יפה תואר על בראשית רבה/נו

יפה תואר על בראשית רבה נו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יפה תואר על בראשית רבה - פרשה נו

פיסקא: א  ב  ג  ד  ה  ז  ח  ט  י  יא  

א  [עריכה]

לבשה מלכות בית אביה. זה שאול שהיתה ממשפחתו. וכיון שראתה נמשך עליה חוט של חסד ונשאה חן בעיניה ודריש מדכתיב ותלבש אסתר מלכות ולא כתיב ותלבש בגדי מלכות ומזה דרשו רז"ל במגילה שלבשתה רוח הקדש. ואפשר שגם לזה רמזו פה כי כן היה מלכות בית אביה ע"י רוה"ק כדכתיב ויתנבא בתוכם:

ראה ענן. קשור בהר. וידע כי ענן כבוד ה' הוא. ואולי דרשו וירא את המקום זו השכינה שנקראת מקום ובכל זאת לא סמך ע"ז וחשב אולי מקרה הוא או סבה נעלמת ממנו. אך כאשר ראה כי עבדיו לא יראו הבין כי כבוד ה' הוא:

ב  [עריכה]

ועברך ואמתך ובהמתך. ואח"ז כתיב וגרך אשר בשעריך ולמה לא כתיב ועבדך ואמתך וגרך אשר בשעריך להסמיך אדם לאדם ובסופו לכתוב ובהמתך ומזה יליף כי הקיש הכתוב עבדים כנענים כו':

עתיד המקום. לירחק מבעליו. ורמז לו פה בעקידה שאע"ג שירחקו ישראל מארצם עוד ישובו לגבולם בזכות העקידה וזה שמסיים ולעולם ת"ל זאת מנוחתי עדי עד וגו'. וגירסת הילקוט עתיד לירחק שכינה מבעליו וזה אין לו הבנה [ועמ"ש בסימן שלפני זה דמפרש וירא את המקום על השכינה]:

ולעולם. ת"ל שבו לכם פה כמד"א זאת מנוחתי עדי עד פה אשב לכשיבוא וכו' כצ"ל. ופי' כי באמרו שבו לכם פה רמז בזה כי עוד ישובו בנים לגבולם ומביא ע"ז הכתוב פה אשב דמורה על ישיבת א"י. ומתי יהיה זה לכשיבוא אותו שכתוב עני ורוכב על החמור אז תשבו פה:

הכל בזכות. השתחויה. פי' במה שמכניע האדם לפני הקב"ה ומקבל עליו עול מלכות שמים. זכות הזה גדול כל כך כי רבים נושעו בשביל זה. ואולי הכוונה של השתחויה הוא התפלה וכן באגדת שמואל למדו שהתפלה גדולה מקרבנות מדכתיב להשתחוות. ומעלת התפלה גדולה מאד כדאמרינן בברכות גדולה תפלה יותר ממעשים טובים:

ישראל לא נגאלו. אלא בזכות השתחויה. והא דאמרינן בחזית על פסוק קול דודי כי בזכות האבות או בזכות התורה נגאלו י"ל דהא והא גרמו. והנה פה מונה שבעה אשר נענו בזכות התפלה והשתחויה. וי"ל הטעם למה מנה את כל אלה השבעה. משום שיש שבע סבות הגורמות כי לא יעתר ה' לתפלתו אבל אינן מכריחות. ולפעמים למרות הסבות האלה יקשב ה' וישמע תפלתו ויענהו ובא המדרש ללמדנו כי אל יתיאש אדם מהרחמים ומתפלה גם אם יש לפניו אחת מהסבות המניעות את תפלתו. הסבה הא' היא אם כבר קדמה הגזירה ובא להתפלל לבעל הגזירה אז קשה לבטלה וכדאמרינן במ"ר פי"א כתוב א' אומר שומע תפלה וכתוב אחד אומר סכותה בענן לך עד שלא נחתם גזר דין שומע תפלה משנחתם גזר דין סכות בענן לך. אמנם עם כל זה תועיל התפלה לפעמים גם לקרוע הגזירה וכחזקיהו בחלותו וכן אמרו בפ"ק דר"ה יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין וע' בעקרים מ"ד פכ"א. וכנגד זה אמר שאברהם חזר בשלום בזכות השתחויה ותפלה אף שכבר נגזרה השחיטה על יצחק וכמ"ש לעיל על והוא אמר ולא יעשה. הסבה הב' היא אם המתפלל אינו הגון וכמ"ש גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו. ומטעם זה יש ליזהר ולהתפלל בצבור כי הן אל כביר לא ימאס כדאיתא בפ"ק דברכות ואמרו פנה אל תפלת הערער וגו'. אמנם לפעמים יעתר הקב"ה לאדם בלי זכיות מאחרים כי יחון אע"פ לשאינו כדאי. ועז"א שישראל נגאלו בזכות תפלתם אע"פ שלא היו ראוים לכך וכדאמרינן בשמ"ר פ"א. הסבה הג' היא אם יחסרו התנאים וההכנות הנחוצים לתפלה. כמו טהרת הגוף וטהרת המקום אשר המתפלל בלי טהרה תפלתו תועבה. וכן תקון המלבושים וכמ"ש בפ"ק דשבת על פסוק הכון לקראת אלהיך ישראל. והשו?ית הקול ועריכת הדברים וכמו שכתב הא"ע בקהלת על פסוק אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים. וע"ע בעקרים מ"ד פכ"ג כללי התפלה והעיקר הוא כוונת הלב. כי תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. ובכל זאת מצינו לפעמים כי תועיל התפלה בלא כוונה. אם מסגולת התפלה כמו ברכה כהנים וכמו שהאריך בזה בספר אור ה' או שלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם וכמו שהאריך בזה בעל נוה שלום במ"ב פ"ז. ואם מסגולת המתפללים כדגרסינן בפ"ק דתענית ויפתוהו בפיהם וגו' ולבם לא נכון עמו ואע"פ כן והוא רחום יכפר עון ומוקמינן שם בתפלת הצבור. ולזה הביא ממתן תורה שאע"פ שהיה שם רוע הכוונה וכדאיתא בתנחומא כענבים במדבר מדבר בישראל בשעה שעמדו על הר סיני נמשלו כענבים מה הענבים מבחוץ נאות וכעורות מבפנים כך היו ישראל בשעה שעמדו על הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע הרי בפיהם אבל לשונם לא היה נכון שנאמר ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם נא נכון עמו. ואעפ"י כן נענו בזכות השתחויה ותפלה. הסבה הד' היא איחור התפלה וכדאמרינן בפ' נגמר הדין לעולם יקדים אדם תפלה לצרה כו' ולפחות בשעת הצרה. והמתאחר ראוי שלא יענה וזה הטעם שלא נענה משה כדאיתא בד"ר בפ' וזאת הברכה. אמנם לפעמים יעתר אל אלוה וירצהו גם אפילו אם התאחר בתפלתו. ולזה מביא חנה שאעפ"י שמתחלה לא בקשה דבר משום שהיתה חביבה על בעלה עד שהוצרכה צרתה להכעיסה כדי שתתפלל כדאיתא בפ"ק דב"ב. ובכ"ז שמע ה' בקול תפלתה יראה את השתחוויתה. הסבה הה' היא אם העת היא איננה עת רצון מצד עצמה וכן אם המקום לא נרצה לה'. ואמרו רז"ל בפ"ק דברכות אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבהכ"נ. וכן כל הקובע מקום לתפלתו כו' הלא חזינן כי יש רצון בעת ובמקום. ולזה מביא הגליות כי לפעמים ישמע ה' התפלה אף כי העת לישראל איננה עת רצון כי צרה וצוקה בעתותיהם וגם מגורתם הוא בחו"ל עכ"ז יענה ה' אותם ויושיבם למקומם להשתחוות במקום הראוי בהר הקודש. הסבה הו' היא כשישאל שלא כהוגן וכ"ש במקום שחב לאתרים או בשאר אופנים כאשר פרט אותם העקרים במ"ד פכ"ד ע"ש. ובכ"ז לפעמים ישמע ה' ויענה. ולזה מביא את ביהמ"ק אף כי זו הא שאלה שלא כהוגן וכמ"ש שלמה הנה השמים ושמי השמים לא יכלכנוך אף כי הבית הוה וגי' ובכ"ז נבנה בזכות השתחויה ובתפלה. הסבה הז' היא אם המתפלל יבקש גדולות ונפלאות ע"ד שנאמר לברוך בן נריה כי תבקש לך גדולות וגו' או שמבקש שיעשה לו נס והוא אינו ראוי לכך. ובפ' הרואה איתא הרי שהיתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זה תפלת שיא ומקשי הגמ' מדינה שנהפכה מזכר לנקבה ומשני אין מזכירין מעשה נסים. אך לפעמים יעשה ה' ברחמיו יברוב חסדיו לשמוע גם תפלה כזו. ולזה מביא תחיית המתים שעם היותה מהנסים הגדולים והנפלאים. מ"מ יעשה ה' בזכות השתחויה ותפלה. סוף דבר כי אין לאדם ליאש עצמו מרחמים וישפוך שיחו לפני ה'. כי אל שומע תפלה בחסדו ישמע תפלתו באיזה אופן שיהיה:

