ישועות יעקב/אורח חיים/לט

ישועות יעקב ‏ אורח חיים לט

סעיף א

א

(א) קטן. עיין בס' מגן אברהם שכתב שאין להניח לקטן לכתוב עד שיהיה בן י"ח שנים ומספר זה דבן י"ח אינו נזכר בשום מקום ובאמת השיעור הוא שיביא שתי שערות ואי נסמוך בזה על חזקה דרבא דכיון שהגיע לכלל שנים וודאי הביא סימנים הארכתי בזה לעיל סימן ל"ב עש"ה:

ב

(ב) מומר. עיין בס' מגן אברהם מה שכתב בדין מומר לדבר אחד להכעיס. ועיין ביורה דעה סימן ב'. ולהיות כי אני נבוך בדינים אלו והמה מפוזרים במקומות הרבה אמרתי לחבר אותם הנה בטעם פסול מומר לפי שאינו בקשירה והיינו במומר למצוה זו שאינו מניח תפילין וכ"ש במומר לכל התורה. ואמנם הא דלא פסלינן מומר משום שאינו כותב לשמה דמומר שאינו חושש בקיום המצות פשיטא דאדעתיה דנפשיה קעביד וע"כ צריך לומר כמ"ש הפוסקים דהיכא דסתמא כשר אף עכו"ם כשר וה"ה מומר דאף דאדעתיה דנפשיה קעביד לא גרע מסתמא והתפילין ומזוזות סתמא לשמה קאי וכמו שהארכתי בזה לעיל סימן ל"ב ולכך צריך לומר הך טעמא.

ואמנם מה שאני מסתפק בזה היכי דהתפילין נעשו באופן שהמה פסולים מדרבנן בלאו הכי בזה לא אמרינן דסתמא לשמה קאי דהרי המה פסולים ואינן עומדים לקיום מצות תפילין וצריך שיאמר בפירוש שהוא כותב אותן לשם תפילין אבל בסתמא פסולים מן התורה כיון דלאו לשמה קאי מחמת פסול דרבנן ממילא פסולים מן התורה משום פסול דלאו לשמה ומה"ט נראה לי לשיטת הר"ן דאם אינו מניח תפילין ואינו חושש בקיום המצוה כלל אף שיגיע לו קיום המצוה בלי טירחא מ"מ אינו עושה הדבר להכעיס וכמו שיבואר בכה"ג אינו רק פסול דרבנן מ"מ ממילא פסול מן התורה לפי שאינו כותב לשמה ואדעתיה דנפשיה קעביד ואין לומר בזה סתמא לשמה קאי דהרי הוא פסול מדרבנן ולאו לשמה קאי.

ואמנם במומר לדבר אחד אף שאינו חושש כלל בקיום מצוה אחת מן המצות שכתב הר"ן דאינו רק פסול מדרבנן לכתיבת תפילין בזה נ"ל שהדין עמו שבאמת אינו רק פסול דרבנן כמ"ש הר"ן כיון דמומר לדבר אחד אף באינו חושש לדבר מצוה אחת אינו מומר לכל התורה רק מדרבנן גזרו בו א"כ מה"ת אמרינן דאינו כותב לשם מצות תפילין ג"כ כיון דאינו חשוד לכל התורה אלא דמדרבנן חשדו אותו כמו מומר לדבר זה או כמו מומר לכל התורה וא"כ אין כאן רק פסול דרבנן.

והנה ביורה דעה סימן ב' לענין שחיטה מבואר בטור ושו"ע שם דמומר להכעיס לא חשוב בר זביחה וכתב הרב בהגהה דאף אם אינו עושה לתיאבון ולא להכעיס רק שאינו חושש מבלי לאכול נבילות הרי זה כמו להכעיס ודבר זה דקדק הרב"י שם דמי שאינו עושה לתיאבון אף שאינו עושה להכעיס אף ששחט כהוגן לא מהני. ואמנם הרב פרי חדש שם הביא דעת הרבה פוסקים דבזה אם ידוע ששחט כהוגן כשר וכתבנו שם בחידושינו בענין ספק אם הוא לתיאבון או להכעיס כגון שראינו אותו אוכל נבילות דכתב רבינו ירוחם דידעינן ביה שהוא לתיאבון דאי לאו הכי חיישינן שמא אינו חושש. וטעם הדבר כיון דלענין שחיטה אף באינו עושה להכעיס שחיטתו פסולה וצריך שיהיה רק לתיאבון ומספיקא אין לחשבו בר זביחה וגם לענין עונש האוכל אין חילוק בין אם עושה לתיאבון או שאינו חושש בקיום מצוה אחת מחמת שיודע שאין בידו לקיימה וא"כ לא שייך חזקת כשרות. אבל בדבר דבעינן שעושה להכעיס בספק לא חיישינן שמא עושה להכעיס. ובזה מיושב דלא תקשי על רי"ו מש"ס דגיטין דף מ"ו ודילמא לתיאבון דשם בעינן שיעשה להכעיס. ואמנם כל האחרונים כתבו דבספק מקילין. ומעתה כאן גבי תפילין כיון דבעינן שיכתוב לשמה והרי זה עשיית ענין חדש חיישינן שמא לא נכתב לשמה כיון דהספק שמא אינו חושש להנחת תפילין ולא נכתב לשמה וחזקת הגוף מסייע לזה דלא נכתב לשמה דהיינו עשיית ענין חדש. ואם כן התפילין פסולין. אבל לענין שנימא דישרף לזה אמרינן כיון דספיקא הוא לא ישרפו. גם נראה לי דאם אומר בפירוש בשעת כתיבה לשמה אף דחיישינן שמא בלבו מחשב שלא לשמה בספק לא אמרינן כן אם ישראל עומד על גביו והוא גם הוא אומר בפירוש לשמה לא חיישינן שמא מחשב בלבו נגד דבריו כיון דספיקא הוא ובזה מיושב ק' המ"א ועיין בפר"ח סימן ב'. ולדעתי יש חילוק בין שחיטה לתפילין דשם מצות שחיטה אינה חובת הגוף ותפילין חובת הגוף הוא ועיין לעיל סימן י"ד.

והנה הרב במ"א הביא ראיה דמומר להכעיס לעבירה אחת אינו פסול מן התורה מש"ס מסכת חולין דף ה' דקאמר מכם להוציא המומר מן הבהמה לרבות שמקבלין קרבנות מפושעי ישראל קשיין אהדדי ומוקי לה רישא במומר לכל התורה סיפא במומר לדבר אחד. ואמאי לא קאמר רישא במומר להכעיס וסיפא במומר לתיאבון. ונראה לי לדחות ראייתו דלקמן אהא דמעם הארץ פרט למומר ור"ש אומר אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן הקשו התוספות למה צריך קרא למימר תיפוק ליה דהוי זבח רשעים תועבה ותירצו דנ"מ היכי דבעת עשיית החטא בשוגג היה מומר ואח"כ חזר בתשובה ופסול הקרבן משום שבעת עשיית החטא בשוגג היה מומר ואינו שב מידיעתו עכ"ל. והנה זה שייך בהבאת קרבן חטאת אבל ברישא דקאמר מכם להוציא המומר דאיירי בקרבן עולה דהוא דורון א"כ בעשה תשובה פשיטא דמקבלין ממנו עולה ובלא עשה תשובה למה לי קרא הא הוי זבח רשעים תועבה.

אמנם הדבר נכון מאד דבאמת לא מצינו קרא דזבח רשעים רק בעובד עבודה זרה כמבואר בש"ס דסנהדרין גבי קדשי עיר הנדחת דבזה הואיל ועבד ע"ז וכופר בה' הוי זבח רשעים. אבל בשאר עבירות כיון שעושה לתיאבון ויצרו תוקפו לא חשיב זבח רשעים וקושית התוספות היינו רק במביא קרבן על זה החטא שנעשה עליו מומר דהוי זבח רשעים לחטא הזה כמו כשעובד ע"ז נעשה זבחו זבח רשעים לכל העבירות כמו כן לחטא הזה שנעשה עליו מומר הנה זבחו זבח רשעים וע"כ הוצרכו התוספות לאוקמי בעשה תשובה. אבל בהך דמכם להוציא המומר דאיירי בקרבן עולה לא הוי זבח רשעים רק במומר לע"ז ורישא איירי במומר לכל התורה חוץ מע"ז כמבואר בש"ע י"ד סימן ב' דמומר לכל התורה חוץ מע"ז ושבת הוי מומר לכל התורה עש"ה. א"כ אתי שפיר דקרא אתי למומר לכל התורה חוץ מע"ז ואח"ז קאמר הש"ס חוץ מן מומר לחלל שבתות ולנסך היין דהיינו מומר לע"ז דפסול באמת משום זבח רשעים ולק"מ.

והנה מומר להכעיס כתב רבינו באמת דהוי כעכו"ם ופשיטא דהוי זבח רשעים כיון דעושה להכעיס את ה' הוי רשע גמור ובלאו הכי אין מקבלין ממנו קרבן ול"ל קרא להכי. א"ו דאיירי בלתיאבון דלא הוי זבח רשעים כיון דיצרו תוקפו. ובזה נראה לי ליישב סוגיא דש"ס שם בהא דקאמר והא מהכא נפקא מהתם נפקא מעם הארץ פרט למומר ותמהו התוספות אדרבה מהתם מוכח דאף מומר לדבר אחד אין מקבלין ממנו עיין בתוספות שנדחקו בזה. ולפמ"ש קרא דחטאת נוכל לאוקמי במומר להכעיס לדבר אחד דהוי מומר לכל התורה ואי דהוי זבח רשעים הא נוכל לאוקמי בעשה תשובה אלא דפשיטא דלא גרע מומר להכעיס שעשה תשובה מן מומר לכל התורה כולה ושפיר הקשה מהתם נפקא דמומר להכעיס שעשה תשובה ואף לד"א אין מקבלין ממנו קרבן וכ"ש מומר לכל התורה כולה ודו"ק:

סעיף ב

ג

(ג) פסול בכל תיקון עשייתן. הרמב"ם סיים ע"ז שעשייתן ככתיבתן מפני השי"ן ודבר זה נלמד מדברי הש"ס במסכת שבת דף כ"ח אלא לעורן והא שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני. אמנם עדיין אין מזה הכרח כ"כ דשם הפסול בגוף התפילין וכאן הפסול מצד העושה אותן. והנה לרווחא דמילתא הבאתי עוד ראיה דהרי לשיטת התוספות הטעם דא"צ עיבוד לשמה לרבנן משום דהזמנה מילתא הוא ודי בשאר הזמנות וא"כ יוקשה לדידיה לפמ"ש המ"א לקמן סימן מ"ב דאף דהזמנה לגוף הקדושה מהני אבל קטן שאין מחשבתו ממש אין הזמנתו מועילה כלל וא"כ כשכותב קטן יהיה צריך הקלף עיבוד ולמה לא חלקו חכמים אלא דזה אינו דקטן בלאו הכי אינו כותב ואמנם הרי פלוגתא דרשב"ג ורבנן בעור הבתים מיירי אלא ודאי דקטן פסול לכל עשייתן.

וכן יש ראיה מש"ס דמנחות דף ל"ד אהך דאם יש לו שני תש"ר טולה עור ואקשינן עלה דתש"ר אין עושין אותן של יד ומשני הא בעתיקי הא בחדתי ולמ"ד הזמנה מילתא דאיכא בעלה ולמה לא מוקי בשל קטן דאין הזמנה אצלו. א"ו דקטן פסול לכל עשייתן ודו"ק:

סעיף ג

ד

(ד) גר שחזר לסורו. עיין בספר מ"א שהקשה דהרי בש"ס גיטין דף י"א שם קאמר דפליגי רשב"ג ורבנן אי דרשינן הא קרא דוקשרתם וכתבתם לפסול נכרי ורשב"ג לא דרש ומכשיר נכרי לכתיבת ספרים ואקשינן עלה נהי דלא דרש הך קרא דוקשרתם וכתבתם מ"מ פסול נכרי משום שאינו כותב לשמה ומשני דהך דמכשיר רשב"ג היינו בגר שחזר לסורו. מבואר מזה דאף גר שחזר לסורו מ"מ למאן דדריש וקשרתם וכתבתם פסול לכתיבת ס"ת וא"כ דברי השו"ע כאן תמוהין.

והנה בתחילת ההשקפה עלה על לבי לחלק בזה דבאמת מבואר בש"ע יו"ד סימן רפ"א דממזר וגר תושב פסולין לכתיבת ס"ת וכתב המרדכי דהטעם משום דכשיגיע לפסוק לגר אשר בשעריך תתננו כי עם קדוש אתה אינו מכוין כראוי וכמו כן ממזר כשמגיע לקרא דלא יבא ממזר ע"ש בש"ך. והנה גר שחזר לסורו מחמת יראה ביטל מ"ע דקדושת השם ומעתה כשמגיע לקרא ונקדשתי בתוך בני ישראל או כשמגיע לקרא ואהבת את ה' בכל נפשך פשיטא דאינו מכוין בזה ומהראוי להיות ס"ת שלו פסולה. ולמאן דס"ל גבי תפילין דמי שאינו בר קשירה פסול לכל תיקון עשייתם כגון בעשיות הבתים ועשיות הקשר בגר שחזר לסורו אף דפסול לכתיבת התפילין ולכתיבת ס"ת היינו מטעם שכתבתי אבל מ"מ לשאר עשיית התפילין כשר.

והנה הד"מ כתב דלכתיבת תפילין כשר ממזר וגר תושב ואני תמה גר תושב מה עבידתיה הרי אינו בקשירה דהרי גר שקבל עליו על ע"א לחוד או ז' מצות אבל אינו בקשירה (ומדברי הש"ך בי"ד שם נראה דגריס גר סתם וס"ל דפסול לכתיבת ס"ת לפי שאינן בקצת מצות דהיינו גר וממזר דמותרין זה בזה וכן ראיתי בתשובה אחת לענין להיותן ש"ץ. ויבואר לקמן. ואמנם אין זה נכון דהרי לא פסלינן לכתיבת ס"ת רק גר שחזר לסורו וגם בזה יש מתירין וכן מבואר להדיא בש"ס דגיטין בגר שחזר לסורו. מבואר מזה דגר מותר לכתוב ס"ת) ועכ"פ מבואר מדברי הדרכי משה הנ"ל דבגר תושב לא אמרינן נכרי על דעתיה דנפשיה קעביד דאל"כ בלאו הכי פסול משום שאינו כותב לשמה. וקשה לי א"כ אמאי לא מוקי הש"ס הך ברייתא דס"ל לרשב"ג דקורין בו היינו בגר תושב שקבל עליו כל ז' מצות וכיון דהוא ג"כ מחויב בקצת המצות לקיים מצות בוראו ויודע שישראל יש להם מצות יתרות כותב לשמה וצריך לומר דהש"ס בעי לפרש גם הברייתא והיינו בגר גמור שחזר לסורו מחמת יראה דזה מיחשב בר קשירה אבל גר תושב לא מיחשב בר קשירה והיינו כדעת השו"ע כאן. ולשיטת הד"מ דגר תושב כשר לכתיבת תפילין הוה ליה להש"ס לאוקמי בגר תושב וצ"ל דלכתיבת ס"ת פסול מטעם שכתב המרדכי. ועדיין צריך עיון דהרי הש"ס סובר דאין בכתב נכרי מותר לרשב"ג אלא דהש"ס הקשה ורשב"ג כתיבה לא בעי לשמה וא"כ כ"ש גר תושב שמותר לכתוב לרשב"ג. דרך כלל אני נבוך בזה בדין גר תושב לענין לשמה ולענין אי חשוב בר קשירה. ובמ"א יבואר באריכות.

והנה כבר כתבתי דבדברי הש"ך מבואר דגר סתם פסול לכתיבת ס"ת וכתב הטעם משום שאינן בקצת מצות והיינו משום דגר מותר בממזרת ולא מיקרי קהל ה'. ואמנם בש"ס לא נראה כן דהרי מוקי הך דמותר לכתוב ספרים בגר שחזר לסורו משמע דגר מותר ועכ"פ אף לדעת הרב הש"ך היינו ספר תורה אבל תפילין ודאי כשרים לכתוב דמאי ענין שאר מצות למצות תפילין ובתשובה הארכתי בכל זה וכאן אין מקום להאריך:

ה

(ה) שחזר לסורו. כבר כתבתי לעיל מה שיראה לדעתי בגוף הדין ואמנם בביאור הסוגיא דשם אמרתי דבר נחמד עם מה שהקשה הרב בס' מגן אברהם בהא דקאמר הש"ס שם ורשב"ג עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי נוקמיה בישראל עומד על גבו דמהני לשיטת הרא"ש ועיין במ"א ס"ק ב' ובמה שכתבתי לעיל סימן ל"ב. וכעת נ"ל ע"פ מה שהקשתי בחידושי דרשב"ג מכשיר בס"ת שכתבה נכרי דהרי בש"ס דחולין דף י"ג אמר דשחיטת נכרי מותרת בהנאה אקשינן עלה ודילמא מין הוא ומשני אין מינין באומות והא חזינן דיש מינין באומות ומשני אין רוב אומות מינין וכו' עש"ה. ומעתה קשה לרשב"ג דס"ל דחיישינן למיעוטא בהך דחלב פוטר ועיין בתוס' חולין דף י"ב בד"ה לר"מ עש"ה. וא"כ קשה לדידיה אמאי מכשירין בספר תורה שכתבו נכרי ניחוש שמא מין הוא ומה בכך דאין רוב אומות מונין מ"מ ניחוש למיעוטא לדידיה.

אמנם הדבר נכון דאף למאן דחייש למיעוטא היינו בדבר שאין לנו נגד המיעוט דבר הסותר רק הרוב וכשאנו אומרים שדבר זה מן המיעוט הדבר אסור חיישינן אבל בדבר שאנו צריכין לומר שנעשה בזה ענין חדש בזה ל"ח לומר שהוא מן המיעוט ונעשה בזה ענין חדש דהרי אפילו רובא דתליא במעשה לא מהני להחשיבו כוודאי כ"ש דלא ניחוש למיעוטא דתליא בעשיית ענין חדש ומה"ט מכשיר רשב"ג בכתיבת ספרים דכיון דהטעם דס"ת שכתבו מין פסול משום דחישב בה מחשבת חוץ ומהכ"ת נימא כן דנעשה מחשבה זו יותר ראוי לומר שנעשה בסתם וממ"נ בין אי נימא דאף המין כתבו בזה בלי מחשבת חוץ דנימא דמין א"א לו בלי מחשבת חוץ עכ"ז כיון דאנו רוצין לומר שלא נעשה בזה ענין חדש ע"י זה אנו מחליטין שבאמת עכו"ם זה אינו מן המיעוט והבן זה.

ומעתה אמינא דאי נימא דבעינן שיחשב בלבו לשמה ע"כ צריך אתה לומר שנעשה בזה מחשבה מצד הכותב מה שנעלם מאתנו וא"כ חיישינן שמא מין הוא וחשב בלבו מחשבת חוץ. והנה אף לדעת הרא"ש פשיטא דלא מהני מחשבת העומד על גביו ומחשב בלבו לשמה ובעינן מחשבת הכותב בעצמו וביחוד במידי דלא שייך שליחות פשיטא דזה מחשב וזה עושה לא מהני אלא דס"ל להרא"ש כיון דזה מלמדו לעשות לשמה הנכרי מחשב לעשותו לשמה וכיון דע"כ צריך אתה לומר שנעשה בזה ענין חדש חיישינן לרשב"ג שמא מין הוא ומחשב מחשבת חוץ דכמו דמחשבת חוץ הוא ענין חדש כן מחשבת לשמה הוא ענין חדש וזהו קושית הש"ס ורשב"ג עיבוד לשמה בעי כתיבה לא בעי וכיון דבעי כתיבה א"כ לרשב"ג ניחוש שמא מין הוא ומשני בגר שחזר לסורו מחמת יראה והך ברייתא דקתני קורין בו באמת נוכל לאוקמי בעומד על גביו ובאמת אתיא כפי פסק ההלכה דלא חייש למיעוטא ובזה מיושב לשון הש"ס. והא דתניא קורין בו ההיא תנא הוא ולא קאמר בפשיטות רשב"ג הוא דבאמת לאו רשב"ג הוא דרשב"ג חייש למיעוטא וכיון דהך ברייתא לא איירי בגר שחזר לסורו רק באופן דנכתב לשמה והיינו דישראל עומד על גביו וא"כ קשה ניחוש שמא מין הוא כיון דע"כ נעשה בזה ענין חדש ועכצ"ל דהך ברייתא לא אתיא כרשב"ג אלא בהך מילתא אתיא כרשב"ג והמעיין היטב בסוגיית הש"ס שם יראה בעין שדבר נחמד מאד ודו"ק היטב.

סעיף ו

ו

(ו) נמצאו ביד עכו"ם וא"י מי כתבן כשרים. הנה בס"ת כתב בי"ד שני דעות אי קורין בו או יגנזו וכאן סתם דכשרים וכבר הרגישו בזה האחרונים והב"ח תמה על הטור דסותר דברי עצמו דכאן כתב בנמצא ביד גוי כשר ובס"ת כתב יגנז. ולי נראה ליישב הדבר דבש"ס גיטין שם נמצא ביד גוי קורין בו ופירש"י משום ס"ס והתוס' דחו זה וכתבו דרוב עכו"ם אין כותבין בעצמן והיינו מטעם שכתבתי לעיל דכיון דאם יתוודע הדבר שעכו"ם כתבו לא יקנו ממנו ע"ש באריכות.

והנה הא דנמצא ביד מין פסול ולא נימא ג"כ דהמין לא כתבו בעצמו היינו משום דנכרי סתמא דמילתא כתבו לצורך ישראל דמה לו בס"ת וכיון שכן בנמצא בידו אמרינן דלא כתב בעצמו דרוב פעמים אינו כותב לצורך ישראל כיון שאין קורין בו. אבל מין כותב ספרים לעצמו לשם ע"א ע"כ בנמצא בידו הוי ספק השקול ולכך יגנז. ואמנם לפ"ז יש לי מקום עיון כיון דיש מיעוטא עכו"ם שכותבין לצורך ישראל כמבואר מלשון הפוסקים והרי לדעת רש"י הוי ספק השקול ולדעת התוס' עכ"פ מיעוטא איכא שהנכרי כותב לצורך ישראל וסובר שקורין בו באמת. ובש"ס דחולין אקשינן אהא דשחיטתו נבילה ואינו אסור בהנאה וניחוש שמא מין הוא ומשני אין רוב אומות מינין ופרש"י דלא חיישינן למיעוטא:

והנה בש"ס דחולין דף ס"ג לוקחין ביצים מן העכו"ם ואין חוששין משום נבילות וכו' ואקשינן עלה וניחוש שמא עוף טמא נינהו והקשו התוס' דעופות טמאים הוי מיעוטא כמו דקאמר הש"ס ידע הקב"ה דעופות טמאים מיעוטא פרט הכתוב הטמאים וכתבו הר"ן והרשב"א דאי יש חשש טמאים אף שהן מיעוטא מצטרפין מיעוט זה למיעוט נבלות וטרפות ושני מיעוטים כנגד הרוב כפלגא ופלגא כמו דקאמר הש"ס במסכת קדושין דף ע"ג מאי איכא מיעוט ארוסות ומיעוט שהלך בעליהן למדינת הים ה"ל פלגא ופלגא וכו' עש"ה. וא"כ קשה בזה אמאי נימא בנמצא ביד עכו"ם כשר הא יש לנו שני מיעוטים לפסול שמא נכרי כתבו לצורך ישראל שהיה בדעתו שישראל יקנה ממנו ומיעוט השני שמא מין הוא וכותב לעצמו. והנה לעיל בסעיף ה' בכתבו מין י"א דיגנזו ואף דמבואר בש"ס גבי ס"ת שכתבו מין ישרף משום דס"ת בודאי כותב לצורך עצמו אבל תפילין אין דרך המין לכתבו לעצמו כ"כ הב"ח והאחרונים ואף דדעת הרבה פוסקים דאף בתפילין שכתבן מין ישרף היינו משום דאין דרך המין לכתוב לאחרים דאם יתוודע שהוא כתבן לא יקנו ממנו א"כ יש חזקה להיפך. אבל פשיטא דמין אינו כותב תפילין לעצמו ומעתה אתי שפיר דלכך בס"ת אמרינן יגנזו דיש שני מיעוטין להחמיר שמא נכרי כתבו לאחרים ושמא מין הוא וכתבו לעצמו. אבל בתפילין אין לנו רק מיעוט אחד להחמיר דאף מין אינו כותב תפילין לעצמו ודו"ק היטב כי הדבר נכון מאד אחר העיון:

סעיף ז

ז

(ז) אין לוקחין תפילין וכו'. דבר זה מבואר בש"ס דגיטין שם אהך מתניתין דאין לוקחין מן הנכרים ספרים תפילין ומזוזות יתר על כדי דמיהן הא בכדי דמיהן לוקחין ש"מ ספר שנמצא ביד נכרי קורין בו ומשני דילמא לגנוז. ודקדק מהרש"ל ביש"ש דגיטין מדקאמר הש"ס ודילמא לגנוז ש"מ דהלכה כמאן דאמר קורין בו מדלא קאמר בהדיא לגנוז. ועוד פסק מהרש"ל דלדידן דקיי"ל קורין בו א"כ מתניתין איירי לקרות בו ואיכא כשאינו רשאי לקרות בו רק ליגנז כגון שידוע דנכרי כתבו אין קונין אותו אף בכדי דמיו דאין חיוב לקנותו רק כשהוא כשר ואפשר לקרות בו. אבל כשעומד ליגנז אין חיוב עלינו לקנותו ולגונזו עכת"ד ודלא כדעת הרא"ש והטור דפסקו להלכה דאף היכי דיגנז מחויבים לקנותו.

ולכאורה עלה על לבי להוכיח כדבריו דהתוס' כתבו טעם מ"ד דקורין בו כשנמצא ביד נכרי משום דבוודאי ישראל כתבו דאין דרך הנכרי לכתוב ספרים לשם ישראל. ורש"י כתב טעם אחר משום ס"ס. ונ"ל טעם התוס' דלמה יכתוב העכו"ם ספרים הרי כשידוע שהעכו"ם כתבו אין רשאים לקרות בו ולא יקנה הישראל ממנו א"כ בוודאי אין דרך העכו"ם לכתוב בשביל ישראל דשמא יוודע האמת שהוא כתבו ולא יקנה ממנו וע"כ דישראל כתבו ולכך בנמצא ביד עכו"ם קורין בו. ואמנם אי נימא דאף אם ידוע שהעכו"ם כתבו וצריך גניזה מ"מ מחויב הישראל לקנותו למה לא יכתוב העכו"ם דהרי הישראל יקנהו בכדי לגנזו ובזה אתי שפיר דעת הפוסקים דס"ל בנמצא ביד עכו"ם יגנז דחיישינן שמא העכו"ם כתבו כיון דהם ס"ל דאף היכי דמדינא יגנז מ"מ מחויב הישראל לקנותו מיד העכו"ם כדי לגנזו א"כ חיישינן שמא הנכרי כתבו כיון דישראל יקנה ממנו. א"כ אין ראיה מהא דתפס הש"ס בפשיטות ש"מ ס"ת שנמצא ביד נכרי קורין בו דכיון דדעת המקשה היה דדוקא כדי לקרות בו קונה ממנו הישראל ולא על מנת לגנזו א"כ לכך לא חיישינן שמא עכו"ם כתבו. משא"כ לפי המסקנא דמסיק ודילמא ליגנז ומבואר מזה דאף היכי דצריך גניזה ואסור לקרות בו מ"מ בכדי דמיהן לוקחין א"כ חיישינן שמא הנכרי כתבו דידע דאף שיתברר הדבר שהוא בעצמו כתבו יקנה הישראל ממנו.

והנה נראה לי ברור דאף אי נימא כדעת מהרש"ל דאין הישראל מחויב לקנותן לצורך גניזה היינו אם הוא פסול וודאי אבל אם הוא פסול לקרות מטעם ספק מחויבים לקנות מיד הנכרי דשמא ס"ת כשרה ובזה נראה לי דאי נימא ס"ת שכתבה נכרי כשרה דלא דרשינן וקשרתם וכתבתם ופסול משום דבעינן כתיבה לשמה ונכרי על דעתיה דנפשיה קעביד מ"מ אינו רק ספק כמ"ש הב"ש בסימן קכ"ג לענין גט ע"ש א"כ הב"ד מחויבים לקנותו דשמא הס"ת כשרה היא.

ובזה נראה לי ליישב קושיית התוס' דבהך דברייתא דקתני כתבו נכרי יגנז קאמר הש"ס הטעם משום שאינו בקשירה והקשו דהוי [ליה] למימר משום דבעינן כתיבה לשמה. ובזה א"ש דבאמת הוי ליה למינקט אף בנמצא ביד נכרי אסור לקרות בו וצריך לומר דאין דרך הנכרי לכתוב לעצמו והיינו משום שלא ירצה הישראל לקנות ממנו ואי נימא דהא דפסול לקרות בו הוא משום חשש דשלא לשמה וא"כ אינו רק ספיקא ויקנה ממנו אף אם יתוודע לו שהנכרי כתבו כמ"ש א"כ אף בנמצא חיישינן שמא נכרי כתבו וע"כ אף בנמצא ביד עכו"ם אין קורין בו. ואמנם התוס' כיוונו דאי נימא דיפסול משום חשש שלא לשמה ואינו רק ספיקא אם כן בנמצא ביד נכרי בלאו הכי כשרים משום דהוי ספק ספיקא שמא ישראל כתבו ושמא נכרי כתבו לשמה כמו שפירש"י ובזה ל"ש קושית התוס' דלעיל כיון דנימא דלא אתי כמ"ד וקשרתם וכתבתם א"כ הוי ספק ספיקא גמור. ואמנם באמת בלאו הכי אין זה ספק ספיקא גמור דשם אונס חד הוא כיון דלא נימא דפסול רק משום שנכתב שלא לשמה ואנן אמרינן שמא ישראל כתבו לשמה או שמא נכרי כתבו לשמה אין זה חשוב ס"ס. ובתשובה הארכתי בזה ע"ד מ"ש הפרישה בי"ד סימן רפ"א דפסול אשה ועבד אינו רק בתפילין והוא סותר דברי הש"ס וכתבתי דבזה ספק אחד מתיר יותר לענין אם מותר לעשות תפילין ודו"ק היטב:

ח

(ח) אין לוקחין וכו' מן העכו"ם יותר מכדי דמיהן. בש"ס דגיטין שם. והרמב"ם השמיט דבר זה דמעט יותר נותנים להם וכתב מהרש"ל ביש"ש כי שגגה היא. ולי נראה הטעם דבאמת הא דקאמר הש"ס דמותר להוסיף בדמיו עד טרפעק היינו דמצוה להוסיף וכן כתב המגן אברהם דלענין דליכא איסורא פשיטא דפלגא דזוזא לא שייך ביה הני תרי טעמי משום דוחקא דציבורא או דלא לגרבו ולייתו טפי משום הך פורתא אלא דעיקר אתי לאשמעינן דמצוה להוסיף. ובש"ס שם האי טייעתא דאייתי חייתא דתפילי לקמיה דאביי אמר לה יהבת לי ריש ריש בתמרי אימליא זיהרא כו' אמר לא אבעי לי לזלזל באפה כולי האי. וקשה איך עבר אביי על הך דמוסיפין על השווי קצת וגם אחר שחזר אביי מדבריו אמר לא אבעי לזלזל באפה כולי האי משמע דיותר מראוי אין לזלזל אבל א"צ להוסיף ומעשה רב כנ"ל טעמו של רבינו ונסלח השגגה שחשב מהרש"ל על רבינו:

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף