יצחק ירנן/תרומות/יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יצחק ירנן ‏ תרומות יב

ג

חבית של תרומה וכו'. פסק כרבן גמליאל וכמ"ש מרן. ועיין לרבינו בפי' המשנה שפי' בדברי ר' יהושע דסובר דראוי להניחה למקרים ולמאורעות, וכן נראה מפי' רש"י בבכורות דף ל"ג ע"ב וז"ל הלכך יגלנה ותטמא ותהא ראויה לזילוף עכ"ל. אבל רש"י בפסחים דף ט"ו פי' דיניחנה במקום התורפה היינו לומר אם רצה לגרום לה טומאה יעו"ש, משמע דאינו מוכרח להניחה אלא אם ירצה היפך מ"ש בבכורות. ועיין מהר"י קורקוס מ"ש בזה.

יז

אין ישראל וכו'. עיין בספרי אגורה באהלך דף כ"א ע"ב.

כ

ורשאי ישראל לומר וכו'. וכתב מרן פ' עד כמה. ודבריו תמוהים שאותה סוגיא הויא תברתיה דרבינו יעו"ש, וכבר תמה על רבינו הטור ביו"ד סי' של"א ועיין בתועפות ראם אשר לי סדר נשא מ"ש בזה. וכעת זאת מצאתי בגליון גמ' ישנה פי' בסוגיא זו על שם הרבינו גרשום מאור הגולה ועל פי פירושו יתכנו דברי רבינו וז"ל ות"ק דאמר אין נותנין להם תרומות ומעשרות בשכרן ואם עשו כן חיללו מאי טעמא לא אמר במתנות נמי (ולהכי אמר ות"ק משום דהאי דקאמר וביקשו חכמים לקונסן הוא תנא אחריתי) אמר לך כיון דלא מתחלא שלעולם אין פודין לתרומה להוציאה לחולין לא אתי למיטעי דאע"ג דאמר הכא חיללו לא אתי כהן לזלזולי בהו למכלינהו בטומאה אבל הני מתנות כיון דקדושת דמים נינהו דנפדין אי אמינא חיללו אתי למיטעי בהו ואתי למנהג בהן מנהג זילזול דחולין ושמא יאכילן לכלבים והוי בזיון, הרגמ"ה עכ"ל. ונמצא א"כ לפי פי' זה דהך חילוק דחילק בש"ס בין תרומות ומעשרות לשאר מתנות אינו אלא לת"ק דאמר חילל בתו"מ דוקא אבל בסיפא דתני ובכולן יש בהם טובת הנאה לבעלים אף דתני כיצד וכו' תרומה לאו דוקא תרומה אלא כל מתנות כהונה דהא תני ובכולן, ועוד ראיה דאי הוי דוקא למה לא תני מעשר ג"כ דאית ביה תרומת מעשר אלא ודאי חדא נקט וה"ה כולן כמו שנכנס ונמצאו דברי רבינו נכונים.
אך קשה דניצלנו מן הדוב ופגע בנו הארי, דא"כ דפי' רבינו כן בש"ס הדין יוצא דחילול לא נאמר אלא גבי תו"מ ולא בשאר מתנות כהונה ולא נמצא חולק בזה עם האי תנא וא"כ איך פסק רבינו בהל' דידן גם גבי מתנות כהונה דרועה דאם נתן חילל.
והנראה דעת רבינו כמ"ש חכם בני יצחק נר"ו וז"ל. ולענ"ד נראה דרבינו קשיתיה קושיית תוס' חיצוניות בכתב יד בפ' עד כמה וז"ל, וא"ת הא אמרינן בפ' המקדיש שדהו דף כ"ח ע"ב בכור בין תם בין בעל מום מקדשין ומחרימין אותם ואומדין כמה אדם רוצה ליתן לבן בתו כהן וי"ל דמדאורייתא טובת הנאה שריא ולכך שייך ביה הקדש אלא מדרבנן הוא דאסירא טובת הנאה כדמפרש טעמא עכ"ל. והשתא קושיא זאת קשיתיה לרבינו דמוכח מערכין דגם בבכור וכיוצא איכא טובת הנאה לבעלים ולא ניחא ליה כתירוץ התוס' דמדאורייתא שריא דכיון דאסרו רבנן טובת הנאה לבעלים מה החרים והקדיש כיון דאינו יכול ליהנות משו"ה ס"ל לרבינו דתנא דמתני' דערכין פליג אתנא דברייתא וס"ל דלא חששו חכמים להאי חששא דמשום דהוי קדושת דמים דילמא אתי למיטעי אלא ס"ל דלא חיישינן להא.

כא

בד"א וכו'. אבל הבעלים וכו'. וכתב מרן, ירושלמי פ"ו דדמאי. והנה מדברי הירושלמי שלפנינו נראה דמאי דרשאי אינו אלא כשהיה רצונו ליתן לשני כהנים ואחד מהם בן בתו, וז"ל הירושלמי ר' יוחנן אמר אין אדם מביא מעשרותיו בטובת הנאה מתני' פליגא על ר' יוחנן אומר ישראל לישראל הילך סלע זה ותן בכור זה לבן בתי כהן פתר לה ברוצה ליתנה לשני כהנים ובן בתו אחד מהם והוא אומר הילך סלע זה ותן כולם לבן בתי כהן עכ"ל. ופירש המפרש וז"ל הואיל ובלא"ה רוצה ליתן ג"כ לבן בתו אינו נראה כמוכר בטובת הנאה בחצי השני עכ"ל, כנראה דדוקא משום דבלא"ה היה נותן לו החצי הוא דרשאי. ונראה דגירסת רבינו בירושלמי כמ"ש כאן בחיבורו ומה גם דמצד הסברא נראה דיותר טוב הוא כשהיה רוצה ליתנו כולו לזה או לאחר דכבר היה אפשר שיתנו בחנם כולו לבן בתו ומה שנתן סלע כדי שיגמור דעתו שלא לתת כי אם לבן בתו לא חשיב כמוכרו משא"כ כשהיה רוצה ליתנה לשני כהנים דנמצא גמר בדעתו שלא לתת לבן בתו כי אם החצי והחצי האחר הוי כמכירה ונמצא דלפי גירסתו בירושלמי הוי כ"ש למה שפסק רבינו וכדכתיבנא.
ומ"ש רבינו אבל הבעלים שאמרו וכו' הילך חלק זה בטובת הנאה הרי זה אסור. לכאורה אינם מובנים דבריו לי אני עני דזה אינו מקביל למ"ש תחילה ורשאי. ונראה דצריך לדחוק בלשון והכי פירושו דזה דאמרינן דרשאי הישראל לומר לבעלים שיתננו לבן בתו אינו אלא כשהבעלים רצונם היה ליתן בחנם אבל הבעלים וכו' דגילו דעתם שלא לתת כי אם בטובת הנאה ובא ישראל ונתן לבעלים סלע כדי שיתננו לבן בתו כהן אסור דהוי כמכירה ונמצא השתא דהכל קאי לישראל אחר. ועיין להרב פרישה ס"ק ס"ז שנראה מדבריו שהבין דאמירת הבעלים לכהן שהוא בשביל טובת הנאה הוא שאסור וזה לא מצינן בש"ס אלא דוקא לישראל אחר הוא שאסור לומר לבעלים דנראה כמכירה לכן נראה כדכתיבנא ועיין להרדב"ז.

כב

עשרה וכו'. עיין בספרי אגורה באהלך דף כ' ע"ב.

והעבד שמא יראוהו וכו'. עיין להרב תוס' יו"ט פ"ב דכתובות מ"ח שהקשה לדברי רבינו אלו דמזכה שטרא לבי תרי דאיהו פסק בהל' איסורי ביאה כמ"ד אין מעלין מתרומה ליוחסין וביבמות מוכח דמאן דס"ל דאין חולקין תרומה לעבד הוא משום דמעלין מתרומה ליוחסין ואיך פסק כאן דאין חולקין תרומה לעבד יעו"ש באורך. ועיין להפר"ח ז"ל בנימוקיו שהקשה במה דיהיב טעמא רבינו כאן משום דילמא יעידו עליו וכו' דבגמ' אמרו הטעם משום דילמא אתי לאסוקי מתרומה ליוחסין יעו"ש. וליישב הכל נראה לענ"ד דרבינו ז"ל קשיתיה קושיית התוס' בפ' האשה שנתארמלה דף כ"ח ע"א בד"ה ודילמא דכפי' הש"ס דלשם מוכח דאי לאו טעמא דיוצא מבית הספר ואסור לאדם ללמד לעבדו תורה חיישינן דילמא עבד כהן היה ונשתחרר ואילו ביבמות מוכח דמה שאין חולקין תרומה לעבד הוא משום דילמא אתי לאסוקי מתרומה ליוחסין ומה צריך להאי טעמא הו"ל למימר דאין חולקין אפילו אין מעלין שמא ישאל אחר שישתחרר ועיי"ש מה שתירצו. והשתא רבינו פוסק כהך סוגיא דכתובות דאף דקי"ל אין מעלין מתרומה ליוחסין חיישינן דילמא אחר שישתחרר ישאל תרומה ומתוך כך יעידו עליו שהוא כהן כדי ליטול תרומה אבל לעולם דליוחסין לא חיישינן ודוק.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.