כובע ישועה/בבא קמא/ד/א
לאו אע"ג דכוונתן להזיק אפ"ה פטורין. הקשו התוס' עבד ואמה גופיה נילף מק"ו דשן להתחייב כו'. ופירש מהר"מ כוונתם להאמת דכוונה להזיק הוי חומרא ע"ש. וצ"ל בכוונת קושייתם דאין לומר מה לשן דיש הנאה להזיקו די"ל קרן יוכיח ובמה הצד דשן וקרן נחייב אהיזק דעבד למאי דלא ידע מטעם דיקניטנו. וכעין זה כתב בשיטה מקובצת לפירושו דאסלקא דעתיה דר"י קאי ע"ש.
ובתשו' עמודי אור (סי' ט') כתב דאין ללמוד מהתשובה להצדוקים וחלילה לחדש דינים על פי טעמים והעיקר דלקמן דף נ"ד ע"ב גמרינן שור שור לכמה דינים ולכלאים דחיה ועוף כיוצא בהן ופריך אי הכי אדם נמי ומשני אמר קרא למען ינוח עבדך כו' להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר, ומהאי מיעוט אימעיט נמי עבד לענין נזקין ע"ש. ולמה שכתבתי בספרי נפש חיה בבבא מציעא דף צ"ב ע"א ד"ה ומ"ס דמלמען ינוח לא ממעטינן אלא דלא נילוף אדם מגזירה שוה דשבת וביש לימוד אחר היקש או ק"ו שינהוג הדבר באדם כבהמה בלאו ילפותא דשבת לא מימעט מלמען ינוח ע"ש. וא"כ הכא דתחילת הדין לחייב אנזק עבדו בק"ו משן אין למעטו מלמען ינוח. וע"כ דלא חששו על הקל וחומר מטעם דשמא יקניטו. וכדמצינו דדחינן היקש מפני הסברא עיין בקדושין (לד.) בתוד"ה גברי. ועיין בתשו' פני יהושע (סי' ק"ז)[1] וצ"ע:
ורגל מאי שייריה. וכתב בשיטה מקובצת דאין לומר תנא שור לרגלו ולקרנו דאם כן הוה מצי ללמוד שן במה הצד דרגל וקרן דבכל א' יש חומר שאין בחבירו כו' ומיהו י"ל דמה לשניהם שמועדין להזיק ראוי ושאינו ראוי תאמר בשן שאינו מועד להזיק רק ראוי דהיינו אכילה ולא כלים ע"ש [ועיין דף ה' ע"ב בתוד"ה כי]. וקשה לי דאמרינן בדף ג' ע"א אשן ורגל שקולין הם ויבואו שניהם מושלח, יותר נימא ארגל דאית ליה שתי חומרות הזיקו מצוי ומועד גם לשאינו ראוי מלומר אשן דלית לה רק חומר דיש הנאה להזיקו. אך י"ל דבאמת ראוי ואינו ראוי אינו קולא וחומרא ושפיר שן ורגל שקולין לאוקמי ושלח על שניהם ורק הכא על מה הצד פרכינן אפילו כל דהוא שאינו קולא וחומרא כדאיתא בחולין (קטו:). ובהא דבסמוך וקרן מאי שיירי' הקשה בהגהת הרש"ש לישני דקתני סיפא שור המועד כדאמר בסמוך לענין אדם עכ"ד. ול"נ דל"ק דהא להאמת דמשני כשהזיק חב המזיק לאתויי קרן. ל"ק הא דתנא סיפא כדס"ל לשמואל דמש"ה א"ל מבעה זה אדם משום דתני סיפא. ע"כ צ"ל כמ"ש התוס' בד"ה למחשבי משום דחשבינן בהדי ה' תמין. ול"ד לאדם דאין בו חידוש. ורק כה"ג אין לנקוט ברישא מאי דתני בסיפא וא"כ אין לתרץ דשייר קרן דסמך אסיפא דמכל מקום ה"ל למיתני וכדנקיט שן ורגל כיון דאף כשינקוט קרן ברישא לא יהיה מיותר לגמרי בסיפא:
כראי אדם שאין משלם את הכופר. כתבו התוס' דאי לאו קרא דעליו ולא על האדם לא הוי מיפטר מטעם קים ליה בדרבה מינה. ומספר יראים (סי' ר"ז) [שציין הגרע"א] נראה דצריך עליו לפוטרו אפילו לצאת ידי שמים דאי מטעם קים ליה בדרבה מינה היה חייב לצאת ידי שמים כבכל קים ליה בדרבה מינה ע"ש. והנה בירושלמי ספ"ג דכתובות משמע דלמאן דאמר כופר פדיון נפשו דמזיק קנס הוא ואינו משלם ע"פ עצמו [וע"ש במראה הפנים ובמ"ש בספרי נפש חיה בבבא מציעא ריש פרק המפקיד ד"ה כגון]. ויש לדון דגם לצאת ידי שמים יפטור דאם לא כן לוקמי שם הא דהמית שורך את בני וכפר והשביעו דחייב במוכה שחין וכמ"ד פדיון נפשו דמזיק ודפריך הירושלמי דלפי זה קנס הוא ופטור היה אפשר לומר דחשיב כפירת ממון דהא בהודה היה מהני תפיסתו להסובר דבחיוב לצאת ידי שמים מהני תפיסה עיין ברש"י בבבא מציעא דף צ"א ע"א. וכבר כתב הכסף משנה (פכ"א מעדות הל' כ"ד) להרמב"ם דבמעידין דבר שלעדותן מהני תפיסה והוזמו משלמין דחשיב הפסד ממון כיון דבקל יכול לתפוס. וגם לחיוב קרבן שבועה יחשב כה"ג ככפירת ממון דמ"ש [ועיין מה שכתבתי בספרי נפש חיה בבבא מציעא דף ג' ע"ב בד"ה עדים] וע"כ צ"ל לפי זה כדאמר שם בירושלמי לענין קנס דשן ועין דעבד דבלא חיוב ב"ד ליכא כלל חיוב דלצאת ידי שמים [וכדהסביר זה בתרומת הכרי סי' א' (הג"ה א' מחתן נכד המחבר) דאשר ירשיעון אלהים כתיב ולא חל שום חיוב בלי ב"ד] ה"נ בכופר בליכא חיוב ב"ד ליתא כלל חיוב לצאת ידי שמים. ולפי זה אנו צריכין לסברת התוס' דהכא ל"ש קים ליה בדרבה מינה:
ולא ראי האדם שחייב בארבעה דברים. הקשה בשיטה מקובצת בלא"ה י"ל דמה לאדם שכן נזקי גופו דחמיר תאמר בשן דנזקי ממונו דבנזקי גופו חייב מיתה משא"כ בנזקי שורו ותי' לפי שהיה דן נזקי גופו בתוך הקל וחומר ומה אדם שאינו משלם כופר אף שהוא נזקי גופו חייב שור שחייב בכופר אע"ג דנז"מ כ"ש דחייב עכ"ד. וצ"ע דכה"ג י"ל נמי בחומר דארבעה דברים ומה אדם שאינו משלם כופר אף שחייב בארבעה דברים חייב שור שחייב בכופר אף דפטור מארבעה דברים כ"ש דחייב. וע"כ צ"ל דחומרא הכתובה לא ניתנה להשים בק"ו כמ"ש התוס' בדף כ"ה ע"א בד"ה אני. וארבעה דברים חומרא הכתובה היא וא"כ ה"נ חומרא דחייב מיתה בנזקי גופו הוי חומרא הכתובה. גם צ"ע במאי עדיף פירכא דחומר דחיוב מיתה דבנזקי גופו מפירכא דארבעה דברים. ואדרבה חיוב מיתה יש כעין דוגמתו בנזקי שורו דהיינו כופר דהוא במקום מיתה בידי שמים כדכתיב וגם בעליו יומת אם כופר וארבעה דברים ליכא דוגמתו בנזקי שור:
כיון דכייף ופשיט אורחיה הוא. כתבו התוס' מירושלמי דישן לא מחייב אלא כשהשכיב עצמו אצל הכלים ובישן והביאו כלים אצלו ושברן פטור דהם גרמו לו וכן בישן והלך חבירו לישן אצלו והזיקו זא"ז הראשון פטור והאחרון חייב. והנה למ"ש התוס' דף כ"ז ע"ב בד"ה ושמואל דאונס גמור פטור. ל"צ לטעם דגרמו. ויתכן דבריהם להרמב"ן (בבא מציעא פב: ד"ה ואתא ובמלחמות לקמן ריש פרק המניח) שהובא במחנה אפרים (הל' נזקי ממון סי' ה') דגם אונס גמור חייב. דמכל מקום בהם גרמו פטור [ועיין בהגהת הר"צ חיות].
עי"ל דצ"ע בנתעורר משנתו ומצא אדם או כלים מונחים אצלו וחזר לישן והזיק בשינה השניה דבזה אינו אונס גמור דידע מהם כשהקיץ משינה ראשונה. ואפשר לומר דגם כה"ג פטור ומטעם דפשע השני מה שהניח אצל הראשון כשהיה ישן ותו לא מחייב הראשון אהיזק שהזיקו בשוגג. דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור והשני שהניח עצמו לישן אצל הראשון חשיב שינה דהיה יוכל להזיקו ע"י כפיפתו ופשיטותיה ולא גרע קפידא זו מקפידא דרביצת בהמה ברשות הרבים שכתב בשיטה מקובצת דף כ' ע"א בד"ה ואזדא [מרבינו ישעיה] דלא הוה לה לרבוץ דזימנין דאתי שיירות דבהמות דלא מצי לסגויי ע"ש. וגם בהניח כלים דבעצמותן לא יזיקוהו נמי חשיב שינה וכהא דדף כ"ד ע"ב דמשסה כלב חבירו בחבירו דפטור משסה וחייב בעל הכלב ומשום דבידע בכלבו דמשסי ליה ומשתסי לא איבעי ליה לאשהוייה ומכל מקום שיסהו ניזק בעצמו פטור מטעם כל המשנה. הרי דמחמת דגרם שיתחייב חבירו עליו אין חבירו חייב אף שהיה חייב אם לא היה הוא הגורם. וה"נ חשב שינה ע"י הנחתו הכלים וגרם בזה חיוב כשיתעורר ויחזור ויישן ויזיק שלא בכוונה [וגם באדם המזיק שלא בכוונה שייך כל המשנה כמו שכתב הים של שלמה פרק המניח סי' ח'] וכל דיש איזו גרם מהניזק פטור המזיק שלא בכוונה אף אם היה אחר עושה זה היה חייב המזיק. וי"ל דמ"ש התוס' דהם גרמו לו אכהאי גוונא קאי:
- ↑ שכתב דלגבי ניזק לא ממעטינן מלמען ינוח, וילפינן כל מילי משור דמאי שנא, ע"ש.