יש סדר למשנה/ביצה/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יש סדר למשנה ‏ ביצה ב

ב

תוי"ט ד"ה ואדם בשבת וכו' ובימות הגשמים וכו' בגמ' ע"ש. הנה בגמ' שם י"ח ע"ב מקשה עוד תינח בשבת ביום הכיפורים (שאסור ברחיצה משום עינוי ומותר בטבילת מצוה כדלקמן. רש"י] מאי איכא למימר (הא ודאי מוכחא מילתא דלטבילה מתכוין ולא כמיקר. רש"י) אמר רבא מי איכא מידי וכו' וראיתי בספר פני יהושע כתב אהא דאמר הא תינח בשבת ביוה"כ מאי איכא למימר ותמיה לי טובא הא איתא להדיא בברייתא"כ דף ע"ז ע"ב דאם הי' מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ביוה"כ ואינו חושש ויש ליישב בדוחק וכו' ואבקש מטו מאת פני הגאון המפורסם זצ"ל כי לא ידענא למה זה תמיה ליה טובא וגברא חזינא ותיובתא לא קא חזינא. בסוגיא דיומא ע"ז ע"ב הכי איתא ת"ר אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו ואם היו [ידיו כך הגירסא בהרא"ש וכן הוא מבואר בשו"ע סי' תרי"ג וכן משמע בכל הפוסקים] מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ע"כ. ומדבריו של בריבי הגאון הנ"ל ניכר שהיה סבר דפי' בברייתא כדרכו היינו כל הגוף ולפיכך תמה תמה קרא. אמנם קושטא קאי דרוחץ כדרכו דאיתמר היינו רק אותו האבר שמלוכלך שרי אבל לא שרי בשביל אבר אחד לרחוץ כל הגוף וכ"כ הרמב"ם פ"ג מהלכות שביתת עשור דין ב' בזה"ל מי שהיה מלוכלך בצואה או טיט רוחץ מקום הטינופת כדרכו ואינו חושש ע"כ וכן משמע להדיא מלשון הטור ריש סי' תרי"ג שכתב בזה"ל אסור לרחוץ ביום הכיפורים וכו' ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט וצואה מותר לרוחצן ע"כ. דקדק לרוחצן משמעותו דקאי על ידיו לבד וכ"כ המג"א סק"א ויזהר שלא יטול אלא מקום המטונף בלבד כ"מ ברמב"ם ע"כ. הרי מבואר היטב דקאמר התינח שבת כלומר בשבת שפיר אמרינן פעמים שאדם בא מן השדה מלוכלך וכו' אף שבמקומות המגולין כגון פניו ידיו ושאר איבריו הנראים אין רואין בו משום ליכלוך אמרינן דבאבר הסמוכה יש בו לכלוך טיט או צואה ולפיכך כונס כל גופו במים אבל ביוה"כ [דליכא למימר הכי דהא טובל כל גופו ואינו שרי לרחוץ רק אבר המלוכלך] מאי איכא למימר. וכל המעיין בצדק ודובר אמת בלבבו יסכים ויאמר:
עוד יש לומר עפ"מ שנשאלתי מכבר הא דלא קאמר הש"ס על הקושיא אדם נמי ה"ל לשנויי פעמים שאדם בא מן השדה מלוכלך וכו' והשבתי דלא תלינן אלא במידי דשכיח ומבואר בב"ק ו' ע"א ששופכין ביבותיהן לר"ה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה ופירש"י בימות החמה אין להם רשות מפני שהרחוב נאה אבל בימות הגשמים שהרחובות מלוכלכות וכו' ע"ש נמצא בימות הגשמים אפשר לומר ולמתלי שאדם בא מלוכלך אבל בימות החמה דמלתא דלא שכיח הוא אין תולין בכך לפיכך הוצרך לומר דוקא שנראה כמיקר וזה ברור. והנה בנדרים ס"ב ע"ב ובתענית ו' ע"ב לכ"ע בנודר עד הגשמים או עד שיהיה הגשמים אינו אסור אלא עד ג' במרחשון והשתא ביוה"כ עדיין רחובות נאות ליכא למיתלי אלא רק מפני שנראה כמיקר וזה מדוקדק בלשון רש"י ביוה"כ וכו' מאי איכא למימר וכו' ולא כמיקר ע"כ נקט בלשון דוקא כמיקר אע"ג דבש"ס איתא זה על פעמים שאדם בא וכו':

שם בא"ד ובדברי הרמב"ם יש לי מבוכה גדולה שבפרושו דהכא מפרש וכו' ע"ש. גם המהרש"א בסוגיא י"ח ע"א ד"ה רב ביבי אומר גזירה שמא ישהה וכו' כתב מסתירת הרמב"ם ומיישבו בצירוף גם דעת הרי"ף שכתב טעם דרב ביבי משום דתניא כוותיה והביא נמי טעמי' דרב יוסף ע"ש ובעיקרא דנפקותא הוי מצי התוי"ט לאשכוחי נמי כגון שנטמא הכלי ביו"ט דמשום תיקון איכא ומשום שמא ישהה ליכא. ויש אתי אריכות דברים בזה בחדושי:

שם בא"ד וראיתי בים של שלמה שמסיק דאף לרב ביבי אסור להטביל כלים חדשים משום שמא ישהה כו' כצ"ל ומלת ואע"ג דליכא בהו הנדפס טעות הוא [א"ה בתוי"ט בדפוסים הראשונים ליתא כל זה. והב"ד הגי' כן ועי' מ"ש בת"ח] וכן דקדקתי בים של שלמה עצמו דליתא לכל זה וע"ש כי שקיל וטרי בענין זה טובא:

ג

ושוין (כלומר ב"ש וב"ה) שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן פי' הר"ב מי שיש לו מים יפים לשתות ונטמאו ממלא בהן כלי אבן שאינו מקבל טומאה ונותנן במקום מים מלוחים או עכורים עד שנושקים מים למים וכו' וטהרו. נשאלתי הלא במקואות"ד מ"ו תנן ב"ש אומרים אין מטבילין חמין בצונן וכו' ולא יפים ברעים וכו' הרי דלב"ש אין משיקים מים יפים ברעים והיאך תנן הכא ושווין שמשיקין וכו'. והשבתי לפום רהיטא יש לומר דאע"ג דבעלמא ס"ל לב"ש דאין מטבילין יפים ברעים מטעם שכתב הר"ש או מטעם שפי' הרמב"ם [כמו שאביאם לקמן בסמוך] מ"מ הכא משום עונג י"ט [למאן דמוקי למתני' בי"ט] או משום עונג שבת [למאן דמוקי למתניתין בשבת] שאין לו מה לשתות התירו בית שמאי אע"ג דבעלמא אסור לכתחלה לדעת ב"ש מ"מ כדי שלא יהיה צמא לשתות בשבת או ביו"ט התירו אפי' לכתחלה ולא חיישי לדילמא חייס עלייהו [והא דפריך הש"ס בריש הסוגיא ומי גזרינן והא תנן ושוין שמשיקין וכו' ואם איתא נגזר השקה אטו הטבלה. דע דאין לדמות גזירות חכמים אהדדי כמ"ש תוס' בכמה דוכתי וקצת ראיה מאוקימתא דרבא דטעמא דכלים בשבת וי"ט דלא דנראה כמתקן א"כ למה התירו השקת מים בשבת וי"ט הלא מים הטמאים שנטהרו ע"י השקה נראין כמתקן. ואם בזה יש לדחוק ולדחות. עכ"פ יש ראיה יותר מהאוקימתא דרב ביבי דמפרש גזירה שמא ישהה ולא חיישי' להכי גבי השקת מים והדברים ערוכים כי באו באורך בחידושי בס"ד וכעת לגודל הנחיצה אין כאן מקום לקבל אריך]:
שוב נמצא כי מארי דודי זקני מהר"ם שי"ף טמן קושיא זו ותירוצה ברמז בקיצור נמרץ בזה"ל ושוין שמשיקין כו' במים מלוחים ס"ל דלא מיקרי זה יפה ברעות כדאיתא סוף מקואות עכ"ל אמנם לא יספיקו דבריו לפמ"ש הרב מים מלוחים או עכורים וכו'. והנה ודאי עכורים הוי יפים ברעים [וכן הרמב"ם בפירושו כתב דמה שהצריכו לטהר המים לפי שהמים הטמאים הן מתוקין ומי המקוה אינן ראוין לשתות] וא"כ נשארה הקושיא אדוכתא. ותו שהרי סדר המשנה במקואות כך היא ב"ש אומרים אין מטבילין חמין בצונן ולא צונן בחמין ולא יפים ברעים ולא רעים ביפים [בה"א מטבילין] ופי' הר"ש בזה"ל חמין בצונן בית שמאי גזרי דילמא חייס עלייהו ולא נגעו בהדדי וב"ה לא גזרו עכ"ל הנה חזינן דאפילו חמין בצונן שאפשר לתקנו בקל אם יצטננו החמין או יחמו הצונן יש לתקנם בקל ואפ"ה גזרו ב"ש דחייס עלייהו ולא ינגעו בהדדי על אחת כו"כ לטבול במים מלוחין שיש לחוש דחייס עלייהו על המים מתוקים הנטבלים שלא ינגעו בהדי מלוחים שאינם ראוי' לשתיה. ועוד יותר קשיא עדיין לפי' הרמב"ם שכתב בזה"ל דדעת ב"ש שבעת טהרת המים הטמאים לא יטהרו אלא במקוה ממינו שאם היה מים חמים הנה טהרתם במקוה שיהיו מימי' חמים ואם היה מים מרים הנה טהרתם במקוה שיהיו מימי' מרים כי הכוונה בטהרת המים שהוא ישיב עם מי המקוה כדבר אחד וכו' עכ"ל הנה נתבאר מתוך פירושו דגם מים מתוקים במים מלוחים אינם עולים מידי טומאתם שאינם כדבר אחד שהרי מרים אינם טהרתם אלא דוקא במים מרים ולא במתוקים ק"ו בן בנו של ק"ו דמתוקים אינם בטלים במרים או במלוחים שאינו ממינו. וא"כ לפי' הרמב"ם נשאר סתירת דעת ב"ש ממשנה דמקואות אמתני' דביצה אדוכתא. גם הרא"ש בפירושו למקואות מקשה על פי' הר"ש ומסיים בזה"ל ונראה לי לפרש טעמא של ב"ש משום דאוכלין ומשקין אין להם טהרה במקוה אלא טהרת המים בהשקה הוא משום דבטילו אגב מי המקוה וסבירי ב"ש דלא בטילי אלא במים כיוצא בהם עכ"ל. הרי דהסכים הרא"ש לפי' הרמב"ם ודוחה לפי' הר"ש וא"כ גם לפי' הרא"ש נשאר סתירת בית שמאי אהדדי. גם הר"ב מברטנורה במקואות ד"ה בית שמאי אומרין אין מטבילין חמין בצונן וכו' כתב בזה"ל ואין השקה מועלת אלא במין עם מינו חמין בחמין ויפים ביפים ומרים במרים אבל מין בשאינו מינו אין השקה מועלת ולא נטהרו המים. הרי דגם דעת הר"ב כפי' הרמב"ם וא"כ גם לשטתיה יהיו ב"ש סותרים [ודע דמ"ש מארי דודי זקני התוי"ט במקואות בזה"ל ומה שכתב הר"ב אין השקה מועלת אלא במין עם מינו דב"ש גזרי דילמא חייס עלייהו ולא נגעו בהדדי וב"ה לא גזרו. הר"ש עכ"ל. לכאורה דבריו נפלאים למאד דהאיך הרכיב פי' הר"ש אל הדברים שכתב הר"ב והלא הר"ב מפרש כפי' הרמב"ם נגד פי' הר"ש אם לא דחסרון ע"י קלקול הדפוס איתרמי בדבריו]:
שוב מצאתי שכתב הפני יהושע אהא דקאמר הש"ס בסוגיין דביצה י"ח ע"א ותסברא אי אית ליה מים יפין הני ל"ל למיעבד השקה אלא דלית ליה כו' אע"ג דבתרא דמקואות תנן דב"ש סברי אין משיקין יפין ברעים נראה דהתם ברעים לגמרי שאינם ראוים כלל לשתי' דעכירי וסריחי וכן נראה מהטעם שכתב שם הר"ש בפי' המשניות דטעמא דב"ש דילמא חייס עלייהו ולא עבד השקה מעליא כדי שלא יתערבו הרעים לתוך היפים אבל הכא מיירי שהרעים ראוים קצת לשתות וכו' עכ"ל. הנה יהיו לרצון אמרי פ"י דהכא איירי שהרעים ראוים קצת לשתיה. מעתה י"ל קצת בדחיקת גדול דחמין בצונן או צונן בחמין מיגרע טפי. אבל מה יענה במ"ש הר"ב שהעתקתי לעיל ונותנים במקוה מים מלוחין או עכורים וכן רש"י בפירושו במשנה ביצה דהכא ד"ה ושוין שמשיקין וכו' כתב בזה"ל מי שיש לו מים יפין לשתות וכו' ונותנם במקוה מים מלוחין וכו' וכן הרמב"ם בפירושו דהכא שהעתקתי לעיל שכתב ומי המקוה שאינם ראוים לשתיה משמע דלא חזי כלל:

תוי"ט ד"ה ומטבילין מגב לגב וכו' ובדו ע"ג גיתו וכו' ודלא כרש"י שגורס כדו בכ"ף כו' ע"ש. לא אוכל להלום דמי אילימא כדו בכ"ף דאי' ברש"י מכדו דאיתא לפנינו בברייתא ואפ"ה לפי גרסת הרמב"ם והר"ב [וגם בערוך ערך גב ב'] צריך להיות בדו בבי"ת וע"כ טעות נפל בדפוס ומלתא דשכיחי טובא בי"ת בכ"ף מחלפי וא"כ גם בדפוסי רש"י אתרמי טעות זה והראיה גדולה דהא הך ברייתא היא תוספתא ביצה פרק שני ושם איתא ג"כ גתו ע"ג בדו ובדו ע"ג גתו ואם כוונת התוי"ט להוכיח זה דרש"י גורס כדו בכ"ף ממ"ש התוי"ט לקמן בדסמוך ד"ה מחבורה לחבורה וכו' כך פירש"י וכו' והך טבילה וכו' וכ"כ רש"י ומיהו איהו לטעמיה וכו' אבל הר"ב דתפס גרסת הרמב"ם אכתי אינו מוכרח לומר דטבילה שצריכה היא דהא שפיר נוכל לומר מגתו לבדו ושניהם של מעשר או שניהם של תרומה הן וטבילה שאינה צריכה היא [ועדיפא ה"ל להתוי"ט לומר דהרי הר"ב כתב להדיא צריך להטבילן פעם שניה לשם תרומה וכן אם הטביל וכו' צריכין טבילה שנים לשם קודש] וצ"ע מהתוי"ט דתלי תניא בדלא תניא עכ"פ היוצא מזה דגם אם גירסת רש"י כמו בתוספתא וערוך והרמב"ם והר"ב גתו ע"ג בדו עדיין שפיר י"ל דטבילה שא"צ היא דגת ובד שניהם מעשר או תרומה הן. ובמופלא שבערכין ערך גב כתבתי דצ"ע על כל גדולי המפרשים שהעלימו עיניהם מלשון התוספתא בפ"ב דביצה כיצד מגב לגב הרוצה לעשות גתו ע"ג בדו ובדו ע"ג עיסתו הרי זה טובל בו ביום כיצד מחבורה לחבורה הרוצה שלא לעשות בדו ע"ג עיסתו של חבירו ה"ז מטביל את כליו ולמה לא פירשוהו על דרך התוספתא ועי' בערוך מ"ש בשם הירושלמי:

ד

הר"ב ד"ה אבל לא עולות וכו' ואפי' עולות ראיה קרבות בשאר ימות הרגל ולא ביו"ט דרחמנא אמר (במדבר כ"ט) עצרת תהיה לכם לכם ולא לגבוה. וגם במ"ג פ"ב דחגיגה כתב הר"ב אבל לא עולות יחיד ואפי' עולות ראיה שהרי יכול להקריבה בשאר ימות הרגל דאמר קרא עצרת תהיה לכם ולא לגבוה אמנם פשטא דתלמודא משמע לכם דכתיב בשמות י"ב פט"ז הוא לבדו יעשה לכם וכ"כ רש"י בפרושו על המשנה י"ט ע"א אבל לא עולת וכו' לפי שאין בה אכילת הדיוט וכתיב שמות י"ב יעשה לכם ולא לגבוה וכ"כ רש"י במשנה דחגיגה י"ז ע"א אבל לא מביא עולות דכתיב הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לגבוה וכן משמע בסוגיא דביצה לקמן כ"ח ע"ב וסוגיא מגילה ז' ע"ב דלכם דדרשינן היינו קרא דשמות י"ב הוא לבדו יעשה לכם וכן במ"ש הר"ב דהכא ובחגיגה ד"ה וב"ה אומרים וכו' דכתיב עצרת יהיה לה' כל דלד' דע דרש"י בסוגיא דביצה כ' ע"ב ד"ה והלא כבר נאמר לה' דכתיב וחגותם אותו חג לה' וידעתי שדברי הר"ב לקוחים מפי' הרמב"ם במשנה דביצה. אבל גם על הרמב"ם בעי טעמא דלא פי' מקרא המוקדם וכדמוכח בסוגיא שזכרתי. [ומה גם לפי' הרמב"ם והר"ב איכא למידק שארי רגלים דלא כתיב בהו עצרת מנ"ל ויש ליישב]:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.