ג  [עריכה]

לפי שמכשר. אוכלים. ולפ"ז לא יפיל שם מאכלת רק על הסכין העומד לשחיטה. והעומד לשאר דברים נקרא סכין או חרב:

ד  [עריכה]

בן שניתן לך. לק' שנה כו'. הנה השטן בא להסיתו ולהתעותו כי לא מאת ה' יצאה הנבואה הזאת. אך דמיין כזב התעהו. כי הקב"ה אשר עשה פלא לתת לך בן לק' שנה לא יצוה לך לשחטו. ולכן א"ל סבא סבא אובדת לבך ובלא דעת ולב אתה הולך. אבל אברהם ידע כי זו היתה נבואה ברורה ואמיתה לכן א"ל ע"מ כן ואמר לו השטן ואם מנסה אותך יותר מיכן פי' לשחטך את עצמך התוכל ג"כ לעמוד בנסיון. וע"ד מליצה הובא הכתוב הנסה דבר אליך פי' לנפשך. התלאה לעשות כזה. א"ל כי נכון לעשות גם יותר מזה. ואע"ג דבנו היה יקר לו מחיי עצמו. מ"מ לפי דברי השטן אמר לו ויותר על כן. וכן בא עליו עוד בטענה ?התעותו כי דמיונו יתעהו ולא הועיל. כי אברהם ידע אשר דבר ה' היה לו. ולכן בא אל יצחק להוכיחו כי אביו נתעה הוא והזכיר לו את יגון אמו אחרי אשר ישחט ולמה ילך בעצת אביו. אך יצחק בטח בנבואת אביו ולא פנה אליו וא"נ ע"מ כן. ואז בא בטענה אחרת כי ה' הלא הסכים לדברי אמך אשר אמר גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת וגו' ואמר כל אשר תאמר אליך שרה ואיך יסתור הקב"ה את דבריו ויצוה לשחטך וישמעאל יירש את הכל ועל טענה זו נפתה לב יצחק ובקש מאביו שיתמלא עליו רחמים וישאל שנית בה' האם צוה כן. אבל אביו השיבו כי אין לספק בנבואה זו. ובתנחומא הדברים האלה מבוארים יותר עיי"ש:

הפרגזיות. כלומר החרדות שעשתה אמך לישמעאל לגרשו היו לבטנה:

יצף לההוא גברא. בילקוט הגירסא יזעף והכל פירוש אחד הוא מלשון דאגה וכמ"ש רש"י ז"ל:

ה  [עריכה]

כובש שריהם כו'. פי' הדברים כי בזכות העקידה ארכו ימי ממשלת ישראל ואויביהם לא יכלו להכניעם ולשלוט עליהם וגם אם לפעמים בימי השופטים כמו בסיסרא ועגלון מצינו כי חזקה ידם על ישראל אבל זה היה רק באקראי בעלמא. וזה הפי' ולא עשה כי לא עשה כן לאורך ימים וגירסת הילקוט היא ולא עשו וקאי על השרים שלא התמידו להיות כפותים ועד ימי ירמיה כאשר הפליגו מאד והרחיקו עצמן מהקב"ה אז גורשו מארצם וידי אויביהם גברו עליהם:

כי עד סירים. סבוכים. ומפרש סירים על נבוכדנאצר וסנחריב וכדומה אשר המה שרים וכסירים הם לישראל וסבוכים כי היו כמו אסורים בכבלים. והכתוב מתמה כי עד סירים סבוכים הלעד ישארו הסירים סבוכים. הלא וכסבאם סבואים כאשר ישראל יהיו בסובאי יין וירבו לחטוא אז החבלים ינתקו כפתיל הנעורת בהריחו אש. וז"ש אכנו כקש יבש מלא:

בריה למיכס. ית בריה. הראשון הוא מלשון ברא ברותא או בדותא. ופי' דבר שהוא חוץ לדעת לשחוט את בנו:

המד"א חדל להיות לשרה. פי' איך שבת אברהם שזכותו עמדה לו להעביר האורח לשרה לבוא שלא בטבעו. ומזה נעשה הנס ללידת יצחק ועתה לא עמדה לו זכותו ויצחק ישבת מן העולם הלא הנס היה לבטלה. וגירסת הילקוט אם אברהם אינו מקבל עוברים ושבים שבת עובר אורח. ד"א תדל להיות לשרה. ולפ"ז מפרש לה בתרי אנפי ברישא מפרש שבת עובר אורח דבק לרשמו מסלות ובפי' השני מפרש לה באנפי נפשיה:

מאס ערים וישב. בין קדש. שנסע שמה אברהם להתעסק בהכנסת אורחים כדלעיל ריש פנ"ב ונמצא עכשיו שמואס ה' ביושב ערים אשר כל עמלו היה לגמול חסד:

ז  [עריכה]

אין דור שאין בו. כאברהם כו'. כי לקיום העולם שתל הקב"ה בכל דור ודור צדיקים אשר יש בהם המדות אשר עליהם העולם עומד. והנה באברהם נמצאת המדה של גמילות חסדים חזקה מאר. וכמו דאיתא לעיל פמ"ד ופנ"ד וזה ידוע כי על גמ"ח העולם עומד וכמו שאמר שמעון הצדיק על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח. וביעקב היתה מדת העבודה כי נתן נפשו על הבכורה כדי לעבוד העבודה כדאיתא לקמן פס"ג. ומצינו כמה פעמים שבנה מזבחות ויזבח זבחים. ומרת התורה נמצאת במשה כי תורה צוה לנו משה והיא נקראת על שמו תורת משה. ועוד מצינו כי על הדין העולם קיים וכמ"ש רשב"ג בפ"א דאבות על ג' דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום וכו' וזו היתה מדת שמואל שסבב בית אל והגלגל לשפוט את ישראל ובהמצא הדין ימצא גם האמת והשלום כמובן לכל. ומהשגחת ה' ומחסדו שתל הקב"ה צדיקים אשר יש בהם המדות האלה בכל דור ודור כדי להעמיד העולם. וע"ע לקמן במ"ר פ"ג אין ישראל חסרים מג' צדיקים בעולם כאברהם יצחק ויעקב חנניה מישאל ועזריה. ושם נאמר לענין אחר. ואין זה סותר את דברינו:

שלש דמעות. מלאכי השרת וכו'. הנה אף שיתיחס הצער למלאכי השרת וכמ"ש הן אראלם צעקו חוצה. אבל הדמעות אשר הוא ממקרי בעלי הגופים קשה ליחס אליהם. וגם אין מטבע הדמעות לפגום הסכין. אבל הכוונה הוא רק בדרך משל שמגודל הצער סבבו שיפגום הסכין כדי שלא ימהר אברהם לשחטו. ואולי ביני ביני יראה ה' ורע בעיניו. ואינם בזה משנים הכוונה האלהית כי בזה הם כמבקשים פני ה' ית' לבטל הגזירה. ושלש הדמעות האלה הוא כנגד שלש בחינות הצער אשר בזה. הא' הוא מפאת אברהם. והב' מפאת יצחק. והג' מפאת שרה:

ח  [עריכה]

ד"א א"ר יצחק. בשעה שבקש כו'. קשה שלא נזכר לעיל שום טעם בצורך הקשירה דקאמר השתא ד"א. דאין סברא דלפי מ"ש לעיל (סי' ה') כל מה שאברהם אבינו היה עוקד את יצחק בנו כו' זה היה טעם קשירתו. דהא מנא הוה ידע לה אברהם. וע"ק למה נכתב מאמר זה לכאן אחר כי עתה ידעתי דלעיל גבי וישלח אברהם את ידו ה"ל לסדרו וצ"ע [ואולי אחר שדרש אלא מעלה אני עליך כאלו אמרתי לך הקרב עצמך לי ולא עיכבת ודריש את בנך את יחידך על נשמתו וכמ"ש במ"ר י"ז וכ"כ היפ"ת והרז"ו. לכן דריש כי פה בא לפרש את בנך את יחידך שניהם על יצחק כי גם בו נראה הנסיון כי ירא אלהים הוא במה שבקש לעקדו שמא תפסל השחיטה ויתפרש מלת את כמו עם כי אתה עם בנך עם יחידך לא חשכו ממני לעשות את אשר צויתי]:

התחיל אברהם. תמיה כו'. טעם הדברים להגדיל הנסיון של אבינו הזקן. אע"ג שהיה תמיה בלבו. לא הרס לשפוט בדעתו דבר לומר שיש שנוי ח"ו בחוקי השי"ת. אלא שפט שהדברים תמוהים אצלו וקצרה דעתו מהבין. וע"ע ברש"י על התורה ובא"ע. ובקצת נוסחאות ברש"י גביה והנה איל אחר איתא ולפי ההגדה אחר כל דברי המלאך והשכינה ואחר טענותיו של אברהם ע"כ. ולפ"ז נראה שדרשו ממלת אחר שהיו כאן טענות שטען אברהם ותשובות הקב"ה שלא נתפרשו בהדיא בקרא:

ט  [עריכה]

אחר כל המעשים. שעשה ה' לישראל דהיינו יציאת מצרים וירושת א"י ובנין ביהמ"ק. ומרומז בזה דכיון דע"י העקידה היה ה' כופת שרי כו' כדלעיל סי' ה' ה"ל כאלו רמיז הכא טובת ה' לישראל וריב"ס סובר כיון דלא נזכרו המעשים האלה בקרא לכן דריש אחר כל הדורות וכמו באחרית הימים. ודרשו את הכתוב וירא כי אברהם ראה בנבואה והנה איל בקרניו כי זכות האיל בקרניו יעמוד לישראל אחר שנאחז ישראל בסבך הצרות. כי אז יגאלו בזכות הזה:

כך עתידין. בניך להסתבך כו'. בא להבטיחו שאע"פ שיארכו ימי הגלות וילכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר. תעמוד הגאולה לבסוף. ויתכן שזה סימן להבטחה. כי הלא ראינו אשר עמון ומואב ושאר העמים הקדמונים אשר בהלכם בגולה כבר נבלעו בין העמים אשר בקרבם באו. וישראל אף שידחו מעם לעם אחר ומדחי אל דחי ובכל זאת הם קיימים ועומדים לעם כמו לפנים. וזו ראיה גדולה שהקב"ה שומר את ישראל לעת מועד להחזיר העטרה ליושנה. וכמ"ש לקמן בפע"ח חדשים לבקרים רבה אמונתך ממה שאתה מחדשנו בבקרן של מלכיות אנו יודעין שאמונתך רבה נגאלנו:

הוי רואה דמיו. כו'. עי' רש"י בחומש וכ"ה במ"ר פי"ז:

ה"ג במקומו. כהדא דתנן כאימרא כו'. ומילתא באפי נפשה היא דדריש תחת בנו במקום בנו. אלא דלא מפרש כר' בנאי אלא שאמר שיהיה האיל קדוש כבנו כהא דתנן כאימרא שאוסר הדבר על עצמו כאימרא כדירים. ואיידי דמייתי לה מייתי פלוגתא דאמוראי בפי' אימרא וע' בזה בירושלמי פ"ק דנדרים:

י  [עריכה]

יראה שלם. ירושלים. והקדים שם של אברהם לשל שם משום דאברהם היה צדיק טפי משם. וגם כי הכהונה נטלה משם ונתנה לאברהם כדאיתא בויק"ר פכ"ה וכהן קודם לכל דבר שבקדושה:

עשה הקב"ה סוכה. זה דרך משל כי כשחטא אדם היתה עיקר שכינה בעליונים כדלעיל פי"ט אמר שעם כל זה היתה שכינה בביהמ"ק אלא שהיתה כדירת עראי כיושב בסוכה:

ר"א מלמד שהראה לו. כו'. וטעם בשורה זו אף שיהיה חרב יהיה בטוח בבנינו כמו שנבנה מתחלה אף שלא היה בעולם. ומונה רק הבנין הראשון והבנין שבסוף ולא חש לבנין בית השני באמצעי. וכ"ה לקמן סוף פס"ה שהראה הקב"ה ליצחק בנוי וחרב ובנוי וכן ליעקב כדלקמן פס"ט. ודורש את הכתוב ויקרא אברהם שם המקום ההוא בשלשה פנים. הא' ה' יראה וזה בנין הראשון. הב' אשר יאמר היום בהר ה' כי יחרב. והג' ה' יראה על הבנין העתיד. ויהיה שם ה' עומד במקום שנים למעלה ולמטה:

יא  [עריכה]

נסיון עשירי. כי עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו. ונסיון העקידה היה אחרון לכולם. ובשוח"ט מז' צ"ה מפרש להו ואלו הן. א' באור כשדים ולך לך מארצך ויציאתו מחרן (וס"ל שמאמר לך לך היה טרם בואם לחרן כפי' הראב"ע ז"ל ומונה יציאתו מאור כשדים א'. ויציאתו שוב מחרן והניח שם משפחתו נסיון ב') ויהי רעב. ושנים בשרה בפרעה ובאבימלך. ושל מילה. ושל בין הבתרים ושל יצחק ושל ישמעאל ובפר"א מונה באופן אחר. א' כשנולד אברהם בקשו כל גדולי המלכות להרגו ונחבא בבית. הב' נחבש בבית האסורים והושלך לכבשן האש. הג' טלטולו מבית אביו. הד' הרעב שבא בימיו בא"י ונצרך לבוא במצרים. הה' שנלקחה שרה אשתו לפרעה ולאבימלך. הו' מלחמת המלכים. הז' מראה בין הבתרים. הח' ברית מילה. הט' גירוש ישמעאל. הי' עקידת יצחק. ובאבות דר"נ נמנו באופן אחר ואמרו ב' מלך לך (פי' יציאתו מבית אביו והרעב שמצא בא"י בבואו מארצו) וב' בב' נשיו (פי' לקיחת שרה לפרעה ולאבימלך וגירושי הגר אחר שהיתה לו לאשה) וב' בבניו (גירוש ישמעאל ועקידת יצחק) וא' בין המלכים. וא' בין הבתרים. וא' באור כשדים וא' בברית מילה. והרמב"ם ז"ל מנאן בענין אחר. הא' לך לך מארצך. הב' ויהי רעב בארץ. הג' לקיחת אשתו במצרים. הד' המלחמה עם המלכים להציל את לוט הנשבה. הה' לקחת את הגר הפחותה לאשה. הו' מצות המילה. הז' לקיחת אשתו בגרר. הח' גירושי הגר. הט' גירושי ישמעאל. הי' עקידת יצחק. והמאירי מנאן בענין אחר הא' בימי נמרוד שבקש להרגו ונטמן והשליכו לכבשן האש וניצל. הב' שצוהו לצאת מארצו. הג' שהביא רעב על הארץ והזקיקו לרדת מצרים. הד' שנלקחה שם שרה לפרעה. הה' שהגלו המלכים את לוט והוצרך להלחם עמהם. הו' שהראהו בין הבתרים גלות בניו. הז' שלקח אבימלך את שרה. הח' שצוהו למול לעת זקנתו. הט' שהזקיקו לגרש את הגר ואת בנה. הי' עקידת יצחק. ובדרך זה בחר בנחלת אבות:

שאילולי לא קבלו. עליו אבד את הכל. לא נוכל לפרש כי זכות נסיונות הראשונים וכל צדקות אשר עשה אבד. כי צדיק אם יהפך גם לרשע בשאינו תוהא על הראשונות אינו מפסיד הראשונות כדאיתא בסופ"ק דקדושין. אבל אבד את הכל איננו פירושו את שכרם. רק את מעלתם בעיני הרואים ואמרו כי כל אשר עשה לפני זה היה רק מיראה ולא מאהבה. ועתה נודע כי גם מעשיו הראשונים גדלו ורמו מאד והכל עשו מאהבה. וכן נראה בחזית על פסוק מישרים אהבוך. וכן נראה במדרש אבכיר ובילקוט סי' צ"ו כי מהנסיון הזה נודע אשר אברהם עבד את ה' מאהבה:

הה"ד שמע נא יהושע וגו'. והא דדרשינן במ"ר פ"ו כי אנשי מופת היו ואין מופת אלא נבואה וכו' ומוכיח מזה דכה"ג קודם לנביא. אתיא כר"א ור"י דשוברים שחמו"ע לא הלכו לא"י:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף