כובע ישועה/בבא קמא/ג/ב
משורו למדנו. כתבו התוס' היינו קרן ובאבנו וסכינו אין לחלק בין תמה למועדת דלא שייך [לחלק] אלא בבעלי חיים. והנ"ל דבלאו הכי י"ל כעין שכתב בשיטה מקובצת דף ה' ע"ב מהראב"ד שהקשה אדם ושן ורגל היכי אתו מקרן ובור ואימא שיהיו תמין מתחלתן, ותירץ כיון דהזיקן מצוי כמועד דשור ממועדות דידיה ילפינן בצד השוה ולא מתמות דידיה עכ"ד. והכי נמי היזק דאבנו שהניח ברשות הרבים הזיקו מצוי כבור ועיין דף ה' ע"ב בתוס' סוף ד"ה כי.
וכתבו התוס' דמשור לחוד ליכא למילף דנפרוך מה לשור שכן בעל חיים וכוונתו להזיק ואתי במה הצד מבור ושור והקשו דא"כ לפיטר בהו כלים [ועיין מה שכתב בפלפולא חריפתא אות ש]. ובשיטה מקובצת תירץ מתוס' הרא"ש דמשור ובור דנזקין יליף דבור דנזקין חייב בנזקי כלים כדאמר רבי יצחק בירושלמי פרק הפרה (פ"ה ה"ו) ע"ש. ותמהני דמה יענה למ"ש הרשב"א דף נ"ג ע"ב להכריח מהא דפרק המניח (לא.) ראשון חייב בנזקי שני [בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו, ושני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו אבל לא בנזקי ממונו, דהוה ליה בור] ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים, אלמא דכל בור פטור על כלים וכן מדאמר שמואל בנשברה כדו (כח:) מכדי אבנו וסכינו כו' ע"ש. ושם אמרינן ורב הני מילי דאפקרינהו ומשמע דגם לרב פטור אכלים אף בבור דנזקין דלא כרבי יצחק דירושלמי. ובירושלמי גופא פרק המניח הלכה ג' אמר רב דבור דנזקין פטור מכלים. והכא לרב קיימינן וצ"ע.
וצע"ק על הב"ח בטור סי' תי"א שכתב דלרב דינו כקרן לשלם חצי נזק מתחילתו. ואמאי לא נזכר מהתוס' שכתבו דלא שייך בזה תמות. ומלשון הטור אין הכרח כל כך דפליג אתוס'. וכן מוכח כהתוס' מדאיתא במכילתא (משפטים פרשתא י"א) דצריך לכתוב בור דלא הוי ילפינן משור דמה לשור שדרכו לילך ולהזיק מה שאין כן בבור ע"ש. ותיפוק ליה דצריך לכתוב בור לחייבו נזק שלם דאי הוי ילפינן משור הוה אמינא דיו כשור לחייבו חצי נזק וע"כ צ"ל כהתוס' דל"ש תמות ביה ואי ילפינן בור משור היה חייב נזק שלם מתחילתו. אך בירושלמי הכא איתא אמר ר' בון כו' ואי הוי ילפינן בור משור הוה אמינא דבור משלם חצי נזק כשור וע"ש בפני משה. ומזה משמע דגם באינו בעל חיים מה דילפינן מקרן שייך ביה חילוק דתמות והכי נמי לרב באבנו וסכינו בלא אפקרינהו אי ילפי מקרן שייך ביה תמות וכהב"ח. אך קשה לומר בהא דנשברה כדו וכן בדף ל' ע"א בשופך מים ברשות הרבים דסתמא נקיט חייב וחייב בנזקו דלרב הוא מטעם שורו דנימא דחייב חצי נזק מתחילתו דסתם חייב משמע נזק שלם.
ולכאורה אפשר לומר דמשורו למדנו היינו משן או רגל דנכללו באבות דשור ואי משום דל"ד לשן ורגל דאין הנאה להזיקו ואין הזיקו מצוי הא גם אי מקרן למד נמי ל"ד לקרן וצריכין למה הצד דשור ובור כמ"ש התוס'. וה"נ י"ל אי למד משן ורגל דהיינו עם מה הצד דבור. והא דאבנו וסכינו חייב ברשות הרבים ושן ורגל פטורין י"ל למ"ש הרי"ף בטעם פטור דשן ורגל ברשות הרבים משום דאורחי הוא. ומשמע דאינו חק אלא משום דא"א לשמור שלא תלך בהמתו לר"ה וכשתלך דרכה להזיק בשן ורגל ובתרומת הכרי (סי' שצ"א) הביא מקור לזה מדף י"ט וכי יאחזנה בזנבה וילך ומשמע דזהו הטעם ע"ש. וכבר כתב הרמב"ן במלחמות פרק כיצד (כ.) בשיטת הרי"ף בהא דקופצת דהיכא דאין השינוי בעצם האכילה לא יצאת מתורת שן וחייבת נזק שלם ומכל מקום לזה מהני השינוי לחייבה גם ברשות הרבים כיון דאינו אורחה לא שן כזה פטרה תורה ברשות הרבים [והאריך בזה בספר תרומת יד סי' נ"ד] ע"ש. וא"כ אף אנו נאמר כיון דמסתבר לרב ללמוד אבנו וסכינו משן ורגל בשביל הדמיון דזה וזה ממונו ולא מקרן ל"ק אהא דמחייב ברשות הרבים דכיון דאינו מוכרח להניחם ברשות הרבים ול"ד לבהמה דמעצמה הולכת חשיב כשן ורגל באינו אורחי דחייב נזק שלם ברשות הרבים:
לרבא דמבעיא ליה אמאי קרי ליה תולדה דרגל לפוטרו ברשות הרבים. בשיטה מקובצת הקשה תפשוט דמעליה משלם דאי מגופו ה"ל ב' צדדים דדמי לקרן מגופו וחצי נזק וב' צדדים דדמי לרגל אורחה ודפטורה ברשות הרבים ואמאי קרי לה תולדה דרגל יותר מתולדה דקרן ע"ש. ונ"ל דיש עוד נפ"מ בהא דקרי ליה תולדה דרגל דרגל התורה מיעטה בשמירתו כדאיתא בריש פרק הכונס (נה:) וע"ש בתוד"ה התורה. וה"נ בצרורות פטור בשמרה שמירה פחותה ודמי יותר לרגל מלקרן: