טעמא דקרא/שמות/לה

טעמא דקרא שמות לה

פרשת ויקהל

א

ויקהל משה וגו'. בילקוט שמעוני כאן (רמז ת"ח) אמר הקב"ה עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת כו'. וצריך ביאור למה דווקא על הלכות שבת זה נאמר. וי"ל כמו שבשבת המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כגוי לכל דבריו ומורידין ולא מעלין שהרי הוא כאילו מכריז שהקב"ה לא ברא העולם וא"צ לשמוע לו, כמו כן כשמכריזים ברבים הלכות שבת כאילו מכריזין שהקב"ה ברא העולם וצריך לשמוע לו.

ויקהל משה וגו'. לפי פשוטו י"ל טעם למה הקדים שבת למלה"מ, וגם מה הלשון אלה הדברים שלא מצינו בשום מקום וגם למה פרט דוקא הבערה. וי"ל שבא לתת טעם על מה שאמר בעשרת הדברות ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך שהוא מיותר לגמרי דלא הול"ל רק בשבת לא תעשה מלאכה שהרי אין מצוה דוקא לעשות מלאכה כל ו', וע"ז בא כאן לפרש וקאמר אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם דהיינו מה שצוה בעשה"ד לעשות ששת ימים הכונה על מלאכת המשכן שהוא מצוה לעשות ורק בשבת לא לעשות וכדמסיים ששת ימים וגו' זה הדבר אשר צוה ה' וגו', ולכן פרט ג"כ הבערה דעיקר המלאכה שהיו כל ישראל צריכין לעשות למלאה"מ הוא הבערה דהתכלת והארגמן ותולעת שני היו מבשלים הסממנים וצובעין והזהב וכסף ונחשת היו צריכין לצרפן באש אבל שאר המלאכות האומנין עשו ולא כל ישראל.

עי"ל טעם לפי פשוטו למה הקדים שבת למלאה"מ לפי שהי' צריך לפרש להם כל דיני שבת הל"ט מלאכות וכל הפרטים ולפי שכ"ז נלמד ממלאכת המשכן לכן א"ל הלכות שבת ומיד א"ל מלאכת המשכן שבלא"ה הי' צריך לומר להם זה ומזה ידעו כל פרטי דיני שבת ג"כ ולכך א"ל יחד.

ג

לא תבערו אש. בשבת ק"ו א' מבואר דקאי על בת כהן שזינתה, ויל"ע למה נקט בת כהן ולא נקט חמותו שהיא ג"כ בשרפה. וי"ל משום דסמכה קרא למלאכת המשכן וע"י המשכן ובגה"כ נמשחו אהרן ובניו לכהנים ולכך שייך בת כהן למלאכת המשכן.

לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. ובגמרא (שבת ע' א') פליגי איכא מ"ד ללאו יצתה ואיכא מ"ד לחלק יצתה וצריך טעם למה התורה כתבה זה דוקא כאן הא פרשת שבת כבר נאמרה כמה פעמים ובשלמא למ"ד לחלק יצתה י"ל דעד השתא דלא ידעי' כלל ל"ט מלאכות פשיטא דעל כל מלאכה חייב אבל השתא דנסמכה פ' שבת למלאכת המשכן דמינה נלמד ל"ט מלאכות שהיו במשכן ס"ד דאינו חייב עד שיעבור כולן ולכך הוצרך לאשמעי' לחלק (עי' תוס' שבת ע' א' ד"ה יכול דזה נלמד ממה דכתיב לחלק) אבל למ"ד ללאו קשה, וי"ל דלמ"ד ללאו ג"כ א"ש דהנה ביו"ט נאסרו כל המלאכות חוץ מהוצאה והבערה כמ"ש הרמב"ם פ"א מיו"ט א"כ עד השתא לא ידעי' כלל דהוצאה והבערה מלאכה דלא ידענו חילוק בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש אבל השתא דהוקשה שבת למלאכת המשכן דמינה שמעי' דכל המלאכות דהוו במשכן חשיבי מלאכה אף הוצאה והבערה הוצרך לאשמעי' דהבערה אינה אלא לאו ולא מיתה. ועי"ל לפי פשוטו דהוצרכה תורה לכתוב אלו ב' מלאכות הבערה והוצאה (לק' בפסוק איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה דמוקמינן בריש הזורק להוצאה) משום דשרו ביו"ט דלא תימא דגם בשבת הותרו אבל שאר המלאכות דגם ביו"ט אסורות לא הוצרך לפרטן בפירוש. ועי"ל למאי דדריש בשבת כ' א' בכל מושבותיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בבית המוקד וגם למאי דמסיק שם דקרא אתי למישרי אברים ופדרים שפיר שייך למלאכת המשכן וה"ק אע"ג דכל מלאכות משכן אין דוחות שבת אבל הבערה שאני שהרי לא נאסרה אלא בכל מושבותיכם אבל במשכן לפעמים שריא. ובהכי א"ש שנאמר כאן שבת שבתון ולא מצינו זה רק בשבת וביו"כ ובשמיטה אבל ביו"ט לא כתיב אלא שבתון (בר"ה) ואין לומר דמלאכת המשכן דוחה יו"ט דבהדיא אמרינן בשבועות ט"ו ב' אין בנין ביהמ"ק דוחה יו"ט, אבל י"ל משום דמלאכת הוצאה כתיב גבי שבת איש ואשה אל יעשו כמ"ש שבת צ"ו ב' וגם בהבערה מסיים כאן לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת משמע דוקא בשבת אבל ביו"ט באמת מותר מלאכות אלו לצורך המשכן מתוך שהותרו לצורך הותרו נמי שלא לצורך או"נ וכמ"ש הרמב"ם כנ"ל ומכאן ראיה להרמב"ם.

ז

ועורות תחשים. עמש"כ בזה בפ' תרומה (בד"ה ועורות תחשים), ונראה שהתחשים הגיעו לישראל לפני שנצטוו על מלאכת המשכן דהא כתיב (בפסוק כ"ג) כל אשר נמצא אתו עורות תחשים הביאו וישראל נשתמשו בהן וכשהגיעו כל העורות נבחר מהן העור הגדול של ל' אמה למשכן שעדיין לא נשתמשו בו [שאם נשתמשו בו פסול לגבוה] והשאר החזירו להן להשתמש, מיהו עוד כמה עורות תחשים השאירו לכיסוי הכלים כמפורש בפ' במדבר.

ח

ושמן למאור ובשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים. מה שפרט כאן צרכם ולא בכל הדברים משום שאלו אינם לצורך בנין המשכן אלא לצורך ההקרבה, ומה שפרט באבני שהם ואבני מילואים לאפוד ולחשן משום שלא תקשה להו למה צריך אבני שהם ואבני מילואים לבנין ולבגדים ולזה הוצרך להודיעם שיהי' שם אפוד וחושן שיצטרכו לו אבנים אלו.

יז

את קלעי החצר את עמודיו ואת אדני'. פירש"י חצר קרוי כאן לשון זכר ולשון נקבה. וצריך טעם למה באמת קראה תורה כאן גבי עמודים ל' זכר וגבי אדנים ל' נקבה [ובחזקוני ראיתי שכ' דעמודיו קאי אקלעים ואדני' קאי אחצר וכונתו דאדני' לא מצי קאי אקלעים דהאדנים לא הועילו כלום לקלעים ולכך קאי אחצר אבל קשה דאי עמודיו קאי אקלעים הול"ל עמודיהם דקלעים ל' רבים]. וי"ל ע"פ הגמרא דסוכה י"ב ב' סיככה בחיצין זכרים כשרה בנקבות פסולה פירש"י בית יד של חיצים שתוחבין בבית קיבול נקרא זכר והבית קיבול נקרא נקבה וכן בברייתא דמלאכת המשכן פ"א שני הסינין יוצאין מתוך הקרשים שמשקיע הזכר בתוך הנקבה ומבואר דהעץ הנכנס לתוך השני נקרא הנכנס זכר וזה שנכנסין בו נקבה ולפ"ז העמודים שהיו נכנסין בתוך האדנים נקראו העמודים בלשון זכר והאדנים נקבות ולכך כתיב בעמודים ל' זכר ובאדנים ל' נקבה (ואע"ג דאחצר קאי מצינו דוגמתו בריש קדושין התם דבמלחמה קאי כו' ע"ש).

כב

ויבואו האנשים על הנשים. פי' הר"ע ספורנו שהנשים רצו בעצמן להביא ולפי שאין מקבלין מן הנשים בלי הסכמת בעליהן כדתנן בב"ק קי"ט א' לכן הביאו בעליהן עמהן להעיד שברשות נטלום וזהו על הנשים להעיד עליהן. וק' דהא לקמן כתיב במראות הצובאות אשר צבאו פתח אוה"מ ולא כתיב שהביאו בעלים להעיד. וי"ל דשאני מראות דשייך רק לנשים דאיש אסור להסתכל במראה ועי' חו"מ סי' רמ"ז ס"א לכן לא הוצרכו להסכמת בעליהן.

כה

וכל אשה חכמת לב בידיה טוו. יל"פ ע"פ גמרא ב"מ קי"ח א' דתקינו לי' רבנן כו' אין באין אלא משל צבור כו' ע"ש דמבואר דאין ליחיד להתנדב לשמור הספיחים דנמצא דאין באין משל צבור ולא מהני מסירה שמא לא ימסרם יפה והנה כל נדבת המשכן היתה מצותו בכך שכל היחידים יתנדבו אבל הטוי' ושאר העבודה שצותה תורה שבצלאל ואהליאב וחכמי לב הממונים מהצבור יעשוה [והם בודאי יודעים למוסרו לצבור שהרי נתמנו ע"ז] לא היו יכולים יחידים להתנדב לעשות שנמצא שאין באין משל צבור, והנה התוס' ביומא דף ל"ה ב' הקשו אמאי כה"ג שעשתה לו אמו כתונת מוסרה לצבור ועובד בה ואמאי לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה כדהכא ותירצו דשאני כה"ג שהוא גדול בתורה ויודע למסור יפה, ובזה יתבאר הפסוק דאשה חכמת לב שיודעת למסור יפה היתה יכולה לטוות בידה אבל מי שאינה חכמת לב אם תטוה לא יקבלו ממנה שאינה יודעת למסור יפה.

כו

וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים. אי' בחז"ל (ציינתי בקו' למכסה עתיק) זו מרים. וי"ל שדרשו זה משום שמרים היתה מילדת כמ"ש למילדות העבריות שם האחת פועה זו מרים (סוטה י"א ב') ומילדת נקראת חכמה (שבת קכ"ח ב' ר"ה כ"ג ב'), והא דמילדת נקראת חכמה כתבו בספרים רמז לזה איזהו חכם הרואה את הנולד (תמיד ל"ב א').

כז

והנשיאים הביאו את אבני השהם. כתב בתרגום יוב"ע ותייבין ענני שמיא ואזלין לגן עדן ונסבין מתמן ית בושמא בחירא וית משחא דזיתא לאנהרותא וכו'. וקשה, דאם כן אי"ז שמן זית שגדל על העץ אלא שמן נס והיאך כשר להדלקה, ועיין במנחות ס"ט ב' חיטין שירדו בעבים מהו, למאי אי למנחות אמאי לא, אלא לשתי הלחם מאי ממושבותיכם אמר רחמנא לאפוקי דחו"ל וכו' או דלמא ממושבותיכם דוקא ואפילו בעבים נמי לא, ובתוס' שם (ד"ה חיטין) מפרשים שעל ידי נס ירדו בעבים, ולפי"ד מבואר דרק לגבי שתי הלחם דכתיב בהו ממושבותיכם מיבעיא לן אם חיטים שירדו ע"י נס כשרים, אבל לגבי מנחות פשיטא לן דכשרים, ואע"ג דגם לגבי מנחות בעינן חיטים מ"מ גם חיטים שירדו ע"י נס חשיבי חיטים, ולפי"ז יש לומר דה"ה לגבי שמן זית להדלקת המנורה כשר שמן שבא ע"י נס. ועוד י"ל דכונת התיוב"ע היא שהביאוהו מגן עדן התחתון (שנזכר בגמרא עירובין י"ט א' ובתמיד ל"ב ב') ובג"ע התחתון הלא כתוב מפורש (בראשית ב' ט') ויצמח ה' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד וגו' וא"כ הוי שמן זית שגדל על העץ שצמח מהאדמה.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי רבנו הגר"ח קניבסקי זללה"ה מונגשים לציבור בהורמנא דמרן זללה"ה (הזכויות שמורות)