אילת השחר/בבא קמא/כה/א
תוד"ה אני לא אדון. לדבריהם קאמר להו. ויש לעיין דע"כ הא הוא ג"כ ס"ל דגם בכה"ג אמרינן הדיו, דהא אמרינן לעיל דף י"ח ע"ב דלר"ט משלם מגופו משום דיו, ואם בק"ו כזה לא אמרינן כלל דיו א"כ למה אינו משלם מן העלי', וא"כ מה הוסיף נגד רבנן, דכיון דס"ל דאמרינן דיו אפילו אם מיפריך ק"ו מה נפק"מ אם לומדים מקרן או משן ורגל, הא גם כה"ג מודה דאמרינן דיו וממ"נ לרבנן דאפילו היכא דמיפריך ק"ו אמרינן דיו גם על הק"ו הזה נאמר דיו לענין שלא ישלם רק ח"נ. ואמרו לי שכבר הקשו זה.
כמו כן יש לעי' מה הקשו על רבנן דאומרים דיו דכל ק"ו כך הוא, פי' דמה נפק"מ לן מהו החומרא, דהחומרא היא רק סיבה שעי"ז נלמוד, אבל לא לומדים דין מהחומרא אלא משן ורגל, ולמה לא הקשו גם לר"ט למה אמרינן דיו למגופו.
תוד"ה מידי. ושמא יש לנו לחלק דנ"ש ומגופו שני דברים הן ואין זה לחצאין וכו' אבל הכא כיון שיש בו טומאת משא אי אפשר להיות לחצאין. אפשר לומר בביאור דבריהם דענין טומאה לא שייך בכלל בסברא לדעת גדריה, ואם מצינו טומאת משא דמטמא אדם לטמא בגדים הרי שזה גדר דטומאת משא ואין לה דין אחר כלל, משא"כ בענין תשלומין דזה ענין שיש לו מקום בסברא, ובסברא בודאי דיכול להתחלק שני החיובים ויכול להיות נ"ש ומגופו כשם שיכול להיות ח"נ מגופו, דמאי נפק"מ, ולר"ע אמרינן לעיל דף ה' ע"א דתם שהזיק אדם משלם נ"ש מגופו, ובגליון המובא בשיטמ"ק כתב כיון דגם הניזק יכול לגבות מגופו, ואינו מובן כוונתו. (מהדו"ק)
לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה. ברמב"ם פרק א' מהל' משכב ומושב הל' י"ד כתב דש"ז ומי רגלים טמאים מטעם דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה, ובכס"מ הביא בשם מ"כ להקשות הא בגמ' נדה מבואר דילפינן מוזאת דמי רגלים טמאים משום דמתעגלים ויוצאים והוי דומיא דרוק, ולא מטעם שהזיבה מעורבת בהם, ורוצה לתרץ דסוגיא דנדה אזלא למאן דלא ס"ל הטעם דצחצוחי זיבה, אבל לר' יהושע דס"ל דש"ז מטמא משום צחצוחי זיבה ה"ה מי רגלים. ומקור הרמב"ם הביא מהתו"כ דאמרינן שם יכול אף מי רגלים יהיו סותרים, ומהי תיתי שמי רגלים יסתרו, וע"כ דגם בהם א"א בלא צחצוחי זיבה ולכך ס"ד דיסתור. ובפיה"מ להרמב"ם פ"א מכלים מ"ג מבואר דדרשינן וזאת לרבות ש"ז ומי רגלים דא"א בלי צחצוחי זיבה, [ולהמבואר להלן בדברינו יותר נכון לגרוס כמו שהגיה בהגהת מים טהורים וזאת לרבות מי רגלים, וש"ז א"א בלי צחצוחי זיבה], ולפי"ז פי' הכס"מ דזה טעם למה דמרבינן הני טפי משאר דברים משום דא"א בלי צחצוחי זיבה.
והנה צ"ע דהא מבואר בסו"פ א' מהלכות מטמאי משכב ומושב דרוק המעורב בדם מטמא במשא, ומקור הדין בגמ' יבמות, הרי דכל שנתערב דבר המטמא בדבר שאינו מטמא הוא מטמא [והטעם לזה צ"ל כמו שנתבאר במרדכי חולין והובא במשנה למלך כאן דכיון דתחילת ביאתו לעולם הוא בתערובת לא בטיל], ולא צריך לזה פסוק, וצריך טעם אמאי למי רגלים בעי קרא אף שמעורב בהם צחצוחי זיבה.
עוד יש לעיין דאם נימא דטעמא דצחצוחי זיבה מהני כאילו יש כאן זיבה ממש, א"כ זב שראה ב' ראיות דהוא כבר זב גמור ומימי רגליו מטמאין מחמת צחצוחי זיבה למה לא יהא זב לקרבן כמו בג' ראיות ונימא דיהי' המי רגלים ראי' שלישית. [וכקושיא זו תקשה לפיר"ח המובא בתוס' נדה דף כ"ב דבו ביום דהוא קרוב לראיית הזוב יש הרבה זיבה ולכן מטמא קריו בלי פסוק, א"כ נימא דבראה שכבת זרע יהיה טמא לקרבן דהא מעורב הרבה זיבה ובלי קרא ידעינן דהוי כזיבה ממש, ואין לומר להר"ח דלענין ראי' בעינן קרא אפילו אם יש הרבה זיבה, ורק לענין לטמא במשא ידעינן בלא קרא, דא"כ אמאי הוצרך לחלק בין אותו יום או יום אחר, הא יכול לומר דהא דבעינן קרא לסתירת הנקיים היינו משום דזה לא ידעינן מסברא משא"כ לענין לטמא ידעינן מסברא, וע"כ דס"ל דאין לחלק וא"כ יקשה כהנ"ל].
והנה בזוב מבואר בגמ' נדה דף נ"ה שיש פסוק מפורש דזובו טמא ובלי פסוק לא הוי ידעינן, דאין ראי' מהא דגורם טומאה לאחרים שהוא עצמו יהי' טמא, מ"מ אפשר כיון דבאותו פסוק דמיירי בראיית הזוב נתרבה ג"כ טומאה על הזוב, שמעינן מזה דרק זיבה שנתרבה לטמא את האדם רק זיבה כזאת מטמא במשא, דלפי הר"ח ג"כ משמע כן כיון שחילק מהא דדף כ"ב דבעי קרא ובסוגיין ידע לה ר' יהושע מסברא, הרי דמה דמטמא מסברא, והיינו ביומו, הי' גם סותר מסברא, הרי דפשוט לו דבעי לטמא במשא, זיבה שיש לה כל דין זיבה, ונוכל לומר בשיטת הרמב"ם כיון דצחצוחי זיבה המעורב במי רגלים אינם עושים אותו זב ואינם בכלל זובו טמא של הכתוב, אע"פ שלא נתבטל ברוב כמש"כ המרדכי הנ"ל, מ"מ מהני מה דפתיכא בי' ש"ז לענין שאין בו דין זיבה ממש, וכמש"כ התוס' בנדה דף כ"ב האי טעמא לענין דלר"א בעי קרא ולטמא במשא שאין פסוק ס"ל לר"א באמת דאינו מטמא, וצ"ל דשאני רוק מזיבה, דזיבה כל דינה משום דהוא הגורם טומאה, ונהי דבלי קרא אלא מסברא דגורם לטומאה לא הוי ידעינן דהוא טמא, מ"מ לבתר דגלי קרא טעם טומאתו משום דהוא גורם טומאה לאחרים, והא דבאמת אינו מטמא את הזב מחמת התערובת דצחצוחי זיבה, אפשר דאין זיבה מטמא ברואה אלא כשיצא דרך זיבה שזב ממנו, ובמי רגלים הא לא זב כדרך זיבה, או דאפשר לחלק ולומר דמצד הסברא צריך לתת שם על התערובת, איזה דין ראייה יש לה, וכיון דאין זה שתי ראיות שונות אלא ראיה אחת וצריך לקבוע עליה מה היא, ולא נדע איך לקרוא לה זבת זיבה או מי רגלים, ולכן בלא קרא ודאי דלא נדע לקבוע לה דין זיבה וצריך קרא, והואיל וכדי שתטמא במשא צריך שתהי' זיבה שגורמת טומאה לאחרים לכן צריך הריבוי למי רגלים אע"פ שיש בהם זיבה, דבלי זה נהי דיש בהם זיבה אבל כיון דזיבה כזאת לא מטמא משום ראי', ואין זה זיבה הגורמת טומאה לאחרים, לכן גם לגבי טומאה אינו מטמא דבעינן זוב הגורם טומאה לאחרים לכן צריך ריבוי מיוחד, משא"כ ברוק דכיון דיש רוק בתוך התערובת דלא נתבטל וכמו שביאר המרדכי, מטמא במשא מסברא.
ולפי"ז מבואר כדברי הכסף משנה דוזאת האמור בזובו היינו דמרבה עוד מה דיש לו דין טומאה כזובו, דהיינו מי רגלים, ואע"פ שטומאת מי רגלים אינו כזובו אלא דהוא מדיני משקה הזב ולא כזוב, מ"מ נתרבה מקרא דזובו וזאת דיש עוד טומאה כיון שיש בה קצת דימוי לזיבה, וזה רק טעם למה שייך למידרשי' מפסוק שכתוב אצל זוב, אבל דינו הוא מצד עצמו ולא משום התערובות הזוב, ואע"ג דק"ק למה הרמב"ם צריך ליתן טעם למה נתרבה כיון דאין זה טעם הטומאה, מ"מ הדברים לכאורה מוכרחים כמש"כ הכס"מ בשם המ"כ.
והנה בשערי יושר שער ג' פכ"ב הקשה על הרמב"ם דפסק דטומאת מי רגלים מחמת זיבה, דהא מבואר בזבחים דמי רגלים של זב שנתערבו עם מי רגלים של טהור, למ"ד מין במינו לא בטל לא יתבטלו מי רגלים של הזב, והקשה הא כיון דהטעם משום צחצוחי זיבה א"כ למה לא יתבטל כמין בשאינו מינו, ותירץ כיון דאינו בטל ובאו לעולם בתערובת חשיב הכל גוף ועצם אחד שיש בו חלקים שונים. ולדבריו גם ברוק יהי' כן, ואם כי בסברא זה מתקבל דיכול להיות כן מ"מ הא אינו מוכרח כ"כ, ומהיכן ידעינן זה דהוי כגוף א' עם חלקים שונים, ולמה לא נימא דהוי כשני דברים ולגבי הצחצוחי זיבה יהי' כמין בשאינו מינו. ולפמשנ"ת הא דטמא מי רגלים המעורבים עם זיבה אינו מחמת הזיבה, דזיבה כזו אין לנו שום ראי' שיהי' אסור כל זמן שאין פסוק, אלא קרא דוזאת מרבה דלמי רגלים יהי' דין זוב ומצד דין מי רגלים, אבל ברוק דידעינן מסברא כיון דאין שם דינים מיוחדים מה נקרא רוק ולכל רוק יש דין רוק, לכן מטמא רק הרוק בעצמו, ואם מתערב הדם הזה שאנו אומרים שמעורב בו רוק עם דם טהור, אפשר דנהי דהדם הזה אינו מבטל את הרוק כיון שנולד בתערובת כמש"כ המרדכי הנ"ל, מ"מ הטומאה היא רק הרוק, ויתבטל בהדם האחר כדין מין בשאינו מינו אפילו לר' יהודה דמין במינו לא בטל.
והנה לכאורה יש לעיין דהא מבואר בהלכה ט"ו דגם נדה ויולדת וזבה טמאים מי רגליהם, ולא שייך כלל לומר דגם שם טמא משום דפתיכא בי' דם נדתה, וגם הא הדין הוא ג"כ בלידה יבשתא דמטמא מי רגליה, וכן במצורעת למה תטמא במי רגלים כמבואר בפ"ה מה' משכב ומושב הל"ה, ולדברי הכס"מ צריך לומר דילפינן מעיינותיהם מן הזב, נהי דמטעם א"א בלא צחצוחי זיבה ידענו לרבות מי רגלים, אבל כיון דהטומאה לא מחמת הזיבה רק המי רגלים לכן ידעינן דמי רגלים בכל פעם טמאים אף באשה שאין מעורב עם הזיבה.
[ובספר היובל חידו"ת להגרא"ל מלין זצ"ל כתב דהגזה"כ הוא על הזיבה שמעורב, ולדברינו הגזה"כ על המי רגלים, וכן מדוייק דכל פעם כותב דיש ג' משקין טמאים בזב, בהל' ט"ז וכן בפ"ה מהל' מו"מ ה"ה, הרי דלא מנה זיבה, ואם טומאת המי רגלים הוא מדין זיבה מ"ש, ואם כי לדבריו ג"כ אינו ממעיינות הזב ולדבריו יקשה ודאי מיולדת ונדה ומצורעת, אבל להנ"ל א"ש].
והנה אמרינן בנדה דאולי הוזאת ירבה דם היוצא מפי אמה שיטמא, ולכאורה לפי הרמב"ם דהסיבה לטומאת מי רגלים הוא משום דמעורב זיבה, וכמו שביאר הכסף משנה, א"כ ממנ"פ גם בדם המעורב בזיבה למה באמת לא יטמא, וכמו ברוק דבאמת מטמא, ואם לא מעורב הא ניחא בפשטות ולמה צריך להוסיף הטעם דבעי מתעגל ויוצא. וע"כ צ"ל דמעורב בהם זיבה הרבה פעמים, ואם נלמוד דזה מטמא כשמעורב א"כ יטמא הדם תמיד, ולפי האמת שאין מטמא דם היוצא מפי האמה אינו מטמא אף אם יהי' מעורב בו זיבה, דזיבה אינו מטמא אם זה לא גורם טומאה לאחרים, וגם אחרי שזה מטמא אינו משום זיבה אלא דזהו סברא לרבות מוזאת טומאתו בזובו דבר הדומה קצת לזוב כיון דמעורב, אבל אין לו כלל דין זוב אלא טומאת משקה הזב וכדכתב הרמב"ם.
ועי' בנדה דף נ"ו יכול דם היוצא מפיו ומאמתו מטמא, ופירש"י מפיו כדין רוקו ומאמתו כדין זוב, והיינו משום דודאי לא הי' ס"ד דסתם דיטמא אלא דהוי כזוב או רוק, ואליבא דאמת מי רגלים לפי הרמב"ם מרבינן כיון דהוי קצת כזוב אבל אין זה ממש מחמת זוב וכמש"כ הכסף משנה.
והנה לענין ש"ז לא מצינו פסוק מיוחד ומהיכן ידעינן שש"ז מטמא, דהא לפי"ד הכס"מ נהי דיש בו זיבה מ"מ בלי קרא לא ידעינן ואיך ידעינן שש"ז מטמא, דהריבוי הוא רק במי רגלים דמתעגל ויוצא לא בזיבה, ולא מסתבר לומר דוזאת מרבה גם ש"ז ומשום דגם ש"ז נקרא מתעגל ויוצא, ודלא כמש"כ המהרש"א בנדה דף נ"ו דלמסקנא דבעי מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע נתמעט ש"ז, אלא דהרמב"ם ילמוד דמקרא דוזאת נתרבה גם ש"ז, וכדמשמע מלשונו בפיה"מ דכלים משנה ג' [בלי הגהת המים טהורים, דלהגהת מים טהורים צ"ל דמוזאת ילפינן מי רגלים, וש"ז מחמת דיש בהם צחצוחי זיבה] וגם מה דר' יהושע מטמא במשא הוא משום דא"א בלא צחצוחי זיבה ונתרבה מקרא דוזאת כיון דלא הוזכר בגמ', ואפשר כיון דילפינן דש"ז סותר כמבואר בנדה דף כ"ב מטעם דמעורב בו זיבה, חידשה התורה גזה"כ דהזוב המעורב בש"ז דין זוב עליו ומקרי כראיית זוב, דכל זיבה דלענין ראי' שם זיבה עלי' דהא זיבה המעורב בש"ז סותרת לכן מקרי זיבה לטמא, ואע"ג לעשות זב בעל ג' ראיות טמא לחייבו קרבן לא מהני ראיות ש"ז להיות כדין רואה ג', מ"מ כיון דסותר הרי דדין ראיית זוב עליו וזה סגי לענין לטמא משום זוב.
ולפי"ז נמצא דטומאת ש"ז מחמת הזיבה ממש כיון דנתרבה לסתור, והגמ' בב"ק בסוגיין דס"ל לר' יהושע דמטמא במשא הוא באמת מחמת הא דנדה דף כ"ב דגלי קרא דנקרא ראיית זוב, ומי רגלים טומאתן כיון דא"א בלי צחצוחי זיבה לכן נתרבה מקרא דוזאת מחמת טומאה מיוחדת דמי רגלים, ולפי"ז באמת ש"ז אין מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע וכדברי המהרש"א גם להרמב"ם, אלא דהוי ראיית זוב, וזיבה דהוי שם ראיית זיבה עלה מטמאה במשא, ומעתה ניחא מה דהביא הרמב"ם טעם דדרשת וזאת ולא הזכיר כל הדרשה, משום דהרמב"ם כלל גם ש"ז דעליהם באמת כל דין טומאתם משום דא"א בלי צחצוחי זיבה, אלא דכיון דגם במי רגלים הוצרכנו להאי טעמא כדי לרבות מוזאת האמור לענין זוב שיטמא כמו זוב, אע"פ שאינו מטעם דהוי זיבה להכי כיילינהו אבל חלוקים הם בדיניהם, וכ"ז הוא כמו להגהת מים טהורים בפיה"מ להרמב"ם פ"א משנה ג' דכלים, אלא דיקשה קצת למה כלל ש"ז בין המשקין ולא זיבה הא גם טומאת ש"ז הוא מצד הזוב.
ועדיין יש לעיין ברוק דיבמה, דלכאורה נהי דעל הדם המעורב ברוק נקרא שיש כאן רוק כיון דלא בטל, מ"מ על עצם מעשה היריקה מהי תיתי דהוי כיריקת רוק, וכמוש"כ בזיבה דאע"ג דהזיבה מצד עצמה הי' שייך לקרותה זיבה כיון דלא בטלה, מ"מ על הראי' א"א לדעת בלי פסוק איך זה נקרא אם זה זיבה או ש"ז או מי רגלים, שבשביל זה ג"כ אינו מטמא במשא מחמת שכל זמן שאין עליה דין ראי' אין עליה דין זיבה לטומאה, ונהי דברוק אם אך הי' תלוי בדינא של רוק כגון ברוק של זב דאין דין ביריקה אלא עצם הרוק טמא, ממילא מסברא ידעינן דכיון דהרוק לא נתבטל שפיר מטמא, אבל לענין חליצה דיש דין דצריך לירוק למה יש כאן יריקה. ואפשר לחלק דבעצם מעשה יריקה הא יריקת דם ג"כ הוי יריקה מצד מעשה דידיה, אלא דבעי' שיהי' רוק דזה נקרא וירקה בפניו, וכיון דעל הרוק יש דין רוק שפיר נקרא פעולת וירקה, משא"כ בזיבת ש"ז או מי רגלים דכל הדין זיבה הוא דחל על הראי' וזיבה שמטמא בראייה לסתור הוא דוקא כשזה דרך זיבה לכן בלי פסוק לא נדע. (מהדו"ק)
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |