תפארת ישראל - בועז/ביצה/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ ביצה ב

(א) [ומ"כ בשם תשו' מהר"מ ר"ב סי' תרנ"ד דבשכח לערב מעיו"ט אפילו ביו"ט ב' קודם אכילה מותר לערב, מדקיי"ל כרבא כדי שיזכור לברור מנה יפה לשבת, ועליו מקשה הש"ס א"כ ביו"ט נמי, ומשני שמא יפשע, א"כ בשכח לא פשע, עכת"ד. ולכאורה משמע קצת מלשון הש"ס כדבריו מדמקשי אי הכי אפילו ביו"ט נמי, ומשני אין הכי נמי, אלא גזירה שמא יפשע. דלכאורה האי אין ה"נ לישנא יתרתא הוא, דלא הול"ל אלא גזירה שמא יפשע. אע"כ דה"ק אין ה"נ דמהני בדיעבד אפילו ביו"ט, ואפ"ה לא תקנו לכתחילה עירוב ביו"ט, משום גזירה שמא יפשע. מיהו אין כל כך הכרע בזה, דדלמא ה"ק, אין ה"נ דכך היה ראוי שיועיל, רק אפ"ה תקנו דגם בדיעבד לא להני ביו"ט דלמא פשע. מיהו ויהיה גם הפירוש כדבריו ז"ל במלתא דרבא לא ידענא מנ"ל דקיי"ל כרבא, ואדרבה נ"ל ראיה ברורה דקיי"ל כרב אשי, דהרי סתמא דש"ס [פסחים דמ"ו ב'] קאמר להדיא דעירוב תבשילין הוא כדי שיהיה מותר לאפות מיו"ט לשבת, והרי הוה סגי ליה למימר דאפילו מדרבנן מותר לאפות מיו"ט לשבת, ועירוב תבשילין הוא כדי שיברור. אלא ש"מ דנקט הכי מדקיי"ל הכי. והן אמת שהר"ן [פסחים קמ"ו ב'] כ' בשם הרמב"ן מדקיי"ל כרב בפרק קמא דביצה, דשבת ויו"ט נולדה בזה אסורה בזה אם כן לא קיי"ל כרב חסדא דמדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט. ואילה"ק לר"ן דלמא הך נולדה בזה אסורה בזה היינו מדרבנן. לפע"ד ליתא דהרי כל עיקר אסורה דרבנן מיו"ט לשבת, אינו רק כדי שיאמרו, מיו"ט לשבת אסור כ"ש מיו"ט לחול, וא"כ אמאי בנולדה יאסרוה מיו"ט לשבת, הרי בנולד ביו"ט מותר בחול, אע"כ נולדה ביו"ט אסורה בשבת אסור דאורייתא, וא"כ לא קיי"ל כרב חסדא רק כרבה דס"ל הואיל, כר"ן הנ"ל, והרי לרבה דמקשי לר"ח שם בפסחים, לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל האיך אופין, ע"כ צ"ל דס"ל דצרכי שבת נעשין ביו"ט רק משום הואיל, וא"כ העירוב תבשילין הוא משום כדי שיברור וזה כרבא. ויהיה בזה סייעתא למהר"מ ר"ב הנ"ל. אולם הרמב"ם [בפ"ו מיו"ט] כ' בפירוש דקיי"ל כרב אשי דהוא בתרא ואע"ג דרט"ז כ'[תקכ"ז סקי"ג] דבשעת הדחק קיי"ל כרבא, עכ"פ אפילו נימא דקיי"ל כרבא, הרי הרא"ש כ' דהנ"מ בין רבא לרב אשי בשהניח העירוב תבשילין איזה ימים קודם יו"ט דלרב אשי מהני ולא לרבא. ולמה לא נקט הא, דכשלא עירב מעיו"ט, לרבא מותר לערב ביו"ט עצמו ולא לרב אשי. אע"כ דכה"ג גם לרבא לא מהני. תדע דהרי רבא בעצמו אמר [די"ז] מניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתני משמע ברור דהא ביו"ט ב' עצמו לא, וטעמא דאע"ג דשכח ולא פשע, עכ"פ כיון דכך תקנו חכמים שיערב מעיו"ט, כל שלא עשה כתיקון חכמים אף דלא פשע לא מהני. ואפילו אי גרסינן רבה התם, ק' דהרי רבה כרבא ס"ל. תדע דהרי לרבא עיקר טעם הנחת ע"ת הוא כדי שיברור מנה וכו'. והרי ברור דאפילו באמת בירר מנה יפה לשבת ולא הניח ע"ת, ודאי צריך להקנות קמחו לאחרים, על כרחך טעמיה משום שלא עשה כתקנת חכמים. א"כ ה"נ כיון דעיקר תקנת ע"ת מעיו"ט דלמא פשע, לפיכך אפילו באמת לא פשע צריך להקנות קמחו לאחרים. ותו נ"ל דמאן יימר דמה ששכח לערב ע"ת מעיו"ט דלא לחשב כפשיעה. דאע"ג דבעובדא דסמיא [דט"ז ב'] מוכח לכאורה דשכחה לא מחשב פשיעה, ע"ש. התם שאני דלא היה התקנה שיניח בעצמו ע"ת משום שכחה, רק כדי כשיברור וכו' או כדי שיאמרו אין אופין וכו', א"כ להכי לא מחשב שכחתו ששכח באמת כפשיעה רק בשכח מחמת עצלות [ועי' רמג"א תקכ"ז סק"ו]. אבל הא שיניח הע"ת מעיו"ט, כל עיקר התקנה היה דלמא פשע, והיינו שישכח, כמ"ש רש"י, אלמא דלגביה חשבו שכחה כפשיעה, אף שמחמת אונס טרדתו ביו"ט היא, להכי אין ה"נ דגם שכחתו שמעיו"ט מחשב כפשיעה. והרי אשכחנא כמה שכחה דמחשב כפשיעה, כשכח היכן הניח הפקדון, מחשב שכחתו כפשיעה [כב"מ דל"ה א']. דאי"ל דוקא שכחה שלא נזכר אח"כ כי התם מחשב כפשיעה, משא"כ הכא שנזכר, או דאסורא מממונא לא ילפינן [ברכות י"ט ב' ותוס' שבועות ד"ל ע"ב]. ליתא, דהרי גם גבי אסורא כ' הר"ן [פסחים קנ"ה א'] בשכח להבדיל אף שנזכר אח"כ מחשב כפשיעה ומזיד ואינו מבדיל אחר יום א'. ואף דלא קיי"ל כן [כא"ח רצ"ט] לאו מטעם דלא מחשב כפשיעה, רק משום דס"ל אפילו בפשע מבדיל אח"כ. ואילה"ק מא"ח [ק"ח ס"ח] בשכח להתפלל דמשלים בתפלה הסמוכה. ליתא דמהתם לא מוכח רק דשכחה לא מקרי מזיד, אבל עכ"פ י"ל דהו"ל פשיעה ודו"ק כך נ"ל. ועי' רמג"א [שם סקי"א] דיש פלוגתא בזה אי שכחה כפשיעה או כאונס. אחר כתבי כל זה. ראיתי דהך לעשות ע"ת ביו"ט ב', לאו דיליה דמהר"ם ר"ב הנ"ל היא, דכבר הביא כן רב"י בטור בסוף הסי' בשם מהר"ש ברונבורג ז"ל ודחה דבריו מהלכה, לכן חלילה לסמוך עליו בזה, שגם רב"י לא הביאו בשולחן הטהור שלו]:

(ב) ומי שהוא בביהכ"נ ונזכר שלא הניח ע"ת, ואין לו פנאי לחזור לביתו עי' מג"א [תקכ"ז סק"א] דיקנה קמחו לאחרים. ולפע"ד אם יש לו פת ותבשיל בביתו, יוכל גם בביהכ"נ לומר פת ותבשיל שאקחנו כשאבוא לביתי, יהיה מעכשיו לעירוב תבשילין, בא"י אמ"ה וכו'. דאף שיש לו הרבה פתים בביתו, הרי בדרבנן יש ברירה [כא"ח ת"ט ס"ט ותי"ג]. ואף שאין העירוב בידו בשעת ברכה, לית לן בה. דהרי ברכת עירוב חצירות הוא בשעה שמקבצו כססי' שס"ו, ואפילו הכי מותר לקבצו ע"י קטן, אף דלא ס"ד שיברך הקטן להוציא הגדול. ועי' תמורה [פ"ה מ"ו] דבהיה לו קרבן בביתו ואמר שתהיה בהמה תמורה על קרבן שבביתי הו"ל כאומר על קרבן זה שלפניו וכ"כ אמרינן הכי [מעילה פ"ו מ"ב] ע"ש. וגם אשכחנא בפודה מע"ש, שמותר לפדותו אע"ג שהמעות בביתו [מע"ש פ"ג מ"ד ופ"ד מ"ה] וכ"כ במעשה דר"ג שאמר שהפירות יהיה מעשר אעפ"י שלא היה אצלם [כמע"ש פ"ח מ"ט]:

(ג) עוד נ"ל דבמאכל ומשקה רק תקון מעליא אסור כפ"כ דשבת. ואילה"ק היכי קאמר הכא ושוין שמשיקין, דמיירי שמי המקוה אינן יפין, וכדקאמר להדיא בש"ס, וכלעיל, והרי במקואות [פ"י מ"ו] קאמרי ב"ש אין מטבילין מים יפים ברעים, והאי הטבלה דהתם השקה היא, כמ"ש הר"מ והר"ב שם, ואסרי משום שמא לא ישיק יפה, וה"נ נימא הכא. ודוחק לומר דהא דקאמר הש"ס הכא דמיירי שאין לו מים יפין. לעולם איירי שמי המקוה יפין רק שאינן שלו, ואין בעל המקוה רוצה ליתן לו מהן. ונ"ל דבל"ז ק' לב"ש התם השקה היכא משכח"ל. אי במי המקוה רעים, לא מהני השקה, ואי ביפים למה צריך להשיק לאלו, וכדקאמר הש"ס הכא אע"כ הא דאסרי ב"ש התם להשיק יפים ברעים היינו במים סרוחים, כדאמרי' כה"ג [ברכות כ"ה א'], ולא יתכס במים רעים דהיינו סרוחים. ובכה"ג ודאי חיישינן שלא ישיק יפה, או כרמב"ם דמחשב כמין באינו מינו. אבל הכא מיירי רק שאינן יפין אבל לא שהן רעים וסרוחים]:

(ד) כ"כ התוי"ט. וכ' עוד דאל"כ הא לית להו לב"ש מתוך. וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א. וק' מה ענין ראוין לשתיה למתוך, מצד מתוך מהני אפי' א"ר לשתייה, אלא דראויין עדיף מדין הואיל וי"ל. וראיתי לרשב"א בחי' שבת, שכ' דהא דב"ש לית להו מתוך, כ"ש דלית להו הואיל ע"ש. ואף דרבה אמר [די"ב א'] ממאי דבמתוך פליגי, משמע דרבה לית ליה מתוך ואפ"ה ס"ל הואיל. י"ל דרבה אמרה דרך קושיא' אבל לדינא ס"ל דבמתוך פליגי. וכעין זה כ' תוס' [כתובות ד"ז א ]. אולם ק"ל מפסחים [מ"ו ב'], דפרכי' לרבה מהמבשל ביום טוב, דאהבערה לא לחייב, דנימא הואיל. והרי ברייתא זו כב"ש דלית ליה מתוך [כביצה י"ב א'], ואפי' הכי פרכי' דנימא הואיל, הרי מוכח דאף בית שמאי סבירא ליה הואיל, וצ"ע עכלה"ט. ויאמר העני המהפך בחררה, הן הן ממש דברי תוס' שם בפסחים. יעו"ש. אמנם נ"ל להצדיק רבינו הרשב"א, דהרי זה ודאי דבהואיל ובמתוך יש בכל א' טיבותא וריעותא דלפי מ"ש תוספות [פסחים מ"ה ב'] דבאין שהות לזמן אורחי' ל"ש הואיל, וכמו כן בהקרבת נדרים ונדבות ל"ש הואיל. והרי מתוך שייך אפי' בהנך גוונא. הרי דמתוך עדיף מהואיל. אמנם יש גם ריעותא במתוך, דצריך שיהיה בגוף הפעולה צורך היום קצת [כביצה י"ב א']. משא"כ הואיל, אפי' אין צורך היום בגוף הפעולה כלל, אפ"ה אמרי' הואיל. והיינו לפע"ד כוונת הרשב"א, שכ' דב"ש דלית להו מתוך כ"ש דלית ליה הואיל, ור"ל מצד בחינה ראשונה שאמרנו. אמנם עוד יש ריעותא בהואיל דאסור לרז"ה עכ"פ מדרבנן [כפ"י ביצה כ"א א'], אבל מצד מתוך שרי לכתחילה. א"כ גם בזה הוה ריעותא דהואיל כל שכן ממתוך. אמנם נראה לי דבלא זה אין כאן קושיא לרשב"א, דהרי אין כל הואיל שוין, דהרי רש"י ותוספות מחלקין בין הואיל דשכיח, ללא שכיח [עי' פסחים דמ"ו ב'] ולפיכך י"ל הך דנקט רשב"א דלב"ש דלית להו מתוך כל שכן הואיל, היינו הואיל דאורחים. משא"כ הואיל דנקט בפסחים דהואיל דחזי לצרכי' ודאי עדיף ועדיף ממתוך, דאפי' לא חזי לצרכי' שרי, ועדיף אפי' מהואיל דאורחים, דתלי בהזדמנות. משא"כ הבערה חזיא להדיא לבישולי' ובדעתו תליא, בכה"ג אפי' ב"ש מודו, מדשכיח נמי טפי מהואיל דאורחים, ואיכא סברת הואיל ומתוך:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.