יצחק ירנן/ברכות/ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יצחק ירנן ‏ ברכות ג

א

חמשה מיני דגן הם החיטים והשעורים וכו'. עיין מ"ש הלח"מ. ולכאורה קשה דנראה כדברי נביאות ברם דבר ה' בפיהו אמת דהאמת כן הוא ומנא אמינא לה ממ"ש רבינו עצמו פ"ח מהל' בכורים ה"ד מאימתי תתחייב העיסה בחלה משתגלגל בחיטים או שתטמטם בשעורים וכו' והכוסמין וכו', וכתב מרן שם בשם הערוך דדרך החיטים ללוש ולגלגל יפה ע"כ מטמטמו ביד ועוזבו עכ"ל וכתב הוא ע"ז וסובר רבינו דכוסמין אע"ג דמצטרפין אף עם השעורים מ"מ טבע עיסתה לענין גלגול כעיסת חיטין עכ"ל. הרי שיותר הוי מין חיטים ממין שעורים שמתגלגל ונילוש יפה כחיטים והיא ראיה ברורה מ"מ לא ידעתי למאי נפק"מ כאן לענין ברכה אם הם חיטים או שעורים דלעולם הדין שוה בכולם. וראיתי בכת"י להרב בעל יד אהרן נר"ו בחידושיו לרבינו שהרגיש מזה ומה שתירץ לא הבנתי דבריו.

ושיבולת

שועל ושיפון מין שעורים. וכן נראה מדבריו פ"ז מהל' בכורים וכ"כ בריש חלה בפירוש המשנה וז"ל ושיבולת שועל ושיפון מין שעורים וכו', וכ"כ בפירוש המשנה דמנחות פ"י וכ"כ ג"כ פ"ז דנדרים בפירוש המשנה יעו"ש. ותימה דסותר עצמו למ"ש בפירוש המשנה בריש מס' כלאים וז"ל ושיפון מין ממיני החיטין המדבריות וצורת שניהם שוה ר"ל צורת כוסמין וצורת שיפון ומפני זה אינן כלאים זה בזה עכ"ל. ועוד מצד עצמם דבריו שבכלאים תמוהים דאי שיפון הוי מין ממיני החיטים ודומה לכוסמין למה אינו מצטרף עם חיטין לחלה כמו כוסמין ובשלמא לפירוש הרב ברטנורא ז"ל שפי' וז"ל ומשום דכוסמין ושיפון דמו להדדי אינן כלאים זה בזה, ניחא דלעולם שני מינים הם [ודומים] ולכן לא הוי כלאים ולחלה אינו מצטרף כיון שהם שני מינים ברם לרבינו דכתב דמין אחד וצורתן ג"כ שוה למה אינם מצטרפים לחלה עם חיטין. ועוד קשה דלמה הצריך שניהם שיהו מין אחד וצורתן שוה הא כשהם מין אחד אפי' דלא יהא צורתן שוה לא הוי כלאים שכ"כ בריש פ"ג מהל' כלאים יש מינים וכו' ואע"פ שאין דומים זה לזה הואיל והם מין אחד אינם כלאים זה בזה וכשהן שני מינים ודומין זה לזה כיון שהם שני מינים אסורים זה עם זה עכ"ל הרי דהכל תלוי במין ולא בצורה וצ"ע.
והרציתי דברי אלה להחכם השלם הדיין המצויין עצום ורב יצחק די פאס לשאלוניקי יע"א וכן היה תשובתו אלי.
ואשיב דלמה תמה מעכ"ת על זה ולא תמה דאיך כתב דהוי חיטין שוה והלא בתוס' שנו דהוי מין שעורים כדקאמר פרק כל שעה ופ"י דמנחות. ועוד תימה לפי שיטת מעכ"ת כוסמין אמאי הוי כלאים עם חיטין כיון דהוי לכו"ע מין אחד אלא דכבר כתב הרא"ש בהל' חלה ור"ש בפי' המשנה דאינו דומה לחיטין ממש ולא הוי ג"כ מין חיטין דוקא אלא אף מין חיטין יעו"ש דבריהם באורך דהא בכולהו מתני' קרי לכוסמין מין חיטין אלא בדבריהם יתורץ כל החקירות. ועוד למה לא תמה מעכ"ת ג"כ להרמב"ם מפי' המשנה לחיבורו דכתב בפ"ג מהל' כלאים ז"ל יש מינים בזרעים שיהיה מין אחד בצורות הרבה וכו' ואע"פ שאין דומין זה לזה הואיל והן מין אחד אינם כלאים זה בזה וכו' כיצד החזרת וכו' וכן חיטין עם הזונין והשעורים עם שבולת שועל והכוסמין עם השיפון, הרי דכתב דאינן דומין זה לזה דלעיל קאי וכן דומיא דחיטין וזונין ושעורים ושבולת שועל, אלא האמת הוא דחיטין ושיפון אינן מין אחד אלא דשיפון וכוסמין נקראין חטה מדברית שם אחד להם בזה והוא מין אחד בענין דהוי חטה מדברית אלא דכוסמין הוי לחיטין ולשעורים כדכתב ר"ש בפירוש המשנה וכן מרן בהל' בכורים וכן הרא"ש בהל' חלה ואינו דומה לצורת חיטין מדהוו כלאים כדכתב שם הרא"ש אלא דלענין חלה הוו מין שעורים כיון דבחלה לא בעינן אלא שיהא דומה בעיסה והרי הם דומות בעיסות כדכתב הרא"ש בהל' חלה וכן הר"ש בפי' המשנה משם הירושלמי אע"ג דבצורתן קודם העיסה אינן דומין וכן כוסמין בהיותו תבואה אינו דומה לחיטין מדהוו כלאים וגם אינם מין אחד לגמרי אלא דהוו מין שעורים ג"כ כדכתבו הם ז"ל יעו"ש אלא בעיסה דומה לחיטין ג"כ ולכך מצטרף לחלה אבל האמת אינן מין אחד לגמרי אלא דאלו נקראין חיטין סתם ואלו חיטין מדבריות ויש להם הדרגה דהיינו דהכוסמין דומין קצת לחיטין סתם בצורתן ולא לגמרי ולכך הוי כלאים כיון דהוי מין שעורים ג"כ ושיפון ג"כ הוי מין שעורים בעיסה כדאמר בתוספתא דהוי מין שעורים אלא דלענין חיטה מדברית דהיינו כוסמין הוי מין אחד בצורה לאפוקי דאינו דומה לשעורים דאילו השעורים יש להם זנב ועוקץ משא"כ באלו דאינן דומין לשעורים אלא בעיסה. ועתה דקדק רבינו וכתב וכוסמין מין ממיני החיטה והוא חטה מדברית ואילו גבי שיפון כתב מין ממיני החיטין המדבריות ולא קאמר מין ממיני החיטים ג"כ והוא מדברית כמ"ש גבי כוסמין, וכתב צורתן שוה ולא כתב צורתן אחת, והרצון בו דשיפון אין לו יחס עם החיטין לא בצורה ולא בעיסה וכמו שנפרש עוד בעז"ה אלא בעיסה יש לו יחס עם השעורים ובצורתן יש לו יחס עם הכוסמין ולא לגמרי אלא בשוה כלומר כי היכי דכוסמין אין לו עוקץ וזנב שיפון ג"כ הוי הכי ובעיסה יש לו עם הכוסמין יחס דהא כוסמין הוי מין שעורים ג"כ ולענין דהוי חיטין מדבריות הוי מין אחד חשיב כלומר דהוי חיטה מדברית ולכך לא הוי כלאים והכוסמין יש לו יחס עם החיטין סתם בעיסה אבל לא בצורה ולכך כיון דלא הוי מין חיטין לגמרי דהא הוא ג"כ מין שעורין כדפירשו הם ז"ל ובשם חיטה לא הוי דזה סתם חטה וזה מדברית ולא דמי אפי' לזונין דלאו זונין א"כ דהוי משונה קצת מן החיטה לא קרי ליה רבינו אלא חיטה סתם לא חיטה מדברית וזו היא מדברית לכך הוי כלאים והשתא הכי פירוש דבריו דכוסמין הוי ממיני החיטה כלומר שיש לו יחס עמו דהיינו בעיסה כדאמרן דהוי אף מין חיטין אבל לא צורת חיטין לגמרי דהוי זה מדברית והוי ג"כ מין שעורים ושיפון נחית דרגא דהוי מין ממיני המדברית דוקא דהיינו דדומה לו בעיסה דהא הוא מין ממיני השעורים וכוסמין הוי מין שעורים ג"כ וצורתן שוה כלומר בשיווי דהיינו דאין לו זנב ועוקץ לאפוקי שעורין אבל ממש צורתן אינו ולכך לא קאמר דאין צורתן אחד אלא בשיווי לא לגמרי אבל לענין עיסה שוין הם דהיינו מין שעורים ולכך לא הוי כלאים משום דשניהם מין חטה מדברית דוקא ולא חיטין ולכך כתב רבינו בפ"ג דכלאים דאינן דומין אבל הם מין אחד כדאמרן.
ודרך אגב קשה לי על מ"ש מרן פ"ז מבכורים ה"ז וז"ל ולי נראה שפירושו דחוק וכו' עד יש מקום דמצטרפין. והא רבינו בפי' המשנה כתב והלכה כר' יוחנן בן נורי מכלל דפליגי כדאמרן בש"ס בכמה דוכתי והוא כתב דס"ל לרבינו דלא פליגי. ועוד כיון דלא פליגי הוי שקלא וטריא דירושלמי לכו"ע ומאי דתירץ רב הונא והלא כפי שיטתו משמע דשיפון דהוי מין כוסמין מצטרף עם החיטין וכיון דהוי הך שקלא וטריא לכו"ע אמאי לא פסק רבינו ג"כ ההיא דשיפון מצטרף עם החיטין כשם שמצטרף חיטין עם כוסמין ונקט חיטין עם כוסמין דוקא. ועוד דהתוספתא הוי תיובתא לפי' לרב הונא כיון דהוי רב הונא ככו"ע ולא שייך לומר דפסק כש"ס דילן כיון דהוי ככו"ע. והנראה לי דלעולם פליגי כדכתב הרא"ש ור"ש ומאי דפסק כר' יוחנן בן נורי משום דתני בתוספתא דפסחים ומנחות דשיפון הוי מין שעורין ומשמע דהכי הוי הלכתא דמייתי לה הש"ס וא"כ הוי כר' יוחנן בן נורי דס"ל דמצטרף עם שבולת שועל ושעורין ומ"ש בתוספתא כוסמין מין חיטין כלומר אף מין חיטין כדפירשו הם ז"ל עכ"ל הכתב.
וז"ל

תשובתי אליו: את הרשום בכתב אמת לעליון למעלה ראתה עיני ושמח לבי להלצתו לטובה על רבינו האמנם לא נתקררה דעתי בזה דמה שהקשה לי בתחילת דבריו דאמאי לא הקשה עוד וכו' לא ידענא מאי אידון בה דלכאורה לא דקדק היטב בכוונת רבינו דהוא ז"ל תלי הכל במין ולא בצורה וכמ"ש הואיל והם מין אחד אינן כלאים זה בזה וכ"כ בהיפך ויש וכו' הואיל [והן] שני מינין אסורין, וא"כ מ"ש כיצד וכו' והכוסמין עם השיפון, פי' שאע"פ שהן [כ]שני מינין אינם כלאים כיון שהוא מין אחד הרי בפירוש דלדידיה הכל תלוי במין ולא בצורה. ומ"ש בפירוש המשנה וצורת שניהם שוה וכו' וסיים ומפני זה אינן כלאים זה בזה ע"כ, האי סיומא לא קאי אלא למ"ש דבין כוסמין ובין שיפון הוא מין ממיני החיטין המדבריות ומפני זה דהוו מין אחד אינן כלאים זה בזה וכמ"ש בחיבורו דהכל תלוי במין ולא בצורה אלא דכתב ג"כ דצורה שניהם שוה וכנראה דשניהם צריכי ואילו לפי דבריו בחיבורו נראה בבירור דהעיקר תלוי במין וכבר הקשיתי עליו בתחילת דברי.
ומעתה מה שהלך על יסוד זה וכתב אלא האמת הוא וכו' עד מדהוו כלאים יעו"ש בסעיף ב', אינו וכמ"ש דלדידיה הכל תלוי במין ולא בצורה. ומ"ש עוד ושיפון וכו' אלא דלענין מדברית וכו' מין אחד בצורה וכו' גם זה אינו ע"פ האמור. גם מה שדקדק בדברי רבינו בפי' המשנה דקדוקים קלים ומכוחם פירש מה שפירש לו יהי שיהיו החילוקים אמת מ"מ כבר נפל היסוד וא"צ להטריח את עצמי יותר. ועוד זאת קשה חוץ ממה שהקשתי בראשונה דאילו הוא פירש בפי' המשנה דכוסמין ושיפון צורתן שוה וכאן בכלאים ס"ל דאין צורתן שוה אלא דאינן כלאים משום דהוו מין אחד גם סותר למ"ש בפי' המשנה במקומות אחרים דכוסמין ושיפון הם שני מינים וכאן בהל' כלאים כתב שהם מין אחד וכעת צ"ע. גם מ"ש מעכ"ת על מרן היא קושיא אלימתא וכן הוקשה אלי קודם ראות דבריו ועל הכל צ"ע.

ב

אכל דגן שלוק כמו שהוא מברך לפניו בורא פרי האדמה וכו'. וכתב הלח"מ ז"ל וז"ל נראה מדברי רבינו דאף דאמרו בגמ' הכוסס את החיטה ה"ה לשעורה וכו'. פי' דבריו מדכתב דגן ודגן קרוי כל חמשת המינים וכמ"ש לעיל הל' א'. והקשה עליו וז"ל וא"ת כשהקשו בגמ' למ"ד קמחא דחיטי וכו' ומאי קושיא לדעת רבינו אימא הכי וכו' ותירץ על צד הדוחק יעו"ש עכ"ל. ולענ"ד י"ל כיון שיש לדקדק הא שערי עצמו אינו מברך כלל כסברת הר"ד אבודרהם ולהרד"א יש לדקדק איפכא הא שערי גופיה יברך בורא פרי האדמה ודאי לא סמיך התנא בדיוק כזה אם לא שהדיוק הוא הא דחיטי מברך בורא פרי האדמה ושוב ראיתי כן להקול בן לוי ז"ל. ועוד נ"ל לדעת רבינו דשפיר קא מדייק בש"ס הא דחיטי בורא פרי האדמה דכיון דאיהו ס"ל דחיטי ושערי דינן שוה דבאיהו גופייהו מברך בורא פרי האדמה אלא דבקמחא אתא לאשמועינן דמברך שהכל א"כ למה ליה למינקט בלישניה דשערי הו"ל למימר סתם דעל קמחא מברך שהכל שדינן שוה או על קמח דגן מדדייק למינקט דשערי ש"מ לדיוק אתא הא דחיטי.
ועוד י"ל והוא הנרצה אלי דהמקשה שהקשה וכי אית ליה עילויה וכו' הבין בההיא מימרא דשמואל דבשערי מברך שהכל ודייק הא בדחיטי בורא פרי האדמה כעין ברכתו דחיטי גופייהו וחיליה דמקשן שהבין כן היינו משום דאלת"ה אלא דבחיטי ושערי מברך בורא פרי האדמה אלא דבקמחא של שניהם מברך שהכל לישמועינן דחיטי וכ"ש דשערי שהיא הכרח המקשן כדמפרש לקמיה אשר מכח זה הבין דנשתנו שערי מחיטי לדעת שמואל, ומקשה, ומכח זה אין ולאו ורפיא בידיה בשערי גופייהו ודייק לה מהא דחיטי ומינה למד לשערי גופייהו דמברך שהכל זהו כוונת המקשן והתרצן השיב לא כלומר לא כשעלה על דעתך עלה על דעתי לחלק בין חיטין לשעורין אחר שדומין זה לזה ונקראים דגן וכדעת רבינו ז"ל וקמחא דחיטי מברך שהכל והא קמ"ל דבקמחא מברך שהכל ועל זה הקשה המקשה ולישמועינן דחיטי וכ"ש דשערי דזה חיליה דהמקשן מעיקרא וכדכתיבנא ואהא חדית ליה התרצן דהא קמ"ל דהו"א דבשערי לא ליבריך כלל קמ"ל וא"כ נמצא דחיטי ושערי דינן שוה ובאינהו גופייהו מברך בורא פרי האדמה ובקמחא שהכל נהיה בדברו.
אך קשה מה שהקשה בספר קול בן לוי דלמה מברכין על השעורין בורא פרי האדמה כיון דאוזוקי מזיק דאמרינן בפרק בתרא דיומא דף פ' אמר ר' יוחנן זר שכוסס שעורים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש כי יאכל פרט למזיק וא"כ כיון דמזקי לדעת רבינו אינו מברך אלא שהכל נהיה בדברו וכמ"ש פ"ח דין ב' עיין מ"ש רבינו דעל שמן זית וכו' דבגמ' פ' כיצד מברכין דימו הברכה לדין התרומה גבי מ"ש דעל שמן זית מברכין בורא פרי העץ פריך היכי דמי אי דשתי ליה אוזוקי מזיק ליה דתנן השותה שמן תרומה וכו' ש"מ דהא בהא תליא. ולזה נ"ל דמכח קושיא זו הוכרח רבינו לומר אכל דגן שלוק וכו' ולא אמר כסס דגן והיינו משום דס"ל דהא דאוזוקי מזיק אכילת שעורים היינו דוקא היכא שאוכלם חיים אבל שעורים שלוקים אינו מזיק ואף דבחיטי ס"ל לרבינו דאף חיים משלם קרן וחומש כמ"ש בפ"ח מהל' תרומות נקט סתם הכא דגן שלוק משום שעורים וכדכתיבנא כנ"ל.
אך קשה על מ"ש הראב"ד פ"י דתרומות וז"ל א"א ואע"ג דמברכין עליה בורא פרי העץ אפשר דלגבי תרומה מזיק הוא עכ"ל. וההיא דפרק כיצד מברכין מנגדתו ודבריו תמוהים במה שרצה לחלק בין תרומה לברכה דבגמ' תלה הא בהא והיינו טעמא כמ"ש רש"י דבברכה כתיב ואכלת ושבעת וגבי תרומה כתיב ואיש כי יאכל ואי חשיב אכילה ומברך חייב בחומש ואי לא לא וצ"ע כעת.

ג

קמח של אחד מחמשת המינים אם היה עב וכו' מברך בורא מיני מזונות וכו'. הכי איתא התם דף ל"ח שתיתא רב אמר שהכל ושמואל אמר בורא מיני מזונות ולא פליגי הא בעבה הא ברכה ומסיק שם וצריכא דרב ושמואל דאי מהאי הו"א לאכילה קא מכוין וכו' אבל הכא כיון דלכתחילה לרפואה קא מכוין לא ליבריך כלל קמ"ל. וי"ל דזה ניחא לרב דאיירי ברכה דעבדי ליה לרפואה וס"ד אמינא כדאמר בגמ' אלא לשמואל דאיירי בעבה מאי קמ"ל וגמ' קאמר וצריכא דרב ושמואל ואולי מאי דנקטי לשמואל הוא מריהטא דלישנא דלשמואל איצטריך לאשמועינן דלא נברך עליה המוציא כיון שהוא עבה או איפכא כיון דנתבשל לא ליבריך אלא שהכל קמ"ל כיון שהוא עבה מברך בורא מיני מזונות.
והרשב"א ז"ל הקשה בשמעתין על הא דהא בעבה הא ברכה וז"ל קשיא לי ואפי' עבדי ליה לרפואה מאי הוי ליבריך בורא פרי האדמה דבשלמא בורא מיני מזונות לא מברך דלא עביד למיזן וכו' יעו"ש עד סוף הלשון. ואחר המחילה רבה דבריו אינם מובנים אצלי דכל יסוד תירוצו בהנחה שדרך הנאתו של שמן הוא בדרך שתיה ואחרי לחיכת עפרות רגליו זה אינו דדרך הנאתו של שמן לאו בדרך שתיה אלא באכילה ובישול ע"י דבר אחר וכיון שאין הנאתו בהכי נפל פיתא בבירא וחזר קושיא לדוכתא. ולענ"ד יש לחלק דלעולם שאין דרך הנאתו בהכי ובין הכא בין הכא לרפואה קא עביד ושאני קמחא שהוא אוכל ממש החיטין אלא שהם בשינוי ולכך מברך ברכת החיטין וכן שמן הוא רוצה לשתות שמן ואניגרון הוא דלא ליזקי ליה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה וכדין דאוכל מליח ואוכל הפת עמו שלא יזיק וכדאיתא במס' ברכות דף מ"ד ולכן מברך על השמן אף שנשתנה מזית כיון שהוא עיקר לא כן בשתיתא הרכה דשניהם צריכי הקמח ומים ואין באחד מהם עיקר והקמח היא רכה וקלישא טובא אינה חשובה לסעוד הלב ואפי' ששותה אותה דרך הנאה לדעת הר' יונה ז"ל ולדעת התוס' דוקא בשותהו לרפואה וכמ"ש הרב גינת ורדים חלק או"ח כלל א' סי' כ"ד דף י"ג. ומלשון רבינו זה הביא ראיה הפר"ח בס' מים חיים בתשובה [ח'] על המלב"ן שיברך בורא מיני מזונות וז"ל והכי משמע לי ממ"ש רמב"ם ז"ל קמח של אחד מחמשת המינים [ששלקוהו] ועירבו במים אם היה עבה וכו' עד ולכן סתם שמברך בורא מיני מזונות עכ"ל יעו"ש.
ולענ"ד יש לדחות דמ"ש רבינו בהל' א' כשלא היה טפל וכו' קאי ג"כ לעיל לדין קמח של אחד מחמשת המינים דאחר שסיים רבינו כל הדין עשה התנאי ומה שלא כתב כל הדין דמברך בורא מיני מזונות ואח"כ הדין של בורא נפשות רבות משום דנקטיה כדרך הגמ' הא בעבה הא ברכה, ואפי' דיהבינן ליה כל דיליה יש לגמגם דבשלמא הכא שלא חילק רבינו היינו טעמא כיון דרוב הוא הקמח כמו שנראה מלשון רבינו ודאי דאינו עושהו לדבק אלא להכשר אכילה הוא לא כן במלב"ן דהרוב הוא התירוש נימא דהקמח אינו עשוי כי אם לדבק שהרי התירוש אינם יכולים להקפותו לבדו בלא תערובת וכו' וכמ"ש הוא ז"ל. עוד לו ז"ל שם על שדחה לדינו וז"ל וכ"ת הכא שאני שאין הקמח עיקר אלא התירוש ואין מניחין הקמח אלא לדבוקי וכו' ליתא לענ"ד שהרי כתב הרשב"א אהא וכו' עכ"ל יעו"ש באורך. ולא הבנתי כוונתו דהא יסודו הוא במה שנלמד דמה שנותנין הקמח הוא להקפות וא"כ יברך שהכל ומה רווחנו בהביא לשון רשב"א הא גם הוא כתב דאם נותנין הקמח להקפות ולדבק יברך שהכל ולא כתב דיברך בורא מיני מזונות אלא כשנותנו להכשיר ואי ס"ל דנותנו הקמח במלב"ן להכשיר אין צריך להביא להרשב"א דבלא"ה יכול לדחות לההיא דתבשילא דליפתא דהתם הוי לדבק והכא הוי להכשיר ובפשיטות היה יכול להביא מההיא דחביץ קדרה דמברך בורא מיני מזונות כיון דלא הוי לדבק. ובעיקר דברי הרשב"א יש להתבונן במאי דכתב כיון דמכשירו וכו' למה צריך לזה הא כיון דלא עירבו לדבק אלא לאכילה מברך בורא מיני מזונות וודאי כונתו דאף דהרוב הוא הדבש ורוצה לאכול את הדבש מ"מ לא נימא דיברך על העיקר דכיון דהוא מחמשת המינים ומכשירו לאכילה שעל ידו יתוקן הדבש מברך בורא מיני מזונות ודוק.

ו

כיצד היא הטפילה וכו' לפיכך מיני דבש וכו'. עיין מ"ש מרן והנה רבים נתחבטו בלשון רבינו זה והם מור"ם בהגה"ה והב"ח והרב פר"ח בתשובה הנזכרת ומהר"ר צבי אשכנזי בתשובה סי' קצ"ט. וז"ל הפר"ח דקאי אפירוש מור"ם והנכון אצלי דלא קאמר הרב שאם עירב ליתן טעם בתערובת (הכי) [הרי] הוא עיקר אלא בדבר מחמשת המינים שהוא חלב חטה וכיוצא שיש בו ממש וכמ"ש מור"ם וכו' ודלא כהב"ח וכו' ותדע וכו' אלא ודאי כדאמרן עכ"ל. ומוה"ר צבי אשכנזי דחה דברי מור"ם וגם להב"ח ועיי"ש מה שיישב דברי רבינו וכן ראיתי בס' יצא מקרוב לחם יהודה על רבינו שפירש כן דברי רבינו.
ולענ"ד נראה להכריח כמו שהבין מרן וב"ח בדעת רבינו והוא דפירוש מהרר"ץ אשכנזי א"א לפרש כן דהא כתב רבינו כיצד היא הטפילה [וכו'] עירב קמח כדי לדבקו שהלפת הוא העיקר וקמח טפילה וע"ז כתב שכל דבר שמערבין לדבק או ליתן ריח או לצבוע התבשיל הרי זו טפילה. וזה איירי בכל דבר בין מחמשת המינים בין שלא מחמשת המינים בין תבלין דהא כתב לצבוע או להריח וע"ז כתב אבל אם עירב כדי ליתן טעם הרי הוא עיקר. וקאי לכל דבר אפילו לתבלין וא"כ תיקשי קושיית מרן, וזה ג"כ סותר למ"ש מור"ם והפר"ח דאיירי בדבר שיש בו ממש דממ"ש שכל דבר נראה דאיירי בכל דבר ואף שיש לדוחה לדחות מ"מ כבר תמה עליו מהר"ץ אשכנזי תראנו משם, נמצא דמ"ש רבינו אבל עם עירב קאי לכולהו ולכן תפש עליו מרן וכן הב"ח קאי בהנחה זאת בפירוש דברי רבינו אלא שהקשה דמרן סתר עצמו דידיה אדידיה ממה שהעתיק דין זה של רבינו לפירושו למ"ש קודם זה דין חבושים או גינדש וכו' מברך עליהם. ולא ידעתי אמאי הקשה כן למרן ולא לרבינו עצמו דכתב בפרק זה עיסה שנילושה בדבש וכו' או בתבלין וכו' מברך בורא מיני מזונות וכמ"ש הרב פר"ח ולא על מרן תלונתו כי אם לרבינו.
ולענ"ד אפשר ליישב לרבינו לפי הנחה זו דמרן וב"ח דעד כאן לא כתב רבינו דמברך על דבר שנתן לתוכו לטעם אלא כשעיקר הדבר אינו נראה בעין אלא הוא מעורב יפה יפה עד שאינו ניכר דבעירוב קאי רבינו ברם כשגוף הדבר הוא נראה לעין אז לא כתב רבינו שמברכין על הדבש שנותנין לטעם ולכן מ"ש רבינו דאין מברך על דבר שנותנין טעם היינו בעיסה שהיא בעין ולא מתבטל לגבי התבלין או הדבש וכן מ"ש מרן שמברך על הפירות ולא על הדבש או על התבלין אפשר דאיירי כשהם בעין, וזה דוחק ואולי מטעם זה תפס הב"ח על מרן ולא על רבינו.

ז

כיצד היא הטפילה וכו'. הכי איתא בברכות דף מ"ד מתני' הביאו לפניו מליח תחילה ופת מברך וכו' שהפת טפילה וכו' ואוקמה רב אשי באוכל פירות גנוסר שנו. ופי' רש"י פירות ארץ ים כנרת חשובים מן הפת עכ"ל. ודבריו סתומים וחתומים כספר החתום דלפירושו הברכה היא על הפירות ולא על המליח ומתני' קתני על המליח וכוונתו כמו שפירש רבינו יונה וז"ל שהפירות גנוסר הם מתוקים יותר ואינם נאכלים אלא עם מלח הרבה כדי שהמתיקות לא יזיק לו ואוכלים אותם עם הפת ונמצא הפת טפל אל הפירות ומברך על הפירות עכ"ל. נמצא דמליח דתני מתני' היינו הפירות מלוחים כמ"ש ע"י מלח דלא כמ"ש הב"ח ז"ל סי' רי"ב דאוכל מלוח לחוד מפני המתיקות לדעת רבינו יונה, ודבריו תמוהים שלא דק בפירוש רבינו יונה.
ולענ"ד הוא פירוש אמיתי דאי כמ"ש התוס' ז"ל דאוכל תחילה פירות ומחמת מתיקותם אוכל מליח ואח"כ מחמת המליחה אוכל הפת, קשה דלמה לא נקט התנא הדין כסדר האכילה דהיינו אכילת הפירות ברישא והו"ל למיתני הכי הביאו לפניו פירות ומליח ופת עמו מברך על הפירות ופוטר את המליח ואת הפת דהן אמת דהתנא קאי כשני התירוצים דידהו באופן שנתחייב לברך גם על המליח מ"מ התנא לאיזה תכלית נקט מציאות זה והט"ז נרגש מזה ויישב וז"ל דקמ"ל דין אחר דהיינו [דמצינו] דאדם אוכל אכילה לא בשביל אכילת דבר עצמו אלא בשביל מה שאכל כבר ואפ"ה מברך כיון שלא היה לפניו בשעת הברכה ועד כאן לא פטר התנא אלא בהיותו לפניו העיקר והטפל. ודבריו תמוהים בעיני דאי ס"ל להתוס' דהתנא נחית להכי מאי קא מקשה בדיבור שאחר זה ד"ה מברך על המליח ואע"ג דאשמועינן דפת פוטר את הפרפרת איצטריך וכו', ומאי קושיא הא להכי נחית התנא לאשמועינן דיברך על המליח אף שהוא בא לאכול מכח הפירות. ואין לומר דא"כ לא הו"ל למיתני אלא דיברך על המליח ולא דפוטר את הפת דבא לומר דלא נימא דיברך על הפת ופוטר את המליח וכדכתב הב"ח לדעת רבינו יונה ורש"י יעו"ש, וודאי דלא ס"ל הך דכתב הרב וא"כ קשה עליהם קושיית הט"ז, ולרש"י לא נראה לו פירוש זה מכח קושיית הט"ז, ועוד לדעת התוס' אף שאוכל המליח מכח הפירות מברך ורש"י לא ס"ל הכי דכיון דאוכל המליח מכח הפירות מה לי אם הוא בעין בעת שמברך על הפירות או לא הא מיהא טפל הוא וכיון שבירך על פירות גנוסר שוב אינו מברך לא על המליח ולא על הפת ואף שבעת שבירך לא היו לפניו פת ומליח דמכח הפירות אתא ודלא כמ"ש הב"ח ז"ל לדעת רבינו יונה ורש"י דאם לא היו לפניו פת ומליח מברך על הפת דעל התוס' אנו מצטערים דס"ל דיחזור לברך גם על המליח דהסברא היא דלא יברך כלל כנ"ל והיא סברא נכונה. ועוד לרש"י דוקא פירות גנוסר דחשיבי ברם שאר פירות אפילו שהם עיקר מברך על הפת אף שהוא טפל דחשוב הוא וכיון דרבינו יונה נמשך אחר פירוש רש"י ודאי כוותיה ס"ל ולרש"י דוקא בפירות גנוסר דחשיבי פוטר את הפת ולא דבר אחר פוטר את הפת, ועוד אי אכל פירות גנוסר ושוב שלא באותו מעמד אכל מליח או פת מחמת הפירות לא מברך כיון דמחמת הפירות אוכל וכמ"ש לעיל ודלא כהט"ז דס"ל דלא פליגי רבינו יונה והתוס' לענין דינא דלענ"ד חלוקים הם וכדכתיבנא. והתוס' ז"ל כתבו שהמליח הוא בא להשיב את הלב מהמתיקות והפת שלאחריו טפל וכו' והוקשה להם דא"כ ליבריך על הפירות ולפטור כולהו ותירצו וז"ל וי"ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד א"נ בשעה שאכל פירות גנוסר לא היה שם עדיין מליח ופת עכ"ל. ופירוש דבריהם דלתירוץ א' אכל הפירות במעמד אחד והמליח והפת במעמד שני ולתירוץ ב' שניהם במעמד אחד אלא דבשעה שברך לא היו לפניו, והמג"א הפך את התירוץ הא' לב' והב' לא' ולא ידענא פירושו ואולי ט"ס הוא שם.
המורם מכל מה דכתיבנא דרש"י ותוס' לא קיימי בחד שיטה דרש"י ס"ל דדוקא פירות דחשיבי פטרי לפת ולא שאר דברים ולהתוס' אף שאר דברים פטרי לפת, מעתה לא נתבררו לי דברי הרב פר"ח בס' מים חיים בליקוטי או"ח על מ"ש הטור סי' רי"ב ואפי' פת חשוב וכו' מברך וכו' וז"ל ותמיה לי טובא דא"כ מאי פריך מי איכא מידי וכו' דמאי קשה וכו' יעו"ש ע"ס לשונו, והנה בשלמא מה שהתחיל להקשות דא"כ מאי מקשה בגמ' קשיא ברם מה שסיים בקושייתו ממה שפירש רש"י מאי קושיא הא הטור קאי כפירוש התוס' דלאו דוקא פירות גנוסר אלא ה"ה שאר פירות מתוקים שמחמתן רוצה לאכול מליח אינו מברך ברם לדעת רש"י אינו כן, אלא דקשה מה שהתחיל להקשות וכן הקשה הב"ח ז"ל בשם רש"ל דבגמ' אוקמוה דוקא באוכל פירות גנוסר וכו' ועיי"ש מה שתירץ על צד הדחק, והט"ז תירץ וז"ל ולק"מ דבגמ' מיירי שאין לו חשק כלל לאכילת המליח אלא מכח אכילת הפירות והטור איירי שאין לו חשק לאכול דג וכו' עכ"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו תמהני אם יצאו הדברים מפיו דא"כ מאי מקשה תלמודא מי איכא מידי וכו' הא משכחת לה בשיש לו חשק לאכול מליח גם התרצן למה הלך לעצות מרחוק לאוקומי באוכל פירות גנוסר ולא בחושק לאכול מליח אלא ודאי דהוי דוקא פירות גנוסר וחזרה קושיא לדוכתא ודוק.

ח

הפת שפתת אותה פתים וכו'. הכי איתא התם דף ל"ז: אמר רב יוסף האי חביצא אי אית ביה כזית מברך המוציא וכו', והתוס' כתבו וכן קיי"ל כרבא דבתראה הוא ולא בעינן בפירורין כזית כיון דאיכא תוריתא דנהמא והא דמשמע בירושלמי וכו' עכ"ל. וודאי מ"ש דהלכה כרבא הוא לאפוקי רב יוסף דהצריך כזית ומשמע דלא שנא אי איכא תוריתא דנהמא או ליכא דאי לא תימא הכי נימא דלא פליגי רבא ור"י וא"כ קשה כי היכי דהשוו הירושלמי עם רבא מטעם דהא דהצריך הירושלמי כזית הוא לפי שכן דרך להיות תוריתא דנהמא ואה"נ דאפי' פחות מכזית משכחת לה נימא נמי דהיינו טעמא דרב יוסף דנקט כזית משום דסתמא איכא תוריתא דנהמא דזה אי אפשר לומר לר"י מדאייתי מתני' בידיה דתני פותתן כזית ומברך המוציא וכוונתו להביא דפחות מכזית לא מברך המוציא ואמאי קא פסיק ותני דדוקא כזית הא פחות לא הא משכחת לה בדאיכא תוריתא דנהמא ואם נאמר דה"ה פחות למאי מייתי משם אלא ודאי דבדוקא הוי כזית. אלא דלזה יש לדחות דמה שהביא משם הוא לומר דבאיכא כזית לעולם מברך המוציא דמסתמא איכא תוריתא דנהמא והא ראיה דקתני מתני' אכלן מברך המוציא וקא פסיק ותני מברך המוציא ותני עלה פותתן כזית ש"מ דבכזית לעולם מברך המוציא ואה"נ דפחות מכזית משכחת לה שיברך המוציא בדאיכא תוריתא דנהמא וכדרבא ולא פליגי וכן פירש הרשב"א ז"ל דהאי דמייתי רב יוסף הוא דבכזית מברך המוציא וא"צ יותר, דכתב ולפי דבריו הא דמייתי ר"י ראיה ממנחות ולא מההיא דקתני בזמן שהפרוסות קיימות ברם במנחות תני בפירוש כזית וכו' וא"כ אף אנו נפרש הכי ולא ליפלגו ר"י עם רבא.
עוד כתב הרשב"א שם על שם הראב"ד דאין מברכין המוציא אלא באוכל כזית הא בפחות מכזית מברך בתחילה בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש וכו' והא דגרסינן בירושלמי וכו' עד אינו מברך המוציא ולא שלש ברכות עכ"ל ועיי"ש באורך. וכוונת הראב"ד בתירוצו ברור והוא דהירושלמי איירי שאוכל עוד הרבה אלא שמה שלקח בידו לברך עליו היה פחות מכזית ואף דמאי דנקט בידיה לא היה ראוי לברך עליו שלש ברכות אפ"ה מברך המוציא והיינו משום כיון דבאותה אכילה שלימה איכא כזית לא כן באינו אוכל כי אם פחות מכזית דאינו מברך כי אם בורא מיני מזונות וזה דייקי דבריו שבסוף שכתב אבל בשאינו אוכל כזית אינו מברך המוציא ולא שלש ברכות מכלל דבנדון הירושלמי איירי שאומר שלש ברכות ומברך המוציא כיון דאוכל יותר מכזית, וא"כ הוא יש לדקדק טובא בפי' זו להירושלמי דאי איתא דהירושלמי איירי בשאכל עוד יותר מכזית ומברך שלש ברכות א"כ אמאי הוצרך לשנויי לשאר מינין נצרכה עדיין נימא דאיירי אף לגבי פת וה"פ כל שאומר עליו שלש ברכות דהיינו שראוי לברך על אותה אכילה שלש ברכות מברך עליו המוציא אף דליכא כזית ברם אי אינו מברך שלש ברכות דלא אכל אלא פחות מכזית אינו מברך המוציא, ומכח קושיא זאת יש שפירש כוונת דבריו מה שאינו אמת והוא דהירושלמי איירי שאכל הרבה ושהה באכילה כזית בכדי אכילת פרס דאינו מצטרף לברך שלש ברכות ברם המוציא מברך ובזה איירי הירושלמי לא כן באוכל פחות מכזית לחוד דאינו מברך המוציא, וחוץ שלשונו אינו (מוביל) [סובל] זה עוד זה בא דאין בתירוץ זה הבנה כלל דאי לגבי שלש ברכות אינו מצטרף האכילה היאך לענין ברכת המוציא מצטרף הא כיון דאינו מצטרף הו"ל כאוכל פחות מכזית לחוד דאינו מברך המוציא באופן דאין לפירוש זה שחר והאמת בדבריו מאי דכתיבנא אלא דקשה מה שהקשיתי.
ובלשון רבינו נתחבטו בו האחרונים הביאן מרן עיי"ש באורך, גם פי' מרן פי' אחר עיי"ש, אלא דלפי קוצר דעתי והשגתי לא ראיתי הפרש בין דרך הרב מהר"י פאסי ז"ל לדרך מרן ז"ל דלכולם יש הפרש בין נשתנה שהוא מעט לעברה צורתו שהוא הרבה יותר מדאי דבנשתנה צריך לכזית ובעברה [צורתו] אפילו בכזית לא מהני אלא דמרן ז"ל נקט החילוק בשמות אחרים דהיינו ממרק לבישול דבמרק אם יש כזית מברך המוציא ובבישול אפילו בכזית לא מהני ובודאי דה"פ דבמרק שאינו משתנה כ"כ מברך המוציא אי איכא כזית ברם בבישול דמשתנה הרבה אפילו אי איכא כזית לא מברך המוציא והכל עולה לסיגנון אחד ואולי ההפרש הוא ביישוב לשון רבינו ברם בלשון מהר"י פאסי שהעתיק מכת"י היד אהרן נר"ו בנימוקיו על רבינו [במרכבת המשנה] שכתב ג' דרכים והשנית הוא ממש דרך מרן ומצא תשובה עליו משא"כ לדרכו יעו"ש ואני לא מצאתי הפרש לענין הדין, ועוד דמרן כתב על דברי מהר"י פאסי ואני לא מצאתי בגמ' על מה שיסמוך.
והלח"מ ז"ל תירץ לפי' מהר"י פאסי ז"ל מההיא ברייתא דחילקה מפרוסות קיימות ללא ומדסתם דהצריך כזית משמע אפילו בדאיכא תוריתא דנהמא דאל"כ הו"ל לחלק בין איכא תוריתא דנהמא לליכא וכמו שהוקשה לרבינו יונה קושיא זאת ורבינו תירץ כפי דרך מהרי"ף דברייתא אליבא דר' שמעון ה"פ בזמן שהפרוסות קיימות כלומר דלא עברה צורת הפת לגמרי אז מברך המוציא בין דאיכא כזית בין דליכא וכו' יעו"ש באורך עכ"ל, ודבריו תמוהים דהיאך כתב לדעת רבינו דהיכא דלא עברה צורת הפת לגמרי בין דאיכא כזית בין דליכא מברך המוציא והא רבינו כתב איפכא דבנשתנה קצת צריך כזית לפי דרך מהרי"פ וכמ"ש בפירושו ולא ראיתי דבר מתיישב אף שראיתי אח"כ להקול בן לוי מ"ש בזה וצ"ע.
עוד כתב הלח"מ וז"ל ולדעת מהרי"ק קשיא חדא היאך פתח בבישול ולישה ואינו מפרש אלא לישה ועוד וכו' עכ"ל. ומרן ז"ל ישב ב' הקושיות אלו למה שהקשה ראשונה יישב בתחילת דבריו דהתחיל לפרש למאי דסליק וכו' וכצ"ל לדרך מהרי"פ, ולמה דהקשה שנית יישב בסוף דבריו במ"ש וסובר רבינו דאע"ג דיש בהם כזית וכו' יעו"ש. ועוד פירש פירוש אחר הלח"מ ז"ל ונכנס עצמו בעובי הקורה עיין עליו.
וראיתי להרב בעל תומת ישרים סי' כ"ח שכתב וז"ל אך מצאתי בס' הבתים שכתב וז"ל כתב הר"מ הפת שפתת אותה פיתים ובישלה בקדרה או לשה במרק אם יש בפת כזית ולא נשתנית צורתו וכו' עכ"ל בעל הבתים, וסיים התומת ישרים והחושב למצוא פנים לאותה הנוסחא האחרת אחר שידע שיש נוסחא זאת מיחזי כיוהרא וחורפא יתירה עכ"ל. ולפי נוסחא זאת צ"ל דס"ל לרב דרב יוסף פליג אדרבא וס"ל דשניהם צריכי כזית ותוריתא דנהמא ומאי דפסק כוותיה לגבי דרבא דבתרא הוא משום דתניא כוותיה בברייתא דתני אם הפרוסות קיימות מברך ואי איתא דבדאיכא תוריתא דנהמא מברך המוציא הו"ל למיתניה וודאי דדוקא כזית בעי וכמ"ש הלח"מ לפי דרכו ודוק.

ט

עיסה שנאפת בקרקע וכו'. ובהל' בכורים פסק דחייב בחלה. ועיין להלח"מ ז"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו לא קשה דההיא דרב יוסף איירי אפילו בקבע סעודתו עילויה ואפ"ה [אי] ליכא כזית בפירורין לא מברך דלאו פת מיקרי כיון דליכא פירורין כזית ואהא קאמרו רב ששת ורבא דבדאיכא תוריתא דנהמא מברך המוציא ואי לא לא אפילו בקבע סעודתו דלאו פת מיקרי ולכן מותיב ליה אביי אלא מעתה וכו' והתניא וכו' ואם מצה הוא אדם יוצא ידי חובתו בפסח דהא לא מצינו אופן שיברך המוציא ואפילו בקבע סעודה לא כן בטרוקנין דבקבע סעודה מברך המוציא לכן אדם יוצא ידי חובתו בפסח והתם כיון דחייב הוא חשיב כקבע סעודה או דקובע סעודה עליו עם דברים אחרים ועיין להטור ז"ל סי' קס"ח שאין דבריו עולים בפשט הש"ס תראנו משם וכמ"ש מרן עליו ובסוף דבריו נדחק עצמו לדעת הטור וז"ל ולפיכך צ"ל שמה שכתב רבינו ואם קובע סעודתו וכו' יעו"ש בדבריו באורך עכ"ל, וחוץ ממה שהעיד על עצמו שהוא דוחק עוד זאת נראה דא"א לפרש כן לא בריוח ולא בדוחק דהא בתחילה כתב הטור דין דטרוקנין ובברכת המוציא ואי האי תנאה דאם קבע סעודתו קאי על דין דטרוקנין לא הו"ל למימר ואם קבע סעודתו דבהא קיימינן דקבע סעודתו דהא כתב דיברך המוציא לפי האמת דבקבע סעודה דוקא איירי אלא כך הו"ל למימר ואי לא קבע סעודתו לא יברך המוציא ובשלמא אי קאי לטריתא ניחא ודוק.
והב"ח הכניס עצמו בעובי הקורה ליישב דברי הטור ע"פ גירסת הרי"ף דגריס במקום קובא דארעא דהיינו טרוקנין טריתא דארעא יעו"ש. ואף שלפי דברי רבינו יונה נראה דהכל א' עם גירסת הרא"ש ורבינו ז"ל מ"מ לא סבירא ליה הכי להטור וכתב דטריתא וטריתא דארעא הכל אחד ומכח זה הוליד מחלוקת בין הגירסא דטרוקנין היכא דלא קבע סעודתו ובטריתא היכא דקבע יעו"ש, וקשה דאחרי שרבינו יונה מפרש דברי הרי"ף ועולה הדין כרש"י ורבינו והרא"ש מאין בא לנו להשים מחלוקת ביניהם, גם לרבינו דפירוש הגמ' עולה כוותיה [דהב"ח] מנא ליה לפרשו כן וכל דבריו דחוקים כאשר המעיין יראה ודוק.

וכן עיסה שלשה בדבש ובשמן וכו'. עיין להר"ב פר"ח בתשובה [ח'] על המלב"ן מה שהקשה מהך לישנא דרבינו למ"ש מרן לעיל ה"ו ד"ה ומ"ש שם יעו"ש, ועיין מ"ש לענ"ד ומרן העתיק הסוגיא וצידד דאפשר דהיינו דוקא כשנתן מים מעט ודבש או שמן הרבה וכו' יעו"ש לשונו, ועיין בב"ח מה שהשיג עליו דצריך הרבה דוקא שכ"כ רש"י וכו' יעו"ש. ולענ"ד גם מ"ש מרן הוא כוותיה וודאי הוא הרבה לאפוקי שלא יהיה מעט מזעיר כמו שאנו נוהגים ומרן שקראו מועט הוא לאפוקי ממה שהיה מצריך שמן הרבה ומעט מים ע"ז כתב דאין צריך כ"כ שמן או דבש וראיה מתבלין דלא שייך כ"כ עירוב כמו שמן דאפילו הרבה לעולם יהיה פחות מעירוב שמן ודוק.

י

אורז שבישלו וכו' אבל פת דוחן וכו'. שם דף ל"ז דאותביה לשמואל דס"ל דאורז ודוחן דינן שוה ומברך שהכל מההיא ברייתא דהכוסס את האורז יעו"ש וכתבו התוס' ד"ה תיובתא ואפשר דהלכתא כוותיה ומברך שהכל עכ"ל. וכן פסק הרי"ף וכן דעת רבינו שחילק בין פת אורז לדוחן. וכתבו הרשב"א ורבינו יונה דטעמם משום דתנא דתני אלו הן מעשה קדרה וכו' אורז (וכו'), ודוחן לא קתני, וכן בברייתא דהכוסס קתני אורז ולא דוחן. פי' ואף דתנא דברייתא א' דתני כמעשה קדרה (השמן) [הדוחן] פליג עם הני תנאי ולא שייך כאן להקשות כמו גבי אורז דהקשה האי תנא מאן וכו' דשם שייך להקשות שפיר דכיון דמצינו בו מחלוקת אי אפשר לומר דהוא דעת ג' לא כן גבי דוחן דלא מצינו תנא דסובר שהוא דגן א"כ נאמר דפליגי תנאי (דלימרו) [דלמר] מברך מיני מזונות ולמר שהכל דאל"כ הו"ל למימר אורז ודוחן כנ"ל.

אלא

אורז לבדו וכו'. נראה דאפילו אם נתערב אפי' במיעוט קטנית אינו מברך אלא שהכל וקשה כיון דהוי רוב מאורז וקיי"ל דלא כשמואל דאמר דמברך שהכל למה לא יברך בורא מיני מזונות וצ"ל לדעתו דס"ל כיון דלא איתותב שמואל אלא באורז בעיניה דהכי תניא טחנה אכלה ובשלה וכו', נמצא דאיירי בעיניה לא פסקינן כוותיה דוקא בהיכא דהוי בעין אבל במעורב דלא איתותב פסקינן כוותיה, ונמצא לפ"ז דעת רבינו יחיד דליכא מי שהצריך כן שיהיה לבדו, ושוב ראיתי להט"ז כ"כ אף שדבריו מגומגמים. גם ראיתי להמג"א שכתב דמ"ש רבינו הוא לבדו לאו דוקא ולא ידעתי אם יצאו הדברים ממנו.
והנה הדין שוה בין אורז מבושל בין אפוי דמברך בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות רבות וכמ"ש רבינו וכ"כ הטור בפירוש [ב]סי' ר"ח, ומרן כתב שם בב"י וז"ל ונראה דה"ה לפת אורז דהא בזמן וכו' וכ"כ הרא"ש וכו' עכ"ל יעו"ש. לכאורה מה שנראה לנו בעת הלימוד עם בני הישיבה דכוונת דבריו הוא שבא להביא ראיה דבפת אפוי מאורז דמברך אחריו בורא נפשות רבות והביא ראיה דתני בברייתא בזמן שהפרוסות קיימות דמברך בורא מיני מזונות והדין שוה פרוסות קיימות עם פת אפוי ועל כולם מברך בתחילה בורא מיני מזונות מכלל דגם לאחריו הדין שוה דכי היכי דפרוסות קיימות מברך אחריו בורא נפשות רבות כדתני בברייתא וכדאמרינן בגמ' תני ולא כלום וכל ולא כלום היינו בורא נפשות רבות א"כ ה"ה לפת אפוי מאורז, ושוב הביא שכ"כ הרא"ש והקשה החכם השלם ה"ה יעקב שלם הנז"ל דאמאי הוצרך להביא ראיה לזה באופן זה והא הו"ל להביא ברייתא להדיא דקתני בדף ל"ז ע"ב כל שאינו לא משבעת המינים ולא מין דגן כגון פת אורז ודוחן רבן גמליאל אומר מעין שלש וחכמים אומרים ולא כלום וכו' ואוקימנא ברייתא דידן כחכמים והיינו בורא נפשות רבות וקתני פת בפירוש, לכן הנראה לענ"ד בכוונת דבריו אחר ההשקפה הוא דכוונתו להביא דבפת אורז דיברך בורא מיני מזונות וקאי עכשיו לעיקר הדין והביא דהא תני בברייתא בזמן שהפרוסות קיימות מברך בורא מיני מזונות ופרוסות קיימות הוי כפת גמור ואח"כ מביא דבהדיא תני כמעשה קדרה והיינו בורא מיני מזונות ודייק תיבת בהדיא, ושוב מביא להרא"ש שכ"כ בפירושו ואף שהביא כל לשון הרא"ש כך הוא דרכו להעתיקו ועכשיו שפירשתי פירוש זה לא ימלט הפירוש הראשון מכמה גמגומים שיפולו עליו כנראה למדקדק בדבריו.

יא

כל שמברכין וכו'. וכתב מרן שכן משמע מהסוגיא דפ' כיצד מברכין. ומ"ש עוד מרן, כעת לא זכינו להבין דבריו. ודע שהראב"ד לא ס"ל כדעת רבינו במ"ש בד"א שאכל מכזית וכו' אלא הכי ס"ל דאי אכל פחות מכזית מפת מברך בתחילה בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש יעו"ש הביאו הרשב"א על שמו על ההיא סוגיא דחביץ קדרה בדף ל"ז יעו"ש, ואילו לרבינו בתחילה מברך המוציא ולבסוף ולא כלום, ומן התימה איך לא השיגו על רבינו בשתים ואולי אינו הראב"ד אלא הרב אב"ד וכל הפרק הזה כמעט דלא כדעת הראב"ד וכמו שמביא הרשב"א משמו מוכרח שהוא הרב אב בית דין ודוק.

יב

והשותה פחות מרביעית וכו'. עיין להמל"מ בברכה אחרונה של שתיית הקאוו"י מה שדחה למה ששמע אומרים וכן דחה מרן בעץ החיים בסוף הספר בלשונות. ודע שמ"ש שם על דברי השיירי וז"ל ומ"ש דרך שתייתו בכך אין קפידא ליתא, לא קאי להשיירי דהרב לא כתב מזה כלום, ופירושו הוא ומה ששמעתי וכו' וכתוב בר"ת ומ"ש ועיין במוצל מאש ח"א סי' ט"ז כדעת השיירי.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.