כובע ישועה/בבא קמא/טו/ב
כובע ישועה 
בבא קמא טו ב
המית שורי את פלוני או שורו של פלוני ה"ז משלם ע"פ עצמו מאי לאו בתם. לכאורה ק' למ"ש בשיטה מקובצת מהראב"ד דפלגא נזקא קנס דתם שאני משאר קנסות דב"ד אמרי ליה לשלם משום דקרן הוא אלא שאין כופין משא"כ בשאר קנסות שאין אומרים כלל שלם ובקונטרס הספיקות שבקצות החושן (כלל ב') כתב אליביה דבפלגא נזקא דתם חייב לצאת ידי שמים ע"ש. ונימא דה"ז משלם ע"פ עצמו אין הכוונה לכפותו רק בבא לצאת ידי שמים וכדמוקמינן בבבא מציעא (צא.) הא דמשלם ד' קבין לפרה בבא לצאת ידי שמים וע"כ דשייך לשון משלם אחיוב דלצאת ידי שמים וע"ש בתוד"ה בבא. אך בדף ע"ד ע"א בד"ה אכתי הבאתי מה שכתב הברית יעקב דכמו דמהני תפיסה בחצי נזק דתם להראב"ד משום דנפסד הניזק ה"נ יהני תפיסה גם בהמית שורו להעבד. וכתבתי דלמה שכתב הפני יהושע בטעם דמהני תפיסה משום דקי"ל דשותפי נינהו וזה ל"ש בהא דעבד [וזה דלא כהקונ' הספיקות שם] ע"ש. וא"כ לענין לחייבו לצאת ידי שמים משום דנפסד הניזק מקרנו זה שייך גם בהמית שורו להעבד נגד דמיו עכ"פ וא"כ אא"ל דמיירי מלצאת ידי שמים דא"כ גם בהמית עבד יתחייב לצאת ידי שמים מחמת הפסד דניזק. אך מהראב"ד שלא הזכיר רק חצי נזק דתם משמע דהמית שור להעבד בכלל שאר קנסות. והנ"ל להמתיק החילוק דחזינן דמה שלא חייבתו תורה בעדים א"צ לצאת ידי שמים אף דחבירו נפסד כמו באידך פלגא דההיזק ואפילו למאן דאמר ממונא וכן בחייבתו תורה קנס בעדים בליכא פסידא נמי א"צ לצאת ידי שמים וי"ל דגם בהצטרף שניהם ליכא חיוב לצאת ידי שמים רק כהא דחצי נזק דתם דמסתבר דחס רחמנא בפלגא מיהת על הניזק והלכך אף דבלא עדים אין כופין לצאת ידי שמים מיהו ראוי שיחוס אהפסד דניזק כמו דחס רחמנא לקנסו בעדים משום הפסידו דלחוס אהפסד חבירו דהוא ענין שכלי יש ללמוד דוגמת רצון התורה כהא דע"פ עצמו לחייבו לצאת ידי שמים. אבל בעבד דגם בשוה דינר חייב ל' סלעים וע"כ המותר מהפסידו אינו מחמת דחס אהפסד דניזק רק קנס בעלמא וא"כ י"ל דגם נגד הפסידו אינו משום דחס אהפסידו רק קנס בעלמא. ובשביל דאיכא תרתי הפסד וחיוב בעדים כל שאין החיוב מחמת ההפסד י"ל דל"מ לחייבו לצאת ידי שמים כמו דל"מ הפסד לחוד וחיוב בעדים ללוד ואכה"ג י"ל כל שלא יצדק נפרד לא יצדק מחובר וצ"ע:
לא הא כמה שהזיק משלם. הנה גם כמה שהזיק מ"ל דאין משלם ע"פ עצמו בעדים זוממין בהוציא ממון על פיהם למאי דקי"ל דאין משלמין ע"פ עצמו. ובשיטה מקובצת לעיל סוף דף ד' כתב דהא דחשיב ר"ח ע"ז בכ"ד אבות נזקין בשילם ע"פ מיירי דאם לא כן ל"ש לחושבה באבות נזיקין ע"ש. וצ"ל דלא דייקי' אלא מגוונא דההיזק גורם החיוב ובעדים זוממין אין התשלומין בשביל ההיזק דכ"ש בלא הוציא ממון ע"פ דמשלמי אף דקרי ליה אבות נזיקין משום ההיזק אף שאינו גורם החיוב מ"מ דיוקא דמתני' לא דייקי הכי. וכן צ"ל בהא דאמר אי פלגא נזקא קנסא דלא תני כמו שהזיק משום דאיכא חצי נזק צרורות. ואמאי לא אמר משום דאיכא שן ברשות הרבים דמשלם כמו שנהנה פחות משהזיק וממונא הוא. והוא דלא מיירי אלא מתשלומין שההיזק גורם ולא שההנאה גורמת:
ואי תפס לא מפקי' מיניה. וכתב הים של שלמה דזה ל"מ לחזור ולתפוס מידו. דמאחר שבא להניזק זכה בה בדין משא"כ בשאר תפיסה. והנתיבות (סי' א'[השלם מקור]) כתב דמהרא"ש לא משמע כן ע"ש. והנ"ל דהט"א יסבור כהים של שלמה שכתב באבני שוהם בחגיגה דף י' ד"ה נפש בהא דקים ליה בדרבה מינה אי מהני תפיסה דבחזר הרוצח ותפס ל"מ ומוציאין מידו דכיון דתפסי יורשי הנרצח מעכשיו מן הדין שלהם ע"ש. ותפיסה דקנסא בבבל להא דמי. ודע דמ"ש בפלפולא חריפתא על הרא"ש שכתב דבתפס מקמיה הודאתו ואח"כ הודה מפקינן מיניה. דדוקא שתפס בעדים דהשתא שייך לומר פרט למרשיע את עצמו אבל כשתפס שלא בעדים שיש לו מגו דלהד"מ וא"צ להרשעתו תפיסתו תפיסה. ותמה בכתונת פסים מה ענין מגו דלהד"מ לכאן דאין הכחשה ביניהם ע"ש. הנה בקצות החושן (סי' א' סק"ה) הביא מ"ש הרמב"ן בספר הזכות מהראב"ד דכיון דבהאי תפיסה איכא מגו ה"ל כעדים ע"ש. ומבואר כהפלפולא חריפתא דההודאה דבתר התפיסה דשלא בעדים הוי כהודה אחר שבאו עדים ואף שהראב"ד מסתפק בסברא זו עכ"פ אין תימא על הפלפולא חריפתא:
ואי אמר קבעו לי כו' ואי לא אזיל משמתינן ליה. וכתב במרדכי ובהג"מ פ"ה מסנהדרין[השלם מקור] דדוקא ביש לו דרך לילך לשם ואפ"ה רוצה לדחותו דאם לא כן ק' מפ' שבועת הדיינים דאמר בדרבנן לא נחתי' לנכסי ומשמתינן ליה ופריך האי לנקטיה בכובסי דלישבקי לגלימיה ע"ש. ולכאורה ל"ד דהתם הכפיה דהנידוי להדיא שישבע והוי כפיה בדבר שאין הדין לכפותו דהוי כמיחת לנכסיה ולא נחתינן אבל הכא אין הנידוי רק שילך לא"י דהוא מהדין ומצינו לכפותו ע"ז בעצם [כהא דכפינן לילך לב"ד הגדול כיון דא"א לדון הכא וגם ניזק מצי לכוף עיין קצות החושן ריש סי' י"ד] אלא דכדי שלא לטרוח ישלם בבבל וי"ל דזה ל"ח כפיה אתשלומין ועיין בב"י באה"ע סי' קל"ד מתשו' רשב"ץ דכפיה דלשלם כתובה דהוא מדינא ובעצמו כדי להנצל מאותו אונס מגרש זה ל"ח כפיה כיון שלא כפו אותו ממש להוציא ע"ש. ונד"ד לכאורה לזה דמי:
והנחש הרי אלו מועדין. כתבו התוס' דוקא כל אחד במידי דאורחיה ובחצר הניזק וברשות הרבים פטור דהוי שן ברשות הרבים כו' ואפילו נחש שאינו נהנה כיון דאורחיה בהכי הוי כמו רגל ופטור ברשות הרבים ואינו כקרן בתר דאייעד אע"פ דמתכוין להזיק מדחשיב ליה גבי אחריני. ובמגיד משנה (ריש ה' נז"מ) כתב וכל אלו [החמשה מיני חיה דמועדין מתחילתן] בעשו מעשה שן ורגל דינן כשן ורגל ובעשו מעשה קרן והם מעשים הנזכרים למעלה דינן כקרן לחילוק הרשויות כמבואר בסמוך אלא שמועדין מתחילתן. ותמה בתרומת הכרי (סי' שפ"ט) מאחר דמועדין מתחילתן ע"כ דאורחייהו בהכי ולמה יתחייבו בזה יותר מברגל דנמי הזיקו מצוי ופטור ברשות הרבים והביא להתוס' דהכא ע"ש. והנ"ל דיש פנים לזה ע"פ המבואר דף כ' דאמר אילפא בהמה ברשות הרבים פשטה צוארה ואכלה מע"ג חברתה חייבת מ"ט ע"ג חברתה כחצר הניזק דמי ומסיק בקופצת ופירש הרי"ף דאילפא מיירי בקופצת וכפי שביאר בספר תרומת יד ד' המלחמות שם דבאין השינוי בעצם האכילה לאכול שאינו ראוי ככסות וכלים [דזה קרן חשיב לשלם חצי נזק] דאכלה מה שדרכה לאכול רק ששינתה בדרך אכילתה דקפצה ואכלה שאין דרכה בכך שן חשיב לשלם נזק שלם כיון דעצם האכילה הוי כאורחה רק מפני ששינתה בדרך אכילתה חייבת גם ברשות הרבים ונותנין עליה חומר דשן ורגל לשלם נזק שלם ומכל מקום ברשות הרבים נמי חייבת כקרן ע"ש. וא"כ ה"נ י"ל בהחמשה מיני חיה דמועדין מתחילתן ואורחייהו בהכי כשן ורגל ויש להן גם המעלה דאב דקרן שכוונתן להזיק ע"כ נותנין עליהן חומר שניהן חומר דשן ורגל לשלם נזק שלם וחומר דקרן לחייב ברשות הרבים דמקצת המעלה דאיזו אב גורם ליתן עליו חומר דהאב אף שאין לו הקולא דאותו האב מפני שלא דמי לגמרי לאותו האב. ועיין מה שכתב שם בלחם משנה דמשמע להרמב"ם בהא דאמר שמואל ארי ברשות הרבים טרף ואכל חייב נזק שלם דלא כפרש"י חצי נזק ע"ש. ולהמבואר י"ל בהא דטרף ואכל דדמי להא דאכלה בקפיצה דה"נ עיקר אכילתה אורחיה הוא ול"ד לאכלה כסות וכלים ואין השינוי רק בדרך אכילתה ע"כ נותנין עליה חומר שניהם דשן ודקרן לחייב נזק שלם ברשות הרבים: