהן מלאכה ספק לא עשה בהן מלאכה ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהן כשיעור ספק טמאים ספק טהורים ספיקן טהור מפני שאמרו ספק הידים ליטמא ולטמא ולטהר טהור:

ומ"ש רבינו ספק נטל ידיו וכו'. כן פי' הוא ז"ל על משנה י"א דפ"ד דמסכת טהרות. ואפשר שסובר שזהו מ"ש בפרק במה אשה (שבת ס"ב:) אבל משא ולא משא לית לן בה אע"פ שרש"י מפרש שם בענין אחר ואע"ג דאסיקנא התם דלאו מילתא היא לאו משום דדינא הכי אלא כדי שלא יבא לידי עניות וכדמשמע מדמוכח לה מדאמר רב פפא אנא משאי מלא חפנאי מיא וכו' וה"ה לשאר ספקות דתנן דטהור דכי היכי דלא ליתי לידי עניות מיהא צריך לחזור וליטול:

כתב הראב"ד אם יש לו מים וכו' והוציא עצמך מן הספק עכ"ל. וי"ל שאם היה כן לא הוו שתקי רבנן מלהזכיר כן ואע"ג דאמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ז:) לענין ספק טומאה דאמרינן ליה הרי מקוה לפניך קום טבול שאני ידים שאין להם עיקר בדאורייתא:

טז

מים הראשונים צריך שיגביה ידיו וכו'. פרק קמא דסוטה (דף ד') אמר רב מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה תנא הנוטל ידיו צריך שיגביה ידיו למעלה שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים ודברי רבינו הללו מתבארים במה ששנינו ריש פ' מסכת ידים וכתבו פרק י"א מהלכות מקואות הידים מתטמאות ומתטהרות עד הפרק כיצד נטל את הראשונים עד הפרק ונטל המים השניים חוץ לפרק וחזרו מחוץ הפרק לידיו ידיו טהורות שהמים השניים טהורים נטל את הראשונים והשניים חוץ לפרק וחזרו לידו נטמאת ידו שהמים הראשונים שחוץ לפרק טמאין מחמת ידיו ואין המים השניים מטהרין מים שחוץ לפרק ולפי שחזרו המים שחוץ לפרק לידיו טמאות עכ"ל. ונראה מכאן שאם נטל ידיו בשטיפה אחת אינו צריך להגביה ידיו שהרי אין שם מים טמאים שיחזרו ויטמאו את הידים וגם חוץ ליד לא נטמאו דהא טומאתן אינה אלא עד הפרק כנ"ל ומצאתי סעד לזה שכתב סמ"ג וראיתי בתוספתא שהמטביל ידיו אין צריך להגביה ידיו ולא לנגב ידיו עכ"ל. ובודאי טעמם לפי שאין שם מים טמאות וכמו שכתבתי:

ועל מ"ש רבינו ומים אחרונים צריך שישפיל ידיו: כתב הראב"ד והוא יותר טוב שלא תעבור הזוהמא על מקום שלא הגיע תחלה עכ"ל. כלומר עוד טעם אחר יש שראוי להשפיל ידיו שאם יגביהם אולי תעבור הזוהמא בכל היד במקום שהיה נקי שהוא לא אכל אלא בראשי אצבעותיו זה נראה לי ברור בכוונתו ובעל מ"ע הפליג דעתו לדעת אחרת ואין דעתי נוחה בכך:

מים ראשונים וכו'. ברייתא פרק כל הבשר (חולין דף ק"ה) ראשונים נוטלין בין בכלי בין ע"ג קרקע אחרונים אין נוטלין אלא על גבי כלי ואמרי לה אין נוטלין על גבי קרקע איכא בינייהו קינסא. ופירש"י קינסא שפאי עץ וקסמים למ"ד כלי הכא לאו כלי הוא למ"ד אין נוטלין על גבי קרקע ש"ד. ונראה שרבינו פוסק לחומרא ולא ידעתי למה כיון דמידי דרבנן הוא ואפשר דטעמא משום דלישנא קמא לישנא דגמרא ואידך בלשון אמרי לה. א"נ י"ל דמשום דמילתא דסכנתא היא נקט לחומרא דמפרש התם דטעמא דאין נוטלין על גבי קרקע הוי משום רוח רעה:

מים ראשונים נוטלין וכו'. ג"ז ברייתא שם מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן אחרונים אין ניטלין אלא בצונן מפני שהחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' ינאי ל"ש אלא שאין היד סולדת בהם אבל היד סולדת בהם אין נוטלין בהם ואיכא דמתני לה אסיפא אחרונים אין ניטלין אלא בצונן אבל בחמין לא אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' ינאי ל"ש אלא שהיד סולדת בהם אבל אין היד סולדת בהן ניטלין מכלל דראשונים אע"פ שהיד סולדת בהם מותר ופסק רבינו כלישנא בתרא. וכתב רבינו בחמי האור לאפוקי חמי טבריא כמ"ש בסמוך וצריך דקדוק בלשון רבינו למה כתב אבל אם היו פושרין וכו' שממה שכתב והוא שיהיו חמין וכו' שמעינן לה ואפשר דלהתיר ליטול בהם לכתחלה איצטריכא ליה דלא תיסק אדעתין דלכתחלה לא יטול בפושרים כדי שלא יבא ליטול בחמין:

יז

נוטל אדם ידיו וכו'. ג"ז שם (ק"ו ק"ז) אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו א"ל רבינא לבני פקתא דערבות כגון אתון דלא נפישי לכו מיא משו ידייכו צפרא ואתנו עלווייהו לכולי יומא איכא דאמרי בשעת הדחק אין שלא בשעת הדחק לא ופליגא דרב ואיכא דאמרי אפילו שלא בשעת הדחק נמי והיינו דרב. ופסק רבינו כלישנא דקאמר דאפילו שלא בשעת הדחק שהרי סתם דבריו ולא חילק בין בשעת הדחק לשלא בשעת הדחק וכ"פ ה"ר יונה וכתב לא מפני שהוא לשון אחרון שאינו נקרא לשון אחרון אלא כשהלשון הראשון מביא הגמרא בסתם והלשון אחרון בלשון איכא דאמרי אבל היכא ששניהם מביא אותם בלשון איכא דאמרי לא נקרא לשון אחרון אלא הטעם הוא מפני שהנטילה מדרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל. ול"נ עוד טעם אחר שכל מה שאנו יכולים למעט במחלוקת יש לנו למעט ולהכי נקטינן כלישנא דקאמר אפילו שלא בשעת הדחק והיינו דרב ולא תיקשי להאי לישנא ממאי דאמר רבינא לבני פקתא דערבות אתון דלא נפישי לכו מיא וכו' דמשמע טעמא דלא נפישי להו מיא אבל שלא בשעת הדחק לא דאיכא למימר דה"ק אתון דלא נפישי לכו מיא אתם צריכין להתנות דאילו הוה שכיח לכו מיא לא הייתם צריכין ליכנס בטורח זה.

ומ"ש רבינו והוא שלא יסיח וכו' פשוט הוא ממתניתין דפרק ששי דמסכת טהרות וכ"כ רש"י ומתנה עליהם לאכילה ובלבד שיזהר מלטנפם ולטמאם:

יח

לט אדם וכו'. ג"ז שם (ק"ז) איבעיא להו מהו לאכול במפה מי חיישינן דילמא נגע או לא ת"ש דשמואל אשכחיה לרב דקא אכיל במפה א"ל עבדין כדין א"ל דעתי קצרה עלי כלומר אסטניס אני שאע"פ שנטלתי ידי אי אפשי לאכול בידי ואמרינן בתר הכי אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות. ופי' רש"י התירו מפה לאוכלי תרומה דכהנים זריזים הם ולא נגעי ולא התירו לאוכלי חוליהן בטהרה לפי שאינן למודין להשמר כמו כהנים:

וכתב ה"ר יונה ונראה דכ"ש לשאר בני אדם שאינן אוכלים חוליהם בטהרה ואינן נזהרים כל כך שאין להם לאכול פת וכל דבר שטיבולו במשקה ע"י מפה דגזרינן דילמא נגעי וזאת היתה דעת הראב"ד שכתב והלא לא התירו מפה אלא לאוכלי תרומה בלבד עכ"ל. אבל דעת רבינו דתרומה וחולין שנעשו בטהרה דינם שוה ברוב הדברים ומן הדין היה לגזור בשניהם דילמא נגעי אלא משום דכהנים זריזים הם לא גזרו בתרומה ומ"מ שאר חולין שאינן נאכלים בטהרה לא חמירי כולי האי למגזר בהו ותדע דאל"כ הל"ל התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי חולין ומדנקט טהרות משמע דלאוכלי טהרות דוקא הוא דלא התירו והא דשמואל אשכחיה לרב וכו' וא"ל עבדין כדין חולין בטהרה הוא דהוה אכיל ומשום הכי א"ל עבדין כדין שרב אוכל חולין בטהרה וכדאיתא בירושלמי פרק קמא דשבת ר' חייא מפקיד לרב אי את יכיל למיכל כולי שתא בטהרה אכול ומשום דחולין בטהרה הוה אכיל א"ל שמואל עבדין כדין ואהדר איהו דעתי קצרה עלי אבל אם לא היה אוכל חולין בטהרה לא הוה אמר ליה שמואל עבדין כדין ולא הוה צריך איהו לאהדורי דעתי קצרה עלי:

המאכיל לאחרים אינו צריך נטילת ידים וכו'. (שם ק"ו:) מסקנא דגמרא והלכתא אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים מאכיל עצמו אינו צריך נטילת ידים:

ומ"ש ה"ה לאוכל במגריפה וכו'. פשוט הוא וכ"כ ה"ר יונה ז"ל בפרק אלו דברים:

יט

אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו ואע"פ שהוא נותן לתוך פיו וכו'. ברייתא שם והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו וסובר רבינו דלרבותא נקט לתוך פיו אע"ג שאינו נוגע וכ"ש שאסור ליתן בידו:

ואסור לזלזל וכו'. בפ"ה דעדיות את מי נידו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים:

אפילו אין לו מים וכו'. למד כן ממעשה דר"ע בבית האסורים בפרק עושין פסין (עירובין כ"א). ומכאן אני אומר שמ"ש רבינו בסמוך לט אדם את ידיו וכו' היינו מי שא"א לו למצוא יותר אבל כל שאפשר לו למצוא מים ואפילו אין לו אלא כדי שתייה לא יאכל בלא נטילה:

כ

וכל האוכל וכו'. פרק קמא דסוטה (דף ד') מימרא:

ותכף לנטילת ידים וכו'. פרק כיצד מברכין (ברכות מ"ב) מימרא דר' חייא בר אשי אמר רב תיכף לנטילת ידים ברכה ופירש"י לנטילת ידים דמים אחרונים ברכת המזון ולא יאכל כלום עד שיברך על מזונו עכ"ל. ומשמע מדברי רבינו ורש"י דלהפסיק בדבור בין מים אחרונים לברכה מותר והטעם שלא פי' תכף לנטילת ידים ברכה שלא יפסיק ביניהם אפילו בדבור משום דלקמן אמרינן אין מסיחין על כוס של ברכה כלומר משמזגו את הכוס אסור לדבר ואם איתא אף קודם שמזג את הכוס אסור דתכף לנטילת ידים ברכה אלא ודאי לא איתמר תכף לנטילת ידים ברכה אלא לענין שלא יאכל וישתה עד שיברך. ונראה שאם אמרו הבו וניטול ידינו מותר לאכול ולשתות ובתנאי שיחזור ויברך בתחלה דלא גרע מגמר בלבו מלאכול שצריך לחזור ולברך כמבואר בדברי רבינו פ"ד מהלכות אלו:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף