אילת השחר/בבא קמא/ג/ב
וכי תימא אב ניעור תולדה ישן והתנן אדם מועד לעולם. ובתוס' ביארו דאינו מוכיח דהוי אב אלא דהוי כיוצא בו, והנה יש להסתפק במה דנוקט הגמ' דתולדה יהי' ישן אם ה"ה שוגג אלא חדא נקט, או דכיון דאז ג"כ הוי אדם, נהי דס"ד דיהי' פטור בלי ריבוי מיוחד דפצע תחת פצע, מ"מ תולדה לא הוי כיון דגם כשהזיק בשוגג או אונס הרי הזיק בתור אדם ממש, אלא דס"ד דאונס רחמנא פטריה, אבל לא דס"ד דאז הוא אדם בדרגה אחרת, ובודאי אם בא למקום שיודע שיזיק אח"כ באונס, כגון שיש דבר המתגלגל ועמד עליה שיודע שלא יוכל לעצור עצמו ואז יזיק, בודאי חייב בלי הריבוי דפצע תחת פצע, כיון דאדם הזיק דגם כשהי' שוגג הרי הוא אדם המזיק, משא"כ ישן דהא כתבו התוס' לקמן דף ד' בד"ה כיון דכייף בשם הירושלמי דמיירי כשהשכיב עצמו אצל הכלים, א"כ הא פשע דידע דבשעת שינה אדם כייף ופשיט ועלול שישבור הכלים או שיזיק לאדם השוכב שם, א"כ הא הוי פשיעה ולמה ס"ד דיהי' פטור.
ואין לומר דאין זה בגדרי פשיעה ממש שנוכל לחייבו עבור פשיעה כזאת בלי הגזה"כ דפצע תחת פצע, דהא שיטת הרמב"ן בב"מ דף פ"ב ב' דאדם המזיק חייב אפילו באונס גמור, ומבאר דמה דהירושלמי פוטר אם כשהלך לישון לא הי' אחר עדיין והשני בא אח"כ משום דהשני גרם לעצמו והיינו דבפשיעתו להנזק פוטר את המזיק.
והנה מבואר בראשונים עי' בתוס' דף כ"ג א' ובדף כ"ז ב' דיותר יש לאדם ליזהר שלא יזיק משלא יוזק, ואם לזה שבא לישון למקום שא' ישן מקרי גורם לעצמו שינזק, כ"ש דזה שהלך לישן ע"י כלים או אדם שיש לקרוא לו פושע, וא"כ מה צריך קרא לחייב ישן, הא ישן דחייב הוא באופן דהשכיב עצמו ע"י כלים או ע"י אדם ישן דמקרי ודאי פושע, ופשיטא דחייב.
והי' משמע מזה דכשהוא ישן דאינו בדעת אינו נקרא בתור אדם המזיק כלל, לכן צריך קרא דגם הוא נחשב בתור אדם המזיק, דבלי הפסוק נהי דפשע מ"מ הא כדי לחייבו צריך לומר דהזיק כשהוא אדם, וכיון דישן אינו נקרא לגבי זה אדם לכן ס"ד דפטור.
אלא דא"כ צ"ע למה בהו"א דתולדה דאדם הוא ישן ואז יתכן דלאו כיוצא בו, דהא לפי"ז אינו כלל אדם המזיק, ולא דמי לשאר תולדות דיתכן דלאו כיוצא בהאב הם ומ"מ הם תולדה, כגון תולדה דקרן ודאי הוא בתכונת קרן אלא דהי' נידון לומר דדינו לאו כיוצא בו ופטור, אבל להנתבאר דישן אינו בכלל אדם כלל למה הוא תולדה.
עוד יש להוכיח דשאני ישן מאונס דהנה לקמן בדף ה' ע"ב בתוד"ה כי שדית הקשו דאיך נלמוד כולהו מאדם ובור דמה להנך שכן מעשיו גרמו לו, ותירצו דנילף מבור ואדם ישן או שנפל מן הגג ברוח שאינה מצוי'. והנה לא כתבו מאדם שוגג או אונס אחר, משום דאז ודאי מעשיו גרמו לו, וכן נפל ברוח מצוי' מחמת דהו"ל לאסוקי אדעתי' מקרי מעשיו גרמו, אע"ג דאש שהולך ברוח מצוי' לא מקרי מעשיו גרמו לו, וצ"ל דאדם מצורף מעשה דידי' שהזיק ומקרי שפיר מעשיו גרמו לו, ורק בהזיק ברוח שאינה מצוי' דלא הוי לאסוקי אדעתי' ובמציאות ההיזק הי' ע"י שהוא הי' כחומר ביד היוצר, דאז אע"ג דחייב מדין אדם מ"מ חסר במעשה דידי' דלא מקרי מעשיו גרמו לו, והתוס' נקטו גם ישן, דישן הוי לא מעשיו גרמו כמו בנפל ע"י רוח שאינה מצוי' דאז חסר במעשיו, וא"כ החידוש הוא דגם זה בדין אדם מריבוי דקרא, ולא דמי לשאר שוגג או אונס דאע"פ דצריך לריבוי דחייב מ"מ זה אדם ממש, משא"כ ישן מריבוי ידעינן דהוא אדם כזה שחייב.
והנה בכותל ואילן שנפלו לקמן דף ו' איכא פלוגתא אם הזיק בשעת נפילה, דלהרא"ש משמע דאין לחייבו רק מטעם בור, ויש שכתבו דמהתוס' שם משמע דיש לחייבו גם מטעם אש, וכן הביא שם בקהלות יעקב (סוף סי' ד') בשם ס' חסד לאברהם דיהי' חייב על כלים דהיינו מטעם אש, וא"כ בשלמא להרא"ש צריך קרא לחייב כשהשכיב עצמו סמוך לכלים אע"פ שפשע לענין הכלים, דהא אז בלי הריבוי הו"ל פושע להיזק כבור דאז פטור על הכלים, אבל לתוס' הא אז יהי' לכל הפחות כמו אש ונוכל לחייבו גם על הכלים, וא"כ יש לעיין אם מה דצריך קרא דפצע תחת פצע לחייב הוא רק משום דלא הוי ידעינן לחייבו על כלים טמונים, דאז בין מטעם בור פטור ובין מטעם אש הי' פטור, או דיש לומר דא"צ לזה אלא דלא שייך על דבר א' שם שני מזיקין.
ומה שבספר חסד לאברהם כ' דלהתוס' חייב על כלים מדין אש, יש לנטות מזה משום דנראה לומר דלא שייך דעל דבר א' יהי' שם שני מזיקין ואם הוא בור אינו אש ואם הוא אש אינו בור, והתוס' רק כתבו דלא ברור מה הוא כיון שקצת דומה לאש וקצת לבור, אבל א"א להיות בו שם שני מזיקין, ולכן בלי שחידשה תורה פצע תחת פצע לא הי' חייב או על טמון או על כלים, והיינו לא רק דא"א לחייבו משום שני מזיקין, אלא דא"א שיהי' על הדבר שם שני מזיקין כלל, ולכן אדם ישן אם רק שם אדם או תולדה דאדם עליו אז בהכרח אינו בור ואינו אש, ואם מצד אדם הוא פטור אז לא יתחייב כלל לא מטעם אש ולא מטעם בור.
והנה מקשים דליחייב שליף שעליה מטעם אש, כאבנו סכינו דלא שמרן והזיק ע"י רוח מצוי' בהדי דקאזלי דמבואר דהוי אש, וה"נ הבהמה הוא הרוח מצוי', ויש שהוסיפו להקשות דרגל ממש יהי' חייב בתור אש ונפק"מ לחייבו ברה"ר. ויש שתירצו דזה מהחידוש שכתבה תורה להלכותיהן שיהי' לה דינים מיוחדים ופטורה ברה"ר, וכבר הערנו בדף ה' דנהי דעל רגל גופא אפשר לומר כן, אבל על שליף שעליה מי יימר לן דיש גזה"כ דהיא כדין רגל אולי היא באמת אש. עוד הקשינו למה כתב רש"י בדף ה' ע"ב דאי לא הוי כתיב רגל יכולנו ללמוד מבור ואש דהא אז הי' ממש אש.
וביארנו דאש הוא רק כשיש כח אחר מעורב בו, דבלי זה אפי' אם יש סברא דזה עדיף מאש לחייבו מ"מ אינו אש, דזה עיקר ענין אש מה דהולך ע"י כח אחר, ושליף שעליה שזה חלק מהבהמה ולא הוי ככח אחר ע"כ הוא רגל, ובחזו"א סי' ג' ס"ק א' כתב דבלי שכתבה תורה חיוב רגל אז מעמיד בהמת חבירו הי' חייב מטעם אש אפי' העמיד רחוק מהקמה, כמו לקח חוט ממקום המוצנע והעמידו במקום התורפה כמבואר לקמן דף י"ט ע"ב דחייב מטעם בור וכן בהדי דאזלי מטעם אש.
ולפי"ז נצטרך לומר דבלי שכתבה תורה חיוב רגל אז זה הי' אש, וכעת גילתה תורה דאינו אש אלא רגל, ולפימש"כ גם כשלא היתה גזה"כ לחייב רגל מ"מ ודאי שם המזיק דרגל ושליף שעליה וכן מעמיד דהבהמה הזיקה להנאתה הי' אותו שם מזיק כמו שהוא כעת, אלא דלא ידענו לחייב והי' צריך ללמוד לחייבו, אבל עצם שם המזיק לא חידשה תורה לשנותו מאם התורה לא היתה מחייבתו כלל.
ולא יקשה מהא דלקמן דף ל"א דהי' סברא דאדם השוכב ברה"ר יהי' חייב מדין בור, דאז לסברא ההיא לא הי' כלל שם אדם המזיק עליו כשהוא שוכב בלי פשיעתו, אבל היכא דשם אדם עליו אפילו אם הוא פטור מ"מ לא שייך לחייב משום שם מזיק אחר.
ולפי"מ שנתבאר דלא שייך שני שמות מזיק על ענין א', יש ליישב מה דהתוס' לקמן דף ד' ע"ב בד"ה ואימא ביארו דמה דפריך ואימא מבעה זה המים, היינו דשפך מים ברה"ר כגון פותקין ביבותיהן, דהיינו ששפך בימות הגשמים דיש רשות לשפוך, ואע"ג דאתי במה הצד הו"א דאיצטריך לכותבו לחייב על כלים דמבור לא הוה שמעינן, והעיר בחזו"א סי' א' סק"ו למה הוצרכו לומר דוקא כגון פותקין ביבותיהן דהיינו ששופך ברשות, דהא בפשוטו יש לומר כגון ששפך מים [שלא ברשות] ואיצטריך קרא לחייבו על כלים.
והנה להמבואר דלא שייך שיהי' על דבר א' שני שמות מזיקין, לכן א"א דבור ממש או תולדה דבור יהי' לו גם שם מזיק אחר דמים, לכן הוצרכו לפרש כגון פותקין ביבותיהן וכמו שיבואר, דהנה פותקין ביבותיהן וכן בכל הני דילפינן במה הצד לקמן דף ו' יש מחלוקת ברא"ש ועוד ראשונים אם כל דין בור עליהם אע"ג דצריך למילף חיובם מעוד מזיק, או דכיון דיליף מעוד מזיק יהי' להם הקולות של שני המלמדים.
ואפשר לומר דלהני דס"ל דלכל הני אין כל דיני בור רק גם קולות של יתר המלמדים הרי דאין זה ממש בור, וכיון שכן נמצא דפותקין ביבותיהן דצריך ללמוד במה הצד שייך שתבוא פרשה לחדש שיש בו שם מזיק מים, כיון דבין כך אינו מזיק עם שם מיוחד, אבל להרא"ש דס"ל דהוי ממש בור א"כ הא אין נפק"מ אם שופך ברשות או שלא ברשות, ואע"ג דבלי מה שנאמר שור יוכיח לא נדע לחייבו, מ"מ הוא ודאי בור אלא דהוא בור שפטור עליו, ולא יבוא הפסוק לחדש מזיק חדש של מים כיון דהוי מזיק דבור.
והנה ממה דהתוס' לקמן ע"ב כתבו דלרב דאבנו חייב משום ממונו הוא משום דיליף משור ובור, והקשו כיון דלא סגי ללמוד משור וצריך גם ללמוד מבור למה חייב על כלים. ויש שהוכיחו מזה דס"ל להתוס' כהראשונים דגם בכל הני דדף ו' דילפינן במה הצד, לא יהי' להם רק דין בור אלא גם הדין של המלמד השני, דאל"ה מאי הקשו הא יש לומר דאע"ג דצריך לימוד גם מבור מ"מ בעיקרו הוא ממונו, וע"כ דלא ס"ל כהרא"ש. ולפי"ז ודאי דהתוס' לשיטתם דפותקין ביבותיהן אינו ממש בור והי' שייך שיתחדש בו דין מזיק דמים.
אמנם אינו מוכרח, דהתם ס"ל להתוס' דכיון דקרן המזיק הוא בע"ח וכוונתו להזיק זהו הא עיקר דין ממונו שמצינו, אז אפילו אם נילף אבנו משור נוכל רק ללמוד דגם אבנו חייב, אבל ודאי דאינו כמזיק דשור ממש, דחיוב ממונו הוא כשמזיק בצורת היזק דכוונתו להזיק וכשהוא בע"ח, ונהי דילפינן דחייב אבנו אבל לא יהא ממש כשורו, משא"כ בהני דדף ו' דהם הא היו מזיקים בצורת המזיק ממש כבור ולזה אפשר דיודו דהוי ממש בור.
ויש להוסיף עוד דאבנו ע"כ אינו כשור ממש, דהנה בעבד ואמה משמע מהסוגיא דדף ד' דלולא שמא יקניטנו רבו הי' שייך מה"ת לחייב האדון על מעשה השור, ובחזו"א סי' ג' ס"ק א' כתב דלא שייך לחייבו מה"ת, דהא לולא גז"ש דשור שור משבת דחי' ועוף כיוצא בהן אז גם על חי' ועוף הי' פטור, ועבד ואמה הא לא נתרבו משור כמבואר לקמן בס"פ הפרה, וא"כ איך ס"ד לחייב האדון על מעשה העבד.
ובאמת יש להעיר גם לרב דאיך יליף אבנו משורו לחייב, הא אבן ודאי לא נתרבה דהוי שורו, וע"כ צ"ל דנהי דלא נתרבה מ"מ יכולנו למילף במה מצינו, וכן בעבד ואמה הוי ילפינן לולא דשמא יקניטנו דאז יש פירכא דלא נוכל ללמוד משור, ולפי"ז נמצא דגם לרב אין אבנו נכלל בפרשת שור גם בלי פירכא אלא דהוי יליף דחייב כמו שור, א"כ כשיש פירכא וצריך לומר בור יוכיח, לא שייך לומר דעיקרו שור אלא דצריך עוד יוכיח, אלא דכל דינו הוא מלימוד דשור ובור, ולכן הקשו דיש לפטור כלים, אבל בהני דדף ו' דבעצם הם בור אלא דלא סגי לחייבם מחמת דיש פירכא אז כדאמרינן שור יוכיח וכדומה, אפשר דהתוס' יודו דהם יהיו ממש בור וכסברת הרא"ש, ובאמת הרא"ש הוכיח מהתוס' דס"ל כוותי'.
ומ"מ אפשר דהתוס' כאן לפירוש דמזיק דמים מיירי בפותקין ביבותיהן דזה בור שיש לו רשות, ס"ל דמה דיליף מהצד השוה אינו בור, לכן שייך לומר דהפסוק יחדש מזיק מים, ולא יהי' סתירה דאינו יכול להיות שני סוגי מזיק, לכן נקטו רק באופן דפותקין ביבותיהן דהיינו ברשות, משא"כ שלא ברשות דאז הוי בור ובור לא יתחדש עליו עוד מזיק.
ובהנ"ל יש לתרץ מה דנתקשינו לקמן בדף ל"ג א' דאמרינן ומצא פרט לממציא עצמו, ואם זרק אבן ובא א' והאבן פגע בראשו והזיקו פטור, כיון דבשעה שזרק האבן עדיין לא הי' הניזק במקום שניזוק, ומבואר בכמה פוסקים ומכללם הרשב"א דפטור גם מנזק, ולפימש"כ התוס' דכותל ואילן גם כשזה בהדי דאזלי יש לחייבו משום אש או משום בור, והרא"ש הכריע דהוא רק בור, א"כ בין להתוס' ובין להרא"ש צ"ע דהא בור הוא תמיד חייב אע"פ שהניזק בא אח"כ, א"כ גם כשזרק אבן נחייבו מדין בור אע"ג דהזיק כשהניזק בא אח"כ ואף דהזיק בהדי דאזלי.
ולהנתבאר דאם הוא מזיק א' אפילו שהוא פטור מ"מ לא שייך שיהי' עליו עוד שם מזיק עם דינים אחרים, א"כ אדם המזיק בהדי דאזלי אפילו באופן דהוא פטור דנתמעט מומצא פרט לממציא עצמו, מ"מ הא הוא אדם המזיק, ולאדם המזיק א"א ליתן לו דין בור, ובהכרח הוא פטור לגמרי.
והנה התוס' בד"ה ואימא כתבו בפירוש הראשון דמיירי בכח שני וקמ"ל דמ"מ חייב, ויש להסתפק בהא דכח שני הוי גרמא בעלמא אם אינו כלל בכלל אדם המזיק, או דהוי אדם המזיק דכח שני ג"כ הוי אדם אלא שע"ז פטור. דהא מצינו בסנהדרין דף ע"ז ע"ב בזרק צרור למעלה והלכה לצדדין והרגה דחייב דכח כחוש הוא, והיינו דגם כח כזה הוא אדם וחייב, ובכח שני הוא יותר גרוע מ"מ הוא אדם דסוף סוף זה כחו אלא שעל כח זה פטור, או דאינו כלל אדם.
והנה נתקשו דבכח שני כגון בשופך מים והלך והזיק בכח שני למה לא יהי' דינו כאש או לכל הפחות כבור, ואם נאמר דגם כח שני הוא כחו אלא דעל כחו כזה הוא פטור, לא קשה לפימש"כ דבהיזק שנעשה ממזיק א' לא יוכל להיות לו דין מזיק אחר, ונמצא דאם הוא אדם כזה שהוא פטור לא יכולים לחייבו בתור מזיק דאש או בור, ומה דשייך לחדש מזיק דמים, היינו דבמים יהי' חידוש שיהי' חייב כדין אדם ובזה אינו סותר לשם מזיק שבו, דהא אין גזה"כ מיוחד דפטור, אלא דכח כזה דכח שני לא מספיק לחייבו, וע"ז יהי' גזה"כ דבמים חייב על כח שני מדין אדם, אבל שופך מים שלא ברשות והזיק בתר דנח דאז הוי ממש בור, ובבור יש גזה"כ דפטור על כלים אע"פ שלא חסר כלום בתור מזיק דבור על כלים, וכדי לחייבו נצטרך לתת לו שם מזיק, דהא אין לומר דהוא בור לחייב על כלים כיון דבבור יש גזה"כ דפטור על כלים, וזה לא אמרינן דהתורה מחדשת לו שם מזיק אחר.
רש"י ד"ה היינו שור. ובשור אמרן לעיל תולדה דשור כי שור. משמע מרש"י דאינו לימוד דילפינן משור כמו דשור חייב ה"נ אבנו, דא"כ אינו תולדה, וכמו דילפינן כל בהמות וחיות ולא נקרא תולדה כדאמרינן לקמן דף י"ז ע"ב, גם אינו צריך להוסיף תולדה דשור כשור, דאפי' אי תולדה דשור לאו כשור מ"מ הא זהו מה דילפינן דדינו כשור, ונצטרך לומר דאחרי שריבתה תורה ג' אבות בשור אז ילפינן על כל ממונו, ואע"ג דבשור עצמו יש ג' אבות וכל א' לא הוי ילפינן מהשני, מ"מ לגבי סתם ממונו אפשר ללמוד דהוי תולדה דשור במה שזהו ממונו, ואפשר דלרש"י לא יקשה מה שהקשה בתוס' דמה לשור שכן בע"ח, דהנה אם פירוש המזיק דשור היינו הדין ממונו שיש לו לא שייך פירכא, ולפי"מ שיתבאר לקמן דבתולדה דקרן גם היה שייך איזה פירכא אך כיון דאנו מבינים שכוונת התורה בקרן היינו תכונת המזיק הזה לא אמרינן בזה פירכא, וה"נ אם אנו מבינים דעיקר חיוב דשור הוא ממונו, אלא דבשור גופא יש לקרן דינים אחרים מבשן ורגל אבל עיקר המחייב שבהם הוא דין ממונו, ממילא כל דבר שזה ממונו הוי תולדה וחייב ולא שייך בו תמות כמש"כ התוס' דזה שייך רק בבע"ח, וברה"ר לא שייך לפטור דאולי יסבור כהרי"ף דמה דפטרה תורה בשן ורגל משום דאורחייהו ולכן באבנו דלא שייך זה יהי' חייב בנ"ש בפעם א' וגם יהיה חייב ברה"ר, מפני שהוא ממונו כזה דאין בו תמות ולא אורחי' ברה"ר.
והנה בפשטות יקשה איך שייך לומר דתולדה דשור זה ממונו, והא כל אחד מהם מלבד מה שהוא ממונו הוא גם בע"ח, וכן כוונתו להזיק או בשן בע"ח והנאה להיזקו וכן ברגל בע"ח והיזקו מצוי. וקודם עלינו לבאר מה דאמרינן דחומרא דקרן הוא מה דכוונתו להזיק דהא אפשר להיות תולדה לקרן גם אם אין כוונתו להזיק כמבואר לקמן דף ט"ו ע"ב בתוס' ד"ה והשתא, דכ' שם דכל משונה הוי קרן אע"ג דאין כוונתו להזיק ולכן כלבא דאכיל אימרא חייב משום קרן, וע"כ דהוי תולדה דקרן אף דאין כוונתו להזיק ולמה אמרינן בכל דוכתי דחומרא דקרן הוא כוונתו להזיק, וכן צריך טעם מה דאמרינן לקמן דף ד' דליכא למילף שן מקרן דקרן כוונתו להזיק משא"כ בשן, דמ"מ נילף מקרן כזה שאין כוונתו להזיק כגון כלבא דאכיל אימרא, וע"כ צ"ל דכמו דחומרא של דין אפשר לפרוך אף אם אין הדין בזה המקרה, כגון דפרכינן מה לשור שכן משלם את הכופר תאמר באדם שאין משלם את הכופר, אע"ג דאיירי ללמוד שאדם יתחייב בנזקין שהזיק את השור, ובזה הא לא שייך כופר, מ"מ כיון דלשור יש חומרא לגבי אם הרג אדם דמשלם כופר אמרינן דממה דמצינו דשור שהזיק חייב לשלם על הנזק של השור א"א ללמוד על אדם שהזיק שור, ה"נ יש לפעמים דחומרא דסברא ג"כ אפשר לפרוך כיון דעפי"ר בקרן יש החומרא דכוונתו להזיק שייך למיפרך דלא אתי שן מיניה כיון דקרן כרגיל כוונתו להזיק, ובזה נוכל ליישב ג"כ מה דהק' בחזו"א סי' א' ס"ק א' איך אמרינן דמכולהו לא אתי בור משום דדרכן לילך ולהזיק משא"כ בור, דהא מבואר לקמן דף ל"א דאדם השוכב ברה"ר ונתקלו בו חייב השוכב אף על כלים שנתקלו בו, הרי דחיובו מטעם אדם, נמצא דיש אדם שאין דרכו לילך ולהזיק וחייב ונילף מיניה בור, ולהנ"ל מ"מ איכא פירכא כיון דעיקר האדם דרכו לילך ולהזיק. וכן לרב דתקלה דלא הפקיר חייב מדין שור, ומשמע דאינו חייב כופר, וא"כ הא יש שור שאינו משלם כופר ונילף מיני' אדם, וע"כ דמ"מ למזיק שור יש החומרא דלפעמים משלם כופר.
והיוצא מהאמור דבפירכא שייך להקשות כה"ג, אבל לגבי תולדה חז"ל הבינו דענין תכונת קרן הוא לאו דוקא מה שכוונתו להזיק דהעיקר מה דמשונה, ולא שייך לפרוך מה לקרן שכוונתו להזיק תאמר בכל ב"ח דאכיל אימרא, דפירכות לא שייך אם זה לפי תכונת המזיק דומה. ה"נ ס"ל לרב דאין קובע מה דהוא בע"ח אלא עיקר דין שור הוא מה דהוי ממונו והוי שפיר תולדה, אע"ג דלענין ללמוד מזה לא בתור תולדה שייך פירכא דהוא בע"ח או כוונתו להזיק. ולא יקשה דא"כ גם חי' ועוף למה צריך לימוד דחייב כמו שור תיפו"ל דכל ממונו חייב, דיש לומר דבבע"ח שיש כוונתו להזיק והנאה ומצוי אז לא הוי ידעינן דחייב דאז ע"כ צריך להתחלק כ"א ללמוד בפנ"ע, לכן צריך פסוק דחי' ג"כ דינו כשור לגבי כל הדינים, אבל באבן וכדומה ס"ל לרש"י דאי"צ לימוד כיון דהוי ממונו ככל ממונו שלא שייך בו דבר המיוחד כגון כונה להזיק או יש הנאה להזיקו זה תולדה דשור. וכן לא יקשה דאש היכא שזה ממונו כגון גחלתו יתחייב משום שורו, משום דבאש ממש המזיק הוא השלהבת דזה אינו כלל ממונו, ובאבנו שהזיק בהדי דאזלי כיון דכח אחר מעורב בו דלא רק ממונו הזיק א"א לכוללו בממונו כמו שור.
והנה לכאורה יקשה על הנתבאר, דלקמן דף ה' ע"ב כ' התוס' בד"ה כי שדית וא"ת מבור ואדם נמי היכי אתו מה לבור ואדם שכן מעשיו גרמו לו, ותירצו דאתי מבור ואדם ישן או נופל מהגג, ולא אמרינן כיון דרוב חיוב דאדם הוא היכא דמעשיו גרמו לו ממילא לא נוכל ללמוד שאר מזיקים ממנו.
וי"ל דהנה יש לעי' בחומרא דיש הנאה להזיקו או דכוונתו להזיק, דאיזה טעם זה לחייב בשביל שיש הנאה או שכוונתו להזיק, דלא מסתבר לומר כיון דיש הנאה צריך לשמור יותר או כוונתו להזיק צריך לשמור יותר, דהא למ"ד פלגא נזקא קנסא הרי דאע"פ דקרן כוונתו להזיק מ"מ הוא יותר בחזקת שימור ואיזה טעם זה מה דכוונתו להזיק לכן יהיה חייב, ולכן נראה דכל אלו אינם טעם שלכן מוכרח שיהיה חייב, אלא כמו חומרא דדין כגון דאמרינן חומרא דמשלם את הכופר דהפירוש הוא דמצאנו שהחמירה התורה אבל לא משום דהסברא מחייבת שיהיה חייב, ה"נ כשיש הנאה אולי החמירה התורה, או שכיון דכוונתו להזיק אולי החמירה התורה אבל לא משום דכוונתו להזיק זה טעם שנבין מזה מעצמנו שזה סיבה שיהיה חייב, וה"נ חומר דבעלי חיים אינו סברא ממש שבשביל זה נחייב [ועיין לקמן ט"ו א' דלענין כפרה איש דבר מצוה אין אשה לא, וזה ג"כ אינו סברא מחייבת], ולכן מהני האי חומרא גם היכא דאינו שייך כיון דזה בדרך כלל יש במזיק הזה החומרא, וכמו החומרא דמשלם את הכופר דנוכל לפרוך דמה לשור שהזיק שור שהוא חייב לשלם משום דגם כשהרג אדם משלם את הכופר ה"נ החומרא דכוונתו להזיק, משא"כ הסברא דמעשיו גרמו לו אינו מצד דיש בעצם המזיק או ההיזק איזה חומרא, אלא סברא דמה"ט דמעשיו גרמו יש יותר סברא לחייבו ולא נוכל ללמוד מזה על היכא דלא מעשיו גרמו, וכיון דחזינן דאדם חייב גם היכא דלא גרמו מעשיו, אז א"א למיפרך דהא אין טעם החיוב מפני שמעשיו גרמו ובעצם המזיק אין שום חומרא, משא"כ הפירכא דכוונתו להזיק הוי סתם חומרא בעלמא ולא שהטעם הזה הוא המחייב שייך למיפרך כיון דבקרן יש כרגיל החומרא דכוונתו להזיק א"א למילף מיני'.
שו"ר בשטמ"ק לקמן דף ט' ע"ב על תוס' ד"ה משא"כ בבור דכתבו דנילף משור אע"ג דאיכא למיפרך שכן בע"ח, והקשה בגליון שם דנכניס הפירכא בתוך הק"ו, ותירץ דבעלי חיים אינו סברא אלא חומרא וסברא מכניסין בתוך הק"ו ולא חומרא, וכוונתו למש"כ, דאינה סברא המחייבת אלא דזה חומרא.
והנה בדברי התוס' הנ"ל דהק' דמבור ואדם לא נוכל ללמוד משום דמעשיו גרמו לו ותירצו דנילף מאדם ישן, ולמה לא כתבו דבור נמי לא חייב דוקא היכא דמעשיו גרמו לו, דהא אמרינן לקמן דף מ"ח ע"א דהיכא דהו"ל למליא ולא מלי כמאן דכריא דמי, וכן שמעתי מקשין על הא דלקמן דף ו' דפרכינן מה לבור שכן מעשיו גרמו לו, דמ"מ אכתי נלמוד מבור דלא מלי' דלא מעשיו גרמו לו, והנה לסברתם בס"ד דאש הוי מעשיו גרמו לו, יש לעיין דהנה הקשו האחרונים דרגל יתחייב מטעם אש, ויש שתירצו דזה נכלל בהגזה"כ דלהלכותיהן, אמנם זה ניחא דדיניו אינן כמו אש, אבל אם אש הוי מעשיו גרמו לו מחמת דיכול לילך על ידי רוח מצוי' ה"נ רגל דיכול להזיק ע"י הבהמה דלגבי זה הא לא יועיל מה דאין לו דין כמו אש, א"כ למה אמרינן לקמן דף ו' מה לבור שכן מעשיו גרמו לו שור יוכיח ולמ"ד שור היינו רגל הא גם רגל הוי כמו אש דמעשיו גרמו לו, ואפילו לפי מש"כ דרגל דאין כח אחר מעורב אין זה אש, יש לעיין דאפשר דמ"מ לענין מעשיו גרמו לו אינו חלוק, דאם מה שהולך ע"י הרוח מקרי מעשיו ה"נ מה שהולך ע"י עצמו אפשר לקרוא לו מעשיו גרמו, אמנם לפי מש"כ לקמן בד"ה וממונך, דחיוב דשור הוא מחמת שמירת ממונו וחיוב דאש הוא מחמת מעשהו, א"כ רק באש ס"ד לומר מעשיו גרמו משא"כ שור אין טעם החיוב מחמת מעשהו שיהי' שייך לומר מעשיו גרמו.
והנראה דהיכא דהו"ל למלי' דאמרינן דחייב משום דכמאן דכרי' דמי נמצא דחיובו מצד מעשיו גרמו לו ולכך תמיד שייך הפירכא שכן מעשיו גרמו לו, אבל אדם ישן דחייב אינו משום דהוי כעושה אלא שזהו דינו דאדם חייב בכל גווני ולא משום דאז נחשב דמעשיו גרמו לו, וזה מוכיח דאין חיוב האדם מצד מעשיו גרמו לו ושפיר איכא למילף שאר מזיקים.
ויש לעי' לפי"ז אם לרב יתחייב כופר בנהרג אדם באבנו, דהא ליכא למעטו מעליו ולא על הבור ולא על האש דהא נכלל בדין שורו ולא מצינו חידוש כזה שיתחייב כופר, ולפי מש"כ הרא"ש לקמן דף כ"ו דשאלת הגמ' אם איכא כופר ברגל לא משום דנלמוד מקרן אלא דעליו קאי אשור, ולפי"ז אינו תלוי בסוג מזיק אלא על שור ממש ולכן לא יהי' שייך לחייב כופר על אבנו דהא אינו שור ממש.
רש"י ד"ה בחצי נזק. דהילכתא גמירי לה למשה מסיני דממונא הוא. כשבאים לקבוע מה הוא ממון ומהו קנס אינו תלוי בדבר שיש לחייבו מסברא, אלא הכל בקבלה איך נתקבל מסיני שיהא קנס או ממון, וכמבואר לגבי צרורות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא.
תוד"ה משורו. ובאבנו וסכינו אין לחלק בין תמות למועדות דלא שייך לחלק אלא בבע"ח. הנה פשוט להו בכמה מקומות דחילוק זה דתם ומועד אין שייך רק בבע"ח, וצריך טעם דהא לקמן יש צד בגמ' דשייך העדאה גם לצרורות דאורחא, כמבואר לקמן י"ח לפי פירוש א' ברש"י, וגם בתוס' שם מבואר דשייך מועדות.
וצריך לומר דמ"מ ענין מועדות שייך במי שעושה דבר ברצונו, דאפילו רגל דהבהמה עושה בלי כוונת היזק אבל הבהמה עושה זה, אבל בדומם דלא שייך דהוא מועד לעשות, דהדומם אינו עושה אלא נעשה על ידו, ובזה אין שייך תמות.
והנה חזינן דלכן אע"ג דילפינן מקרן ידעינן דאבנו משלם נזק שלם, ולא אמרינן כיון דאין שייך מועדות אז ישלם רק ח"נ, וע"כ דמסברא היזק צריך לשלם הכל ונתחדש דין דתם משלם ח"נ, אז באבנו דלא שייך תמות הדרינן לסברא דנ"ש.
וצ"ע דא"כ הא דאמרינן לעיל דף ב' ע"ב דהוי אמינא דרק נגיחה בקרן תלוש משלם ח"נ אבל מחובר משלם נ"ש, והקשו תוס' דמהיכי תיתי אי משאר נזקין זה רק למ"ד פ"נ ממונא, מבואר דגם אם פ"נ ממונא לא נדע מסברא גרידא דחייב אלא מילפותא משאר מזיקין, ולא אמרינן דסתם חיוב נזק בודאי חייב נ"ש כל זמן שלא מצינו חידוש התורה לגרוע על ח"נ, ורק בקרן תלוש נתחדש חיוב ח"נ. וצריך לחלק דבבע"ח ידעינן דשייך תמות לכן בלי ילפותא הוי מסתבר לן שיהי' בו דין תם לחייב ח"נ וצע"ק.
בא"ד. ובאבנו וסכינו אין לחלק בין תמות למועדות דלא שייך לחלק אלא בבע"ח. מכאן דבעצם גם קרן הי' חייב ככל מזיקין נזק שלם אלא דהתמות גורם שלא ישלם, ולכן באבן דלא שייך תמות הרי הוא משלם תיכף נ"ש, דאי להיפך דמה דנגח ג' פעמים הוא הגורם חיוב נ"ש, א"כ כיון דלא שייך ביה מועדות, נהי דגם תמות לא שייך, מ"מ למה נילף ממועדות כיון דגם מועדות לא שייך באבן, וע"כ דהעיקר אם אין תמות כבר בהכרח ישלם נ"ש.
והנה ממש"כ דאין ללמוד משן ורגל דאז הי' צריך להיות פטור ברה"ר, משמע לכאורה דס"ל דלא כרב אלפס דכתב בטעם דשו"ר פטור דאורחייהו, דא"כ נוכל שפיר ללמוד אבנו וסכינו דלא הפקיר משן ורגל, אבל כיון דשן ורגל גופא באופן דאין אורחייהו יהי' חייב ברה"ר ולכן גם אבנו חייב ברה"ר, אבל לפי"מ שהוכיח בחזו"א סי' ג' סק"א דגם לרב אלפס איכא ע"כ גווני טובא דלאו אורחייהו ומ"מ פטור ברה"ר, א"כ אין הכרח דפליג אסברת הרי"ף, דנפק"מ מהרי"ף הוא רק לפטור היכא דאורחייהו אפי' אם ההיזק הי' ברשות היחיד.
תוד"ה וממונך. לאו דוקא גבי בור וכן באש. באבן האזל פ"ד מנזקי ממון ה"ג הקשה דהא גם בשור חייב אפי' כשאינו ממונו כגון במעמיד דס"ל לתוס' לקמן דף נ"ו ע"ב דמעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חיובו משום שן, הרי דגם בשור אפשר להתחייב גם כשאינו ממונו.
והנה יש לעי' מה דפשיטא להגמ' במעמיד בהמת חבירו דחייב לפי התוס' דחיובו מצד שן, ונראה משום דעיקר החיוב הוא על מי שמוטל לשמור דאז הוא הכשיר הנזק, ובודאי א"א לחייב אדם אחר לשמור שור שאינו שלו, אבל כשהוא מביא אותו למקום דודאי יזיק הא זהו גופא אין לך חיוב גדול מזה דהא מכשיר הנזק דהיינו לא רק שלא שמר אלא שהביא שיזיק, אמנם ודאי אחרי שיגמור להזיק במקום שהביא אותו לא יתחייב יותר המעמיד על הנזקים שיהיו אח"כ, דהא אינו מחוייב בשמירתו, אלא שבמקום שהביאו הוא המכשיר הנזק ממש, משא"כ אח"כ אם נרצה לחייבו לא נוכל רק מצד חיוב שמירה וזה אינו אלא על הבעלים, וכל זה הוא בשור, אבל בבור הא זהו חיובו לשמור אף שאינו בעליו, נמצא דבור הפקר חיובו כמו אם זה ממונו דחייב לשומרו שלא יזיק, משא"כ בשור אין כלל חיוב לשמור אם אינו ממונו, ולהתחייב מחמת חסרון שמירתו שזה הוא עיקר חיוב דממונו דזה לא מצינו בשור בשום פנים.
ונמצא לפי"ז דהחיוב במעמיד משום דהכשיר הנזק, אלא דבכל ממונו חיובו לשמור ועי"ז הכשיר הנזק וכאן הכשיר הנזק בהבאתו אל הקמה. וא"כ לדברינו שוב יהי' ראי' [לנידון שהארכנו בריש מסכתין] דחיוב דשור הוא בעד שלא שמר דבזה הכשיר הנזק, דאילו נאמר דיש גזה"כ דבעד מעשה ממונו חייב אלא דכששמר כמו שחייבתו תורה הוא פטור, א"כ מנא לן לחדש דמעמיד יהי' חייב, דמנ"ל דבזה נעשה ממונו כיון דלא מצינו דממונו חייב מחמת שהכשיר הנזק אלא מחמת דהוא ממונו, וא"כ מנ"ל דמעמיד יש לו דין ממונו.
תוד"ה והתנן. לא פריך דישן נמי הוי אב כדדרש עלה בגמ' בפ' כיצד מפצע תחת פצע. הנה התוס' לעיל בע"א בד"ה הא דלא מכליא קרנא, ביארו אע"ג דקרא מיותר מיירי בטינפה פירות, מ"מ כיון דפשטות המקרא לא משמע כן לא הוי אב, וכאן משמע דפצע תחת פצע דמרבינן ישן הוי אב אע"ג דלא פשוטו של הפסוק הוא. ויש לחלק דהתם פשוטו של מקרא הא משמע באכילה, ואז אע"ג דע"כ אתי לטינוף פירות מ"מ לא מחשבינן לי' אב כיון דזה נגד פשוטו, אבל הכא דבקרא דאדם המזיק לא נכתב ער, אלא דבסברא ס"ד לחלק וצריך דרשה דפצע תחת פצע, ואז נמצא דהפסוק מיירי בישן כמו בער וכה"ג הוי שפיר גם ישן אב.
תוד"ה אמאי קרי לה תולדה דרגל. אע"ג דדמי לרגל כיון שדינה חלוק הי' לו לקרות לה שם בפנ"ע. כבר תמהו דהא כל הזמן חשבנו שיתכן תולדה שלא יהי' לה דין האב ולמה כעת אמרינן דהי' לו לקרות לה שם בפנ"ע. ואפשר דהתוס' יפרשו דכל מה דהסתפקו אם לאו כיוצא בהן היינו דאז יהי' פטור לגמרי, ואע"פ שהוא דומה בתכונתו להאב דלכן הוא תולדה מ"מ הוא פטור, וכמו שן דפטור ברה"ר וכי בשביל זה אינו שן, ה"נ זה שבתכונתו הוי רגל אע"פ שפטור, אבל כעת שנמצא דיש להתולדה דין מיוחד, הרי דמחמת דהוי כחו יש דין אחר מיוחד וא"כ היא שם לעצמה, וע"ז תירץ בגמ' כיון דיש לה דין בדבר אחד כמו רגל שייך כבר לומר דהיא תולדה מחמת דדומה בתכונתה כמו האב דמזקת דרך הילוכה.
תוד"ה כדמתרגם. דמשום עת לעשות אמר התם דשרי ואין לך עת לעשות גדול מזה. הנה לפי מה שציינו המקור דשרי מגיטין דף ס' ושם מצינו רק דמותר לכתוב דברים שבעל פה, וכן מותר לכתוב קצת מכתובים אפי' שאינו ספר שלם, אבל דברים שבכתב שמותר לומר בע"פ לא נזכר שם, אבל אפי' אי פשיטא להו לתוס' דגם ללמוד בע"פ שייך להתיר משום עת לעשות, מ"מ הא זה רק אם זה יהי' נוגע לרבים, אבל אם רק איש א' שהוא סגי נהור לא יוכל ללמוד תורה שבכתב בהספר, מנא פשיטא להו משם דבזה יש ההיתר משום עת לעשות.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |